דרך הלימוד בעולם הישיבות (1 צופה)

[חכמה לחכימין]

מה המסקנא מכל אלו הדוגמאות שאין התורה מובנת בהגיון או שיש הרבה מעין אלו ?

לחץ כדי לכווץ...

אם יש אלפים ורבבות של דינים שלא מובנים לאף אחד בהגיונו הפשוט, מה יותר הגיוני להניח שהתורה יש לה מערכת אחרת משלך, או שבמקומות שזה הגיוני השתמשה בהיגיון שלך, ובמקומות שלא הגיוני השתמשה עם כללים אחרים.

 

[יהודי וזהו]

יש כאן דבר מאד מענין שחוזר על עצמו גם באשכול זה, וגם באשכולות נוספים על זה הדרך.
כל אחד ברור בעצמו מה זה העיון הנצרך, וכל ציטוט שמביאים כל אחד ממש מתרגש שזה בדיוק מה שהוא מתכוין.
אסביר יותר, הרי אם אני יכתוב לא לעסוק ח"ו בפלפולי סרק רק להבין את ההלכה על בוריה בעיון עמוק ואמיתי. כל אחד ממכרי יבין בדיוק מה אני מתכוין בפלפולי סרק ומה בעיון עמוק ואמיתי. משום מה בכל המרמ שצוטטו ע"י @יהודי וזהו הוצאו הדברים מהקשרם, שהיה נשמע שכוונתו להוכיח כדעתו של פותח האשכול, ולדידי לא רק שלא הוכיח אלא הקשה.

הוא מבין בפשיטות שלהורות הלכה בדקדוק כל שהוא התכונו לגר"ח, ובדעות ברורות ומלובנות ומחוורות מתוך פשטי הסוגיא דשמעתתא התכונו להחזו"א מהכ"ת אני אוחז הפוך שדעות מלובנות ומחוורת הכוונה לדרך הלימוד של הגרח ודקדוק כל שהוא מכוון על דרך לימודו של החזוא. וכן על זה הדרך כל מראה מקום לעצמו. כך שכל הציטוטים בנוסח זה מריש עד גמירא לא קשורים בכלל לנידון. ודוק

לחץ כדי לכווץ...

כנראה שלא היה לך כוח לקורא את כל דברי אז קצרתי אםזה לא מספיק אני יכול לצטט מהמשך דבריו

וכיוצא בזה ראינו להגאון מהר"י מברונא בתשובה (סימן כט) שכתב: שאין להתיר אשת איש לעלמא על פי דקדוק כל שהוא, כי ודאי כשאנו מפלפלים ולומדים חריפות כמו בזמן התוס' אז אנו רגילים למשקל ולמטרח בדקדוקים וחילוקים דקים כמיעל פילא בקופא דמחטא.
אבל לפסוק הדין או להתיר האיסור אין לפסוק הדין ואין להתיר האיסור אלא בדעות ברורות ומלובנות ומחוורות מתוך פשטי הסוגיא דשמעתתא,
ולא מתוך דקדוק כהאי גוונא. עכ"ל.
וכן הובאה תשובתו זאת בשו"ת מהרי"ו (סי' קסד). ע"ש. וכן כתב מהר"ר עמנואל חן בתשובה והיא לו נדפסה בשו"ת מים עמוקים ריש סימן ל'. וכמעט שני הנביאים מתנבאים בסגנון אחד. כיעוי"ש. וכן הוא בשו"ת שמש צדקה (חלק אבן העזר סימן ו'). ע"ש.
גם מהר"ר אבטליון בספר פלגי מים (דף ה' ע"ב) כתב וזה לשונו: שמעתי מפי מורי הרב הגאון מהרשי"ק שהיה אומר,
רבים מן החכמים והגדולים טועים בחברם פסקים על פי החריפות והפלפול,
ולא כן היא המדה, כי הפסקים צריכים להיות נעשים על פי קו היושר וההיקש ללמוד מילתא ממילתא בדברים ישרים ופשוטים,
ולא בדיוקים ופלפולים בארחות עקלקלות. ע"כ. והובא בספר יד מלאכי (כללי שאר פוסקים אות לב). ובכנסת הגדולה יורה דעה (סימן רמב סעיף קטן עח). ע"ש.

לחץ כדי לכווץ...

 

[חכמה לחכימין]

כנראה שלא היה לך כוח לקורא את כל דברי אז קצרתי אםזה לא מספיק אני יכול לצטט מהמשך דבריו

לחץ כדי לכווץ...

מה אתה רוצה להביא בציטוטים אלו?

 

[ישעיהו מנחלת דן]

ישעיהו מנחלת דן אסכם בקצרה לכבודו:
1. הבאתי אכילת חמץ שנפסל מאכילת כלב לאחר זמן איסורו, בר"ן מבואר שהגם שכעת הוא לא אוכל חייבים עליו כרת כי הוא היה אוכל בזמן האיסור. הגיוני?
2. הזיק בגרמא במזיד פטור, בידיים באונס גמור חייב, הגיוני?
3. מיגו מממון לממון לא אמרינן, הגיוני?
4. מבואר באחרונים שמצוה התלויה בזמן כבר חל חיובה מעולם לקיימה כשיגיע הזמן. יש בו מן ההיגיון?

כמובן שכל זה הוא רק טעימה מן הים הגדול, מה שעולה לי ליד המחשב.

לחץ כדי לכווץ...

אני מתקשה כעת (מסיבות טובות ב''ה) להיות בעיון הנדרש לצערי אבל לחיבת הקודש אגיב בקצרצרה
א. יש לפרש סברת הר''ן דעיקר איסור חמץ קודם תחילת זמנו שאז האדם נפרד ממנו לשבעת ימים ואם אז הוא היה ראוי כבר נקבע האיסור בבל יראה וביטול החמץ לאחר מכן לא מפקיע את זה ומ''מ מודה אני שסברא זו מחודשת וליבי אומר לי שאין הסכמה בזה מראשונים אחרים אף שכעת לא בדקתי.
ב. שאלה נפלאה ופשוטה, והכלל שההגיון נקבע לפי תפיסת העולם את המציאות ולא בהכרח לפי חישובים לוגיים קרים, ובהגיון המקובל הזק בידים נחשב שייך לאדם והוא נושא באחריותו משא''כ הזק עקיף לא והכונות לא משפיעות כאן ובאמת בדיני שמים רחמנא ליבא בעי וברור שהדין הפוך בשניהם.
ג. אאל''ט הוא חידוש של אחד הראשונים שלא מוסכם כלל.
ד. חיובה מטעם ערבות כנזכר ולא מעצם המצוה, ובכל זאת יש להם יחס של המצוה עצמה, הגרי''ב התיחס בהדיא לדוגמא של תמידין ומוספין.
אשריכם תלמידי חכמים העוסקים בסוגיות החמורות אפילו ב'יומי דפגרא' כביכול.
חזקו ואמצו

 

[ישעיהו מנחלת דן]

חידה: מי מרבותינו דן אם הזיק שאינו ניכר שמיה הזיק או לא. מה זה הדבר המוזר הזה, יש לזה שם של הזיק או לא. הוא הזיק את החבר שלו ואתה מתחיל לדון פה מה השם של הדבר. אתה לא שפוי.

לחץ כדי לכווץ...

כנ''ל בהודעה קודמת ההיזק לא נתפס בתפיסה אנושית כהיזק אמיתי אף שכמובן אינו נכון בחישוב לוגי ולכן בדיני אדם אפשר שפטור אבל בדיני שמים ודאי חיב

 

[יהודי וזהו]

מה אתה רוצה להביא בציטוטים אלו?

לחץ כדי לכווץ...

שדרכי ההוראה ונתיבותיה
על ידי ההיקש והגיון הברור לדמות מילתא למילתא,
ולא חילוקים ופלפולים שאין לו קשר קטן אם השכל הישר

 

[חכמה לחכימין]

שדרכי ההוראה ונתיבותיה
על ידי ההיקש והגיון הברור לדמות מילתא למילתא,
ולא חילוקים ופלפולים שאין לו קשר קטן אם השכל הישר

לחץ כדי לכווץ...

אז אתה מביא בעצם הוכחה לשיטת הלימוד של ר' חיים. ייש"כ.

 

[יהודי וזהו]

ב. דרך לימוד מחודשת זו צריכה עיון גדול מאוד מה ענינה, כי ההגיון הפשוט והשכל הישר של רוב תלמידי חכמים פוסקי הלכה אף בזמננו, לא מסוגל להבין את שיטה הזו, וגם בזמנו של הגר''ח פוסק ההלכה לא היה הוא אלא הגרשז''ר, ומהטעם הזה שהגר''ח אמר שעל כל פסק יהיה לו פירכא, ולכן אינו מברר טעם הפסק, ומאחר ותורה צריכה להיות אליבא דהלכתא, קשה עד בלתי אפשרי ללמוד בדרך זו בדורנו ולהוציא ההלכה מתוך הלימוד כנדרש.

לחץ כדי לכווץ...

אז אתה מביא בעצם הוכחה לשיטת הלימוד של ר' חיים. ייש"כ.

לחץ כדי לכווץ...

לא ולא ההפך הוא הנכון
אם כתוב ההיקש והגיון הברור אז כנראה מדובר בהגיון שיש לכל אדם כולל גוי שגם כלפיו יאמר "כי היא חכמתם ובינתכם לעיני העמים"

 

[חכמה לחכימין]

אני מתקשה כעת (מסיבות טובות ב''ה) להיות בעיון הנדרש לצערי אבל לחיבת הקודש אגיב בקצרצרה
א. יש לפרש סברת הר''ן דעיקר איסור חמץ קודם תחילת זמנו שאז האדם נפרד ממנו לשבעת ימים ואם אז הוא היה ראוי כבר נקבע האיסור בבל יראה וביטול החמץ לאחר מכן לא מפקיע את זה ומ''מ מודה אני שסברא זו מחודשת וליבי אומר לי שאין הסכמה בזה מראשונים אחרים אף שכעת לא בדקתי.
ב. שאלה נפלאה ופשוטה, והכלל שההגיון נקבע לפי תפיסת העולם את המציאות ולא בהכרח לפי חישובים לוגיים קרים, ובהגיון המקובל הזק בידים נחשב שייך לאדם והוא נושא באחריותו משא''כ הזק עקיף לא והכונות לא משפיעות כאן ובאמת בדיני שמים רחמנא ליבא בעי וברור שהדין הפוך בשניהם.
ג. אאל''ט הוא חידוש של אחד הראשונים שלא מוסכם כלל.
ד. חיובה מטעם ערבות כנזכר ולא מעצם המצוה, ובכל זאת יש להם יחס של המצוה עצמה, הגרי''ב התיחס בהדיא לדוגמא של תמידין ומוספין.
אשריכם תלמידי חכמים העוסקים בסוגיות החמורות אפילו ב'יומי דפגרא' כביכול.
חזקו ואמצו

לחץ כדי לכווץ...

