אתם לא רוצים להיות על סירה עם שני מלחים - שכל אחד מהם מכה במשוטים לכיוון אחר.
כשכל צד דוחף לכיוון אחר, מנסה להגשים מטרה אחרת, להגיע ליעד הפוך - התוצאה היא חוסר התקדמות במקרה הטוב,
והתהפכות הסירה במקרה הפחות נעים.
ושלא לדבר על הסערה הרגשית המתחוללת בתוך הסירה:
כל אחד מנסה לדחוף למטרה אחרת, ונאלץ להתמודד עם יריב שמנסה לעצור אותו מלהגשים את המטרה...
אין דבר מרתיח כמו מי שעוצר אותך מהשגת היעדים!
בין שני המלחים מתפתחת איבה. כל אחד מנסה להוכיח שהוא חזק יותר, כל צד מנסה לעייף את השני - ואתה עומד בתוך
כל זה וכל מה שאתה רוצה זה להגיע לפיסת קרקע יציבה.
לא באנו לדבר כאן על טיול ימי בסירה, אלא על המסע האישי שלנו בין גלי החיים המתנפצים על דפנותינו.
כולנו רוצים להצליח, אין חולק על כך.
והצלחה - היא כשמגשימים את המטרה אליה אנו מועידים את פנינו. גם על כך אין חולק.
כל השאלה היא רק - מהי בדיוק המטרה?
ימינה - או שמאלה?
אם המטרה היא ימין והצלחנו להגיע לשיא השמאל, לא רק שלא נרגיש סיפוק עז - זה יהיה בעינינו כישלון מוחץ.
"אבל הגעת לשיא!" לא יבינו הסובבים למה אתה מצוברח.
נכון, הגעתי לשיא, אבל לשיא השלילי ביותר שיכולתי אי פעם להגיע אליו...
וכאן אנחנו מגיעים לשני המלחים המשפיעים ביותר על ספינת החיים:
הגוף - והנשמה.
לשניהם יש משוטים בידיים.
שניהם מנסים לדחוף בכל הכוח לעבר ההצלחה.
שניהם לא מוכנים להסתפק ב50%- הצלחה.
שניהם נכספים להצלחה מלאה, להגשמת מאה אחוז מהיעד.
אבל מה נחשב בעיניהם להצלחה?
אופס. כאן מתחילה הבעיה...
ההצלחה של הגוף - הוא הכישלון המוחלט של הנשמה.
השאיפה של הנשמה - היא הפחד הכי גדול של הגוף.
צדיקים היו אומרים:
'גוף' ראשי תיבות - ג'וף ו'ויל פ'רעסן. הגוף רוצה לטרוף הכול.
המנוע של הגוף הוא האגו שלנו. והאגו, כידוע, רוצה רק לאגור כמה שיותר:
כמה שיותר כסף,
כמה שיותר הנאות,
כמה שיותר כבוד,
כמה שיותר רגעים מעוררי קנאה ,
כמה שיותר הישגים,
כמה שיותר נוחות,
כמה שיותר שליטה .
מבחינת הגוף, המדד להצלחה הוא התשובה לשאלה - כמה יש לי?
אם יש לי יותר ממישהו אחר, זה אומר שהצלחתי יותר ממנו. אם אי מי העז להשיג יותר ממני - הוא מאיים עליי!
בשלוש מילים: הגוף - שואף לאגור.
וזה לא נשאר בשאיפה בלבד...
הגוף משקיע את כל כוחותיו, את כל החכמה והערמומיות שלו, את כל הקשרים שיש לו, את כל הזמן שלו - במטרה אחת
ויחידה:
לאגור!
תעקבו אחר סדר יום רנדומלי של גוף רנדומלי, ולא תאמינו כמה שזה נכון: כל מה שמעסיק אותו בחיים - זה רק לאגור ולהשיג...
ומול כל אלה ניצבת הנשמה.
גם היא - עדינה ושקטה ככל שתהיה - כמהה להצליח במטרת חייה.
גם היא מנסה לעשות ככל שביכולתה להגשים את ההצלחה שלה.
הצלחה מבחינתה, זה - לשחרר כמה שיותר!
כמה שפחות להיות עם נוכחות אגואיסטית!
