איתמר רבי יוסי ברבי חנינא אמר תפלות אבות תקנום רבי יהושע בן לוי אמר תפלות כנגד תמידין תקנום תניא כוותיה דר' יוסי ברבי חנינא ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי תניא כוותיה דרבי יוסי בר' חנינא אברהם תקן תפלת שחרית שנא' (בראשית יט, כז) וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה שנאמר (תהלים קו, ל) ויעמד פינחס ויפלל יצחק תקן תפלת מנחה שנאמר (בראשית כד, סג) ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ואין שיחה אלא תפלה שנאמר (תהלים קב, א) תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו יעקב תקן תפלת ערבית שנאמר (בראשית כח, יא) ויפגע במקום וילן שם ואין פגיעה אלא תפלה שנאמר (ירמיהו ז, טז) ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי ותניא כוותיה דר' יהושע בן לוי מפני מה אמרו תפלת השחר עד חצות שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות ורבי יהודה אומר עד ארבע שעות שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד ארבע שעות ומפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב רבי יהודה אומר עד פלג המנחה שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה ומפני מה אמרו של מוספין כל היום שהרי קרבן של מוספין קרב כל היום רבי יהודה אומר עד שבע שעות שהרי קרבן מוסף קרב והולך עד שבע שעות ואיזו היא מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה ואיזו היא מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה ולמעלה איבעיא להו רבי יהודה פלג מנחה קמא קאמר או פלג מנחה אחרונה קאמר תא שמע דתניא ר' יהודה אומר פלג המנחה אחרונה אמרו והיא י"א שעות חסר רביע נימא תיהוי תיובתיה דר' יוסי בר' חנינא אמר לך ר' יוסי בר' חנינא לעולם אימא לך תפלות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות דאי לא תימא הכי תפלת מוסף לר' יוסי בר' חנינא מאן תקנה אלא תפלות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות (ברכות כו:).
ומהיכן למדו ג' תפילות רבי שמואל בר נחמני אמר כנגד ג' פעמים שהיום משתנה על הבריות בשחר צריך לאדם לומר מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שהוצאתני מאפילה לאורה במנחה צריך אדם לומר מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי כשם שזכיתני לראות החמה במזרח כך זכיתי לראות במערב בערב צריך לומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי כשם שהייתי באפילה והוצאתני לאורה כך תוציאני מאפילה לאורה ריב"ל אמר תפילות מאבות למדום תפילת השחר מאברהם אבינו (בראשית, יט) וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה' ואין עמידה אלא תפילה כמה דתימר (תהילים, קו) ויעמוד פינחס ויפלל תפילת המנחה מיצחק אבינו (בראשית, כד) ויצא יצחק לשוח בשדה ואין שיחה אלא תפילה כמה דאת אמר (תהילים, קב) תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו תפילת הערב מיעקב אבינו (דברים, כח) ויפגע במקום וילן שם ואין פגיעה אלא תפילה כמה דתימר (ירמיהו, כז) יפגעו נא בה' צבאות ואומר (ירמיהו, ז) אל תשא בעדם רינה ותפלה ואל תפגע בי ורבנן אמרי תפילות מתמידין גמרו תפלת השחר מתמיד של שחר (במדבר, כח) את הכבש אחד תעשה בבוקר תפילת המנחה מתמיד של בין הערבים (במדבר כח, ד) ואת הכבש השני תעשה בין הערבים תפילת הערב לא מצאו במה לתלותה ושנו אותה סתם הדא היא דתנינן תפילת הערב אין לה קבע ושל מוספין כל היום אמר רבי תנחומא עוד היא קבעו אותה כנגד איכול איברים ופדרים שהיו מתאכלין על גבי המזבח כל הלילה (ירושלמי ברכות פ''ד ה''א).
חיוב התפילה, ערב בוקר וצהרים, אין לו עיקר מדבר תורה, כצורתו המקובלת כיום, ויסודו בתקנת אנשי כה''ג (מגילה יז: ירושלמי ברכות פ''ב ה''ד), אמנם יסודו בהנהגת אבות ודוד (ברכות שם ולא. וירושלמי פ''ד שם), אלא שלא נקבע כחיוב לכל ישראל, ויש ליתן טעם למה לא, אחר שיסודו בדרשת המקרא, לעבדו בכל לבבכם (ירושלמי שם), והוא כנגד ג' זמנים טבעיים שביום, שראויים לתפילה כמאמר רשב''נ (ע''פ באור הגרח''ק שם).
