גדרי שינוי מן האמת במקום מצווה ושלום
א. פלוגתת ב"ש וב"ה – בין אמת צרופה להנהגת הבריות
לאחר שנתבאר בפרקים הקודמים תוקף חובת ההרחקה מכל נדנוד כזב, ושיטת מוני המצוות שראו בכך לאו גמור, עלינו להידרש לחקירה הבאה: האם חובת האמת היא מוחלטת ועומדת בפני כל ערך אחר, או שמא מצינו בתוך גדרי התורה מקומות בהם נסוג איסור השקר מפני ערכים נעלים כשלום וגמילות חסדים.
יסוד הסוגיא נטוע במסכת כתובות (טז:-יז.), שם נחלקו בית שמאי ובית הלל בשאלה: "כיצד מרקדין לפני הכלה". בית שמאי, לשיטתם האוחזת במידת הדין והאמת המוחלטת, סוברים שחובה לשבח את הכלה "כמות שהיא" – היינו, בדיוק עובדתי כפי המציאות הנראית לעין. לעומתם, בית הלל מחדשים הנהגה אחרת: "כלה נאה וחסודה", וזאת ללא קשר לנתוניה הממשיים.
ב. טענת בית שמאי: כוחו של הלאו "מדבר שקר תרחק"לאחר שנתבאר בפרקים הקודמים תוקף חובת ההרחקה מכל נדנוד כזב, ושיטת מוני המצוות שראו בכך לאו גמור, עלינו להידרש לחקירה הבאה: האם חובת האמת היא מוחלטת ועומדת בפני כל ערך אחר, או שמא מצינו בתוך גדרי התורה מקומות בהם נסוג איסור השקר מפני ערכים נעלים כשלום וגמילות חסדים.
יסוד הסוגיא נטוע במסכת כתובות (טז:-יז.), שם נחלקו בית שמאי ובית הלל בשאלה: "כיצד מרקדין לפני הכלה". בית שמאי, לשיטתם האוחזת במידת הדין והאמת המוחלטת, סוברים שחובה לשבח את הכלה "כמות שהיא" – היינו, בדיוק עובדתי כפי המציאות הנראית לעין. לעומתם, בית הלל מחדשים הנהגה אחרת: "כלה נאה וחסודה", וזאת ללא קשר לנתוניה הממשיים.
על דברי בית הלל תמהו בית שמאי מכוחו של המקרא: "הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרין לה כלה נאה וחסודה ? והתורה אמרה: מדבר שקר תרחק". בדבריהם אלו, מציבים בית שמאי את איסור שקר כחלוט, וסוברים שאין בכוחה של שום סברה חברתית או רצון לשמח חתן וכלה כדי לדחות את האיסור דאורייתא של אמירת דבר שאינו תואם את המציאות. לשיטתם, האמת היא חזות הכל, וכל חריגה ממנה, ואפילו למטרה חיובית, נכללת בלאו של "תרחק".
ג. תשובת בית הלל: "דעתו של אדם מעורבת עם הבריות"
בית הלל אינם מכחישים את חומרת הלאו, אלא משיבים בדרך של "למידה מהנהגת העולם": "מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר ישבחנו בעיניו". בית הלל טובעים כאן יסוד עמוק: לעיתים, האמת הצרופה והיבשה הופכת ל"מידת סדום" הפוגעת בבריות. מכאן למדו חכמים: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות".
נמצאנו למדים משיטת בית הלל, שחותם האמת אינו סותר את דרכי החסד. לשיטתם, הדיבור נמדד לא רק לפי הדיוק האובייקטיבי שלו, אלא לפי התכלית שלו – השכנת שלום ושמחת הבריות. במקום שבו הדיוק העובדתי יביא למפח נפש ועלבון, התורה עצמה "מודה" שאין זה השקר שעליו הוזהרנו "תרחק", אלא זוהי דרכה של תורה שדרכיה דרכי נועם.