אגיב בקצרצררה לא לגופם של דברים, מחמת יומא דפגרא.
מבין השורות יוצא שהמהלך הוא למצוא תמיד מישהוא שמתאים אם ההגיון שלך ועם זה ללכת.
נניח שזה נכון, אבל הששאלה היא האם אין להסיק מדברי הרן שלא הלך לפי הגיון ליבו. בזה לא יעזור לך למצוא כל פעם איזה ראשון ולהיתפס. מקוה שהובנתי.

 

[חכמה לחכימין]

כנראה מדובר בהגיון שיש לכל אדם כולל גוי שגם כלפיו יאמר "כי היא חכמתם ובינתכם לעיני העמים"

לחץ כדי לכווץ...

מהמטופשים שבהם?
וכי על חידושי הגרח לא יאמרו היא חכמתם ובינתכם.
מי שיכחיש את זה כנראה מעולם לא הבין גרח על בוריו.

ההיפך הבאת עוד ראיה לגרח, אם זה אכן היגיון פשוט של כל אחד כולל גוי, אז מה הוא איפוא העליונות בתורה זו שיהא לעיני כל העמים חכמה נפלאה?

 

[חכמה לחכימין]

אין איסור חל על איסור?
כיון דחייל תו לא פקע?
סברת גרדומין?
וכו' וכו'

 

[חכמה לחכימין]

ובהגיון המקובל הזק בידים נחשב שייך לאדם

לחץ כדי לכווץ...

מה ענין שייכות ההזיק לאדם? השיוך אם אני לא טועה הוא הגדרה של מזיק. ובהגדרה הזו דן ר' חיים מה טיבה.
מה תענה על מה שהתוס אומרים שזה מלוה הכתובה בתורה שלא כהלוואה?

 

[ישעיהו מנחלת דן]

בזה לא יעזור לך למצוא כל פעם איזה ראשון ולהיתפס. מקוה שהובנתי.

לחץ כדי לכווץ...

הובנת לגמרי ובזה בדיוק חלוקים דרכנו ב'השקפה' ...
אתה סבור שאתה צריך להשתדל להבין את כל שיטות הראשונים בכל סוגיא ואילו אני סבור בכל סוגיא את הראשון היותר סביר
ומעשה' זה (שספרו הגר''ד יפה בסו''ס לעבדך באמת כמדומה) מסייעני שהחזו''א שאל בחור אחד אם איזה ראשון הוא לומד את הסוגיא ענהו הבחור עם כולם ענהו מרן זללה''ה אז עם אף אחד...
ותלמידו הגר''נ שולמן באר בהרחבה ענין זה שהנה בכל סוגיא יש בד''כ איזה ראשון מוקשה שלא מבינים אותו והנה רוב הישיבות ניגשים לראשון המוקשה ומנסים להסבירו ומזניחים הראשונים הפשוטים כי אין רייד להגיד עליהם... ויוצא שבכל סוגיא הם למדו את הדעה המוקשית ומזה נוצר אצלם שכל עקום (משא''כ באותו ראשון שבשאר סוגיות לא היה מוקשה וכל פעם זה ראשון אחר...) משא''כ בסלבודקה (בתקופת הר''נ שולמן זצ''ל לא בזמנינו) בכל סוגיא לומדים בעיקר הראשונים המובנים והמוקשים מנסים לבאר אם הצליחו טוב ואם לא עוברים לסוגיא הבאה ומזה יוצאים עם שכל ישר.
ויסוד הענין תלוי לענ''ב באשכול המקביל בענין דרך הלימוד בשרשרת מסירת התורה שלענ''ד וכמו שכבר הביאו פה את עקרון הדברים מאגרת החזו''א יסוד הלימוד הוא בגמ' והראשונים הם לפרוש ולכן אין חובה ליישב את כולם ואדרבא הנכון לקחת בכל סוגיא את המובן כמובן לאחר העיון הראוי

 

[ישעיהו מנחלת דן]

אין איסור חל על איסור?

לחץ כדי לכווץ...

סברא בריאה ופשוטה בעיני אנשים לא נתפס הגיוני ונורמלי להפוך משהו לשני סוגי 'הגדרות' שונות ויש לדון להיפך בסוגית יש עושה מלאכה וחיב עליה משום משום וכו וצ''ע

כיון דחייל תו לא פקע?

לחץ כדי לכווץ...

צריך להביא ההקשר של המשפט הזה

סברת גרדומין?

לחץ כדי לכווץ...

מובן מאוד מאוד, יש הרצוי לכתחילה ויש השאריות שמספיקות שלא להצריך עדיין חדש.

וכו' וכו'

לחץ כדי לכווץ...

