על מה ולמה הצעקה והזעקה כשאומרים את "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה" וגו',
אין כאן לא תפילה ולא בקשה - רק אמירת המציאות.
וכן מי יחיה ומי ימות הוא שבח של הקב"ה כמו כל נתנה תוקף
רק זה מעורר את האנשים לתשובה ואז הם מתחילים לבכות
ה"ה בותשובה ותפילה וצדקה..
 
על מה ולמה הצעקה והזעקה כשאומרים את "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה" וגו',
אין כאן לא תפילה ולא בקשה - רק אמירת המציאות.
אולי כי רוצים לעורר את עצמינו, ולזכור מג' הדברים הללו.
 
לכאורה הטעם מפני שהמדפיסים כתבו באותיות גדולות מאוד.
וכאן המקום לעורר, על מה שכתבו במחזורים למעלה מתיבת "ותשובה" - "צום".
לכאורה תשובה הוא חרטה ווידוי דברים וקבלה על להבה.
הצום הוא אינו מתנאי התשובה, ובא רק לכפר ולמרק את פגמי העבירה.
וא"כ מה המקור לזה שתשובה הכוונה צום, האם יש שיטה כזו? ואם שיטה זו נתקבל להלכה, עד שזה הכוונה הפשוטה באמירת תיבת "תשובה"?
וז"ל האדמוה"ז באגרות תשובה פרק א - והוא הרי היה מגדולי הפוסקים האחרונים, וכל דבריו הוא אחר בירור כל השיטות:
והנה מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד (כדאי' בגמ' פ"ג דסנהדרין ובח"מ ססי' ל"ד לענין עדות) דהיינו שיגמור בלבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו ית' ולא יעבור עוד מצות המלך ח"ו הן במ"ע הן במל"ת. וזהו עיקר פי' לשון תשובה לשוב אל ה' בכל לבו ובכל נפשו לעבדו ולשמור כל מצותיו כמ"ש יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וכו'. ובפ' נצבים כתיב ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו וכו' בכל לבבך וכו' שובה ישראל עד ה' אלקיך וכו' השיבנו ה' אליך וכו'. ולא כדעת ההמון שהתשובה היא התענית. ואפי' מי שעבר על כריתות ומיתות ב"ד שגמר כפרתו היא ע"י יסורים. היינו שהקב"ה מביא עליו יסורים (וכמ"ש ופקדתי בשבט וכו' ופקדתי דייקא) והיינו כשתשובתו רצויה לפניו ית' בשובו אל ה' בכל לבו ונפשו מאהבה אזי באתערותא דלתתא וכמים הפנים וכו' אתערותא דלעילא לעורר האהבה וחסד ה' למרק עונו ביסורים בעוה"ז וכמ"ש כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכו'. ולכן לא הזכירו הרמב"ם והסמ"ג שום תענית כלל במצות התשובה אף בכריתות ומיתות ב"ד. רק הוידוי ובקשת מחילה כמ"ש בתורה והתודו את חטאתם וכו'. ומ"ש ביואל שובו עדי בכל לבבכם בצום ובבכי כו' היינו לבטל הגזרה שנגזרה למרק עון הדור ע"י יסורי' בארבה. וזהו הטעם בכל תעניות שמתענין על כל צרה שלא תבא על הצבור וכמ"ש במגלת אסתר. ומ"ש בספרי המוסר ובראשם ספר הרוקח וס' חסידים הרבה תעניות וסיגופים לעובר על כריתות ומיתות ב"ד וכן למוציא זרע לבטלה שחייב מיתה בידי שמים כמ"ש בתורה גבי ער ואונן ודינו כחייבי כריתות לענין זה. היינו כדי לינצל מעונש יסורי' של מעלה ח"ו. וגם כדי לזרז ולמהר גמר כפרת נפשו. וגם אולי אינו שב אל ה' בכל לבו ונפשו מאהבה כ"א מיראה
 
על מה ולמה הצעקה והזעקה כשאומרים את "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה" וגו',
אין כאן לא תפילה ולא בקשה - רק אמירת המציאות.
אדרבה, אם היה זה תפילה או בקשה, בשביל מה לצעוק? וכי מותר לצעוק את תפילת השמונה עשרה? שים לב שכל הדברים שאנחנו צועקים אינם בקשות וכדו', אלא דברים המעוררים את ליבנו עצמנו אל הקב"ה (המלכת ה' בנעילה, קדושה, ועוד רבים). דוקא אותנו לפעמים צריך לתת דחיפה קטנה והתעוררות מהבלי החיים.
 
למה כל נדרי שזה סה"כ התרת נדרים בציבור, נאמר בכזה מנגינה מרגשת? [יש קהילות שבאמת לא עושים מזה עסק, וזה נאמר כמו התרת הנדרים בערב ר"ה] אולי באים להראות שחרטה עוזרת...
לגופו של עניין, ברור שצועקים כדי להתעורר, ולדעת את המוטל עלינו, כמו את כל השאר, של מי יחיה ומי ימות, שבאים להעצים את חרדת הדין.
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון