פרק ז: אגודת ישראל - התארגנות עצמאית ויחס לציונות
מדוע נדרשה מסגרת חדשה?
בפרקים הקודמים ראינו שתי דרכי פעולה ביחס לתנועה הציונית: הצטרפות מתוך תקווה להשפיע, והתנגדות להתחברות מתוך חשש לתוצאותיה הרוחניות. אולם דחיית ההצטרפות הותירה שאלה מעשית: כיצד יתארגנו שומרי התורה כדי לטפל בצורכי הציבור, להגן על החינוך ולפעול למען יהודים בארצות שונות?
אגודת ישראל, שנוסדה בקטוביץ בתרע"ב, ביקשה להעמיד מסגרת רחבה ועצמאית. היא כינסה בתוכה חסידים, ליטאים ואורתודוקסים מגרמניה, שנבדלו במנהגיהם ובדרכי חינוכם, אך ביקשו לפעול יחד על יסוד נאמנות לתורה.
ההתנגדות לציונות היתה מרכיב חשוב בזהותה, אך אין לצמצם את מטרותיה למחאה נגד תנועה אחרת. הקמת מסגרת עולמית נועדה לאפשר גם עבודה חיובית: חינוך, חיזוק מוסדות תורה, סיוע ציבורי וייצוג של יהודים שלא קיבלו את סמכותה של ההנהגה הציונית.
כאן ניכר הבדל יסודי בינה לבין המזרחי. המזרחי בחר לפעול בתוך ההסתדרות הציונית; אגודת ישראל ביקשה לפעול מכוח עצמה, בלי לקבל את אותה מסגרת ככתובת הכוללת של הציבור היהודי.
איך הסבירו אנשי האגודה את הצורך בהתארגנות?
מקור מאלף הוא החוברת "קול קהל ישראל", הכוללת נאומים שנדפסו בעקבות אספת אגודת ישראל בירושלים בחול המועד פסח תרפ"א. באספה נכחו רבי יוסף חיים זוננפלד והאדמו"ר בעל "אמרי אמת" מגור. החוברת היא פרסום של אנשי האגודה, שנועד להסביר את דרכם ולעורר להצטרפות אליה.
רבי מרדכי ליב רובין, בנאום הפתיחה שנדפס בה, מביע צער על עצם הצורך במסגרת מיוחדת. לדבריו, בני היישוב עלו לארץ כדי לחיות בה חיי תורה ומצוות, ועתה הם נדרשים להתארגנות שתאפשר להם לשמור על דרכם מפני כוחות אחרים.
המסגרת החדשה מוצגת אפוא כאמצעי לשמירת החיים התורניים. ההתארגנות אינה מטרה בפני עצמה, והיא זקוקה להצדקה מתוך הצרכים שנוצרו.
גם בדברי רבי יונתן בנימין הלוי איש הורוויץ מופיע הסבר דומה: כל עוד בתי הכנסת ובתי המדרש שימשו מרכזים טבעיים של הציבור, לא הורגש צורך באגודה מיוחדת. כאשר צמחו ארגונים אחרים וצברו כוח, נדרשה התארגנות עצמאית שתגן על צביונו של הציבור החרדי.
יש כאן הכרה בשינוי שחל בחיים הציבוריים. השמירה על הדרך המסורה חייבה שימוש באמצעי פעולה שלא היו קודם לכן חלק מרכזי מחיי הקהילה: ועדים, אספות, עיתונות ופעילות בין ארצות.
אחדות - תחת הנהגת התורה
רבי מרדכי ליב רובין מדגיש בנאומו את הצורך באחדות רחבה, ומשתמש במדרש על ארבעת המינים, המצרף בעלי תורה ומעשים טובים עם מי שחסרים בהם.
אלא שהוא גם מגדיר גבול. לדבריו, אין ללמוד מן המדרש היתר להתאגד עם מי שפרקו עול ופועלים להדיח אחרים. אחדות ישראל אינה מחייבת בעיניו שותפות ארגונית עם כל גוף הקורא בשם העם.
