יש תוס' ביומא ובשבת שאומרים מפורשות שגם ר"י שאסר היינו אך מדרבנן.
לא הבנתי מה אני יכול להוסיף על מה שאמרתי, תורף הדברים: משום שהפעולה שבה מתקיים צד האיסור, הותר לו לעשותה, אבל בכל המקרים של אינו מתכוון מעולם לא נתקיים צד ההיתר בפעולה הנוספת הנידונה, וק"ל (ע"ע במש"כ לרב 'מתקרב').
אלא מה חשבת? שסוגיות כה רבות ייעלמו מעל פני ההיסטוריה לפי ר"י (שוכי איכא למאן דאמר שהכוונה אינה מגדרת את המעשה - אני יכול להביא הרבה סוגיות שכן הוא - אבל ראשית עלינו להידחק עם ביאורים מפוקפקים מה מייצג המושג 'פסיק רישא' [אני מכיר חלק מהביאורים הללו, נו באמת כל אדם בעל יושרה אינטלקטואלית ידחה אותם על הסף] שהרי לפי גישה זו - מה אכפת לנו שהתוצאה הזו מוכרחת במעשהו הרי העדר הכוונה מבטל שם מעשה - וזה כבר סיבה מספקת לדעתי - לרדת מהנימוק הזה).