ב. ביאור פלוגתייהו, והיאך נקטינן
בביאור שיטת בית הלל, ובהבנת העומק הלמדני המאפשר לשנות מן האמת המוחלטת לטובת שבח הכלה, עלינו להידרש ליסוד הדין של "שינוי מפני השלום" כפי שנתבאר בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים:
א. גדר "מפני השלום" – האם זו הפקעת האיסור?
הנה בעיקר טעמם של בית הלל, ביאר הריטב"א (כתובות יז. ד"ה ישבחנו) יסוד מחודש: "פירוש, דכל שהוא מפני דרכי שלום – אין בו משום מדבר שקר תרחק". דהיינו, אין כאן רק "היתר" לעבור על האיסור לצורך השלום, אלא הגדרה מחודשת בעצם הלאו: דיבור שנאמר לצורך השכנת שלום וקירוב הלבבות, אינו נכנס כלל תחת הקטגוריה המאוסה של "שקר" שעליה ציוותה תורה להתרחק.
כשיטה זו מצינו גם בשערי תשובה לרבינו יונה (שער ג' אות קפ"א), שכתב כי חלק זה של השקר: "התירוהו לקיים מצוות ודרישת טובה ושלום". הוא סומך את דבריו על סוגיית הגמרא ביבמות (סה:), שם למדו חז"ל מן המקראות כי מותר (ואף מצווה) לשנות בדברי שלום, כפי שמצינו אצל אחי יוסף שבדקו בדבר ואמרו בשם אביהם: "אביך ציווה לפני מותו". וכן הובא באורחות צדיקים (שער השקר), שקבע כי פעמים שהתירו חכמים לשקר לעשות שלום בין אדם לחברו, ושבח הכלה הוא ענף מענפי היתר זה.
ב. דירוג ההיתר בדברי ה'חפץ חיים'
אמנם, יש לעיין האם היתר זה הוא לכתחילה ובכל עניין, או שמא יש לצמצמו ככל הניתן. מרן החפץ חיים (הל' רכילות כלל א' במ"ח ס"ק יד) דן במקרה שבו אדם נשאל על דברים שדיבר עליו חברו, ומסקנתו היא שיש כאן סדר קדימויות:
ראשית, מוטלת על האדם החובה לנסות ולהשיב באופן שאינו "שקר גמור" ואינו רכילות (על ידי שימוש בלשון משתמעת או התחמקות). אך אם הוא מבין שחברו לא יסתפק בתשובה כזו והדבר יביא לידי קפידה ומחלוקת – "מותר לומר שקר גמור מפני השלום".
החפץ חיים מדגיש כי יסוד זה מוסכם על הכל, וגם ריש לקיש (הסובר ש"מילה דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה") מודה לדינא דגמרא ביבמות שמצווה לשנות מפני השלום, וכפי שפסקו הרי"ף והרא"ש. הוא מוסיף ומקשר זאת לסוגייתנו בכתובות, ומוכיח כדברי הריטב"א שהיתרם של בית הלל בשבח הכלה יונק מאותו שורש של העדפת השלום על פני האמת העובדתית היבשה.
ג. סיכום שיטת ב"ה וסייגיה
נמצאנו למדים, כי לדעת רוב רבותינו, גדר "מדבר שקר תרחק" נסוג מפני מצוות השלום ושמחת חתן וכלה. אין זה חסרון במידת האמת, אלא הבנה שהאמת התורנית כוללת בתוכה את השכנת השלום בחינת "אמת ושלום אהבו". עם זאת, מדברי החפץ חיים נלמד שכל מקום שאפשר למלט את השלום בלא שקר גמור – יש לעשות כן, ורק כשאין מוצא אחר הותר השקר המוחלט.
ב. ביאור פלוגתייהו, והיאך נקטינן
בביאור שיטת בית הלל, ובהבנת העומק הלמדני המאפשר לשנות מן האמת המוחלטת לטובת שבח הכלה, עלינו להידרש ליסוד הדין של "שינוי מפני השלום" כפי שנתבאר בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים:
א. גדר "מפני השלום" – האם זו הפקעת האיסור?