ההבחנה חשובה להבנת השיטה האגודאית. ההתבדלות מן ההנהגה הציונית לא נבעה בהכרח מוויתור על האחריות לכלל ישראל. אנשי האגודה ראו בהתארגנותם דרך למלא אחריות זו, תוך שמירה על הנהגה תורנית עצמאית.
גם הדגשת הנהגת גדולי התורה מקבלת בנאום משמעות מעשית. היא מוצגת כערובה לכך שהארגון לא יפעל מכוח עצמו לשינוי החיים היהודיים. אולם מן הנאום אין להסיק שכל הכרעה ארגונית בכל מקום היתה מעתה מוסכמת על כל גדולי ישראל. זו הצגת היסוד המחייב של התנועה, ולא הוכחה להעדרה של מחלוקת בתוכה.
התנגדות לציונות אינה ביטול העבודה בארץ
אחת הטענות שאנשי האגודה מתמודדים עמה בחוברת היא שעבודתם בארץ מסתכמת בהתנגדות לאחרים. כנגד זאת הם מציגים תוכניות של בניין ויישוב.
יעקב העניך סנקביץ, נציג צעירי אגודת ישראל מפולין, מדבר בנאומו על החלטות ותוכניות לסייע להתיישבות משפחות בארץ. הוא מדגיש את הצורך בהכנת תוכנית מסודרת ובשמירה על ייעודם של הכספים שייאספו לשם כך.
יש להבחין בין תוכנית לבין ביצוע. הנאום מעיד שהוצגה שאיפה חיובית לפעולה בארץ, ושאנשי האגודה דחו את הטענה שאינם מעוניינים בה. הוא אינו מוכיח כשלעצמו מה התממש, באיזה היקף ובאיזו הצלחה.
באותו נאום נמתחת ביקורת חריפה על הציונות ועל המזרחי. אלה דבריו של נואם במסגרת פולמוס ציבורי, ויש לייחסם אליו. נוכחותם של גדולי ישראל באספה אינה מאפשרת לייחס לכל אחד מהם כל משפט שנאמר בה, והדפסת הנאום אינה הופכת כל טענה עובדתית שבו לעובדה שנבדקה.
עם זאת, צירוף הדברים ברור: רצון לפעול בארץ, התנגדות להנהגה הציונית ותביעה לפעולה עצמאית התקיימו כאן יחד.
המאבק על הייצוג
שאלת הייצוג היתה חלק מן המחלוקת עצמה. כאשר תנועה מדברת בשם העם היהודי, גם מי שאינו מצטרף אליה עשוי להיות מושפע מהחלטותיה ומן המעמד שהיא משיגה.
בדברי רבי יונתן בנימין איש הורוויץ בחוברת מודגשת זכותו של ציבור חרדי בלתי תלוי להתארגן ולפעול לפי השקפתו. טענה זו נוגעת למעמדם של מוסדות, למקורות תמיכה וליכולת לנהל חינוך עצמאי.
מכאן אפשר להבין מדוע שאלות ארגוניות קיבלו לעיתים משקל השקפתי גדול. הכרה בגוף כנציג הכלל עלולה להעניק לו השפעה גם על מי שאינם מקבלים את דרכו; לעומת זאת, תביעה לייצוג נפרד עשויה להיתפס בעיני אחרים כפגיעה באחדות הציבור.
אין לפתור את המחלוקת באמצעות המילה "פוליטיקה". המאבק הציבורי היה קשור בשאלות ממשיות של סמכות ושל אחריות לחיי התורה, גם כאשר התנהלו בתוכו ויכוחים על אמצעים, תקציבים ותפקידים.
תנועה אחת, תקופות שונות
החוברת הירושלמית משקפת שעה מסוימת ומקום מסוים. אין להעמיד את כל תולדות אגודת ישראל על הדברים שנאמרו באותה אספה.
בסקירתו על היהדות החרדית והמדינה מתאר בנימין בראון את השינויים שחלו בהמשך ביחסים שבין האגודה לבין חוגי ההתבדלות בירושלים. בין השאר הוא דן בהבדלים שהתחדדו עם עלייתם של חרדים נוספים לארץ ובשאלת היחס למסגרות הציבוריות של היישוב. זהו תיאור מחקרי של תהליך, שיש לבחון את פרטיו מתוך המקורות לכל תקופה.