הב לן ונשבע

 

[אמרי פי]

אם יש אלפים ורבבות של דינים שלא מובנים לאף אחד בהגיונו הפשוט, מה יותר הגיוני להניח שהתורה יש לה מערכת אחרת משלך, או שבמקומות שזה הגיוני השתמשה בהיגיון שלך, ובמקומות שלא הגיוני השתמשה עם כללים אחרים.

לחץ כדי לכווץ...

אנא ממך תן התייחסותך לדברי החוות יאיר.

באשר לדעתי יש הסבר הגיוני לכל דבר אבל לא תמיד אנו משיגים את זה לעומקם, אבל ברור שיש את הגיון של התורה ושהתורה מלמדת אותנו איך לחשוב, יש הרבה דינים שבמבט ראשון אנו לא מבינים אלא אחרי שהתורה כתבה כן אנו עמלים להבין את סודם, נקח לדוגמא, את דין יאוש שזה מפקיע מרשות הבעלים [להחזו"א או היתר זכיה להנתה"מ] שזה לא כ"כ מובן, ועי' במהר"ל שמבאר בטוב טעם ודעת דבעלות זה מציאות של שליטה ומה לעשות יאוש זה מצב שאין שליטה וא"כ במה הוא בעלים, שזה סברא עמוקה שאין ההגיון הפשוט מכריח כן ואוה"ע לא יהיו מסוגלים לקבל זאת, וע"ז הדרך שאר דברים דקים וכגון איך יש אפשרות שגזלן אינו חייב בדמי שכירות [ולדעת החזו"א אף פטור מדין מזיק אם לא נשתנה ויכול להחזיר את החפץ כעין שגזל], והטעם בזה הוא מובן דכיון שהגדרת החיוב של גזלן זה שקנאו לענין אונסין - וכעין סברת הרמב"ן בב"ב דשואל חייב באונסין דהוי כלוקח - אין מקום לשלם גם על החפץ וגם על דמי שכירות שבו, דממ"נ מי אחראי.

בעצם אפשר לסכם שדרך התורה היא אמת ולאמת אין פשרות, ולכן מזיק בגרמא במזיד פטור כיון שלא עשה בידים ושזה לא מתייחס איליו- שהסברא בזה מאוד מובנת - ולעומת זה אדם המזיק באונס [גמור לדעת הרמב"ן] חייב, משום שסיבת חיובו באדם המזיק הוא המציאות מה שהזיק ולא דוקא האשמה, ולדעת תוס' שפטור באונס גמור הוא שאז זה פחות מתייחס איליו, וכן על זה הדרך בדיני נזיקין כפטור כלים בבור וטמון באש וכדו'.

 

[ישעיהו מנחלת דן]

ואוה"ע לא יהיו מסוגלים לקבל זאת,

לחץ כדי לכווץ...

כמדומני שאצל אוה''ע זה הכי מובן שיש הם הרבה יותר מהר ממהרים להשתלט על חפצים של אחרים
וכבר היה מעשה ביהודי שנשפט בפני שופט גוי בחו''ל והבין השופט שהיהודי יכל לרמות מבלי שיתפס ושאלו הגוי למה לא עשה כן וענהו שזה לא מתאים וזה גזל וכו והשופט לא הצליח להבין הרי לא היו תופסים אותך...
וכן סיפר לי אחי שליט''א מעשה שהיה עמו במיחזורית של בקבוקים בזכרון יעקב ששאל את העיריה אם מותר לקחת משם חפצים וענוהו אף אחד לא יכול לעשות לך כלום אם תיקח... ושאל שוב לא שאלתי אם יעשו לי שאלתי אם אתם מרשים, והשיבו שוב זה לא יפה אבל אף אחד לא יעשה לך כלום...
ברוך אלהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת חוקים ומשפטים צדיקים

 

[ישעיהו מנחלת דן]

איך יש אפשרות שגזלן אינו חייב בשכירות [ולדעת החזו"א אף פטור מדין מזיק אם לא נשתנה ויכול להחזיר את החפץ כעין שגזל], והטעם בזה הוא מובן דכיון שהגדרת החיוב של גזלן זה שקנאו לענין אונסין - וכעין סברת הרמב"ן בב"ב דשואל חייב באונסין דהוי כלוקח - אין מקום לשלם גם על החפץ וגם על דמי שכירות שבו, דממ"נ מי אחראי.

לחץ כדי לכווץ...

ראוי להרחיב יותר בסוגיא
אבל לפו''ר יתחייב בדיני שמים

 

[אמרי פי]

ולא חילוקים ופלפולים שאין לו קשר קטן אם השכל הישר

לחץ כדי לכווץ...

