עשי"ת, יום כיפורים מדרשי חז"ל - בנושאי היום הקדוש "יום הכיפורים"

[יוסף צ. הירשמן]

באשכול זה יובאו דברי חז"ל העוסקים בנושא יום הכיפורים, עינויו וכפרתו, לוחות שניות שניתנו בו, ועוד.

 

[יוסף צ. הירשמן]

להלן דרשה בענין מחילת עוונות ליום הכיפורים מאת אליהו הנביא זכור לטוב, מתוך הספר "תנא דבי אליהו" (רבה פרק א) שנכתב על ידי תלמידו רב ענן, כמובא בגמרא.

בדרשה זו מרחיב אליהו זכור לטוב אודות ענין מחילת עוונות בכלל, והמחילה ביום הכיפורים בפרט, ומבאר שהקב"ה צפה מראש שהאדם עתיד לחטוא, וזהו רצונו להעביר עוונות של כל דור ודור, ולזכור רק את המצוות והמעשים טובים.
עוד נתבאר בדרוש זה, שהקב"ה אינו מתעצב כלל בעת מחילת עוונותיו של האדם, אלא אדרבה, הקב"ה שמח שמחה גדולה בכך, וזהו עיקר רצונו לנקות כל דור מאשמותיו, ולכן, יום הכיפורים הוא היום הכי שמח בשנה. ​

---

הדרשה מתחילה בפסוק העוסק בגירוש אדם הראשון מגן עדן, וזאת עקב כך שעבר על מצות הקב"ה, ומבאר שצפה הקב"ה בתולדותיו שהם עתידים לחטוא, וגזר להעביר עוונות כל דור ודור ​

[וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים (בראשית ג, כד)].
וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם - מלמד שנתן לו הקב"ה גירושין כאשה.
וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים - מלמד שהכרובים קדמו לכל מעשה בראשית, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת - זו גיהנם.
לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ - זו דרך ארץ, עֵץ הַחַיִּים - מלמד שדרך ארץ קדמה לעץ החיים, ואין עץ החיים אלא תורה שנאמר (משלי ג): "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ".

[ענין דרוש זה עמוק הוא, ועיין במפרשים. ולענ"ד נראה פירושו, דהנה הכרובים הם המקבלים את התשובה, כדכתיב "וִידֵי אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם" (יחזקאל א, ח), ודרשו חז"ל (פסחים קיט. ועי' פסיקתא זוטרתא איכה א, יג) שהם פרוסים לקבל בעלי תשובה. והציב הקב"ה זה כנגד זה, את הכרובים לפני גן עדן, לעומת להט החרב המתהפכת שהיא גיהנום, כדי שיבחר האדם בתשובה ויינצל. ואחר כך אמר שיידבק בתורה שהיא עץ החיים, והדרך להידבק בה היא על ידי "דרך ארץ", כדאמרינן (אבות ג, יז) "אם אין דרך ארץ אין תורה", ואכמ"ל]. ​

ברוך המקום ברוך הוא:
שמכיר בראש מה שיהיה בסוף, ומגיד מראשית אחרית מקדם אשר נעשה, ויודע מה שנעשה ומה שעתיד לעשות, וצופה לטובה ואינו צופה לרעה.
עשיר ושמח בחלקו, ובחכמתו ובתבונתו ברא עולמו והכינו. ואחר כך ברא אדם והשליכו לפניו.
והיה מדקדק בו עד סוף כל הדורות וצפה שתולדותיו מקציפות, אמר: אם אני משמר לו חובות הראשונים - אין העולם עומד. עלי להעביר ראשונות, וכך עשה.

ומנין תדע לך שהוא כך?
כשהיו ישראל במדבר סרחו במעשיהם, עמד להעביר את כל אשר עשו,
שנאמר (שמות לד, ו): "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא" אל תקרי ויעבור, אלא ויעביר. מלמד שהעביר כל רעתם מנגד פניו.

תדע לך שהוא כך:
מרדכי בשעה שדברה עמו אסתר שלא כהוגן קצף עליה.