לכן, בבואנו לדון בהמשך הסדרה בעמדות האגודה בשנות השלושים ולאחר הקמת המדינה, לא נסתפק בהבאת הכרזה משנות הייסוד. נברר כיצד תורגמו עקרונותיה להכרעות חדשות, מי הכריע בהן ועל מה נחלקו.
בשלב זה אפשר לעמוד על החידוש שבהקמתה: הניסיון להפוך ציבור מגוון של שומרי תורה לכוח מאורגן בעל פעולה חיובית משלו. העצמאות כלפי הציונות היתה חלק מיסודותיו; היקף ההתבדלות ודרכי המגע עם מוסדות אחרים נותרו שאלות שנזקקו להכרעה בכל פעם מחדש.
פרק ח: דרכו של הראי"ה קוק - תחיית האומה ותביעת הקדושה
מעבר לשאלת ההצטרפות
הדיון בדרכו של הראי"ה קוק מחייב להבחין בין השתייכות לתנועה לבין תפיסה רחבה של חיי ישראל. יחסו למפעל התחייה אינו מתמצה בשאלה אם ראוי להצטרף לארגון ציוני, ואף אינו חופף לכל עמדה שנקטו מוסדות המזרחי.
בפרק על רבי ריינס ראינו ניסיון לבסס את ההשתתפות מתוך הגדרת הצורך החומרי וההשתדלות המותרת. אצל הראי"ה בולטת תפיסה רחבה יותר של הקשר בין הארץ, האומה והתורה, ושל משמעות ההתעוררות הלאומית בתוך חיי ישראל.
אין הכוונה שבין השניים לא היו יסודות משותפים, או שאפשר להעמיד את כל משנתו של רבי ריינס על סיוע חומרי בלבד. ההבדל נוגע למוקד ההסבר: אצל הראי"ה, הבנת התחייה הלאומית עצמה כחלק מתהליך רוחני היא יסוד מרכזי.
כדי להציגו נפתח ב"אורות" ובמכתבים שכתב. את המחלוקות על דבריו ואת יחסיו עם החולקים עליו נברר בפרקים הבאים.
הארץ והאומה
בפתיחת "אורות ארץ ישראל" הראי"ה דוחה את תפיסת הארץ כאמצעי חיצוני לקיום הציבור. לדבריו, הקשר אליה שייך לעצם חייה של האומה, והבנתו מחייבת עמידה על סגולתה הרוחנית.
מתוך כך, השאיפה לחיים בארץ חורגת בעיניו מן הרצון למצוא מקלט או לשפר את מצבם הכלכלי של יהודים. הדברים קשורים באפשרות להופעת חיי ישראל בשלמותם.
זו תפיסה של תהליך ושל ייעוד. אין להסיק ממנה שכל מוסד הקם בארץ, או כל מעשה הנעשה בשם התחייה, מבטא ממילא את הקדושה שהוא מבקש. כדי להבין כיצד הבחין בין הדברים צריך לקרוא את כתביו הרעיוניים יחד עם הוראותיו ומחאותיו בענייני המעשה.
כיצד ראה את הפועלים הרחוקים מתורה?
אחת הפסקאות העדינות והשנויות במחלוקת שב"אורות התחיה" היא פרק מג. הראי"ה מבחין שם בין בחינות שונות בנפש וברוח, ומייחס יתרון מסוים לאותם רחוקים הדבקים באהבת הכלל ובבניין הארץ.
אבל הפסקה עצמה מדברת גם על דעות זרות ועל מעשים הפוגמים בהם, ולעומתם על יתרונם של יראי ה' ושומרי המצוות. הוא מתאר תיקון שבו כוחות הפעולה למען הכלל והכוחות הרוחניים של שומרי התורה ישפיעו זה על זה, עד לתשובה שלמה.
אין זו השוואה פשוטה המדרגת ציבור אחד מעל חברו בכל דבר. ההבחנה בין הבחינות הרוחניות היא עצם הטענה, והשמטתה משנה את משמעות הפסקה. גם אין בדברים מתן הכשר לעבירה: הוא מבקש לזהות ערך בכוח מסוים הפועל באדם, בלי לבטל את פגמיו בתחומים אחרים.