הנה בעיקר טעמם של בית הלל, ביאר הריטב"א (כתובות יז. ד"ה ישבחנו) יסוד מחודש: "פירוש, דכל שהוא מפני דרכי שלום – אין בו משום מדבר שקר תרחק". דהיינו, אין כאן רק "היתר" לעבור על האיסור לצורך השלום, אלא הגדרה מחודשת בעצם הלאו: דיבור שנאמר לצורך השכנת שלום וקירוב הלבבות, אינו נכנס כלל תחת הקטגוריה המאוסה של "שקר" שעליה ציוותה תורה להתרחק.
כשיטה זו מצינו גם בשערי תשובה לרבינו יונה (שער ג' אות קפ"א), שכתב כי חלק זה של השקר: "התירוהו לקיים מצוות ודרישת טובה ושלום". הוא סומך את דבריו על סוגיית הגמרא ביבמות (סה:), שם למדו חז"ל מן המקראות כי מותר (ואף מצווה) לשנות בדברי שלום, כפי שמצינו אצל אחי יוסף שבדקו בדבר ואמרו בשם אביהם: "אביך ציווה לפני מותו". וכן הובא באורחות צדיקים (שער השקר), שקבע כי פעמים שהתירו חכמים לשקר לעשות שלום בין אדם לחברו, ושבח הכלה הוא ענף מענפי היתר זה.
ב. דירוג ההיתר בדברי ה'חפץ חיים'
אמנם, יש לעיין האם היתר זה הוא לכתחילה ובכל עניין, או שמא יש לצמצמו ככל הניתן. מרן החפץ חיים (הל' רכילות כלל א' במ"ח ס"ק יד) דן במקרה שבו אדם נשאל על דברים שדיבר עליו חברו, ומסקנתו היא שיש כאן סדר קדימויות:
ראשית, מוטלת על האדם החובה לנסות ולהשיב באופן שאינו "שקר גמור" ואינו רכילות (על ידי שימוש בלשון משתמעת או התחמקות). אך אם הוא מבין שחברו לא יסתפק בתשובה כזו והדבר יביא לידי קפידה ומחלוקת – "מותר לומר שקר גמור מפני השלום".
החפץ חיים מדגיש כי יסוד זה מוסכם על הכל, וגם ריש לקיש (הסובר ש"מילה דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה") מודה לדינא דגמרא ביבמות שמצווה לשנות מפני השלום, וכפי שפסקו הרי"ף והרא"ש. הוא מוסיף ומקשר זאת לסוגייתנו בכתובות, ומוכיח כדברי הריטב"א שהיתרם של בית הלל בשבח הכלה יונק מאותו שורש של העדפת השלום על פני האמת העובדתית היבשה.
ג. סיכום שיטת ב"ה וסייגיה
נמצאנו למדים, כי לדעת רוב רבותינו, גדר "מדבר שקר תרחק" נסוג מפני מצוות השלום ושמחת חתן וכלה. אין זה חסרון במידת האמת, אלא הבנה שהאמת התורנית כוללת בתוכה את השכנת השלום בחינת "אמת ושלום אהבו". עם זאת, מדברי החפץ חיים נלמד שכל מקום שאפשר למלט את השלום בלא שקר גמור – יש לעשות כן, ורק כשאין מוצא אחר הותר השקר המוחלט.
ג. חידוש הגרי"פ פערלא ומינה לדילן
בניגוד למהלך המקובל המפרש את דברי בית הלל כ"היתר" המפקיע איסור קיים, מצינו בחידושי הגרי"פ פערלא (על ספר המצוות לרס"ג, עשה כ"ב) זווית ראייה מחודשת המערערת על עצם חלות האיסור בכהאי גוונא.
א. שיטת הגרי"פ פערלא: שקר כ"פטומי מילי" במילי דעלמא
הגרי"פ פערלא נוקט בשיטה מקורית המצמצמת את גדרי הלאו באופן מהותי. לשיטתו, אין צורך להגיע לדין "שינוי מפני השלום" כדי להצדיק את דברי בית הלל, שכן מעיקר הדין הלאו ד"מדבר שקר תרחק" כלל אינו שייך במילי דעלמא. הוא מבאר כי אזהרת התורה נאמרה אך ורק לדיינים בעמדם על הדין, או לעדים המעידים שקר, אך בדיבורים שבין אדם לחברו שאין בהם "דררא דממונא" או הפסד לזולת – ליכא איסורא דאורייתא כלל.
יתירה מכך, הגרי"פ פערלא מעלה ספק נועז אף בדרגא דרבנן: "ואפילו איסורא דרבנן אינו ברור אצלי בזה, כל דלא הוי אלא פטומי מילי בעלמא ואין בהן הפסד כלל לשום אדם". לפי מהלך זה, השקר המאוס הוא רק זה הגורם עוול או הפסד, אך דיבור שאינו מדויק בשיחות חולין נחשב כ"דברים בעלמא" שאין בהם ממשות הלכתית של איסור. אמנם, הוא מסייג ומודה שדיבור כזה הוא "דבר מגונה" מצד שלמות מידותיו של האדם, אך אין לראות בו עבירה על חוקי התורה.
ובביאור הסוגיא בכתובות (שם), יטען הגרי"פ פערלא כי בית הלל אינם נזקקים לדין "שינוי מפני השלום" כהוראת שעה, אלא הם קובעים את גדרה של האמת החברתית: במקום שבו הדיבור נועד ל"דעתו מעורבת עם הבריות" ואין בו שמץ של הזק, פקע ממנו שם איסור. הוא תולה את יסודותיו בראיות ממסכת כלה, ומוכיח משם שכל שקר שאינו בא לידי רעה – מעיקר הדין לא נאסר, יעוי"ש.
א. שיטת הגרי"פ פערלא: שקר כ"פטומי מילי" במילי דעלמא
הגרי"פ פערלא נוקט בשיטה מקורית המצמצמת את גדרי הלאו באופן מהותי. לשיטתו, אין צורך להגיע לדין "שינוי מפני השלום" כדי להצדיק את דברי בית הלל, שכן מעיקר הדין הלאו ד"מדבר שקר תרחק" כלל אינו שייך במילי דעלמא. הוא מבאר כי אזהרת התורה נאמרה אך ורק לדיינים בעמדם על הדין, או לעדים המעידים שקר, אך בדיבורים שבין אדם לחברו שאין בהם "דררא דממונא" או הפסד לזולת – ליכא איסורא דאורייתא כלל.
יתירה מכך, הגרי"פ פערלא מעלה ספק נועז אף בדרגא דרבנן: "ואפילו איסורא דרבנן אינו ברור אצלי בזה, כל דלא הוי אלא פטומי מילי בעלמא ואין בהן הפסד כלל לשום אדם". לפי מהלך זה, השקר המאוס הוא רק זה הגורם עוול או הפסד, אך דיבור שאינו מדויק בשיחות חולין נחשב כ"דברים בעלמא" שאין בהם ממשות הלכתית של איסור. אמנם, הוא מסייג ומודה שדיבור כזה הוא "דבר מגונה" מצד שלמות מידותיו של האדם, אך אין לראות בו עבירה על חוקי התורה.
ובביאור הסוגיא בכתובות (שם), יטען הגרי"פ פערלא כי בית הלל אינם נזקקים לדין "שינוי מפני השלום" כהוראת שעה, אלא הם קובעים את גדרה של האמת החברתית: במקום שבו הדיבור נועד ל"דעתו מעורבת עם הבריות" ואין בו שמץ של הזק, פקע ממנו שם איסור. הוא תולה את יסודותיו בראיות ממסכת כלה, ומוכיח משם שכל שקר שאינו בא לידי רעה – מעיקר הדין לא נאסר, יעוי"ש.
ד. גדר "מצווה לשנות" – השלום כערך המכריע את חובת האמת
א. מקור ההיתר: מהנהגת האבות ועד שליחות הנביא
בבואנו להרחיב בדבר המקומות שבהם נסוגה חובת הדיוק מפני ערך השלום, עלינו לעיין ביסוד הסוגיא במסכת יבמות (סה:). שם הובאו דברי רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון, שקבע יסוד מוסד: "מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום".
ראייתו של רבי אילעא היא מהנהגת אחי יוסף (בראשית נ'), אשר מחשש שמא ינקום בהם יוסף לאחר מות אביהם, תלו ציווי בפיו של יעקב אביהם שלא נאמר מעולם: "אביך ציווה לפני מותו לאמר... שא נא פשע אחיך". הרי לנו, שאבות האומה, עמודי האמת, ראו לנכון לשנות מן העובדות כדי למנוע קטטה ופירוד במשפחה. יתירה מכך, רבי נתן שם מעלה את הרף וקובע כי אין זה "היתר" גרידא אלא "מצווה", ולמד כן משמואל הנביא (שמואל א' ט"ז) ששינה בדבריו בשליחות הבורא כדי להישמר מחמתו של שאול, ובכך הורה לנו שהימנעות ממחלוקת וסכנה גוברת על חובת הדיווח האמיתי.
ב. "גדול השלום": שינוי בדברי שכינה
עומק מופלג מצינו בתנא דבי רבי ישמעאל (שם), המצביע על כך שהקדוש ברוך הוא, שחותמו אמת ודיבורו אמת, "שינה בדבריו" מפני השלום. הנה בפרשת וירא, כששרה אמרה "ואדוני זקן", שינה הכתוב כביכול והציג לפני אברהם כאילו אמרה "ואני זקנתי".
מכאן למדנו יסוד למדני עמוק: אין האמת והשלום עומדים זה כנגד זה כניגודים, אלא השלום הוא חלק בלתי נפרד ממהותה של אמת תורנית. כאשר המציאות העובדתית עשויה לגרום לפירוד בין איש לאשתו, התורה מעידה כי הדיבור המשונה הוא הוא ה"אמת" הנדרשת באותה שעה, שכן תכלית האמת היא קיום העולם, והעולם עומד על השלום.
ג. הנהגת אהרן הכהן: הליכה ב"מישור" על ידי שינוי
הרחבה יתירה למפעל השכנת השלום מצינו במסכת דרך ארץ (פרק השלום הל' י"ח). שם נתבאר כי שבחו של אהרן הכהן כ"אוהב שלום ורודף שלום" נבע מהנהגתו הפעילה בשינוי דברים. אהרן לא המתין שהשלום יבוא מאליו, אלא היה הולך אצל השונאים וטופל עליהם "דברי פיוס" שלא נאמרו – כביכול חברו מתחרט ונשתטח לפניו.
הכתוב אומר על כך: "בשלום ובמישור הלך אתי". יש לדקדק בלשון "במישור": אף שאהרן דיבר דברים שאינם תואמים את המציאות כפי שהייתה באותו רגע, התורה מגדירה זאת כהליכה בדרך ישרה ומישורית. למדנו מכאן, שמידת האמת אינה נמדדת רק לפי ה"חפצא" של הנתונים היבשים, אלא לפי ה"גברא" הדובר ותכליתו. כיוון שכוונתו של אהרן הייתה להשיב רבים מעוון המחלוקת, נחשבו דבריו כ"מישור" גמור לפני המקום.
סיכום וביאור:
עולה מן המקורות, שחובת "מדבר שקר תרחק" אינה חלה במקום שבו הדיבור נועד להשכין שלום או למנוע רעה. בין אם נגדיר זאת כ"היתר" (לשון ר' אילעא) ובין אם כ"מצווה" (לשון ר' נתן), השלום הוא המצפן המכוון את הדיבור. וכפי שביארנו בפרקים הקודמים, הנהגה זו אינה גריעה ממידת האמת, אלא השלמתה, שהרי כל התורה כולה ניתנה לעשות שלום בעולם.
בבואנו להרחיב בדבר המקומות שבהם נסוגה חובת הדיוק מפני ערך השלום, עלינו לעיין ביסוד הסוגיא במסכת יבמות (סה:). שם הובאו דברי רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון, שקבע יסוד מוסד: "מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום".
