חסידים ומתנגדים - פרקי עיון בתולדות המחלוקת | פרק י"א: מן הצד החסידי בין העמידה על הדרך לבקשת השלום

פרק משלים: מן הצד החסידי - בין העמידה על הדרך לבקשת השלום​

"לבלתי רום לבבם מאחיהם" - כך הזהיר רבי שניאור זלמן מלאדי את חסידיו באיגרת שנכתבה לאחר שובו מפטרבורג. בשעה שבה יכלו לחוש שידם על העליונה, ביקש מהם שלא להרחיב פה כלפי אחרים ולא ללעוג להם.

באיגרת אחרת, שנדפסה בין מכתביו של רבי מנחם מנדל מוויטבסק, פונה המחבר אל החולקים עליו בלשון כבוד ומבקש להשקיט את המחלוקת. הוא מוחה על הפגיעה בו ובחסידים, ובאותה שעה כותב שהוא מוחל למי שהרע לו ואף מבקש מחילה אם פגע בכבודם של נמעניו.

שתי האיגרות מציבות לפנינו צד שראוי לעיון בפני עצמו. כיצד ראו מנהיגי החסידות את מתנגדיהם? האם הבחינו בין גדולי התורה שהובילו את ההתנגדות לבין המעשים שנעשו בשמה? ומה ביקשו מחסידיהם בשעה שהמחלוקת היתה חלק מחייהם?

למי מכוונת התשובה

בפרקים הקודמים בחנו את דבריהם של גדולי תורה שחלקו על הנהגות החסידים. כאשר עוברים אל הצד החסידי, צריך לשמור על אותה דרך קריאה.

יש הבדל בין מכתב המופנה לרב המתנגד לחסידות לבין הוראה פנימית לחסידים. במכתב הראשון עשוי הכותב להסביר את דרכו, להשיב לטענות ולבקש את הפסקת המאבק. במכתב השני הוא נדרש גם להתנהגות אנשיו: כיצד הם מדברים, מה הם עושים בעקבות פגיעה, והאם מעשיהם מוסיפים למחלוקת.

שני סוגי המכתבים נחוצים להבנת העמדה. בקשת שלום הנשלחת אל הצד האחר חשובה, אך ההוראה לאנשים הקרובים לכותב מגלה גם מה ביקש לתבוע מהם.

הפרק הזה יתמקד בשניים ממנהיגי החסידות בראשיתה, רבי מנחם מנדל מוויטבסק ובעל התניא. אין בדבריהם כדי לייצג כל תגובה שנשמעה בעולם החסידי. יש בהם עדויות מפורשות לדרך שבה ביקשו לנהוג בתוך המחלוקת.

רבי מנחם מנדל מוויטבסק פונה אל החולקים

במכתב שנדפס בסוף "פרי הארץ", ומסומן כמכתב ב בחלק מן המהדורות, רבי מנחם מנדל מבקש את הפסקת הפגיעה בחסידים. הוא אינו מסתיר את הכאב על נזקים שנגרמו בגוף ובממון, אבל מצהיר שהוא מוחל למי שהכעיס אותו והרע לו.

גם לשון הפנייה ראויה לתשומת לב. נמעניו מכונים אחים ורעים, אוהבי ה' ועובדיו. בתוך המחאה נשמרת ההכרה בערכם הרוחני.

המחילה אינה הסכמה לטענותיהם. רבי מנחם מנדל מבקש במפורש שיחדלו מלדבר סרה בחסידים. הוא אף מביע צער על כך שאנשים שהוא מחשיב לצדיקים נכשלים, לדעתו, בקבלת הדברים שנאמרו עליו.

הקטע מתוך המכתב שהובא בפרסומים המצטטים אותו מלמד על מאמץ כפול: להגן על החסידים מפני הפגיעה בהם, ולפנות אל החולקים בדרך שתאפשר להם להפסיק את המאבק בלי להשפילם. גם בקשת המחילה שלו משתלבת במאמץ הזה.

כבוד שאין פירושו קבלת הטענה

יש נטייה לקרוא לשונות של כבוד באיגרות ישנות כמליצות שאין ללמוד מהן הרבה. לעתים אכן מדובר בנוסח מקובל. אבל כאן הכבוד אינו עומד לבדו בפתיחת המכתב. הוא חלק מן הטיעון: דווקא מפני שהנמענים עובדי ה' ובעלי מעשים טובים, המחבר מבקש שלא יהיו שותפים לדבר שהוא רואה בו עוול.

זו הבחנה חשובה גם להבנת היחס לגדולי המתנגדים. אפשר להחזיק בדעה שטענות מסוימות נגד החסידות אינן נכונות, ולהוסיף להכיר בגדלותם של מי שקיבלו אותן. השאלה אם צדק אדם בעניין מסוים אינה כוללת בהכרח את כל ההערכה כלפיו.

מן הצד האחר, אין להפוך את לשון הכבוד לראיה שלא היתה מחלוקת עמוקה. המחבר אינו מוותר על דרכו ואינו מקבל את התיאור שניתן לחסידיו. הוא מבקש לתקן את היחסים מתוך נאמנות לעמדתו.

בעל התניא: מה עושים לאחר ההצלה

איגרת ב שב"איגרת הקודש" פותחת בפסוק "קטנתי מכל החסדים". בראש האיגרת מצוין שנכתבה לאחר ביאת בעל התניא מפטרבורג.