ונראה בעז''ה, שדבר תורה בכל מקום, הוא שלמות המעשה באמיתות השגתו, ועבודה שבלב בתפילה לבד, קושי גדול יש בה, ואמרו (סנהדרין כב.) המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, והדבר קשה עד בלתי אפשרי, לצייר הדבר ציור אמיתי ומוחש ממש, ולא נתנה תורה למלאכי השרת, ואיך נראה דבר שאינו נראה, ואשר על כן, לא אמרה תורה להתפלל, אלא להקריב תמידים, במקום אשר שכינה גלויה באש וענן, שלא צריך לראות כאילו, אלא רואים ממש.
ואמנם קושי גדול יש בדבר, שהרי רוב ישראל בכל מושבותיהם, אינם יושבים בבית ה' ? וכך אנו שונים במשנתנו (תענית פ''ד מ''ב):
אלו הן מעמדות, לפי שנאמר (במדבר כח, ב): "צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי", וכי היאך קרבנו של אדם קרב, והוא אינו עומד על גביו? התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות. על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כהנים, של לוים, ושל ישראלים. הגיע זמן המשמר לעלות, כהנים ולוים עולים לירושלים, וישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהן וקוראין במעשה בראשית.
ובתלמוד ירושלמי שם אמרו
אמר רבי יונה אילין תמידין קרבנותיהן של כל ישראל אינון. אם יהיו כל ישראל עולין לירושלים. לית כתיב אלא (שמות לד) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך. אם יהיו כל ישראל יושבין ובטילין והא כתיב (דברים יא) ואספת דגנך מי אוסף להם את הדגן. אלא שהתקינו הנביאים הראשונים כ"ד משמרות ועל כל משמר ומשמר היה עמוד בירושלים של כהנים ושל לוים ושל ישראל. תני ארבעה ועשרים אלף עמוד מירושלם וחצי עמוד מיריחו אף יריחו היתה יכולה להוציא עמוד שלם אלא בשביל לחלוק כבוד לירושלם היתה מוציאה חצי עמוד. הכהנים לעבודה והלוים לדוכן וישראל מוכיחין על עצמן שהן שלוחיהן של כל ישראל.
ובתלמוד בבלי (כז:) ת"ר אנשי משמר היו מתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון ואנשי מעמד מתכנסין לבית הכנסת ויושבין ד' תעניות בשני בשבת בשלישי ברביעי ובחמישי.
מבואר, שישראל שולחים שליחים, שעולים לירושלים, לעמוד על הקרבן, ולהתפלל על הקרבן, והרי דברינו הראשונים, שתפילה מן התורה, היא כנגד הקרבן, מול השכינה ממש, ולא רק לראות כאילו. ומי שלא יכול לעלות, שולח שליחים, שיתענו בבית הכנסת, ול' הרמב''ם בפ' המשנה, ''והיה דעתם וכוונתם כולם להתעסק בעבודה ובתפילה ולא היו מתעסקין בעסקיהם, והיה לבם ומחשבתם בקרבנות'' וענין התענית, לאלה שאינם עומדים על הקרבן, כדי שלא להגרר, אחר מנהג דרך ארץ, של ואספת דגנך, המוזכר בירושלמי.
ומאחר ושכינה שרויה בישראל, הרי מתפשטת והולכת, ממקום המקדש וירושלים, לכל הארץ, אשר עיני ה' בה, ובפרט לערי חומה, המקודשים יותר, כמבואר במשנה ריש כלים, ואולי נרמז שהיינו הערים, שאליהם מתכנסים המתענים. וכל שארית עם ישראל, מסביבים את החומה, ועיניהם מיחלות לשלוחיהם, להרצות לפני ה' בבוקר ובין הערבים. [ובירושלים אמרו (תנחומא פנחס), שלא דר אדם בה, ובידו עוון, שתמיד של שחר, מכפר על עוונות שבלילה, ושל בין הערבים, על עבירות שביום] ונמצא כל ישראל, מכוונים ומרגישים במוחשיות, שכינה שורה בתוכם, ועל זה נצטוו, לעבדו בכל לבבכם, איזוהי עבודה שבלב זוהי תפילה.
