זה לא בקושי רב. ואם מפריע לך רבע שעה, אז גם 20 דקות זה בסדר, ולפי המנהג היום יש גם אופציות של 25 - 30 - 40 (חז''א)
בואו נעשה רגע סדר ב"פתרון" המבריק הזה, כי כשמוציאים אותו מהעטיפה — רואים שאין כאן יישוב, אלא הזזת השערים פעם אחר פעם.
הגמרא אומרת
ג׳ רבעי מיל. ואז בודקים במציאות: יש שלושה כוכבים בתוך 13.5 דקות? - לא!
אז מה עושים? אולי נמתח את המיל? טוב מותחים אותו ל 18-20 דקות.
אבל עדיין אין שלושה כוכבים? - פתאום שמו לב שגם 20 דקות לא מספיקות?!
אוקיי, אין שום בעיה — ממשיכים למתוח את בין השמשות עד שהמציאות תואיל בטובה להתאים לתיאוריה.
והנה, אחרי שהגענו לכ־27 דקות, סוף־סוף נמצאו שלושה כוכבים. איזה ניצחון!
רק שנשארה בעיה קטנטנה: איך בדיוק 27 דקות נכנסות לג׳ רבעי מיל? אבל אל דאגה. בשביל זה יש את רבי יוסי!
- שלושת הכוכבים של 27 דקות? הם של רבי יוסי!
כלומר, אם לסכם את השיטה:
הגמרא לא מסתדרת עם המציאות — מזיזים את השיעור.
השיעור עדיין לא מסתדר — מזיזים אותו עוד.
הגענו לזמן שכבר רחוק מג׳ רבעי מיל — מחליפים תנא.
זה באמת פתרון גאוני. בעיקר אם המטרה היא לא לברר מה כתוב בגמרא, אלא להגיע בכל מחיר לזמן שכבר יצא במדידה.
אלא שאז מגיע הירושלמי, ובמחילה, קצת מקלקל את החגיגה.
הירושלמי אומר:
ראה כוכב אחד — פטור.
ראה שני כוכבים — אשם תלוי.
ראה שלושה כוכבים — חייב חטאת.
שימו לב:
אדם ראה.
לא אסטרונום.
לא מומחה.
לא בעל טלסקופ.
לא ״מיטיבי ראות בתנאים אופטימליים״.
סתם אדם שראה כוכב, שניים, שלושה — ועל פי ראייתו נקבע הדין.
ועכשיו רוצים לומר שהשלושה האלה הם הכוכבים של רבי יוסי? באמת?
הרי על בין השמשות של רבי יוסי חז״ל אמרו שאין אדם יכול לעמוד עליו.
אז יש לנו כאן פתאום אדם פשוט, שעומד בשטח, מסתכל לשמים, מזהה שלושה כוכבים — ועל סמך זה אנחנו יודעים שהוא כבר הגיע לשלב של חיוב חטאת — וכל זה בתוך זמן שעליו חז״ל עצמם אמרו שאי אפשר לעמוד עליו? - זה כבר דורש הסבר, לא סיסמה.
ואם לא רבי יוסי — אז מי נשאר? - רבי יהודה!
ואם זה רבי יהודה — חזרנו לג׳ רבעי מיל.
ואז חוזרת השאלה שממנה ניסו לברוח מלכתחילה:
איפה שלושת הכוכבים בתוך השיעור הזה?
ואם התשובה היא: ״אפשר אולי למצוא אותם בדוחק עצום, על ידי מומחה, בתנאים מיוחדים״ — הרי זה בדיוק העניין.
הירושלמי לא כתב ״מומחה ראה״. הוא כתב
ראה. כלומר הוא לא נתן לנו שיעור שמיועד ליחידי סגולה שמסוגלים לערוך תחרות חיפוש כוכבים בשמים.
ולכן אי אפשר לקחת קושי מציאותי, להזיז את השיעור מ־13.5 ל־20, משם ל־27, ואז כשהגמרא מתחילה לצעוק
״רגע, לא אמרתי 27״ — להחביא את כל העסק מתחת למטרייה של רבי יוסי.
זה לא נקרא ליישב את הגמרא. זה נקרא
להמשיך להזיז את קו הסיום עד שהרץ סוף־סוף הגיע אליו.
והבעיה היותר גדולה היא שהירושלמי לא משתף פעולה עם המשחק הזה:
כי אם שלושת הכוכבים הם סימן מעשי שאדם רגיל רואה ועל פיו נקבע דינו — קשה מאוד להפוך אותם פתאום לכוכבים של בין השמשות של רבי יוסי, שעל זמנו חז״ל אמרו שאין אדם יכול לעמוד.
אז לפני שמאריכים את בין השמשות ל־27 דקות, ואחר כך מחפשים תנא שיכול לשמש כ״מטריית כיסוי״ לזמן הזה, אולי כדאי קודם להתמודד עם הירושלמי.
כי כל עוד לא הצלחתם לעשות את זה —
27 דקות אינן תירוץ לקושיה. הן פשוט הקושיה, עם עוד 13.5 דקות שהוספתם לה.