הוא מבאר שחסד הבא על האדם צריך לעורר בו שפלות רוח. מכאן הוא עובר להוראה לחסידיו: שלא להתנשא על אחיהם, שלא להרחיב עליהם פה ושלא לשרוק לעברם. תחת זאת עליהם לנהוג בנמיכות רוח ובמענה רך.

העיתוי מעניק להוראה משמעות מיוחדת. לאחר הצלה עלול אדם לפרש את המאורע כהוכחה לעליונותו, ולראות בו רשות להשיב למי שפגע בו. בעל התניא תובע מאנשיו תגובה אחרת.

הוא גם מביע תקווה שהתנהגותם תשפיע על לב אחיהם. השלום אינו מוצג כתוצאה מובטחת; תחילה נדרשת מהם עבודה על עצמם. ההוראה אינה מותנית בכך שהצד האחר כבר שינה את יחסו.

איגרת לחסידים בביחוב

הדרכה דומה עולה מאיגרת נוספת של בעל התניא, המופנית לחסידיו בביחוב ונדפסה גם באוסף "חסידים ומתנגדים". הוא מזהיר מפני התנהגות המעוררת ריב ומבקש לדבר בנחת.

ערכה של איגרת כזאת הוא גם במה שאפשר ללמוד מן הצורך לכותבה. אין היא מוכיחה שכל החסידים נהגו תמיד באיפוק. הוראה להימנע ממדנים מלמדת שהיה צורך ממשי לעסוק בכך.

כאן צריך להבחין בין הוראת המנהיג לבין התנהגות הציבור. גם תנועה שמנהיגיה דורשים ממנה להימנע מעלבונות עשויה לכלול אנשים שאינם עומדים בדרישה. כשמתעדים את המחלוקת, ראוי להביא גם את המעשים וגם את הדברים שנכתבו כדי לרסנם.

אותו כלל חל על הצד המתנגד. אין לייחס לגדול בתורה כל מעשה שעשה אדם שטען שהוא פועל בשמו. צריך לבדוק אם הורה עליו, אם ידע עליו, ומה אמר כאשר נודע לו.

עמידה על הדרך ובירור הטענות

לצד הוראות האיפוק, מנהיגי החסידות ביקשו להסביר את דרכם ולהשיב למבקריה. הניסיון של רבי מנחם מנדל ובעל התניא להיפגש עם הגר"א, כפי שנמסר באיגרת בעל התניא, שייך למאמץ הזה.

הבקשה להיפגש לא היתה הודאה שהדרך החסידית פסולה. מטרתה היתה להביא את הדברים לבירור ולהשיב על החששות. היא מלמדת גם על החשיבות שייחסו לעמדת הגר"א ועל רצונם להגיע אליו בדברים.

יש אפוא כמה דרכי פעולה המתקיימות יחד: הגנה על מנהגים ועל רעיונות, ניסיון לשיחה עם החולקים, והוראה לחסידים להימנע מהתגרות. אין צורך לבחור אחת מהן ולמחוק את האחרות.

גם בקשת שלום אינה מחייבת שאדם יחדל ללמוד אצל רבו או ישנה את נוסח תפילתו. באיגרות האלה היא נוגעת לדרך שבה מנהלים את היחסים עם מי שאינו מקבל את הדרך שבה בחר.

מה מלמד הצד הזה של ההתכתבות

מן האיגרות עולה שבקרב מנהיגי החסידות היתה מודעות לסכנה הטמונה בתגובת החסידים עצמם. הפגיעה שספגו לא פטרה אותם מעבודה על המידות, וההצלחה לא העניקה להם היתר להתנשא.

בד בבד, המחברים לא ביקשו מאנשיהם לקבל כל האשמה או להפסיק להגן על דרכם. רבי מנחם מנדל מחה על דיבור סרה; בעל התניא ביקש להסביר את החסידות ולברר את הטענות נגדה. המחאה והאיפוק נדרשו מהם באותה מציאות.

הדברים מוסיפים לתמונה שעלתה בסדרה. לצד חריפות המחלוקת נשמרו גם ניסיונות לדבר, להסביר ולמנוע את התרחבות הקרע. אלה אינם פרטים שאפשר לדלג עליהם לטובת סיפור דרמטי יותר. הם חלק מן ההנהגה שנמסרה בכתב.

מי שמבקש ללמוד כיצד התייחסו גדולי החסידות למתנגדיהם ימצא כאן תביעה מעשית: לברר את המחלוקת בלי להניח לה להשתלט על היחס לאדם. אפשר להאמין בצדקת הדרך, להשיב לטענות נגדה, ובכל זאת להיזהר בכבודם של החולקים ולדרוש מאנשיך שלא להוסיף מדנים.

מקורות ועיונים פרק י"א: פרי הארץ, קובץ המכתבים שבסוף הספר, המכתב המסומן כמכתב ב בחלק מן המהדורות, ובו בקשת המחילה והשלום; תניא, איגרת הקודש, סימן ב, "קטנתי"; מרדכי וילנסקי, חסידים ומתנגדים, חלק א, איגרות רבי שניאור זלמן מלאדי, ובפרט האיגרת לחסידיו בביחוב, עמ' 298-299. בפרסומי המכתבים השונים עשויים להשתנות סדר האיגרות ומספריהן.