[ובזמן שאין שכינה גלויה, כמו בימי אבות, ששמי ה' לא נודעתי, ובימי דוד, שחרבה שילה ולא נבנית י-ם, עבודת התפילה התיחדה אצלם, בהתבודדותם ופרישותם ודבקותם העצומה בשם ה', אברהם במקום המשקיף לגן ה' ובהר ה' יראה, יצחק בשיח בשדה, ויעקב במקום אשר לן שם, בית אלהים ושער השמים, ודוד, בכיסופיו וצמאונו, בארץ ציה ועיף]
ומעת גברו עוונותינו, ונוטל כבוד מבית חיינו, וגלתה עיקר שכינה, ונסתלקה לרקיע, בטל עיקר התורה, להשרות שכינה בישראל, ומ''מ לא זזה רושם שכינה, להשגיח מהחלונות ולהציץ מהחרכים, הנה זה עומד אחר כתלנו, ומסתיר פניו ואינו נגלה. ולכן, כשראו אנשי כה''ג, ששכינה מסולקת מבית שני, עמדו ותקנו לכל ישראל, סדר תפילה מחויבת, כנגד תמידים, לצרף פרוטה לפרוטה, רושם לרושם כונה לכונה, ומאחר ואמרו (ברכות לב:), שמשחרב ביהמ''ק, נפסקה מחיצה של ברזל, בין ישראל לאביהם שבשמים, וננעלו שערי תפילה, צריך לקבץ על יד, קימעא קימעא, תפילות כל ישראל, עד שיעלו לרצון, לעורר אהבה הישנה, ובעיקר תפילת ר''ה וי''כ, לא נבזית, כמו שאמרו (שוחר טוב מזמור קב), והטעם, שאז רוב ישראל מכוונים ביותר, ובאים לידי דמעות, ואמרו (ברכות שם) שערי דמעה לא ננעלו.
וכנגד שבתמידים, מביאים במוחש בקרבן, דם הוא הנפש, כל חלב לה' בשר ויין וסולת ושמן, שהוא עיקר סעודה משובחת, שחרית וערבית, המשיבה את הנפש, וכמו שדרשו (פסיקתא דר''כ בפרשת התמיד), נסך שכר, לשון שביעה לשון שכרות. כך תקנו כנגד זה, לבקש צרכי כל ישראל, שנתרבו בגולה, דעה תשובה סליחה גאולה רפואה פרנסה קיבוץ משפט צדיקים ירושלים דוד וכלל תפילה, ופותחים בגדולת ה' שתקנו הגדול הגבור והנורא, באופן המתגלה בגלות, שכובש את יצרו, הן הן גבורותיו, שאומה אחת, מתקימת בין שבעים אומות, הן הן נוראותיו (יומא סט:), ומסיימים בבקשת השבת העבודה הודאה ושלום.
ובשעה שבקשו לבטל יצרא דע''ז, בטלה רוח הקודש מהנביאים, וירד כל העולם מדרגתו, ועבר מאמיתות הרגשה מוחשית, של חיי שכינה, לעומת יצר ע''ז, להרגשה רחוקה ומועטת, של ציור וראיית התבוננות, לעומת חכמה יונית, ואנו אין לנו, אלא לשמוע דברי חכמים (ברכות שם), ולקוות אל ה' ולהתפלל ולחזור ולהתפלל, ולהתחזק תמיד, עד שיחננו.
ומהיכן למדו ג' תפילות רבי שמואל בר נחמני אמר כנגד ג' פעמים שהיום משתנה על הבריות בשחר צריך לאדם לומר מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שהוצאתני מאפילה לאורה במנחה צריך אדם לומר מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי כשם שזכיתני לראות החמה במזרח כך זכיתי לראות במערב בערב צריך לומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי כשם שהייתי באפילה והוצאתני לאורה כך תוציאני מאפילה לאורה ריב"ל אמר תפילות מאבות למדום תפילת השחר מאברהם אבינו (בראשית, יט) וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה' ואין עמידה אלא תפילה כמה דתימר (תהילים, קו) ויעמוד פינחס ויפלל תפילת המנחה מיצחק אבינו (בראשית, כד) ויצא יצחק לשוח בשדה ואין שיחה אלא תפילה כמה דאת אמר (תהילים, קב) תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו תפילת הערב מיעקב אבינו (דברים, כח) ויפגע במקום וילן שם ואין פגיעה אלא תפילה כמה דתימר (ירמיהו, כז) יפגעו נא בה' צבאות ואומר (ירמיהו, ז) אל תשא בעדם רינה ותפלה ואל תפגע בי ורבנן אמרי תפילות מתמידין גמרו תפלת השחר מתמיד של שחר (במדבר, כח) את הכבש אחד תעשה בבוקר תפילת המנחה מתמיד של בין הערבים (במדבר כח, ד) ואת הכבש השני תעשה בין הערבים תפילת הערב לא מצאו במה לתלותה ושנו אותה סתם הדא היא דתנינן תפילת הערב אין לה קבע ושל מוספין כל היום אמר רבי תנחומא עוד היא קבעו אותה כנגד איכול איברים ופדרים שהיו מתאכלין על גבי המזבח כל הלילה (ירושלמי ברכות פ''ד ה''א).