ואלו הן הדברים שדברה שלא כהוגן, שאמרה (אסתר ד): "וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם"​

השיב לה: "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת"​

וכשחזרה ודברה עמו כהוגן הודה לדבריה,

ואלו הן הדברים שדברה לו כהוגן: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים"​

העביר כל דבריה שנאמר: "וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי".​

ואומר: "מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע [לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא]" (מיכה ז, יח).

---

כאן מובא פסוק נוסף העוסק בענין בריאת האדם, ונדרש על כל תולדותיו של האדם, שה' זוכר רק מצוותיהם ואינו מבקש לזכור עוונתיהם, ובו זירוז גדול להשכים ללמוד בבוקר יום השבת​

גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ יָמִים יֻצָּרוּ וְלוֹ אֶחָד בָּהֶם (תהילים קלט, טז).

[בפירוש רש"י שם: גלמי ראו עיניך - מאז בראת את העולם ראו עיניך את כל גולמי הדורות הבאים: גולמי - זהרתי ותבנית צורתי, בטרם הולדי ובטרם בואי לעולם ראו עיניך]. ​

גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ - מה תלמוד לומר?

עתיד הקב"ה לישב בבית המדרש הגדול שלו וצדיקים יושבים לפניו, ואומר להם:​

בָּנַי, דור פלוני כך עשה תורה וכך עשיתי עמו צדקה, ואדם פלוני כך עשה תורה וכך עשיתי עמו צדקה, אבל איני זוכר עונותיו ואינן עולין על לבי.​

שנאמר (ישעיה מג, יח): "אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבֹּנָנוּ",​

ואומר (שם סה, יז) "וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל לֵב".​

יָמִים יֻצָּרוּ וְלוֹ אֶחָד בָּהֶם - זה יום השבת לישראל.

כיצד? אדם עושה מלאכה כל שישה ונח בשביעי, נתרצה עם בניו ועם בני ביתו.​

שוב אדם עושה מלאכה בפני אויביו כל שישה ימים ונח בשביעי, שכח כל צער שהיה לו.​

כך היא מדתו של אדם, יום טובה משכח יום רעה, ויום רעה משכח יום טובה.​

כך אמר להן הקב"ה לישראל:​

בניי לא כך כתבתי לכם בתורתי? (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ [וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ]", אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים יום השבת יעשה כולו תורה.​

מכאן אמרו:​

לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים. ואחר ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר (קהלת ט, ז): "לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ".​

לפי שאין לו מנוחה לקב"ה אלא עם עושי תורה בלבד. שנאמר (ישעיהו סו, ב): "וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כָל אֵלֶּה נְאֻם ה' וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי"​

מכאן אמרו:​

כשיקרא אדם יהיה תופס בידו, כדי שלא תשיגנו בושה וכלימה בשעה שאומרים לו: עמוד וערוך מקרא שקריתה, עמוד וערוך משנה ששניתה.​

וכך הוא מפורש בקבלה על ידי דוד מלך ישראל (תהילים ה, ד): "ה' בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה".​

---

בהמשך הפסוק הנ"ל מרומז ענין יום כיפור, שהוא היום המיוחד בשנה - יום של שמחה גדולה לפני הבורא, שנתנו באהבה רבה לישראל, כדי למחות עוונותינו ולגאלנו מספר מיתה, ולתת אותנו בספר חיים​

דבר אחר: יָמִים יֻצָּרוּ וְלוֹ אֶחָד בָּהֶם.
זה יום הכפורים לישראל.
לפי שהייתה שמחה גדולה לפני הקב"ה שנתנו באהבה רבה לישראל.

משלו משל למה הדבר דומה:
למלך בשר ודם שהיו עבדיו ובני ביתו מוציאין את הזבלים ומשליכים אותם כנגד פתח בית המלך, וכשהמלך יוצא ורואה את הזבלים הוא שמח שמחה גדולה.
לכך נדמה יום הכיפורים שנתנו הקב"ה באהבה רבה ובשמחה.