ב"אורות התחיה", פרק כ, הוא מתנגד בחריפות למחשבה של פירוד האומה לחלקים. מתוך דבריו עולה שאחדות ישראל היא בעיניו יסוד רוחני, ולא רק אמצעי לשמירת כוח ציבורי. מכאן מובן גם מדוע שאלת ההתבדלות נגעה במוקד עמוק של המחלוקת עמו.
תביעתו מן המזרחי
באיגרת תצז, שנשלחה בתרע"ג לאגודה המזרחית בסנט לואיס, הראי"ה מבקר את הנוסחה שלפיה לציונות אין עניין עם הדת. הוא דורש מן המזרחי להתנגד לה בגלוי ובהתמדה.
לדבריו, הצלחת התחייה תלויה בקשר שבין האומה לתורה. לכן אין די בכך שאנשי המזרחי יקיימו מצוות לעצמם או יגנו על מוסדותיהם; עליהם לתבוע שהתורה תהיה יסוד בחיים הציבוריים של האומה.
בהמשך האיגרת הוא מפרט את משמעות התביעה: חינוך באמונה, שמירת שבת, כשרות וטהרת המשפחה. העיסוק בהן הוא בעיניו חלק מן האחריות הלאומית עצמה.
כאן יש להקפיד על ייחוס: כאשר הראי"ה מתאר באיגרת את מעמדה של הנוסחה בתוך הציונות, זו עדותו והצגת הדברים שלו. לצורך הפרק אנו לומדים ממנה על עמדתו, בלי לקבוע על פיה לבדה מה היה מעמדה הרשמי של כל הכרזה במוסדות התנועה.
מכל מקום, הביקורת מלמדת שאין לזהות את תמיכתו בתחייה עם הסכמה לאופן שבו הוגדרה בידי הנהגת הציונות או אפילו בידי כל אנשי המזרחי.
אהבת היישוב ומחאה על חילול שבת
באיגרותיו מצויות דוגמאות מעשיות להבחנה הזאת. באיגרת שסט פונה הראי"ה להנהלת הקרן הקיימת בעקבות ידיעות על חילול שבת בעבודות שבאחריותה. לצד הכרה בחשיבות המפעל הוא תובע מן ההנהלה לפעול לתיקון המצב.
באיגרת שע הוא שולח העתק ממכתבו לרבי ריינס, ומבקש שהדברים יתפרסמו ויישמעו גם בקונגרס. כלומר, הוא מבקש להשתמש במסגרת הציבורית כדי להעמיד את שאלת השבת במרכז, ולא להצניע את המחאה מפני החשש שתפגע במפעל.
זהו קשר ישיר בין אהבת היישוב לבין הדרישה ממנו. הוא תובע שמירת תורה דווקא מן העוסקים בבניין הארץ, משום שהוא מייחס למעשיהם משמעות החורגת מן המעשה הפרטי.
עם זאת, מחאה תקיפה בענייני שבת אינה מוחקת את המחלוקת עם מתנגדיו. אפשר להסכים בחובת השבת ולהיחלק בשאלה כיצד יש להעריך את התנועה ואת המשתתפים בה, ואילו דרכי פעולה יביאו לתיקון.
חינוך: ההבחנה בין תקווה למציאות
באיגרת שמג, משנת תרע"א, משיב הראי"ה לאב המבקש עצה לחינוך בנו בארץ. על הגימנסיה ביפו הוא כותב ביקורת חריפה, ורואה בחינוכה פגיעה בשורש האמונה. הוא שולל במפורש לאומיות הנבנית מתוך ניתוק מן הקדושה.
לעומת זאת הוא תולה תקווה ב"תחכמוני", אך גם כאן אין מדובר בהסכמה בלתי מסויגת. באיגרת תנח הוא מעמיד דרישות מפורטות להמשך נשיאת שמו על המוסד: אישור מורים, תוכנית לימודים וספרים, לצד דיווח ופיקוח קבועים.
המכתבים מלמדים שההכרה במשמעותו של התהליך הכללי לא פטרה אותו מבחינת המוסד המסוים. כשראה חינוך הפוגע באמונה הוא אמר זאת; וכשתמך במוסד אחר, ביקש להבטיח בפועל את אופיו.