חיוב התפילה, ערב בוקר וצהרים, אין לו עיקר מדבר תורה, כצורתו המקובלת כיום, ויסודו בתקנת אנשי כה''ג (מגילה יז: ירושלמי ברכות פ''ב ה''ד), אמנם יסודו בהנהגת אבות ודוד (ברכות שם ולא. וירושלמי פ''ד שם), אלא שלא נקבע כחיוב לכל ישראל, ויש ליתן טעם למה לא, אחר שיסודו בדרשת המקרא, לעבדו בכל לבבכם (ירושלמי שם), והוא כנגד ג' זמנים טבעיים שביום, שראויים לתפילה כמאמר רשב''נ (ע''פ באור הגרח''ק שם).
ונראה בעז''ה, שדבר תורה בכל מקום, הוא שלמות המעשה באמיתות השגתו, ועבודה שבלב בתפילה לבד, קושי גדול יש בה, ואמרו (סנהדרין כב.) המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, והדבר קשה עד בלתי אפשרי, לצייר הדבר ציור אמיתי ומוחש ממש, ולא נתנה תורה למלאכי השרת, ואיך נראה דבר שאינו נראה, ואשר על כן, לא אמרה תורה להתפלל, אלא להקריב תמידים, במקום אשר שכינה גלויה באש וענן, שלא צריך לראות כאילו, אלא רואים ממש.
ואמנם קושי גדול יש בדבר, שהרי רוב ישראל בכל מושבותיהם, אינם יושבים בבית ה' ? וכך אנו שונים במשנתנו (תענית פ''ד מ''ב):
אלו הן מעמדות, לפי שנאמר (במדבר כח, ב): "צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי", וכי היאך קרבנו של אדם קרב, והוא אינו עומד על גביו? התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות. על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כהנים, של לוים, ושל ישראלים. הגיע זמן המשמר לעלות, כהנים ולוים עולים לירושלים, וישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהן וקוראין במעשה בראשית.
ובתלמוד ירושלמי שם אמרו
אמר רבי יונה אילין תמידין קרבנותיהן של כל ישראל אינון. אם יהיו כל ישראל עולין לירושלים. לית כתיב אלא (שמות לד) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך. אם יהיו כל ישראל יושבין ובטילין והא כתיב (דברים יא) ואספת דגנך מי אוסף להם את הדגן. אלא שהתקינו הנביאים הראשונים כ"ד משמרות ועל כל משמר ומשמר היה עמוד בירושלים של כהנים ושל לוים ושל ישראל. תני ארבעה ועשרים אלף עמוד מירושלם וחצי עמוד מיריחו אף יריחו היתה יכולה להוציא עמוד שלם אלא בשביל לחלוק כבוד לירושלם היתה מוציאה חצי עמוד. הכהנים לעבודה והלוים לדוכן וישראל מוכיחין על עצמן שהן שלוחיהן של כל ישראל.
ובתלמוד בבלי (כז:) ת"ר אנשי משמר היו מתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון ואנשי מעמד מתכנסין לבית הכנסת ויושבין ד' תעניות בשני בשבת בשלישי ברביעי ובחמישי.
מבואר, שישראל שולחים שליחים, שעולים לירושלים, לעמוד על הקרבן, ולהתפלל על הקרבן, והרי דברינו הראשונים, שתפילה מן התורה, היא כנגד הקרבן, מול השכינה ממש, ולא רק לראות כאילו. ומי שלא יכול לעלות, שולח שליחים, שיתענו בבית הכנסת, ול' הרמב''ם בפ' המשנה, ''והיה דעתם וכוונתם כולם להתעסק בעבודה ובתפילה ולא היו מתעסקין בעסקיהם, והיה לבם ומחשבתם בקרבנות'' וענין התענית, לאלה שאינם עומדים על הקרבן, כדי שלא להגרר, אחר מנהג דרך ארץ, של ואספת דגנך, המוזכר בירושלמי.