ולא זו בלבד:
אלא בשעה שהוא מוחל לעונותיהן של ישראל אין מתעצב בלבו אלא שמח שמחה גדולה.
לכך נאמר (יחזקאל לו, ד): "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אֱלֹהִים לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת וְלֶחֳרָבוֹת" - בואו ושמחו עמי שמחה גדולה, שאני מוחל לעונותיהם של ישראל.

לפיכך, יהא אדם זוכר מיום שבחר הקב״ה באברהם אבינו עד אותה שעה, כל טובות וצדקות שעשה עם ישראל בכל שעה ושעה.​

שנאמר (ישעיה מד, כא-כג): "זְכָר אֵלֶּה יַעֲקֹב [וְיִשְׂרָאֵל כִּי עַבְדִּי אָתָּה יְצַרְתִּיךָ עֶבֶד לִי אַתָּה יִשְׂרָאֵל לֹא תִנָּשֵׁנִי]".​

ואומר: "ומָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ".​

מה עבים נמחים על ידי הרוח - כך עונותיהם של ישראל נמחים בעולם הזה, ואין להם תקומה לעולם הבא.​

שנאמר "מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ".​

ומה תלמוד לומר "כִּי גְאַלְתִּיךָ"? גאלתיך מספר מיתה ונתתיך בספר חיים*.​

לכך נאמר כִּי גְאַלְתִּיךָ.​

*והיינו הנאמר בפסוק דלעיל "וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ", דהיינו ספר חיים. ​

​

מה ענין שלאחריו?​

רָנּוּ שָׁמַיִם כִּי עָשָׂה ה' הָרִיעוּ תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה יַעַר וְכָל עֵץ בּוֹ כִּי גָאַל ה' יַעֲקֹב וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר. ​

---

 

[יוסף צ. הירשמן]

עוד דרשה בענין מחילת עוונות ליום הכיפורים מאת אליהו הנביא זכור לטוב, מתוך הספר "תנא דבי אליהו" (זוטא פרק ד), והעתקתי כמעט כל הדרשה

בדרשה זו מסביר אליהו זכור לטוב מה טעם זכו ישראל ליום סליחה וכפרה, כיוון שביום זה קיבלו ישראל לוחות שניות במקום הראשונות שנשברו, ובו ביום עלתה בכייתם למרום ונקבע ליום סליחה ומחילה
עוד מובא בדרשה זו, שהמחילה באה ממידת הענווה והסבלנות, וצריך כל אדם ללמוד ממידותיו של הקב"ה להיות עניו וסבלן, ולמחול לכל אדם ובפרט לבני ביתו​

---

בפתיחת הדרשה מתבאר שהיה ראוי להקב"ה להקפיד על ישראל אחר העגל, ולא עשה כן אלא סלח להם, וכן ראוי לאדם לנהוג בבני ביתו להיות מוחל וסלח​

שנו חכמים: הוי עלוב ועניו לכל אדם, ולאנשי ביתך יותר מכל אדם.
ומנין תדע לך שכן? צא ולמד מהקב״ה שהיה עניו לעמו במקום אחד בשניים ובשלושה - ולא הלך עמהם בדרכיהם ולא שפטן בעונותיהן אלא היה להן עניו.
ומנין זה? תדע לך שכן הוא, צא ולמד מן הקב״ה שהיה עלוב ועניו לעמו בכל מקום. ולא הלך עמהם בדרכיהם ולא שפט אותם כעונותיהם, אלא היה להם במידת ענוה שלו.
ומנין שכן הוא? תדע לך ממאה ועשרים יום מיום שניתנה תורה לישראל ועד יום הכיפורים הם מאה ועשרים יום, מיום שעלה משה להר סיני בראשונה להביא תורה לעמו ישראל עד שירד מהר סיני באחרונה בפעם שלישית. ואלמלא הקב״ה שנהג עמהם בענוה לא ניתנה התורה לישראל.