״הלכה למעשה״ [מהספר 'הרב מבריסק' ח"ב עמ' 127]

מורה־הוראה אחד ״נטפל״ לו לרבי חיים והקניטו על כך שעיקר עסקם של ראשי הישיבות ומרביצי התורה ברוב־דברים ופלפולים, ולא ב״הלכה למעשה״.
תשובתו של רבי חיים לאותו רב, תורה שלימה היא וצריכה לימוד. ומעשה שהיה, כך היה:
בסעודות שבת ה״שבע ברכות״ של רבי משה בן הגר״ח שנערכו בעיירה פרוז׳ינא ־ מקום מגורי חותנו הגי׳ר אליהו פיינשטיין זצ״ל , השתתף אף הג״ר אליעזר גורדון רבה של העיר טלז, וראש הישיבה הגדולה והידועה שבמקום.
התפתחה שיחה של תורה בין הגאונים, ורבי חיים שאל את רבי לייזער, במה עוסק הוא בתלמודו. רבה של טעלז השיב כי כעת עובר הוא על קושיותיו של רבי עקיבא אייגר בגליונותיו על השו״ע, במאמץ ליישבם ולומר עליהם תירוצים מרווחים.
נענה רבי חיים ואמר: יאמר לי מר את אחת מן הקושיות של הרעק״א והתירוץ שתירצתם אותה, ואני אומר לכם מה הם התירוצים שתירצתם על יתר הקושיות.
וכך, לאחר שרבי אליעזר טעלזער הציג בפני רבי חיים את תירוצו על אחת הקושיות, החל רבי חיים מונה והולך מקושיא לקושיא ואומר: על קושיא זו תירצתם מן הסתם כך וכך, ורבי אליעזר עונה לעומתו: הן, אכן כך תירצתי, וכן על זה הדרך. וכך, מילאו גאוני העולם אלו את זמן השמחה בשעשועי דאורייתא.
והנה, בסעודת ה״שבע ברכות״ השתתף אף רב באחת מערי פולין שהיה עד למשא ומתן התורני המפולפל, וכל העת הראה פנים זועפות בהפטירו,;׳נא, יא, אבער וואס מיט הלכה למעשה ־ ומה עם הלכה למעשה״?! לאמור: מדוע אתם מתעסקים אך בפלפולי דאורייתא בעלמא - כביכול - ומזניחים את חלק ההלכה...
שני הגאונים לא מצאו לנכון להגיב על דבריו, וגם כאשר בסעודת שחרית שלמחרת חזר המחזה ונשנה, כשאותו רב לא מרפה בשאלתו ״מה עם הלכה למעשה״, לא הגיבו לדבריו והמשיכו לעסוק בשלהם, כשעל השולחן עולים בזו אחר זו קושיותיו של הגרעק״א בסדר ״אורח חיים״, ומנותחות לנתחיהן.
בעת הסעודה השלישית, כשהרב ההוא המשיך להפריח את אותה שאלה לחלל החדר שוב ושוב, החליט רבי חיים להדרש אליו, ולהגיב לדבריו:
״אתם עוסקים ב׳הלכה למעשה׳״? פנה אליו, ״אם כן אציג נא בפניך שאלה למעשה שהתעוררה אצלינו בבריסק, ותאמר מה לדעתך יש לפסוק במקרה כזה״.
הלה סבר וקיבל, ורבי חיים פתח בתיאור המקרה:
עובדא הוה, שלקראת חתונה בבית אחד מתושבי העיר בישלו כמות הגונה של בשר, והמשרתת הגויה הכניסה אל קדרת הבשר שעל האש בבלי דעת, חתיכת בשר נבלה שנקנה עבור החתול. הואיל ובקדרה נתבשלו חתיכות רבות בגדלים שונים והרוטב כבר נשפך, לא היה ניתן לעמוד על הדבר אם כנגד חתיכת בשר הנבלה היו שישים חתיכות בשר כשרה - שאילו כן היה הדין פשוט להיתר. ובכן, באו אלי בעלי השמחה, אמר רבי חיים, ושאלו כדת מה לעשות. ומה תאמרו אתם על כגון דא?
נענה אותו רב ואמר, כי הדין פשוט, מאחר והנידון הוא על תערובת של ״מין במינו״ - בשר אסור בבשר כשר, הרי שמדאורייתא ודאי שהבשר נתבטל בהיתר, שבמין במינו די בביטול חד בתרי,13) וכל מה שעל ההיתר להיות פי שישים מן האיסור בכדי לבטלו, אינו אלא מדרבנן, והיות שישנו ספק אם היו חתיכות בשר ההיתר פי ששים מן האיסור, די בכך כדי להתיר את כל הבשר שהלא קיימא לן דספק של דרבנן, לקולא.
״אז למעשה״, אמר רבי חיים, ״אתם אומרים כי כל הבשר מותר באכילה״?
- אכן, השיב הרב.
