והנה מצינו שיש שני סוגי הקדש א) קדושת דמים והיינו שאני לוקח חפץ ומקדיש אותו ואז הגזבר הולך ומוכר את החפץ ובדמיו משתמש וקונה את צורכי המקדש ב) קדושת הגוף שאדם מחויב קרבן או שרוצה לנדוב קרבן לביהמ"ק אז הוא לוקח בהמה ומקדיש אותה לקרבן וקובע ומייחד שהיא תיהיה עולה וכל כיוצ"ב וצ"ב הגדר החילוק ביניהם.
עוד צריך להקדים את השו"ט של הגמ' הכא בסוגיין שהגמ' הביאה ברייתא ששם כתוב דין שאם בהמה ילדה ולד שספק אם הוא בכור אז מכיון שהולד מוחזק אצל בעליו הישראל אז הוא מוחזק והדין הוא שהמע"ה ועל הכהן שתובע את השיראל להוכיח שבאמת הולד הוא בכור וממשיכה הברייתא שלמרות שהישראל מוחזק בולד עדיין הולד אסור בגיזו"ע מחמת שישנו צד שהולד הוא בכור ושייך לכהן וא"כ ניתן להוכיח שאם יהיה אותו מצב בדיוק שראובן תובע חפץ משמעון ושמעון הוא המוחזק וראובן יקדיש אז יחול ההקדש למרות ששמעון מוחזק מחמת שישנו צד שראובן הוא הבעלים ואז בכוחו להקדיש את החפץ כמו בספק בכור ועונה הגמ' הכא בבכור שאני שהוי קדושה הבאה מאליה וצריך להבין מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר.
והנה בכל מהות ההקדש יש להקדים את דברי הגר"ח בב"ק דף ע"ו ע"א שהנה ישנו דין שהגונב את רכוש הקדש פטור מלשלם כפל כשנמצא בגניבתו והנה במקור הדברים שיש פטור מכפל מצינו סתירה ברמב"ם (והאמת שהוי כבר סתירה בגמ' שכבר עמדו עליה הראשונים ואכמ"ל) שהנה ברמב"ם מהלכות גניבה פ"ב ה"א כתוב וז"ל "גנב נכסי הקדש אינו משלם אלא הקרן בלבד שנאמר "ישלם שנים לרעהו" לרעהו ולא להקדש" וממשיך "וכן הגונב קדשים מבית בעליהן וכו' פטור מן הכפל שנאמר "וגונב מבית האיש" ולא מבית הקדש" וצ"ב אמאי הוצרך הרמב"ם להביא שני דרשות לפטור גניבה מהקדש מכפל (וכן תמה שם ברב המגיד וכן הלח"מ עיי"ש).
ומבאר הגר"ח וז"ל "שיש חילוק בין קדשי בה"ב לקדשי מזבח דבקדשי בה"ב נעשה על החפץ הוצאה מרשות בעלים לרשות אחר דהא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והוי כמכירה ממש שהוא מקנה את החפץ להקדש כמו גבי מכירה והממונות של הקדש נעשות ע"י הקנאתו וכיון שהוא ממון הקדש יש ע"ז דין קדושה של הקדש דכיון דהם שייכים להקדש יש בזה דין קדושה מש"כ הקדש קדשי מזבח דבהא דמקדיש אין בזה הקנאה רק דעושה חלות קדושה על החפץ והקדושה גורמת איסורי הנאה וקדושתו עושה אותו ממון גבוה וכו' וכמו"כ קדשי מזבח דבהקדשו אינו מקנה את החפץ לרשות הקדש כמו קדשי בה"ב אלא דהקדושה שחלה על החפץ עושה אותו לממון גבוה אבל מ"מ לא נכנס החפץ לרשות אחר וכמו גבי מכירה רק דהוי חפץ הקדש של בעלים זה ובקדשי בה"ב מה שנכנס החפץ לרשות זה הוא הגורם לאיסור הנאה שלו וקדושתו".
