וכבש רחמיו לעשות רצונך
עשיית רצון ה'. וחינוך הילדים.
א
אחרי מאה שנות ציפיה. עשרות שנות חינוך והצמחה. ה' פונה לאברהם ומנסה אותו בנסיון הקשה מכולם.
עקידת יצחק!!!
אנו זוכרים ומזכירים את העקידה. ומתחננים להקב"ה שיזכור לנו לעד ולנצח את אשר עשה זקננו לפני אלפים בשנים. ובשעת תפילת מוסף בר"ה, היום הקדוש. יום הרת עולם. בעיניים דומעות אנו מתחננים למלכנו הגדול, בהזכרת העקידה "וכבש רחמיו לעשות רצונך" איננו מזכירים שהוא כבש את רחמיו עבור מצוות ה' אלא עבור רצונו.
שאכן, בפסוקים מתבארת קריאת ה' לאברהם "קח נא את בנך את יחידך".
אין נא אלא לשון בקשה. אמר לו: בבקשה ממך, עמוד לי בזה הנסיון... שלא יאמרו הראשונים לא היה בהם ממש... (לשון רש"י)
אברהם לא היה חייב. ה' לא ציווה. לא הכריח. לא הורה. רק ביקש... ואברהם כובש רחמיו. רחמי אב לבן. רחמי אב לבן גדול כיצחק. שמעבר להמתנת מאה שנה ללידתו, הרי כבר גדל הנער. כבר גדל בישיבת שם ועבר. אחרי מאה שנים שאברהם מפיץ את האמונה, ומטיף כנגד קרבנות אדם. ואת הכל הוא גונז. מוחק כליל את מאוויו רצונותיו, חשקיו ודעותיו.
לעשות רצון השי"ת.
ובמוסף בשלושת הרגלים, שאנו באים להתחנן לכפרה כנגד שעירי הרגלים. אנו משננים "בגלל אבות שעשו רצונך"...
אברהם לא "התגבר" על רחמנותו. לא "התעלה על עצמו" הוא פשוט "כָבַשׁ רחמיו". לא הותיר להם מקום. שלא יהיה סרך פיגול. בכדי שייעשה רצון ה' בלבב שלם. בכל לבבך ובכל נפשך. לית אתר פנוי מיניה בחללי הלב הענק.
כפי שהמחיש זאת ר' יחזקאל לוינשטין. שהתורה מספרת לנו את מעשי אברהם אחרי הקריאה "אל תשלח ידך אל הנער". אברהם מחפש כעת מה בכל זאת יוכל להקריב להשי"ת. "וישא עיניו וירא איל אחר ". במקום יצחק בנו הוא מוצא איזה "איל אחר"... כי אכן, אחר שכבש רחמיו לחלוטין, מבחינתו חש כביכול בנו האהוב ביותר. אבא שלנו. יצחק!!! הוא "איל"... והתחליף הוא סה"כ "איל אחר"... מבהיל!!!
ואנו משוועים מדי יום ב"ובא לציון"- אנא ה' תן בלבנו שנזכה "ולעשות רצונך בלבב שלם". מנסים להדמות לאבותינו. לא רק לעשות את המצוות היבשות. לעשות את רצונו של יוצרנו, אלוקינו.
ובמאמר שאינו מוסגר, נזכור את הללו שניסו להעבירנו מ”חוקי רצונך”. הם נסיו לפתות ולאנוס אותנו לאו דוקא בדינים שנתפרש עליהם "יהרג ואל יעבור"... והגם כי לשם הם כיוונו; "להשכיחם תורתך". אך הציגו מסכות מחויכות כביכול אין התעמתות עם איסורים. ומה יהיה אם יהודי יילך לצפות בקולנוע ספורט מבית היוצר האתונאי?... אך היהודים לחמו. כי זה בודאי אינו רצון ה'...
ר' ירוחם ממיר מפרש שכשה' הרבה לנו תומו"צ כדי לזכותנו, לא נסתפק במעט מצוות, אע"פ שניתן לזכות את ישראל בכך. ולכאורה דוקא להיפך, כך פחות יכולים להיווצר תקרים ותקלות. כמה שפחות חזיתות מול יצרינו הרע...