״אולם שכחתם פרט אחד״, המשיך רבי חיים ואמר, ״שאף כי אמנם מחמת איסורו של בשר הנבלה הריהו נידון כמין במינו כלפי בשר הכשר, הרי שיש כאן עוד דבר האסור, כי הלא ברור שרק הבשר הכשר נמלח והוכשר ואילו מחתיכת הבשר האסור שהושלכה לקדרה לא הוצא הדם האסור מן התורה באכילה, ודם כלפי הבשר הכשר מין בשאינו מינו הוא ־־ ותערובת מין בשאינו מינו אסורה מדאורייתא, עד כי יהיו בה ששים חתיכות היתר כנגד חתיכת האיסור,05 ואם כן במקרה שלפנינו אף כי שמא היה ששים כנגד ההיתר, מכל מקום מכדי ספק דאורייתא לא יצאנו, וקיימא לן, ספק דאורייתא לחומרא.
״אוי, ודאי, ודאי״, הגיב אותו רב לשמע הטענה, ״אכן הצדק עמכם, וכל הבשר אסור באכילה מפני תערובת הדם של הנבלה...״
״לא כי״, הגיב רבי חיים, ״בעצם, אף משום הדם אין לאסור את כל הבשר, שהלא אף כי איסור אכילת דם דאורייתא הוא, אין זאת אלא בדם כמות שהוא, אולם בדם שהתבשל, אין איסורו אלא מדרבנן,06 וכיון שכך, עדיין בנידון דידן יש להכשיר את הבשר ולדונו כספק דרבנן - שמא היה ששים כנגד האיסור - שהולכים בו לקולא, והבשר מותר באכילה.
״אוי וי" תפס הלה את ראשו, ״איר זענט גירכעט, מותר מותר, הבשר אכן מותר באכילה״!
מותר, אומרים אתם? המשיך רבי חיים, וכי איך תאמר שהדבר מותר? אמנם, דם שנתבשל אינו אסור אלא מדרבנן, אולם במה דברים אמורים, בדם של בהמה כשרה שכל עיקר איסורו אינו אלא משום דם, ובזה הוא" שקיימא לן שכשנתבשל איסורו מדרבנן גרידא, אך בנידון דידן שהיה זה דם של בהמת נבלה, הרי שמלבד האיסור שמחמת אזהרת ״לא תאכלו על הדם״ עוד יש בו איסור משום ״יוצא מן הטמא״, שקיימא לן שכל היוצא מן הטמא, טמא, והריהו אסור כמוהו, שעל כן חָלב בהמה טמאה ושל טרפה אסור, אף שאין הוא כעצם הבשר.
ושוב הופך הנידון שלפנינו לנידון דאורייתא - משום ״יוצא״ - שכל ספק בו עלינו להחמיר.
- ״אכן״, הגיב הלה, ״יש כאן גם נידון של איסור דאורייתא, והבשר איפוא אסור באכילה״.
״עתה, הסכת ושמע״, אמר לו רבי חיים, ״שאליבא דאמת אינו כן, והבשר מותר באכילה. כי בעצם, חלוקים בדין זה טרפה ונבלה לגמרי. שהנה התוס׳ בפסחים הוכיחו שאיסור אכילת דם נבלה אינו משום שנידון אף הוא כחתיכת הנבלה ואסור באיסור שמחמת הבשר, אלא איסורו של דם איסור נפרד הוא מחמת שם ׳דם׳ ואינו כרוך באיסור הנבלה. עוד כתבו התוספות במסכת ביצה שרק ביצת טרפה אסורה מדאורייתא מדין ״יוצא מן האיסור״, שהרי נתגדלה ורבתה מתרנגולת טרפה האסורה, אולם ביצת נבלה אין לאוסרה מחמת כן, שהלא כל עוד היה העוף חי, עדיין היה מותר, ולא נאסר משום נבלה אלא לאחר מותו, שאז כבר פסק גידולה של הביצה, ונמצא שאין לאוסרה משום ״יוצא מן האיסור״ כלל.
על פי זה יש לומר, אמר רבי חיים, שהוא הדין גם לגבי דם; רק דם של טרפה ניתן לומר עליו שהוא גדל באיסור ויש בו משום ״יוצא מן האיסור״ מלבד עצם האיסור של אכילת דם, אך דם נבלה שלא גדל באיסור, וכאמור בדברי התוס׳ לענין ביצה, שוב אין לנו לאוסרו משום יוצא מן הנבלה, ואין איסורו אלא משום דם, וכדברי התוספות דפסחים שאין שם נבלה עליו, וכיון שכך, אם הוא התבשל הרי שאז איסורו אלא מדרבנן, וכל שיש ספק גרידא המתירו, כמו בנידון זה שאפשר שהיו ששים היתר כנגד האיסור, הרי שיש לפסוק להיתר משום ספיקא דרבנן לקולא.
״יא, יא, גירכעט ־ אכן כן הצדק עמך, הבשר מותר״, הגיב הלה.
״עתה תראה״, אמר רבי חיים לאיש בסיימו את ׳שיעורו, ״איך דנים אצלנו בבריסק בשאלות של ׳הלכה למעשה׳״!