הנשמה שואפת לוותר על כל פיסה של עצמיות, על כל פירור של גאווה, על כל חלקיק של תחושת הישג!
הנשמה רוצה שהמלך היחיד בחייה יהיה הבורא יתברך, והוא - הרי - נמצא רק היכן שאני לא נמצא!
אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד!
מסע החיים של הנשמה עובר במאמצי על - לוותר ולשחרר כמה שיותר.
כמה שיותר ביטול רצונות אישיים,
כמה שיותר הכנעה לרצון ה',
כמה שיותר ויתור על מנעמי העולם,
כמה שיותר לתת מעצמי למען הזולת,
כמה שיותר יציאה מאזור הנוחות,
כמה שיותר להיות פנוי למען הבית והילדים אשר חנן אותו ה',
כמה שיותר שחרור של תפיסות,
כמה שיותר להשליך על ה' יהבו,
כמה שיותר הסכמה פנימית כשדברים לא עובדים כמצופה,
כמה שיותר להוציא מילים טובות ומפרגנות - גם למי שנראה לי שהוא מתחרה ורוצה לכבוש את השטח הטריטוריאלי שלי,
כמה שיותר לשחרר עוצמה!
ואתה עומד בתוך כל זה, ומורט את שערות ראשך מרוב תסכול:
שני מלחי החיים, שניהם עם משוטים, שניהם חותרים לעבר ההצלחה -
אבל המטרות הפוכות לחלוטין!
פלא שהחיים הם מקשה אחת של מלחמות?
פלא שיהודי לעולם לא יכול להיות רגוע?
מה שנתפס אצל האגו כמו 'חווית הצלחה' - נצרב אצל הנשמה ככישלון מוחץ!
מה שהנשמה רואה כיעד נפלא - הגוף חווה כמו איום קיומי!
ובתוך כל זה אתה עומד, ומנסה לנווט. לפעמים הגוף מנצח, לפעמים הנשמה. מלחמה בלתי נגמרת.
וכך אתה מוצא את עשו, אחרי יום עמוס בכל מה שהאגו רק רוצה.
הוא מגיע עייף, מרציחה, ממעשים איומים אחרים, קיבל את כל מה שרק רצה -
אבל אז הוא מבחין בקדירה אחת עם עדשים אדומות.
ופתאום שום דבר כבר לא מעניין - אם אין לו את האדום האדום הזה!
מה הסיפור שלך?! יש לך כל מה שאתה רק רוצה - וקצת עדשים אדומות מצליחות לקלקל לך את מצב הרוח?!
וכך אתה מוצא את בן בנו של עשו, המן הרשע, יוצא מהמשתה שמח וטוב לב. הכול שייך לו, מאה עשרים ושבע מדינות
משתחוות אליו, המלך והמלכה יושבים רק איתו למשתה מלכותי, מאתיים ושמונה ילדים, עושר וכבוד בלתי נגמרים -
אבל אז הוא רואה יהודי אחד שעומד זקוף, וכל זה כבר אינו שווה לו!
כי כזה הוא הגוף:
כשהגוף קם בבוקר, הוא קם עם תודעה פנימית שלוחשת לו: אתה בעל הבית על העולם! הכול - כולל הכול שייך אליך!
כל הכסף - שלך! כל העסקאות המוצלחות - שלך! כל הספסל בבית המדרש - שלך! כרך הגמרא במהדורה האהובה עליך -
שלך! חוש ההומור - שלך! הכבוד והתהילה - שלך!
אין אף אחד אחר בסיפור, בשבילך נברא העולם!
אבל אז הגוף יוצא לסדר יומו, ומאותו רגע ואילך הוא לא מפסיק להפסיד...
כל מי שיש לו קצת כסף - בעצם גנב אותו ממנו.
כל מי שקיבל מעט כבוד - קיבל אותו על חשבונו.
כל מי שנכנס לטריטוריה שלו - מנסה לעשוק אותו.
כל מי שמצליח בתחום שבו גם הוא מצליח - הוא חצוף.
כל מי שמעז לחלוק עליו - פוגע בדבר הכי חשוב בעולם.