היחס לאגודת ישראל
גם יחסו לאגודת ישראל בראשיתה מורכב יותר מחלוקה פשוטה בין מחנות. באיגרת תמב, מתרע"ב, הוא מזכיר שבין המשתתפים בה היו גדולי תורה מארצות שונות, וכותב שפנה לבאר את דעתו ביחס לעבודתה בארץ.
באיגרת תנז, מראשית תרע"ג, הוא מודה על משלוח גיליון של "המודיע" העוסק באגודה, ומביע משאלה לדרך של שלום בישראל. מכתבים אלה אינם מוכיחים הסכמה לכל מטרות האגודה או לכל פעולותיה. הם כן מעידים על התעניינות ועל אפשרות של קשר, בשעה שהמסגרות עוד התגבשו.
דרך הראי"ה העמידה במרכז את התקווה להתגלות הקדושה בתוך תחיית ישראל, לצד תביעה מתמדת לתיקון החיים בפועל. החולקים עליו לא בהכרח חלקו על עצם חובת האהבה לישראל או על קדושת הארץ. המחלוקת נגעה גם לשאלה אם אפשר וראוי להעניק למפעל המונהג בידי רחוקים את המשמעות הרוחנית שהוא העניק לו, ומה תהיינה תוצאותיה החינוכיות של דרך זו.
את השאלה הזאת יש לבחון מתוך דברי הצדדים עצמם. בפרק הבא נפנה לירושלים ולדרכו של רבי יוסף חיים זוננפלד, ובהמשך נברר את היחסים בין בעלי המחלוקת, על הביקורת והכבוד שהתקיימו בהם.
מקורות ועיונים - פרק ז
א. "קול קהל ישראל", ירושלים תרפ"א, הקדמת החוברת ונאום הפתיחה של רבי מרדכי ליב רובין. החוברת כוללת נאומים מאספת אגודת ישראל בירושלים בחול המועד פסח באותה שנה.
ב. שם, נאום רבי יונתן בנימין הלוי איש הורוויץ: הצורך בהתארגנות חרדית עצמאית, שמירת צביון הציבור והיחס לעבודת האגודה בארץ.
ג. שם, נאום יעקב העניך סנקביץ, נציג צעירי אגודת ישראל מפולין: מטרות האגודה, החינוך ותוכניות העבודה בארץ. הדברים משמשים עדות לאופן הצגת התוכניות בידי הנואם, ולא לביצוען בפועל.
ד. בנימין בראון, "היהדות החרדית והמדינה", בתוך: "כשיהדות פוגשת מדינה", תשע"ה, עמ' 90-91, על התארגנות אגודת ישראל; עמ' 144-145, על רקע ההתבדלות בארץ והתפתחות היחסים עם חוגי היישוב הישן. זהו מחקר מאוחר, המובחן מן החוברת בת התקופה.
מקורות ועיונים - פרק ח
א. הראי"ה קוק, "אורות", "אורות ארץ ישראל", פרק א: הקשר שבין הארץ לאומה.
ב. שם, "אורות התחיה", פרקים כ ומג: אחדות האומה, היחס לרחוקים וההבחנה בין בחינות הנפש והרוח. יש לקרוא את הפסקאות בשלמותן.
ג. "אגרות הראיה", כרך ב, איגרת תצז, אל האגודה המזרחית בסנט לואיס: היחס שבין הציונות לדת ותפקיד המזרחי.
ד. שם, איגרות שסט-שע: הפנייה להנהלת הקרן הקיימת בעניין חילול שבת, ומשלוח העתק לרבי יצחק יעקב ריינס לצורך פרסום הדברים.
ה. שם, איגרת שמג: תשובה לאב בעניין חינוך בנו, היחס לגימנסיה ול"תחכמוני"; איגרת תנח: דרישות לפיקוח על "תחכמוני".
ו. שם, איגרות תמב ותנז: התייחסויות לאגודת ישראל בסמוך לראשיתה. מספרי האיגרות הם לפי כרך ב שהועלה לעיון, הכולל את איגרות השנים תרע"א-תרע"ה.