ומאחר ושכינה שרויה בישראל, הרי מתפשטת והולכת, ממקום המקדש וירושלים, לכל הארץ, אשר עיני ה' בה, ובפרט לערי חומה, המקודשים יותר, כמבואר במשנה ריש כלים, ואולי נרמז שהיינו הערים, שאליהם מתכנסים המתענים. וכל שארית עם ישראל, מסביבים את החומה, ועיניהם מיחלות לשלוחיהם, להרצות לפני ה' בבוקר ובין הערבים. [ובירושלים אמרו (תנחומא פנחס), שלא דר אדם בה, ובידו עוון, שתמיד של שחר, מכפר על עוונות שבלילה, ושל בין הערבים, על עבירות שביום] ונמצא כל ישראל, מכוונים ומרגישים במוחשיות, שכינה שורה בתוכם, ועל זה נצטוו, לעבדו בכל לבבכם, איזוהי עבודה שבלב זוהי תפילה.
[ובזמן שאין שכינה גלויה, כמו בימי אבות, ששמי ה' לא נודעתי, ובימי דוד, שחרבה שילה ולא נבנית י-ם, עבודת התפילה התיחדה אצלם, בהתבודדותם ופרישותם ודבקותם העצומה בשם ה', אברהם במקום המשקיף לגן ה' ובהר ה' יראה, יצחק בשיח בשדה, ויעקב במקום אשר לן שם, בית אלהים ושער השמים, ודוד, בכיסופיו וצמאונו, בארץ ציה ועיף]
ומעת גברו עוונותינו, ונוטל כבוד מבית חיינו, וגלתה עיקר שכינה, ונסתלקה לרקיע, בטל עיקר התורה, להשרות שכינה בישראל, ומ''מ לא זזה רושם שכינה, להשגיח מהחלונות ולהציץ מהחרכים, הנה זה עומד אחר כתלנו, ומסתיר פניו ואינו נגלה. ולכן, כשראו אנשי כה''ג, ששכינה מסולקת מבית שני, עמדו ותקנו לכל ישראל, סדר תפילה מחויבת, כנגד תמידים, לצרף פרוטה לפרוטה, רושם לרושם כונה לכונה, ומאחר ואמרו (ברכות לב:), שמשחרב ביהמ''ק, נפסקה מחיצה של ברזל, בין ישראל לאביהם שבשמים, וננעלו שערי תפילה, צריך לקבץ על יד, קימעא קימעא, תפילות כל ישראל, עד שיעלו לרצון, לעורר אהבה הישנה, ובעיקר תפילת ר''ה וי''כ, לא נבזית, כמו שאמרו (שוחר טוב מזמור קב), והטעם, שאז רוב ישראל מכוונים ביותר, ובאים לידי דמעות, ואמרו (ברכות שם) שערי דמעה לא ננעלו.
וכנגד שבתמידים, מביאים במוחש בקרבן, דם הוא הנפש, כל חלב לה' בשר ויין וסולת ושמן, שהוא עיקר סעודה משובחת, שחרית וערבית, המשיבה את הנפש, וכמו שדרשו (פסיקתא דר''כ בפרשת התמיד), נסך שכר, לשון שביעה לשון שכרות. כך תקנו כנגד זה, לבקש צרכי כל ישראל, שנתרבו בגולה, דעה תשובה סליחה גאולה רפואה פרנסה קיבוץ משפט צדיקים ירושלים דוד וכלל תפילה, ופותחים בגדולת ה' שתקנו הגדול הגבור והנורא, באופן המתגלה בגלות, שכובש את יצרו, הן הן גבורותיו, שאומה אחת, מתקימת בין שבעים אומות, הן הן נוראותיו (יומא סט:), ומסיימים בבקשת השבת העבודה הודאה ושלום.
ובשעה שבקשו לבטל יצרא דע''ז, בטלה רוח הקודש מהנביאים, וירד כל העולם מדרגתו, ועבר מאמיתות הרגשה מוחשית, של חיי שכינה, לעומת יצר ע''ז, להרגשה רחוקה ומועטת, של ציור וראיית התבוננות, לעומת חכמה יונית, ואנו אין לנו, אלא לשמוע דברי חכמים (ברכות שם), ולקוות אל ה' ולהתפלל ולחזור ולהתפלל, ולהתחזק תמיד, עד שיחננו.