כל מי שהבריק עם רעיון חזק - הוא מושא להקטנה ולזלול.
אם יש מי שמנסה להיות שנון ולזרוק איזו הלצה - הוא לא יראה לו שזה הצליח להעלות חיוך על פניו. ההומור - רק שלו.
ואם יש מישהו שבאמת עושה לו עוול? אוי ואבוי מה שמצפה לו. תחושת הצדק המפעפעת בו לא נותנת לו מנוח - עד שיחזיר
בתגובה מוחצת...
לא פלא, שבסוף היום חוזר הגוף לביתו שבור ורצוץ, אכול קנאה ורדוף שנאה. כולם גנבים, כולם מנסים רק לקחת את מה
ששייך לו.
והנשמה?
היא קמה בכל בוקר עם מטען כבד. תחושת הבעלות המוחלטת של האגו היא הפחד הכי גדול שלה. פחד מהחמצת המטרה.
ואז היא יוצאת לתפילה, ופוגשת את מה שהאר"י הקדוש ציווה לומר בכל יום:
הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך!
וכבר - נעשה לה קל יותר. הנה, היא משחררת עוד טיפה מהאגו.
היו צדיקים שלא היו ניגשים לתפילת שחרית - לפני שנתנו מעצמם מטבע מכובד לצדקה!
למה בער להם לעשות זאת כבר בבוקר? כי הם לא היו מסוגלים לגשת לתפילה עם תחושת האגירה הזו...
הנשמה מחפשת כל הזדמנות לשחרר מעליה עוד ועוד חלקי שליטה.
כל מה שמרגיז את הגוף - משמח את הנשמה וממלא אותה תקווה!
מישהו אחר הצליח? אני אשבור עכשיו את האגו, ואפרגן לו.
מישהו התיישב לי על המקום? אני אשתוק, אמצא מקום אחר.
כל תחושת שליטה שמשתחררת - ממלאת אותה חווית הצלחה,
חוויה - שגם אותה היא ממהרת לשחרר ממנה...
היא מרימה עיניים לשמים ואומרת: ריבונו של עולם, ההצלחה הרוחנית הזו, הוויתור שלי - כל זה שלך! זה לא קשור אלי!
כשכל צד דוחף לכיוון אחר, מנסה להגשים מטרה אחרת, להגיע ליעד הפוך - התוצאה היא חוסר התקדמות במקרה הטוב,
והתהפכות הסירה במקרה הפחות נעים.
ושלא לדבר על הסערה הרגשית המתחוללת בתוך הסירה:
כל אחד מנסה לדחוף למטרה אחרת, ונאלץ להתמודד עם יריב שמנסה לעצור אותו מלהגשים את המטרה...
אין דבר מרתיח כמו מי שעוצר אותך מהשגת היעדים!
בין שני המלחים מתפתחת איבה. כל אחד מנסה להוכיח שהוא חזק יותר, כל צד מנסה לעייף את השני - ואתה עומד בתוך
כל זה וכל מה שאתה רוצה זה להגיע לפיסת קרקע יציבה.
לא באנו לדבר כאן על טיול ימי בסירה, אלא על המסע האישי שלנו בין גלי החיים המתנפצים על דפנותינו.
כולנו רוצים להצליח, אין חולק על כך.
והצלחה - היא כשמגשימים את המטרה אליה אנו מועידים את פנינו. גם על כך אין חולק.
כל השאלה היא רק - מהי בדיוק המטרה?
ימינה - או שמאלה?
אם המטרה היא ימין והצלחנו להגיע לשיא השמאל, לא רק שלא נרגיש סיפוק עז - זה יהיה בעינינו כישלון מוחץ.
"אבל הגעת לשיא!" לא יבינו הסובבים למה אתה מצוברח.
נכון, הגעתי לשיא, אבל לשיא השלילי ביותר שיכולתי אי פעם להגיע אליו...
וכאן אנחנו מגיעים לשני המלחים המשפיעים ביותר על ספינת החיים:
הגוף - והנשמה.
לשניהם יש משוטים בידיים.
שניהם מנסים לדחוף בכל הכוח לעבר ההצלחה.
שניהם לא מוכנים להסתפק ב50%- הצלחה.