והיינו שבקדשי בה"ב צורת ההקדשה היא שהמקדיש מקנה את החפץ לרשות גבוה ואז החפץ יוצא מרשותו ועובר לבעלות ההקדש וחפץ ששייך להקדש הוא קדוש מש"כ בקדשי מזבח שהחפץ נשאר תחת בעלות המקדיש ורק הוא החיל קדושה על הבהמה ולכן חל קדושה וזה מה שהגמ' אומרת בב"ק דף ע"ו ע"א (בפשטות) על קדשי מזבח "שמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן" והיינו שהבעלות בעצמה לא השתנתה אלא רק חל קדושה
ולפי"ז מיושב הקושיא הנ"ל שהרי את הכפל הבעלים תובע ולפי הנ"ל נמצא שבקדשי בדק הבית מי שהיה אמור לתבוע את הכפל זה רשות ההקדש שכאמור נמצא שהוא הבעלים ואילו בקדשי מזבח מי שאמור לתובע את הכפל זה המקדיש ההדיוט שהרי הוא נשאר הבעלים
והנה גדר הפטור של "רעהו" כוונתו שהתורה פטרה מלשלם אם התובע של הכפל זה הקדש ולכן פטור זה שייך רק בקדשי בה"ב שהתובע זה הקדש ואילו גדר הפטור של "גונב מבית האיש" הוא במעשה הגניבה שדין כפל נאמר רק כשאדם גונב חפץ מאדם שהוא בעלים מושלם של החפץ והוא מוגדר כ"בית האיש" (והיינו במובן של בעלות) בצורה מושלמת וכיון שכשאדם מקדיש בהמה ומחיל בו שם קרבן אז מחמת יעוד הבהמה להקרבה חסר לבעלים בבעלותו ולכן אי"ז בית האיש מש"כ בבדק הבית שההקדש בתור בעלים יש להם בעלות מושלמת ומה בכך שהבעלים הוא רשות גבוה ולכן הפסוק של "בית האיש" לא יכול לפטור אותם מכפל ולכן היה צריך גם את הפסוק של "רעהו" כדי לפטור
עכ"פ נמצא שבקדשי בה"ב יש את כל מה שיש בבעלות רגילה ואילו בקדשי מזבח הוי רק חלות קדושה בחפץ (ויבואר עוד להלן)
אם כי הקה"י במעילה בסימן א' רוצה לטעון שגם בקדשי מזבח הבהמה עוברת לבעלות ההקדש עיי"ש ראיותיו ועיין בשער"י ש"ג פכ"ג שהאירך להוכיח שאי"ז כך ואכמ"ל
והנה הקושי המרכזי בהבנת מושג הבעלות בהקדש (וכפי שנתפרש זה קיים רק בבדק הבית) הוא שלבעלות של הדיוט ישנו אדם שהוא הבעלים על החפץ אבל הכא אין פה מישהו שאפשר לומר שהוא הבעלים אלא יש פה איזה רשות ערטילאית וצ"ב בעלות זו
והנראה לומר בזה בהקדם קושיא אמאי לבע"ח לא שייך את המושג בעלות אלא הפשוט שרק בנ"א עומדים בבריאה כמי שמנהלים אותה ואז נמצא שרק בני האדם הם בעלי "אישיות משפטית" והיינו רשות שאפשר לשייך אליה חפצים וכיוצ"ב בתורת בעלות ולהתחייב בחובות ממוניים ושאינם ממונים וכל זה לא שייך בבע"ח וא"כ נמצא שאין כל עניין באדם פיזי אלא צריך שיהיה פה איזה אישיות דינית משפטית ורק כך נוכל לשייך אליה חפצים בתורת בעלות וכיוצ"ב וא"כ לא מן הנמנע שקיים מעמד משפטי שנקרא רשות הקדש שאפשר לשייך לו חפצים ואין כלל צורך שיהיה אדם פיזי שייצג אותו