---

ענין הירידה הגדולה שירדו ישראל מגדולתם בשעה שעבדו לעגל, משה רבינו ירד מבוהל מהר סיני, ונגזר שיחזור מלאך המות לשלוט בהם​

משלו משל למה הדבר דומה:
למלך בשר ודם שקידש את האשה והיה אוהבה אהבה גמורה. מה עשה המלך? שלח והביא אדם אחר לעשות לו שליח בינו לבינה ומראה לו כל החופות שלו וכל החדרים וכל הסתרים שלו, ואחר כך אמר לאותו שליח: לך לאותה אשה ואמור לה שאין אני צריך משלה כלום, אלא תעשה לי חופה קטנה עדי שאוכל ואדור עמה כדי שידעו עבדיי ובני ביתי שאני אוהבה אהבה גמורה. ועד שהמלך עוסק בחופות ולצוות אל השליח ולשגר אל האשה מתנות מרובות, אמרו לו הבריות: זנתה אשתך עם אחר. מיד מניח המלך את הכל מידו, והשליח נדחף לאחוריו ויצא מבוהל מלפני המלך.
וכן היה הדבר עם הקב״ה וישראל, שנאמר: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ (שמות לב).
וכתיב: עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ (שה״ש א; יב). ברוך שאמר והיה העולם ברוך הוא, ברוך עושה מעשה בראשית, ברוך אומר ועושה, ברוך גוזר ומקיים, ברוך שזכר את הראשונות והעביר את האחרונות. שהיה לו לומר: נרדי - נתן סירחו, ולא: נתן ריחו.

ומה מחשבה היה בדעתו של הקב״ה?
כך היה בדעתו של הקב״ה: כל אומה ומלכות שיבואו ויקבלו את התורה יהיו חיים וקיימים לעולם ולעולמי עולמים,
שנאמר: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת (שמות לב). אל תקרי חרות, אלא חירות. שאין לך בן חורין אלא מי שאין מלאך המות שולט בו. וכיון שעשו את העגל חזר מלאך המות עליהם.
שנאמר: וממתנה נחליאל (במדבר כא;יט). ממתן תורה נחלו א-ל.
וכיון שעבדו עבודת אלילים בא עליהם מלאך המות, שנאמר: אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם. אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן (תהלים פב). אכן - לאחר שחבלתם מעשיכם - כאדם תמותון.

---

בשבירת לוחות הראשונות נגזר שיהיה לימוד התורה מתוך מחסור ודוחק, וגם זו לטובה ששכר הלומדים מתרבה מחמת כך​

אמרו חכמים:
כשירד משה מהר סיני וראה את הסירחון שסרחו ישראל, נסתכל משה בלוחות וראה שפרח הכתב מעליהם ושברם מתחת ההר.
מיד נתאלם משה ושוב אינו יכל לדבר.
מאותה שעה נגזרה גזירה על ישראל שילמדו את התורה מתוך הצער ומתוך השעבוד ומתוך הטלטול ומתוך הטירוף ומתוך הדוחק ומתוך שאין לו מזונות.
ועל אותו הצער עתיד הקב״ה לשלם להם שכרם לימות בן דוד ולעולם הבא, שנאמר: הִנֵּה אֲדֹנָי אֱלֹהִים בְּחָזָק יָבוֹא [וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו] (ישעיהו מ, י). ובקבלה הוא אומר: מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם לִי הוּא (איוב מא, ג).
לטובתי נשברה רגל פרתי - כדי שתהא משכורתי שלימה.
[כפי הנראה הכוונה למסופר בתלמוד ירושלמי מסכת הוריות (פרק ג ה"ד): מעשה בי ר' אליעזר ורבי יהושע ור' עקיבה שעלו לחולת אנטוכיא על עסק מגבת חכמים והוה תמן חד אבא יהודה עביד מצוה בעין טובה. פעם אחת ירד מנכסיו וראה רבותינו ונתייאש מהן עלה לו לביתו ופניו חולניות. אמרה לו אשתו מפני מה פניך חולניות. אמר לה רבותינו כאן ואיני יודע מה אעשה. אשתו שהיתה צדקת ממנו אמרה לו נשתיירה לך שדה אחת לך ומכור חצייה ותן להן. הלך ועשה כן ובא אצל רבותינו ונתן להן. ונתפללו עליו רבותינו אמרו לו אבא יהודה הקדוש ברוך הוא ימלא חסרנותיך. עם כשהלכו להם ירד לחרוש בתוך חצי שדהו עם כשהוא חורש בתוך חצי שדהו שקעה פרתו ונשברה. ירד להעלותה והאיר הקדוש ברוך הוא עיניו ומצא סימא. אמר לטובתי נשברה רגל פרתי].

