- הודעות
- 3,442
- פוסט השבוע
- 4
- תודות
- 16,876
- נקודות
- 695
ב' הערות ששלחתי לידידי, ומתוכו עולה גדר חדש בפטור הבא ע"י בדיקה.
כתב לפרש בשי' הר"ן, הטעם דאין עובר על חמץ שנשתייר אחר בדיקתו, דבאופן שבדק החמץ, חשיב בכך השבתה מן התורה וגם אם נמצא אח"כ חמץ לא נחשב כלל שיש חפצא דעבירה של בל יראה ובל ימצא דהדין דבל יראה ובל ימצא מחייב שידאג שלא יראה אצלו חמץ וכל שבדק כפי גדרי הבדיקה הרי עשה שלא יראה אצלו ובזה מקיים את התשביתו ותו לא חשיב כלל לאיסור דבל יראה ובל ימצא וכן כתב לפרש בד' רבינו דוד ממש"כ בתו"ד וז"ל שהבדיקה מוציאתו מידי איסור בל יראה ובל ימצא מאחר שבדק כפי כחו שלא ניתנה תורה למלאכי השרת והתורה כפשטה לא צותה על הביטול אלא על ביעור החמץ במעשה עיי"ש.
לענ"ד אלו שני דברים נפרדים, חדא פטור גמור על חמץ שנשתייר בבדיקתו ב. דלא הוי חפצא דאיסורא, ואין לתלות זב"ז.
ובתחילה בעיוני בד' הר"ן, חשבתי לבאר ג"כ בדרך הזו, אולם זה אינו, דהנה עפ"י יסוד הנ"ל עולה דכל שימצא חמץ שנשתייר בבדיקתו אין עובר על חמץ זה דהא ליכא חפצא דאיסורא, ובאמת רש"י לקמן ו: ד"ה דעתיה מבואר דכל שאין דעתו לזכות בחמץ שמצא לא עובר עיי"ש. אולם בר"ן ג. בדפי הרי"ף כתב וז"ל "וחיישינן דילמא משהי לה אפילו פורתא ועבר עלה", משמע דכל דמשהי אף דאין דעתו לזכות עובר וכד' תוס' שם ודלא כרש"י וא"כ ע"כ דאף דע"י הבדיקה יש פטור גמור, מ"מ חפצא דאיסורא איכא (ולפ"ז נצטרך לבאר בדרך אחרת ובמקו"א ואכמ"ל. וראה כאן מה שהורחב).
ובמש"כ לבאר הוכחת הר"ן בריש פסחים שע"י הבדיקה אין עובר למפרע שא"כ אפי' בדק הוא מחויב מה"ת, משום דס"ל להר"ן שכיון שהבדיקה לא מפקיעה את האיסור לגמרי א"כ יהיה מחויב לעשות ביטול שזה מפקיע את האיסור ולא יוכל לסמוך על החזקה דכמו שבחזקה אם יכול לברר מחויב לברר כמש"כ הר"ן לקמן בדף ד. א"כ גם כאן כיון שיכול לבטל בקל ובזה לא יהיה שום איסור יהיה מחויב לבטל ולא יוכל לסמוך על הבדיקה ומדסמכינן על הבדיקה ש"מ שהבדיקה מוציאתו מכל איסור ואף לא יחשב לאנוס אם נמצא חמץ אלא דבכך קיים את התשביתו.
ולענ"ד צ"ב דהא דברי הר"ן לקמן ד. דבחזקה כל שיכול לברר חייב לברר, אין החובה אלא מדרבנן ולא מה"ת כמבואר שם ברי"ף חולין שעליו מתבסס הר"ן וא"כ הדק"ל. שו"ר שציין מש"כ באור חדש כמש"כ, דדינא דאיכא לברורי הוא מדרבנן. ואמנם עדיין צ"ע מד' הגמ' ו: דאמרינן בשם רב הטעם שצריך לבטל שמא ימצא וכו' ואמאי לא נימא שמא ישתייר חמץ בבדיקתו ולכך תיקנו רבנן דין ביטול, דאף דהסתמך על החזקה מ"מ בדרבנן לא מועיל, דכל דאיכא לברורי חייב עכ"פ מדרבנן, ובדוחק י"ל דביטול לא הוי כבירור וי"ל. וראה עוד כאן.