ועוד צריך להוסיף שככל החזיון הקיים בבעלות קיים גם הכא שהרי כבר ביארנו בסימן הקודם שהמושג בעלות בהדיוט מורכב בעיקרו בכעין שני רבדים א' מציאות והגדרת הבעלות שהיא שמהות והגדרת החפץ היא שנכון וראוי שהוא יעמוד אצלי לשמשני ב' זכאות הבעלות שהיא שמי שהוא בעלים אז יש לו זכאות שהחפץ יעמוד אצלו לשמשו וביארנו שם שאי"ז באמת שני רבדים אמיתיים אלא שהגדרת הבעלות היא שחל הגדרה שהחפץ יעמוד אצלי לשמשני באשר אני זכאי שהחפץ יעמוד אצלי לשימושים והיינו שהגדרת הבעלות היא שנכון שהחפץ יעמוד אצלי לשימושים והמשמעות והביטוי המעשי של הגדרה זו היא שהבעלים בפועל זכאי שהחפץ יעמוד אצלו לשימושיו
וככל החזיון הזה יש גם בבעלות של הקדש שיש פה את הגדרת הבעלות שנכון שהחפץ יעמוד אצל הקדש להעמדת שימושיו ומחמת זה יש להקדש את זכויות הבעלות שהוא זכאי שהחפץ יעמוד אצלו לשימושיו והיינו שהחפץ עומד אצל הקדש לשימושים באשר הוא זכאי שהחפץ יעמוד אצלו לשימשוים ודו"ק
ורק ישנו שוני מסוים וכפי שהגמ' אומרת בשבועות דף ל' ע"ב שגזל זה איסור שניתן למחילה מחמת שיש פה אדם שעומד מאחורי הבעלות והוא זה שתובע את קיום האיסור גזל ויכול למחול עליה מש"כ מעילה ששם זה איסור שתובע גבוה מחמת בעלותו ולא ניתן למחול על זה אבל עכ"פ העיקרון אחד שאיסור גזל בין בהדיוט בין בגבוה הוא לא להשתמש בחפץ ששייך לבעלים ויתבאר עוד להלן יסודו של איסור גזל ואכמ"ל) וזה מה שכתב הגר"ח שמעילה של בה"ב בשונה מכל האיסורים ששם האיסור נמדד בכזית הכא האיסור נמדד בפרוטות שווה פרוטה וכיוצ"ב ממש כמו באיסור גזל מחמת שבין הכא בין בהדיוט שורש הענין הוא הפגיעה בבעלות
והנה מצינו מושג שהובא בגמ' בחולין דף קל"ט ע"א שבהקדש "כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה" והיינו שנכסי הקדש בכל מקום שהם ימצאו בעולם הם נחשבים ברשות גבוה והגמ' אומרת מקור לכך זה מ"לה' הארץ ומלואה" והיינו שכל העולם הוא חצר הקדש ולכן כל מקום שהחפץ נמצא הוא בעצם נמצא ברשות הקדש והיינו בחצרו
וצ"ב שא"כ למה חפץ הפקר שמונח ברה"ר לא נקנה לגבוה שהרי רה"ר כאמור היא חצר הקדש ואפש"ל ע"פ הקצות בסימן ר' ס"ק א' שמביא את דברי הרמב"ן וז"ל "והא דאמרינן דאין מועלין במה שבתוכן שמעתי משום דלא קניא חצר להקדש דמשום יד איתרבי ואין יד להקדש" והיינו שאין לבקדש אפשרות לקנות בחצר הקדש וכגון אם אדם יקדיש קרקע לבדק הבית ויכנס חפץ חצר החפץ לא יקנה להקדש כי להקדש אין את המושג קנין חצר
ורק צ"ב טובא שהנה איתא בגמ' בברכות דף ל"ה ע"ב שכל הנהנה מן העוה"ז הזה ללא ברכה כאילו מעל דכתיב לה' הארץ ומלואה והיינו שקודם הברכה החפץ שייך לגבוה ואז בעצם האדם מועל ורק לאחר הברכה זה שייך לאדם דכתיב והארץ נתן לבני אדם וצ"ב שהרי כנ"ל למדנו שכל העולם הוא חצר הקדש דכתיב "לה' הארץ ומלואה" והיינו שהפסוק דיבר על קדשי בדק הבית וא"כ נמצא לפי הגמ' בברכות שכל חפץ קודם ברכה שייך לבדק הבית וא"כ ימצא שמי שאכל מאכל ללא ברכה הוא יצטרך לשלם להקדש כדין מועל בהקדש ולא מצינו כן בשום דוכתא וצע"ג