שניהם נכספים להצלחה מלאה, להגשמת מאה אחוז מהיעד.
אבל מה נחשב בעיניהם להצלחה?
אופס. כאן מתחילה הבעיה...
ההצלחה של הגוף - הוא הכישלון המוחלט של הנשמה.
השאיפה של הנשמה - היא הפחד הכי גדול של הגוף.
צדיקים היו אומרים:
'גוף' ראשי תיבות - ג'וף ו'ויל פ'רעסן. הגוף רוצה לטרוף הכול.
המנוע של הגוף הוא האגו שלנו. והאגו, כידוע, רוצה רק לאגור כמה שיותר:
כמה שיותר כסף,
כמה שיותר הנאות,
כמה שיותר כבוד,
כמה שיותר רגעים מעוררי קנאה ,
כמה שיותר הישגים,
כמה שיותר נוחות,
כמה שיותר שליטה .
מבחינת הגוף, המדד להצלחה הוא התשובה לשאלה - כמה יש לי?
אם יש לי יותר ממישהו אחר, זה אומר שהצלחתי יותר ממנו. אם אי מי העז להשיג יותר ממני - הוא מאיים עליי!
בשלוש מילים: הגוף - שואף לאגור.
וזה לא נשאר בשאיפה בלבד...
הגוף משקיע את כל כוחותיו, את כל החכמה והערמומיות שלו, את כל הקשרים שיש לו, את כל הזמן שלו - במטרה אחת
ויחידה:
לאגור!
תעקבו אחר סדר יום רנדומלי של גוף רנדומלי, ולא תאמינו כמה שזה נכון: כל מה שמעסיק אותו בחיים - זה רק לאגור ולהשיג...
ומול כל אלה ניצבת הנשמה.
גם היא - עדינה ושקטה ככל שתהיה - כמהה להצליח במטרת חייה.
גם היא מנסה לעשות ככל שביכולתה להגשים את ההצלחה שלה.
הצלחה מבחינתה, זה - לשחרר כמה שיותר!
כמה שפחות להיות עם נוכחות אגואיסטית!
הנשמה שואפת לוותר על כל פיסה של עצמיות, על כל פירור של גאווה, על כל חלקיק של תחושת הישג!
הנשמה רוצה שהמלך היחיד בחייה יהיה הבורא יתברך, והוא - הרי - נמצא רק היכן שאני לא נמצא!
אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד!
מסע החיים של הנשמה עובר במאמצי על - לוותר ולשחרר כמה שיותר.
כמה שיותר ביטול רצונות אישיים,
כמה שיותר הכנעה לרצון ה',
כמה שיותר ויתור על מנעמי העולם,
כמה שיותר לתת מעצמי למען הזולת,
כמה שיותר יציאה מאזור הנוחות,
כמה שיותר להיות פנוי למען הבית והילדים אשר חנן אותו ה',
כמה שיותר שחרור של תפיסות,
כמה שיותר להשליך על ה' יהבו,
כמה שיותר הסכמה פנימית כשדברים לא עובדים כמצופה,
כמה שיותר להוציא מילים טובות ומפרגנות - גם למי שנראה לי שהוא מתחרה ורוצה לכבוש את השטח הטריטוריאלי שלי,
כמה שיותר לשחרר עוצמה!
ואתה עומד בתוך כל זה, ומורט את שערות ראשך מרוב תסכול:
שני מלחי החיים, שניהם עם משוטים, שניהם חותרים לעבר ההצלחה -
אבל המטרות הפוכות לחלוטין!
פלא שהחיים הם מקשה אחת של מלחמות?
פלא שיהודי לעולם לא יכול להיות רגוע?
מה שנתפס אצל האגו כמו 'חווית הצלחה' - נצרב אצל הנשמה ככישלון מוחץ!
מה שהנשמה רואה כיעד נפלא - הגוף חווה כמו איום קיומי!
ובתוך כל זה אתה עומד, ומנסה לנווט. לפעמים הגוף מנצח, לפעמים הנשמה. מלחמה בלתי נגמרת.
וכך אתה מוצא את עשו, אחרי יום עמוס בכל מה שהאגו רק רוצה.