אך לא! כי אם רוצים לתפוס את "רצון ה'" לזה צריך תמונה רחבה כמה שיותר. פנורמית ככל שתוכל להיות. וכך בהתרחבות התורה מגיעים לזכויות האמיתיות. ועל כך נתבע לעת"ל. ועל זה אנו מבכים "אוי לנו מיום הדין... אוי לנו מיום התוכחה..." [ע"כ מהמשגיח ר' ירוחם זצ"ל].
ב
הערה נוספת שיש להעיר בענין העקידה.
אמנם, כפי שביארנו היטב. נסיון העקידה היה הקשה מכולם. ולא לחינם. אולם, התורה מתארת לנו בסמיכות לנסיון זה עוד סיפור שנתנסה בו אברהם.
הלוא הוא שילוחה של הגר עם בנה ישמעאל אל המדבר. פה זה לכאורה הרבה יותר קל... הבן המקולקל. הערבי. בן השפחה. אבל אברהם אוהב אותו. (את שניהם אני אוהב...) וזה קשה... וה' אומר "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה!" אז אברהם שולח אותם.
ובכל זאת נסיון העקידה לכאורה קשה לאין ערוך.
אז פתחנו את המאמר עם מוסף של ראש השנה, לקראת הסיום אנחנו חוזרים אחורה. לקריאת התורה של ראש השנה.
ביום הראשון. "דינא קשיא". "המולד האמיתי". אנחנו קוראים את הנסיון הקל יותר... את שילוח ישמעאל. עוד לפני המוסף שבלב נשבר אנו גועשים "וכבש רחמיו...". למה? למה מתחילים עם זה? מה החשיבות המיוחדת של הפרשיה הזו?
אין זה סוד בכלל! כי יסוד חינוך הבנים כתוב כאן!!! אם ישמעאל מקלקל את יצחק, צריך לשלח אותו למדבר. (ברי ופשוט שבכל מקום לפי עניינו. רק צריך לתפוס עד כמה יש להרחיק לכת)
חכמינו שסדרו לנו את הקריאות מצאו לנכון לדייק אותנו פעם בשנה. ואע"פ שיותר מתאים ויותר מעורר לקרוא בראש השנה את פרשת העקידה. אבל לא. יש משהו חשוב יותר (בבחינה מסויימת כמובן).-חינוך הבנים!!!
על זה צריך להניח את כל המשקל.
עשיית רצון ה'. וחינוך הילדים.
א
אחרי מאה שנות ציפיה. עשרות שנות חינוך והצמחה. ה' פונה לאברהם ומנסה אותו בנסיון הקשה מכולם.
עקידת יצחק!!!
אנו זוכרים ומזכירים את העקידה. ומתחננים להקב"ה שיזכור לנו לעד ולנצח את אשר עשה זקננו לפני אלפים בשנים. ובשעת תפילת מוסף בר"ה, היום הקדוש. יום הרת עולם. בעיניים דומעות אנו מתחננים למלכנו הגדול, בהזכרת העקידה "וכבש רחמיו לעשות רצונך" איננו מזכירים שהוא כבש את רחמיו עבור מצוות ה' אלא עבור רצונו.
שאכן, בפסוקים מתבארת קריאת ה' לאברהם "קח נא את בנך את יחידך".
אין נא אלא לשון בקשה. אמר לו: בבקשה ממך, עמוד לי בזה הנסיון... שלא יאמרו הראשונים לא היה בהם ממש... (לשון רש"י)
אברהם לא היה חייב. ה' לא ציווה. לא הכריח. לא הורה. רק ביקש... ואברהם כובש רחמיו. רחמי אב לבן. רחמי אב לבן גדול כיצחק. שמעבר להמתנת מאה שנה ללידתו, הרי כבר גדל הנער. כבר גדל בישיבת שם ועבר. אחרי מאה שנים שאברהם מפיץ את האמונה, ומטיף כנגד קרבנות אדם. ואת הכל הוא גונז. מוחק כליל את מאוויו רצונותיו, חשקיו ודעותיו.
לעשות רצון השי"ת.
ובמוסף בשלושת הרגלים, שאנו באים להתחנן לכפרה כנגד שעירי הרגלים. אנו משננים "בגלל אבות שעשו רצונך"...
אברהם לא "התגבר" על רחמנותו. לא "התעלה על עצמו" הוא פשוט "כָבַשׁ רחמיו". לא הותיר להם מקום. שלא יהיה סרך פיגול. בכדי שייעשה רצון ה' בלבב שלם. בכל לבבך ובכל נפשך. לית אתר פנוי מיניה בחללי הלב הענק.