עכ"פ היה אפשר לבאר את הבעלות על הקדש באופ"א שהנה יש להקדים קושיא שמצינו שאפשר להוריש הקדש לבניו והא ראייה מחמת שיש דין שיורש שפודה הקדש שאביו הקדיש חייב חומש בפדייתו שזה דין בבעלים וכפי שהארכנו בסימן הקודם שהגדר של ירושה זה שהבן קם תחת אביו כממשיך ולכן עובר אליו רשותו הממונית של אביו ואם מצינו שיורש צריך להוסיף חומש מוכח שיש לו דין בעלים כי החפץ עבר אליו בירושה
וצ"ב שמכיון שהחפץ עבר לרשות המוחלטת של הקדש אז א"כ אין מה להוריש וכמו שכשאדם מכר חפץ לחברו אז אין הוא מוריש את אותו חפץ שהרי אין לו שייכות אליו
ולכן הנראה לומר בזה כך שישנם שני סוגי בעלויות מושג של "תפיסת יד" ויש מושג של "תפיסת שם"
שתפיסת יד פירושו שהחפץ עומד תחת "גברא" מסוים והיינו שישנו גברא שמחזיק ותופס את החפץ אצלו ותפיסת שם זה קביעת יעוד ושינוי בעצם החפץ והיינו שהמושג אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט פירושו שהאדם ע"י הדיבור קובע ומשנה את מעמדו של החפץ בעצמו והכא בקדשי בדק הבית החלתי קביעה בחפץ שתוכן הקביעה הוא שהוא קדוש והיינו שמעתה הממון יעמוד להעמדת שימושים לגבוה וזהו חלות ממון
והיינו שמקום שבו חל החלות היא בממון בעצמו ולא בבעלות והיינו כך שהנה מצינו את המושג "תורת ממון" והיינו כך שהנה כשאדם בעלים על חפץ הוא לא בעלים על החומר כחומר אלא בעלים על החומר בתורת שהוא ממון וההגדרה של חומר כממון זה כל חומר שיעודו מהותו ותכליתו עלי אדמות זה להעמיד שימושים ותועלות
והנה מצינו ברמב"ן בחולין דף ב' שההגדרה של איסורי הנאה זה שאין גופו ממון והביאור בזה שהנה מצינו שני דברים שמוגדרים כאין גופו ממון. א. שטר ראייה. ב. כסף והביאור בזה שהשטר כממון מעמיד רק שימוש של לצור ע"פ צלוחיתו כי סוף סוף גוף הממון הוא רק חתיכת נייר וכן בכסף המתכת כממון מעמידה רק שימוש של נוי ויופי ורק אני יכול להפיק מהם שימוש חיצוני שלא קיים בהם מיניה וביה וכגון שבשטר שע"י הכתב ראייה שבו אני יכול להעמיד ראייה וכן מחמת שבני המדינה רואים במתכת דבר שווה ערך אז אפשר להפיק שווי מהחומר גלם של המתכת זו ודו"ק.
ולפי"ז ניחא מחמת שכמו שיהיה חפץ שכל שימוש שקיים בו הוא מזיק אז זה לא יהיה מוגדר כממון מחמת שהוא לא מוגדר כמעמיד שימושים ותועלות אלא רק נזקים וא"כ גם באיסורי הנאה מחמת שכל שימוש שלו אסור ע"פ תורה אז זה נקרא שהוא לא מעמיד שימוש וממילא לו מוגדר כממון שהרי כל שימוש בו יגרום לי לעבור איסור ולא גרע מחפץ שרק מזיק והגם שבאיסורי הנאה מותר להשתמש שימוש שלא כדרך הנאתו עדיין זה לא מגדיר את החפץ כממון מחמת ששימוש שלא כדרך זה שימוש שהחפץ לא מעמיד אלא שימוש שאפשר להפיק מהחפץ ותו לא ואכמ"ל
והנה ביארנו בסימן הקודם את טיב היחס והשייכות של הבעלות שהיחס של השייכות הוא בין האדם לחפץ והיינו כך ונראה להקדים משל שהנה ישנו מושג של מלוכה שיש מלך שיש לו נתינים אז המלך מולך ושולט והנתינים נשלטים וזה ברור שהמלך לא יהיה מוגדר כשולט לולי שיהיו נתינים שיהיו נשלטים תחתם והעם לא יהיו מוגדרים כנשלטים ללא שיהיה על גביהם מלך וכעי"ז בבעלות שהבעלים עומד כשולט והחפץ עומד כנשלט ואז נמצא שעומק היחס שיש פה הוא של גברא וחפצא בשיתוף שהבעלים הוא עומד כשולט על גבי החפץ והחפץ עומד כנשלט תחתיו וזהו טיב היחס ביניהם
