- הודעות
- 605
- תודות
- 1,974
- נקודות
- 126
ברצוני להביא את דברי הרב עובדיה יוסף בהקדמתו לספרו יביע אומרא. כלל ישראל קיבל במסורת תלמיד מפי רב את דרך לימוד בתלמוד, ובזה מסורת חכמי ישראל העיקריים שתורתם נתקבלה להלכה במשך הדורות, לא הכירה לכאורה כלל בדרך לימודו המחודשת של הגר''ח, וכמו שהזכיר החזו''א על הראשונים, (וחכמי ספרד שבזמננו גם הזכירו זאת,) ולכן יש מקום להחזיר עטרה לישנה.
ב. דרך לימוד מחודשת זו צריכה עיון גדול מאוד מה ענינה, כי ההגיון הפשוט והשכל הישר של רוב תלמידי חכמים פוסקי הלכה אף בזמננו, לא מסוגל להבין את שיטה הזו, וגם בזמנו של הגר''ח פוסק ההלכה לא היה הוא אלא הגרשז''ר, ומהטעם הזה שהגר''ח אמר שעל כל פסק יהיה לו פירכא, ולכן אינו מברר טעם הפסק, ומאחר ותורה צריכה להיות אליבא דהלכתא, קשה עד בלתי אפשרי ללמוד בדרך זו בדורנו ולהוציא ההלכה מתוך הלימוד כנדרש.
ג. דרך לימוד זו מחמת סגנונה הקשה והמורכב, מהוה אבן מכשול וצור נגף בדורנו, לצעירים שלא ירדו לסוף דרכה, ללהג סברות כרס, ופלפולי סרק, ללא לימוד הסוגיה כראוי, וכדאי בזיון וקצף, ונמצא שם שמים מתחלל.
ד. המציאות שגם בזמננו, דרך לימוד זאת מקובלת בעיקר אצל בחורי ישיבות, אבל אצל אברכי הכוללים היא נמוגה והולכת, ולכן הדבר מתמיה שבעתיים.
ה. שימוש בדרך לימוד זאת, מרגיל את האדם במציאות בזמננו לנתק את ההגיון והרגש והאינטואציה הבריאה, ולרחף בהגדרות מופשטות, עד כדי איבוד תחושת צדק ומוסר אנושי, ודרך ארץ מינימלי, כמו פריעת חוב, וכדומה.
מכל הטעמים הללו נראה לענ''ד, שהעיקר למעשה יש לנהוג כדרך לימודו של רבינו החזו''א, ואילו רבינו הגר''ח לא זכינו להבין דרכו, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
בברכת והאמת והשלום אהבו.
והנה דרכי ההוראה ונתיבותיה (מלבד מה שמבואר בהדיא בש"ס ופוסקים אשר מפיהם אנו חיים),
על ידי ההיקש והגיון הברור לדמות מילתא למילתא,
ולהבין ולהשכיל אחרית דבר מראשיתו ועל פי המדות שהתורה נדרשת בהן, וכללי הגמרא והפוסקים. (וראה ברמב"ם פרק א' מהלכות תלמוד תורה הלכה י"א, וביורה דעה סימן רמ"ו סעיף ד').
וגם כשיש מקום לחילוקים, הסברה הישרה מכרעת הפסק על פי דרכי העיון המקובלים.
וז"ל הרמב"ן בהקדמתו למלחמת ה':
ואתה המסתכל בספרי אל תאמר בלבבך כי כל תשובותי על הרז"ה (בעל המאור) כולן בעיני תשובות נצחות, ומכריחות אותך להודות בהם על פני עקשותך, ותתפאר בהיותך מספק אחת מהן על לומדיה, או תטריח על דעתך להכנס בנקב המחט לדחות מעליך הכרח ראייתי
אין הדבר כן, כי יודע כל לומד תלמודינו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות, ולא ברוב קושיות חלוטות, שאין בחכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורת ונסיוני התכונה,
אבל נשים כל מאודינו ודעתינו בכל מחלוקת להרחיק אחת מן הדעות בסברות מכריעות, ונדחוק עליה השמועות, ונשים יתרון הכשר לבעל דינה מפשטי ההלכות והוגן הסוגיות עם הסכמת השכל הנכון, וזאת תכלית יכלתינו וכונת כל חכם וירא אלוקים בחכמת הגמרא. עכ"ל.
וכיוצא בזה ראינו להגאון מהר"י מברונא בתשובה (סימן כט) שכתב: שאין להתיר אשת איש לעלמא על פי דקדוק כל שהוא, כי ודאי כשאנו מפלפלים ולומדים חריפות כמו בזמן התוס' אז אנו רגילים למשקל ולמטרח בדקדוקים וחילוקים דקים כמיעל פילא בקופא דמחטא.
אבל לפסוק הדין או להתיר האיסור אין לפסוק הדין ואין להתיר האיסור אלא בדעות ברורות ומלובנות ומחוורות מתוך פשטי הסוגיא דשמעתתא,
ולא מתוך דקדוק כהאי גוונא. עכ"ל.
וכן הובאה תשובתו זאת בשו"ת מהרי"ו (סי' קסד). ע"ש. וכן כתב מהר"ר עמנואל חן בתשובה והיא לו נדפסה בשו"ת מים עמוקים ריש סימן ל'. וכמעט שני הנביאים מתנבאים בסגנון אחד. כיעוי"ש. וכן הוא בשו"ת שמש צדקה (חלק אבן העזר סימן ו'). ע"ש.
גם מהר"ר אבטליון בספר פלגי מים (דף ה' ע"ב) כתב וזה לשונו: שמעתי מפי מורי הרב הגאון מהרשי"ק שהיה אומר,
רבים מן החכמים והגדולים טועים בחברם פסקים על פי החריפות והפלפול,
ולא כן היא המדה, כי הפסקים צריכים להיות נעשים על פי קו היושר וההיקש ללמוד מילתא ממילתא בדברים ישרים ופשוטים,
ולא בדיוקים ופלפולים בארחות עקלקלות. ע"כ. והובא בספר יד מלאכי (כללי שאר פוסקים אות לב). ובכנסת הגדולה יורה דעה (סימן רמב סעיף קטן עח). ע"ש.
וע' להרמ"א בהגה בשלחן ערוך יורה דעה (סימן רמב סעיף ל') שכתב: ובזמן הזה עיקר הרבנות אינו תלוי במי שלימדו פלפולים וחילוקים, רק במי שלימדו פסק ההלכה והעיון והעמידו על האמת והיושר ע"כ.