כפי שהמחיש זאת ר' יחזקאל לוינשטין. שהתורה מספרת לנו את מעשי אברהם אחרי הקריאה "אל תשלח ידך אל הנער". אברהם מחפש כעת מה בכל זאת יוכל להקריב להשי"ת. "וישא עיניו וירא איל אחר ". במקום יצחק בנו הוא מוצא איזה "איל אחר"... כי אכן, אחר שכבש רחמיו לחלוטין, מבחינתו חש כביכול בנו האהוב ביותר. אבא שלנו. יצחק!!! הוא "איל"... והתחליף הוא סה"כ "איל אחר"... מבהיל!!!
ואנו משוועים מדי יום ב"ובא לציון"- אנא ה' תן בלבנו שנזכה "ולעשות רצונך בלבב שלם". מנסים להדמות לאבותינו. לא רק לעשות את המצוות היבשות. לעשות את רצונו של יוצרנו, אלוקינו.
ובמאמר שאינו מוסגר, נזכור את הללו שניסו להעבירנו מ”חוקי רצונך”. הם נסיו לפתות ולאנוס אותנו לאו דוקא בדינים שנתפרש עליהם "יהרג ואל יעבור"... והגם כי לשם הם כיוונו; "להשכיחם תורתך". אך הציגו מסכות מחויכות כביכול אין התעמתות עם איסורים. ומה יהיה אם יהודי יילך לצפות בקולנוע ספורט מבית היוצר האתונאי?... אך היהודים לחמו. כי זה בודאי אינו רצון ה'...
ר' ירוחם ממיר מפרש שכשה' הרבה לנו תומו"צ כדי לזכותנו, לא נסתפק במעט מצוות, אע"פ שניתן לזכות את ישראל בכך. ולכאורה דוקא להיפך, כך פחות יכולים להיווצר תקרים ותקלות. כמה שפחות חזיתות מול יצרינו הרע...
אך לא! כי אם רוצים לתפוס את "רצון ה'" לזה צריך תמונה רחבה כמה שיותר. פנורמית ככל שתוכל להיות. וכך בהתרחבות התורה מגיעים לזכויות האמיתיות. ועל כך נתבע לעת"ל. ועל זה אנו מבכים "אוי לנו מיום הדין... אוי לנו מיום התוכחה..." [ע"כ מהמשגיח ר' ירוחם זצ"ל].
ב
הערה נוספת שיש להעיר בענין העקידה.
אמנם, כפי שביארנו היטב. נסיון העקידה היה הקשה מכולם. ולא לחינם. אולם, התורה מתארת לנו בסמיכות לנסיון זה עוד סיפור שנתנסה בו אברהם.
הלוא הוא שילוחה של הגר עם בנה ישמעאל אל המדבר. פה זה לכאורה הרבה יותר קל... הבן המקולקל. הערבי. בן השפחה. אבל אברהם אוהב אותו. (את שניהם אני אוהב...) וזה קשה... וה' אומר "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה!" אז אברהם שולח אותם.
ובכל זאת נסיון העקידה לכאורה קשה לאין ערוך.
אז פתחנו את המאמר עם מוסף של ראש השנה, לקראת הסיום אנחנו חוזרים אחורה. לקריאת התורה של ראש השנה.
ביום הראשון. "דינא קשיא". "המולד האמיתי". אנחנו קוראים את הנסיון הקל יותר... את שילוח ישמעאל. עוד לפני המוסף שבלב נשבר אנו גועשים "וכבש רחמיו...". למה? למה מתחילים עם זה? מה החשיבות המיוחדת של הפרשיה הזו?
אין זה סוד בכלל! כי יסוד חינוך הבנים כתוב כאן!!! אם ישמעאל מקלקל את יצחק, צריך לשלח אותו למדבר. (ברי ופשוט שבכל מקום לפי עניינו. רק צריך לתפוס עד כמה יש להרחיק לכת)
חכמינו שסדרו לנו את הקריאות מצאו לנכון לדייק אותנו פעם בשנה. ואע"פ שיותר מתאים ויותר מעורר לקרוא בראש השנה את פרשת העקידה. אבל לא. יש משהו חשוב יותר (בבחינה מסויימת כמובן).-חינוך הבנים!!!
על זה צריך להניח את כל המשקל.