ואז נמצא שבכל בעלות יש את הממון בעצמו שהגדרתו דבר שמעמיד שימושים וזה הגדרה שעומדת לעצמה ויש את הבעלות שזה הגדרה שך שולט ונשלט בכך שיש פה הגדרה שהחפץ עומד אצל האדם לשימושים ואילו כשאדם מחיל הקדש הבעלות והשליטה של האדם לא פקעה אלא חל על הממון שדין הממון לעמוד לגבוה לשימושים אבל הבעלים נשאר שולט וכמו שכשאדם היה בעלים על חפץ ואז החפץ נאסר בהנאה שלפי חלק מהראשונים לא פקעה הבעלות והיינו שהבעלים עדיין מוגדר כשולט ורק בטל תורת ממון בחפץ והיינו שהשליטה נשארה ללא משמעות מעשית וכעי"ז הכא בהקדש שדין הממון לעמוד לגבוה למרות שהשליטה לא פקעה אלא היא נשארה חסרת משמעות וכעין מה שבעצם הסביר הגר"ח בקדשי מזבח שהבעלות נשארה ורק חל בממון שהוא קדוש
ורק השוני בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית הוא שבקדשי מזבח אין פה בהגדרת היעוד שום תוכן ממוני שהרי אין פה הגדרה ששימושי החפץ מיועדים לגבוה אלא בסה"כ יש פה חלות איסורית שהוא קדוש ומיועד למזבח אבל לא מהפן של השימושים מש"כ בקדשי בה"ב ששם אני מייעד את השימושים להקדש שיוכלו למוכרו וכיוצ"ב
ומצינו דוגמא למושג הנ"ל במושג הפקר ששם תוכן המושג הוא שהאדם קובע שם בחפץ שתוכנו הוא העמדת החפץ לכל דורש וכיון שחל בחפץ חלות זו אז בטלה בעלות והסיבה שצריך להגיע לחלות זו זה מחמת שאין מה שיבטל את הבעלות שתמיד גם אם האדם עזב את החפץ לרגע קט הוא עדיין נשאר בעלים וזהו חלות ממונית שהאדם קבע בעצם החפץ שדין החפץ לעמוד לכל באי עולם
וכעי"ז הכא שהחלתי בחפץ חלות שם הקדש (לבה"ב) אז עשיתי פה קביעת שם בחפץ שעיקר תוכנה היא חלות ממון שקבעתי שהשימושים שהחפץ מעמיד והיו מיועדים לגבוה ואין צריך כלל שיהיה פה גברא וזה כחפצא נטו.
עכ"פ צריך להוסיף טעם לפי"ז במהות של איסורי מעילה לפי"ז שהנה בהסבר הראשון שהבאנו שהחפץ נעשה קנוי להקדש אז החפץ נעשה ברשות הקדש וכיון שכך הדרישה להתרחק מרשות ההקדש מקבילה לתוכן הקיים בכל התרחקות מבעלות חברי ולפי ביאורנו השני זה לא שייך מחמת שכאמור אי"ז תפיסת יד אלא תפיסת שם וא"כ נצטרך לומר שהתורה כשציוותה על איסור מעילה צייותה על ריחוק מממון שדינו לעמוד לגבוה באותה רמה שקיימת בריחוק מחפץ שעומד בתפיסת יד של אדם מחמת שגם הכא ישנו תוכן ממוני וצ"ע
ולפי"ז ניחא המושג של הגמ' בחולין הנ"ל שבהקדש "כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה" מחמת שכל מקום שהחפץ נמצא אז קיים רשות ההקדש שהרי רשות ההקדש כאמור מתגלמת בכך שיש שינוי בעצם החפץ ולכן גם כשמישהו יגנוב עדיין היעוד בעצם החפץ ישאר אבל צ"ב שהרי הגמ' אומרת שהמקור לכך זה מ"לה' הארץ ומלואה" שכל הארץ של הקב"ה ולפי הנ"ל אין לכך קשר וצ"ע.