 

[אמרי פי]

כבר היה מעשה ביהודי שנשפט בפני שופט גוי בחו''ל והבין השופט שהיהודי יכל לרמות מבלי שיתפס ושאלו הגוי למה לא עשה כן וענהו שזה לא מתאים וזה גזל וכו והשופט לא הצליח להבין הרי לא היו תופסים אותך...

לחץ כדי לכווץ...

לא זה ההלוך ילך בערכותיהם, א"צ להגזים, עכ"פ כלפי חוץ הם משתמשים כביכול בסברות של צדק ויושר והגיון.

 

[ישעיהו מנחלת דן]

״הלכה למעשה״ [מהספר 'הרב מבריסק' ח"ב עמ' 127]

מורה־הוראה אחד ״נטפל״ לו לרבי חיים והקניטו על כך שעיקר עסקם של ראשי הישיבות ומרביצי התורה ברוב־דברים ופלפולים, ולא ב״הלכה למעשה״.
תשובתו של רבי חיים לאותו רב, תורה שלימה היא וצריכה לימוד. ומעשה שהיה, כך היה:
בסעודות שבת ה״שבע ברכות״ של רבי משה בן הגר״ח שנערכו בעיירה פרוז׳ינא ־ מקום מגורי חותנו הגי׳ר אליהו פיינשטיין זצ״ל , השתתף אף הג״ר אליעזר גורדון רבה של העיר טלז, וראש הישיבה הגדולה והידועה שבמקום.
התפתחה שיחה של תורה בין הגאונים, ורבי חיים שאל את רבי לייזער, במה עוסק הוא בתלמודו. רבה של טעלז השיב כי כעת עובר הוא על קושיותיו של רבי עקיבא אייגר בגליונותיו על השו״ע, במאמץ ליישבם ולומר עליהם תירוצים מרווחים.
נענה רבי חיים ואמר: יאמר לי מר את אחת מן הקושיות של הרעק״א והתירוץ שתירצתם אותה, ואני אומר לכם מה הם התירוצים שתירצתם על יתר הקושיות.
וכך, לאחר שרבי אליעזר טעלזער הציג בפני רבי חיים את תירוצו על אחת הקושיות, החל רבי חיים מונה והולך מקושיא לקושיא ואומר: על קושיא זו תירצתם מן הסתם כך וכך, ורבי אליעזר עונה לעומתו: הן, אכן כך תירצתי, וכן על זה הדרך. וכך, מילאו גאוני העולם אלו את זמן השמחה בשעשועי דאורייתא.
והנה, בסעודת ה״שבע ברכות״ השתתף אף רב באחת מערי פולין שהיה עד למשא ומתן התורני המפולפל, וכל העת הראה פנים זועפות בהפטירו,;׳נא, יא, אבער וואס מיט הלכה למעשה ־ ומה עם הלכה למעשה״?! לאמור: מדוע אתם מתעסקים אך בפלפולי דאורייתא בעלמא - כביכול - ומזניחים את חלק ההלכה...
שני הגאונים לא מצאו לנכון להגיב על דבריו, וגם כאשר בסעודת שחרית שלמחרת חזר המחזה ונשנה, כשאותו רב לא מרפה בשאלתו ״מה עם הלכה למעשה״, לא הגיבו לדבריו והמשיכו לעסוק בשלהם, כשעל השולחן עולים בזו אחר זו קושיותיו של הגרעק״א בסדר ״אורח חיים״, ומנותחות לנתחיהן.
בעת הסעודה השלישית, כשהרב ההוא המשיך להפריח את אותה שאלה לחלל החדר שוב ושוב, החליט רבי חיים להדרש אליו, ולהגיב לדבריו:
״אתם עוסקים ב׳הלכה למעשה׳״? פנה אליו, ״אם כן אציג נא בפניך שאלה למעשה שהתעוררה אצלינו בבריסק, ותאמר מה לדעתך יש לפסוק במקרה כזה״.
הלה סבר וקיבל, ורבי חיים פתח בתיאור המקרה:
עובדא הוה, שלקראת חתונה בבית אחד מתושבי העיר בישלו כמות הגונה של בשר, והמשרתת הגויה הכניסה אל קדרת הבשר שעל האש בבלי דעת, חתיכת בשר נבלה שנקנה עבור החתול. הואיל ובקדרה נתבשלו חתיכות רבות בגדלים שונים והרוטב כבר נשפך, לא היה ניתן לעמוד על הדבר אם כנגד חתיכת בשר הנבלה היו שישים חתיכות בשר כשרה - שאילו כן היה הדין פשוט להיתר. ובכן, באו אלי בעלי השמחה, אמר רבי חיים, ושאלו כדת מה לעשות. ומה תאמרו אתם על כגון דא?
נענה אותו רב ואמר, כי הדין פשוט, מאחר והנידון הוא על תערובת של ״מין במינו״ - בשר אסור בבשר כשר, הרי שמדאורייתא ודאי שהבשר נתבטל בהיתר, שבמין במינו די בביטול חד בתרי,13) וכל מה שעל ההיתר להיות פי שישים מן האיסור בכדי לבטלו, אינו אלא מדרבנן, והיות שישנו ספק אם היו חתיכות בשר ההיתר פי ששים מן האיסור, די בכך כדי להתיר את כל הבשר שהלא קיימא לן דספק של דרבנן, לקולא.
״אז למעשה״, אמר רבי חיים, ״אתם אומרים כי כל הבשר מותר באכילה״?
- אכן, השיב הרב.