הוא מגיע עייף, מרציחה, ממעשים איומים אחרים, קיבל את כל מה שרק רצה -
אבל אז הוא מבחין בקדירה אחת עם עדשים אדומות.
ופתאום שום דבר כבר לא מעניין - אם אין לו את האדום האדום הזה!
מה הסיפור שלך?! יש לך כל מה שאתה רק רוצה - וקצת עדשים אדומות מצליחות לקלקל לך את מצב הרוח?!
וכך אתה מוצא את בן בנו של עשו, המן הרשע, יוצא מהמשתה שמח וטוב לב. הכול שייך לו, מאה עשרים ושבע מדינות
משתחוות אליו, המלך והמלכה יושבים רק איתו למשתה מלכותי, מאתיים ושמונה ילדים, עושר וכבוד בלתי נגמרים -
אבל אז הוא רואה יהודי אחד שעומד זקוף, וכל זה כבר אינו שווה לו!
כי כזה הוא הגוף:
כשהגוף קם בבוקר, הוא קם עם תודעה פנימית שלוחשת לו: אתה בעל הבית על העולם! הכול - כולל הכול שייך אליך!
כל הכסף - שלך! כל העסקאות המוצלחות - שלך! כל הספסל בבית המדרש - שלך! כרך הגמרא במהדורה האהובה עליך -
שלך! חוש ההומור - שלך! הכבוד והתהילה - שלך!
אין אף אחד אחר בסיפור, בשבילך נברא העולם!
אבל אז הגוף יוצא לסדר יומו, ומאותו רגע ואילך הוא לא מפסיק להפסיד...
כל מי שיש לו קצת כסף - בעצם גנב אותו ממנו.
כל מי שקיבל מעט כבוד - קיבל אותו על חשבונו.
כל מי שנכנס לטריטוריה שלו - מנסה לעשוק אותו.
כל מי שמצליח בתחום שבו גם הוא מצליח - הוא חצוף.
כל מי שמעז לחלוק עליו - פוגע בדבר הכי חשוב בעולם.
כל מי שהבריק עם רעיון חזק - הוא מושא להקטנה ולזלול.
אם יש מי שמנסה להיות שנון ולזרוק איזו הלצה - הוא לא יראה לו שזה הצליח להעלות חיוך על פניו. ההומור - רק שלו.
ואם יש מישהו שבאמת עושה לו עוול? אוי ואבוי מה שמצפה לו. תחושת הצדק המפעפעת בו לא נותנת לו מנוח - עד שיחזיר
בתגובה מוחצת...
לא פלא, שבסוף היום חוזר הגוף לביתו שבור ורצוץ, אכול קנאה ורדוף שנאה. כולם גנבים, כולם מנסים רק לקחת את מה
ששייך לו.
והנשמה?
היא קמה בכל בוקר עם מטען כבד. תחושת הבעלות המוחלטת של האגו היא הפחד הכי גדול שלה. פחד מהחמצת המטרה.
ואז היא יוצאת לתפילה, ופוגשת את מה שהאר"י הקדוש ציווה לומר בכל יום:
הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך!
וכבר - נעשה לה קל יותר. הנה, היא משחררת עוד טיפה מהאגו.
היו צדיקים שלא היו ניגשים לתפילת שחרית - לפני שנתנו מעצמם מטבע מכובד לצדקה!
למה בער להם לעשות זאת כבר בבוקר? כי הם לא היו מסוגלים לגשת לתפילה עם תחושת האגירה הזו...
הנשמה מחפשת כל הזדמנות לשחרר מעליה עוד ועוד חלקי שליטה.
כל מה שמרגיז את הגוף - משמח את הנשמה וממלא אותה תקווה!
מישהו אחר הצליח? אני אשבור עכשיו את האגו, ואפרגן לו.
מישהו התיישב לי על המקום? אני אשתוק, אמצא מקום אחר.
כל תחושת שליטה שמשתחררת - ממלאת אותה חווית הצלחה,
חוויה - שגם אותה היא ממהרת לשחרר ממנה...
היא מרימה עיניים לשמים ואומרת: ריבונו של עולם, ההצלחה הרוחנית הזו, הוויתור שלי - כל זה שלך! זה לא קשור אלי!