עכ"פ נמצינו שיש שני פרושים מהו ההקדש בבה"ב א) תפיסת יד" והיינו שהחפץ תפוס תחת רשות הקדש ב) "תפיסת שם" שזה רשות ממונית במובן שיש שינוי מעמד בעצם החפץ אבל לכו"ע זה רשות ממונית כל שהיא במידה מסוימת
ולפי"ז אפשר לבאר את סוגייא דידן ונראה בהקדם קושיא שהנה בפשטות בהו"א של הגמ' הגמ' הבינה שסיבת הקדושה תלויה בבעלות הכהן שהרי דימתה זאת להקדש של בדק הבית ששם זה וזאי תלוי בבעלות המקדיש ובמסקנא הגמ' תירצה שהכא שאני שהוי קדושה הבאה מאליה ואז בפשטות התרוץ שקדושת בכור לא תלויה בבעלות הכהן אלא במציאות האם במציאות הולד בכור או לא וא"כ צ"ב אמאי הגמ' תרצה בהאי לישנא שהוי קדושה הבאה מאליה ולא תירצה שהכא שאני שהוי קדושה שתלויה במציאות האמיתית ולא בכח הבעלות וא"כ עיקר התירוץ חסר מן הספר
והנראה לומר כך שישנו מושג של "ממון השבט" והיינו שישנם דברים שהם קדושים מחמת עצם היותם שייכים לשבט הכהנים וכגון בסגוגיא דידן שקדושת הבכור תלויה בשייכותו לשבט הכהנים וזה קיים עוד לפני שהישראל מסר את הבהמה לבעלותו הפרטית של הכהן (ועיין שער"י ש"ה פ"ו שהוכיח את המושג הזה של ממון השבט עיי"ש) והביאור בזה הוא ע"פ שני הדרכים הנ"ל שהעמדנו בכל הקדש תפיסת יד ותפיסת שם
א') "תפיסת יד" והיינו כך שהנה מצינו בתורה את המושג נזירות שזה אדם שאסור ביין תגלחת וטומאת מת וביאר המהרי"ט שהמושג נזירות זה לא אדם שאוסר ע"ע יין תגלחת וטומאת מת (והיינו אדם שנאסר בצרור איסורים) אלא זה אדם שקבל ע"ע להיות נזיר ומי שמוגדר כנזיר הוא נאסר ביין תגלחת וטומאת מת
והביאור בזה שבכל ההגדרות הדיניות של תורה מורכבות ביסודם מב' חלקים. א. "תוכן" החלות. ב. "משמעות החלות ובנזירות זה מורכב בצורה כזאת שא'. תוכן החלות זה להיות "פרוש" ב'. משמעות החלות זה להאסר מיין תגלחת וטומאת מת והיינו שהמשמעות והביטוי בפועל של ההגדרה של האדם כפרוש היא בכך שהוא פורש מחמת האיסור מיין תגלחת וטומאת מת והיינו שנזיר זה אדם שניהיה פרוש באשר שנאסר עליו בבת אחת יין תגלחת וטומאת מת
עוד צריך להוסיף שעם ישראל מורכב ממעמדות דיניים שונים והדוגמא הפשוטה זה בגירות שכתוב ברמב"ם באיסו"ב שהגר "נכנס תחת כנפי השכינה" ופירשו שהוא נעשה "ישראל" שמהותו זה אחד שהוא כפוף לקב"ה ומחוייב לתרי"ג מצוותיו וגם הכא בנזירות חל באדם מעמד דיני שהאדם הוא נזיר ופרוש וזהו תוכן החלות ומשמעות הפרישות בפועל זה באשר הוא נאסר באיסורי פרישות מסוימים
והנה הריטב"א בריש נדרים מביא עוד דוגמא למעמד דיני הקיים בעם ישראל שזה כהן שזהו מעמד דיני מסוים שמהותו זה אדם שהופרש לעבודת המקדש ויש לו כל מיני דינים מסוימים וכגון האיסור לישא גרושה ושמגיע לו מתנות כהונה וכן כל כיוצ"ב.