כתב לפרש בשי' הר"ן, הטעם דאין עובר על חמץ שנשתייר אחר בדיקתו, דבאופן שבדק החמץ, חשיב בכך השבתה מן התורה וגם אם נמצא אח"כ חמץ לא נחשב כלל שיש חפצא דעבירה של בל יראה ובל ימצא דהדין דבל יראה ובל ימצא מחייב שידאג שלא יראה אצלו חמץ וכל שבדק כפי גדרי הבדיקה הרי עשה שלא יראה אצלו ובזה מקיים את התשביתו ותו לא חשיב כלל לאיסור דבל יראה ובל ימצא וכן כתב לפרש בד' רבינו דוד ממש"כ בתו"ד וז"ל שהבדיקה מוציאתו מידי איסור בל יראה ובל ימצא מאחר שבדק כפי כחו שלא ניתנה תורה למלאכי השרת והתורה כפשטה לא צותה על הביטול אלא על ביעור החמץ במעשה עיי"ש.
לענ"ד אלו שני דברים נפרדים, חדא פטור גמור על חמץ שנשתייר בבדיקתו ב. דלא הוי חפצא דאיסורא, ואין לתלות זב"ז.
ובתחילה בעיוני בד' הר"ן, חשבתי לבאר ג"כ בדרך הזו, אולם זה אינו, דהנה עפ"י יסוד הנ"ל עולה דכל שימצא חמץ שנשתייר בבדיקתו אין עובר על חמץ זה דהא ליכא חפצא דאיסורא, ובאמת רש"י לקמן ו: ד"ה דעתיה מבואר דכל שאין דעתו לזכות בחמץ שמצא לא עובר עיי"ש. אולם בר"ן ג. בדפי הרי"ף כתב וז"ל "וחיישינן דילמא משהי לה אפילו פורתא ועבר עלה", משמע דכל דמשהי אף דאין דעתו לזכות עובר וכד' תוס' שם ודלא כרש"י וא"כ ע"כ דאף דע"י הבדיקה יש פטור גמור, מ"מ חפצא דאיסורא איכא (ולפ"ז נצטרך לבאר בדרך אחרת ובמקו"א ואכמ"ל. וראה כאן מה שהורחב).
ובמש"כ לבאר הוכחת הר"ן בריש פסחים שע"י הבדיקה אין עובר למפרע שא"כ אפי' בדק הוא מחויב מה"ת, משום דס"ל להר"ן שכיון שהבדיקה לא מפקיעה את האיסור לגמרי א"כ יהיה מחויב לעשות ביטול שזה מפקיע את האיסור ולא יוכל לסמוך על החזקה דכמו שבחזקה אם יכול לברר מחויב לברר כמש"כ הר"ן לקמן בדף ד. א"כ גם כאן כיון שיכול לבטל בקל ובזה לא יהיה שום איסור יהיה מחויב לבטל ולא יוכל לסמוך על הבדיקה ומדסמכינן על הבדיקה ש"מ שהבדיקה מוציאתו מכל איסור ואף לא יחשב לאנוס אם נמצא חמץ אלא דבכך קיים את התשביתו.
ולענ"ד צ"ב דהא דברי הר"ן לקמן ד. דבחזקה כל שיכול לברר חייב לברר, אין החובה אלא מדרבנן ולא מה"ת כמבואר שם ברי"ף חולין שעליו מתבסס הר"ן וא"כ הדק"ל. שו"ר שציין מש"כ באור חדש כמש"כ, דדינא דאיכא לברורי הוא מדרבנן. ואמנם עדיין צ"ע מד' הגמ' ו: דאמרינן בשם רב הטעם שצריך לבטל שמא ימצא וכו' ואמאי לא נימא שמא ישתייר חמץ בבדיקתו ולכך תיקנו רבנן דין ביטול, דאף דהסתמך על החזקה מ"מ בדרבנן לא מועיל, דכל דאיכא לברורי חייב עכ"פ מדרבנן, ובדוחק י"ל דביטול לא הוי כבירור וי"ל. וראה עוד כאן.