דפשיטא הוא דהתוה"ק כתבה זאת למען נעשה זאת משום שכך כתוב ולא מסברא כו'. וק"ל החילוקים.
אז מדוע כשהגמרא מחפשת מקור לעניין ה'מוחזקות' והיא גם מוצאת מקור לזה,
מה זאת אומרת?
האם להרוג חולה סופני שגם סובל מאוד וטוב מותו מחייו סברא הוא? האם לא ליגוע בגוסס בשעת גסיסתו סברא הוא? האם להרוג אדם שעובר על דיני התורה שמחייבים מיתה אך לא היתה התראה אלא רק עדים או אפילו התרו בו אך לא קיבל על עצמו את ההתראה וברור שיעבור עוד הרבה עבירות כאלו סברא הוא? וכו' וכו'
ברכת הנהנין זה סברא אחרי לאו של לא תגזול וה"ה מלאכת הכנסה בשבת דהוה פרט ממלאכות שבת.
קודם כל, זה לא כל כך פשוט (הגרש"ז אוירבך האריך בזה).
זה סתם פרטי דינים, גם במוחזקות אני יכול לשאול שכיצד חזקה (שכלית ודינית), רוב, עד אחד, סימנים, ברי (כשהוא שמא), מרא קמא, דמים מודיעים, עדים שיש חשש שהם שקרנים ועוד ועוד כולם נדחים מפני המוחזקות,
אוי ואבוי.
מה זה אומר "מושגים שקיימים"? על זה גופא הנידון בגמרא - מי אמר שיש כזה מושג של "מלאכת הכנסה בשבת" ועל זה היא אומרת שזהו מסברה, לא כן?
עוד הפעם.
כשכתוב שאסור לאכול חזיר הרי שצריך לדעת מה זה חזיר ומסברא אם כל העולם קורא לחזיר חזיר אז הוא חזיר.
בא נראה אותך אומר סוג סברות כזה - לבית משפט מסוג כלשהו ביקום.
לגבי הקודם כל , זו לא טענה כיון שסגי שזה לא כ"כ פשוט כדי שלא יקשה ל"ל קרא סברא הוא.
לבתי משפט ביקום יש חוקים להבדיל אלף אלפי הבדלות מהתורה.
השאלה אם הם לא יכולים להיות אזהרה וממילא מספיק לכתוב את העונש.