והנה עוד צריך להוסיף שלעיל הארכנו לבאר שכל בני האדם באשר הם בעלי אישיות משפטית הם יכולים לזכות בנכסים ולהתחייב בחובות וכיוצ"ב והנה מה שגר נעשה ישראל זה גם שינוי שהוא עשה באישיות המשפטית שלו שהוא נעשה אחת שנכפף תחת כנפי השכינה אבל דין ישראל זה לא דין פרטי שקיים לו למתגייר בפנ"ע אלא המושג ישראל זהו מושג כללי שיש מושג של דין תורה שיש "אגודה ואומה" שהם כפופים לקב"ה והגר נעשה חבר באגודה זו וחברות באגודה זו מחייבת אותו בתרי"ג מצוות וכעי"ז הכא שיש שבט הכהונה פירשו שיש פה "אגודה" של כהנים שיש פה מספר חברים שכל חבר באגודה מוגדר כאישיות משפטית של "כהן" וכל מי שמוגדר ככהן הוא נכלל ממילא באגודה של שבט הכהנים
והנה במתנות כהונה שזה דבר ששייך לשבט הכהנים פירוש העניין שאגודת שבט הכהנים עומדת בדרישה ותביעה שהחפץ המיועד למתנות כהונה יעמוד אצלהם בפועל בבעלותם וזה דרישה שמופנת כנגד הבעלים שיעמיד להם את המתנות ורק מחמת שזה תביעה של כלל אגודת הכהנים והשבט לכן זה מוגדר כממון שאין לו תובעים מחמת שאין אדם ספציפי שתובע את החפץ ורק היותו כהן מכניסו לתוך אגודה זו ותו לא והאגודה בכללותה תובעת את החפץ ואין סיבה שכהן ספציפי יהיה עדיף על פני חברו ולכן אם לו יצויר לא יהיה כהנים בעולם אז זה לא יהיה דין מתנות כהונה כי אף אחד לא יעמוד בדרישה על החפץ
ב') "תפיסת שם" והיינו שהוי שינוי מעמד ביעוד החפץ שהחפץ מיועד ל"שבט הכהנים" (והיינו מיועד לאגודת הכהנים) לא כההסבר הראשון שיש פה איזה רשות ממונית שעומדת בדרישה על החפץ (ולפי"ז יצא פשוט שאם לא יהיה כהנים בעולם לא יהיה יעוד כי זה מיועד עבור אגודה שאינה קיימת) והסיבה שהוי ממון שאין לו תובעים מחמת שהוי יעוד לאגודה כללית ולא לבנ"א ספציפיים וכעין הנ"ל
עכ"פ כך או כך פשוט שברגע שהמתנה (והיינו הכא הבכור) תינתן לכהן הוא יהיה בעלים גמור ורק צריך להבין מהי המשמעות הממונית שקיימת לכהן בצורת זכות ממון לפני הנתינה וצ"ל שכל השייכות של הכהן זה מחמת היותו חלק מ"אגודת הכהנים" ועצם החברות והשייכות לאגודה זו נותנת לו אפשרות לזכות בממון ולהפוך אותו ל"שייכות" פרטית ודו"ק
וזהו ביאור השו"ט בגמ' שכבר בהו"א הגמ' ידעה שקדושת הבכור תלויה בבעלות הכהנים והיינו שייכות הבכור לאגדות ושבט הכהנים ורק זה ברור שגם בבעלות השבט כבבעלות של הדיוט יש את שתי החלקים הגדרת הבעלות וזכויות הבעלות שהחפץ מוגדר כשייך לגבוה וכן יש לאגודה זכות משפטית במתנות כהונה וכפי שנתפרש לעיל ורק בהו"א הגמ' הבינה שהקדושת בכור חלה רק אם הכהנים יכולים בפועל לשלוט בממון בדיני המשפט והיינו שבפועל יש להפ אפשרות לממש את זכויותם ולתבוע את ההממון מהבעלים והכא זה לא שייך מחמת שהישראל מוחזק בממון והוא זה שזכאי בממון ועונה הגמ' כך שהנה יתבאר עוד להלן שהכרעת המוחזקות אומרת שמי שמחזיק בממון יש לו את הזכויות המשפטיות בצורה מוחלטת ואילו הבעלות האמיתי של הבעלים לא פקעה ואז זהו ביאור תירוץ הגמ' שהגמ' הסיקה שצורת ההקדש בבכור הוא שגם כהנים שאין להם זכויות משפטיות בפועל אלא יש להם רק את הגדרת הבעלות אז זה מספיק כדי להחיל את הקדושה ולכן למרות שהזכויות המשפטיות עומדות להישראל שהרי הוא המוחזק עדיין חל הקדש כי אולי הכהן הוא הבעלים האמיתי כלפי שמיא ואז אנחנו מסופקים שמא הוא הבעלים האמיתי ואז אנחנו חוששים שחל קדושה
- המאמר הבא בסדרה 'בסוגיא דתקפו כהן': בביאור השו"ט דסוגיא דתקפו כהן חלק א' שיטת הר"ן והרמב"ן בהאי סוגיא
- מאמר קודם בסדרה 'בסוגיא דתקפו כהן': בביאור ההכרעה של המוציא מחברו עליו הראייה חלק ב' ביאור ההכרעה של תורת משפטי הממון