״אולם שכחתם פרט אחד״, המשיך רבי חיים ואמר, ״שאף כי אמנם מחמת איסורו של בשר הנבלה הריהו נידון כמין במינו כלפי בשר הכשר, הרי שיש כאן עוד דבר האסור, כי הלא ברור שרק הבשר הכשר נמלח והוכשר ואילו מחתיכת הבשר האסור שהושלכה לקדרה לא הוצא הדם האסור מן התורה באכילה, ודם כלפי הבשר הכשר מין בשאינו מינו הוא ־־ ותערובת מין בשאינו מינו אסורה מדאורייתא, עד כי יהיו בה ששים חתיכות היתר כנגד חתיכת האיסור,05 ואם כן במקרה שלפנינו אף כי שמא היה ששים כנגד ההיתר, מכל מקום מכדי ספק דאורייתא לא יצאנו, וקיימא לן, ספק דאורייתא לחומרא.
״אוי, ודאי, ודאי״, הגיב אותו רב לשמע הטענה, ״אכן הצדק עמכם, וכל הבשר אסור באכילה מפני תערובת הדם של הנבלה...״
״לא כי״, הגיב רבי חיים, ״בעצם, אף משום הדם אין לאסור את כל הבשר, שהלא אף כי איסור אכילת דם דאורייתא הוא, אין זאת אלא בדם כמות שהוא, אולם בדם שהתבשל, אין איסורו אלא מדרבנן,06 וכיון שכך, עדיין בנידון דידן יש להכשיר את הבשר ולדונו כספק דרבנן - שמא היה ששים כנגד האיסור - שהולכים בו לקולא, והבשר מותר באכילה.
״אוי וי" תפס הלה את ראשו, ״איר זענט גירכעט, מותר מותר, הבשר אכן מותר באכילה״!
מותר, אומרים אתם? המשיך רבי חיים, וכי איך תאמר שהדבר מותר? אמנם, דם שנתבשל אינו אסור אלא מדרבנן, אולם במה דברים אמורים, בדם של בהמה כשרה שכל עיקר איסורו אינו אלא משום דם, ובזה הוא" שקיימא לן שכשנתבשל איסורו מדרבנן גרידא, אך בנידון דידן שהיה זה דם של בהמת נבלה, הרי שמלבד האיסור שמחמת אזהרת ״לא תאכלו על הדם״ עוד יש בו איסור משום ״יוצא מן הטמא״, שקיימא לן שכל היוצא מן הטמא, טמא, והריהו אסור כמוהו, שעל כן חָלב בהמה טמאה ושל טרפה אסור, אף שאין הוא כעצם הבשר.
ושוב הופך הנידון שלפנינו לנידון דאורייתא - משום ״יוצא״ - שכל ספק בו עלינו להחמיר.
- ״אכן״, הגיב הלה, ״יש כאן גם נידון של איסור דאורייתא, והבשר איפוא אסור באכילה״.
״עתה, הסכת ושמע״, אמר לו רבי חיים, ״שאליבא דאמת אינו כן, והבשר מותר באכילה. כי בעצם, חלוקים בדין זה טרפה ונבלה לגמרי. שהנה התוס׳ בפסחים הוכיחו שאיסור אכילת דם נבלה אינו משום שנידון אף הוא כחתיכת הנבלה ואסור באיסור שמחמת הבשר, אלא איסורו של דם איסור נפרד הוא מחמת שם ׳דם׳ ואינו כרוך באיסור הנבלה. עוד כתבו התוספות במסכת ביצה שרק ביצת טרפה אסורה מדאורייתא מדין ״יוצא מן האיסור״, שהרי נתגדלה ורבתה מתרנגולת טרפה האסורה, אולם ביצת נבלה אין לאוסרה מחמת כן, שהלא כל עוד היה העוף חי, עדיין היה מותר, ולא נאסר משום נבלה אלא לאחר מותו, שאז כבר פסק גידולה של הביצה, ונמצא שאין לאוסרה משום ״יוצא מן האיסור״ כלל.
על פי זה יש לומר, אמר רבי חיים, שהוא הדין גם לגבי דם; רק דם של טרפה ניתן לומר עליו שהוא גדל באיסור ויש בו משום ״יוצא מן האיסור״ מלבד עצם האיסור של אכילת דם, אך דם נבלה שלא גדל באיסור, וכאמור בדברי התוס׳ לענין ביצה, שוב אין לנו לאוסרו משום יוצא מן הנבלה, ואין איסורו אלא משום דם, וכדברי התוספות דפסחים שאין שם נבלה עליו, וכיון שכך, אם הוא התבשל הרי שאז איסורו אלא מדרבנן, וכל שיש ספק גרידא המתירו, כמו בנידון זה שאפשר שהיו ששים היתר כנגד האיסור, הרי שיש לפסוק להיתר משום ספיקא דרבנן לקולא.
״יא, יא, גירכעט ־ אכן כן הצדק עמך, הבשר מותר״, הגיב הלה.
״עתה תראה״, אמר רבי חיים לאיש בסיימו את ׳שיעורו, ״איך דנים אצלנו בבריסק בשאלות של ׳הלכה למעשה׳״!

לחץ כדי לכווץ...

סיפור מפורסם מאוד שכל בעלי הלומד'ס מנפנפים בו כתשובה ניצחת לבעלי היושר וההלכה
אבל מה לעשות שמקרה אחד לא מלמד על הכלל בשום אופן וצורה וכמוש''כ בקונטרס על ז שכבשו וחלקו
ובאמת אין ספק שכלשון הח''ח זצ''ל ר' חיים איז אגאון ועפר אנחנו תחת כפות רגליו בתחום הזה של הפלפול
אבל תורה היא וללמוד אנו צריכים ואין לדין אלא מה שעיניו רואות ובמציאות רוב מוחלט לגמרי של הסוגיות המעשיות אין שם יד ורגל לשיטת הגר''ח כלל ועיקר
ואולי המעיין ימצא דרך ליישב גם הסיפור המופלא הלז ואולי לא אבל אינו מוכיח כלום לנדון