ראייתו של רבי אילעא היא מהנהגת אחי יוסף (בראשית נ'), אשר מחשש שמא ינקום בהם יוסף לאחר מות אביהם, תלו ציווי בפיו של יעקב אביהם שלא נאמר מעולם: "אביך ציווה לפני מותו לאמר... שא נא פשע אחיך". הרי לנו, שאבות האומה, עמודי האמת, ראו לנכון לשנות מן העובדות כדי למנוע קטטה ופירוד במשפחה. יתירה מכך, רבי נתן שם מעלה את הרף וקובע כי אין זה "היתר" גרידא אלא "מצווה", ולמד כן משמואל הנביא (שמואל א' ט"ז) ששינה בדבריו בשליחות הבורא כדי להישמר מחמתו של שאול, ובכך הורה לנו שהימנעות ממחלוקת וסכנה גוברת על חובת הדיווח האמיתי.
ב. "גדול השלום": שינוי בדברי שכינה
עומק מופלג מצינו בתנא דבי רבי ישמעאל (שם), המצביע על כך שהקדוש ברוך הוא, שחותמו אמת ודיבורו אמת, "שינה בדבריו" מפני השלום. הנה בפרשת וירא, כששרה אמרה "ואדוני זקן", שינה הכתוב כביכול והציג לפני אברהם כאילו אמרה "ואני זקנתי".
מכאן למדנו יסוד למדני עמוק: אין האמת והשלום עומדים זה כנגד זה כניגודים, אלא השלום הוא חלק בלתי נפרד ממהותה של אמת תורנית. כאשר המציאות העובדתית עשויה לגרום לפירוד בין איש לאשתו, התורה מעידה כי הדיבור המשונה הוא הוא ה"אמת" הנדרשת באותה שעה, שכן תכלית האמת היא קיום העולם, והעולם עומד על השלום.
ג. הנהגת אהרן הכהן: הליכה ב"מישור" על ידי שינוי
הרחבה יתירה למפעל השכנת השלום מצינו במסכת דרך ארץ (פרק השלום הל' י"ח). שם נתבאר כי שבחו של אהרן הכהן כ"אוהב שלום ורודף שלום" נבע מהנהגתו הפעילה בשינוי דברים. אהרן לא המתין שהשלום יבוא מאליו, אלא היה הולך אצל השונאים וטופל עליהם "דברי פיוס" שלא נאמרו – כביכול חברו מתחרט ונשתטח לפניו.
הכתוב אומר על כך: "בשלום ובמישור הלך אתי". יש לדקדק בלשון "במישור": אף שאהרן דיבר דברים שאינם תואמים את המציאות כפי שהייתה באותו רגע, התורה מגדירה זאת כהליכה בדרך ישרה ומישורית. למדנו מכאן, שמידת האמת אינה נמדדת רק לפי ה"חפצא" של הנתונים היבשים, אלא לפי ה"גברא" הדובר ותכליתו. כיוון שכוונתו של אהרן הייתה להשיב רבים מעוון המחלוקת, נחשבו דבריו כ"מישור" גמור לפני המקום.
סיכום וביאור:
עולה מן המקורות, שחובת "מדבר שקר תרחק" אינה חלה במקום שבו הדיבור נועד להשכין שלום או למנוע רעה. בין אם נגדיר זאת כ"היתר" (לשון ר' אילעא) ובין אם כ"מצווה" (לשון ר' נתן), השלום הוא המצפן המכוון את הדיבור. וכפי שביארנו בפרקים הקודמים, הנהגה זו אינה גריעה ממידת האמת, אלא השלמתה, שהרי כל התורה כולה ניתנה לעשות שלום בעולם.
- המאמר הבא בסדרה 'דובר שקרים לא יכון': מדבר שקר תרחק, תמיד ?! (חלק ג) - עיון ביסודות היתר השינוי
- מאמר קודם בסדרה 'דובר שקרים לא יכון': מדבר שקר תרחק, תמיד ?! (חלק א) - המקורות