---

ענין ענוותו של הקב"ה שמחל לישראל, וקיבל תפילת משה רבינו, ואף רימז לו שיתפלל לפניהם כדי שיימחל להם, ופתח להם פתח של רחמים​

ובארבעים יום האמצעיים נטל משה את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה, שנאמר: וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה [הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד] (שמות לג). והיו ישראל מתאבלים ונוהגים אבילות בעצמם כל אותם ארבעים ימים.
עד שנגלה מלך מלכי המלכים הקב״ה - יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים, ופתח לו למשה פתח של רחמים. ואמר הקב״ה למשה: משה, מה עושים אותם עניים? מנודים לרב ומנודים לתלמיד, מנודים לי ומנודים לך, אלא חזור בך והכנס את האוהל לתוך המחנה.
שנאמר: וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ. מקרא זה איני יודע מהו, כשהוא הוא אומר אחר כך: וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה, מלמד שהקב״ה התיר לו למשה את נדרו ואמר לו למשה להכניס את האוהל לתוך המחנה.

משלו משל למה הדבר דומה:
למלך שכעס על בנו, והיה אחד מגדולי מלכות יושב לפניו ומתיירא להציל אותו. וכיון ששמע שאמר המלך לבנו: ריקה, אלמלא פלוני אוהבי יושב לפניי, כבר היכיתיך מכות גדולות. אמר אותו אוהב בליבו: דבר זה תלוי בי? מיד עמד והציל אותו.
וכן לכך נדמה משה באותה שעה.

וכן מה שנאמר: וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה (שמות לב).
וכיון שאמר משה אחר כך: לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ. זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם. מיד היה להם הקב״ה עניו ומחל להם, שכן נאמר: וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ.

---

ענין יום הכיפורים שהיה בסוף ארבעים יום האחרונים, ונקבע ליום מחילה בזכות בכייתם של ישראל ומשה רבינו ביום זה​

ובארבעים יום האחרונים שעלה משה להר סיני להביא את התורה, גזרו יום צום ותענית.
וביום האחרון שבכולם שהוא סוף הארבעים ימים, גזרו תענית ולנו בתעניתם כדי שלא ישלוט בהם יצר הרע.
ולמחרתו השכימו ועלו לפני הר סיני. ישראל היו בוכים לקראת משה והוא בוכה לקראתם, עד שעלתה בכייתם למרום.

באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקב״ה על ישראל וקיבל את תשובתם.
בישרה אותם רוח הקודש בשורות טובות ונחמות, ואמר הקב״ה לישראל:
בניי, נשבע אני בשמי הגדול שלי ובכיסא הכבוד שלי, שתהא לכם בכייה זו לשמחה גדולה, ויהיה לכם יום זה יום סליחה וכפרה ומחילה לכם ולבניכם ולבני בניכם עד סוף כל הדורות.

---

 

[יוסף צ. הירשמן]

דרשה ליום הכיפורים מתוך ספר "פרקי דרבי אליעזר" (פרק מו), והוא מספרי המדרש הקדומים והמפורסמים ביותר, והיה ביד הראשונים והאחרונים, ורש"י סומך על דבריו כמשה מפי הגבורה ומביאו בסתמא בכל מקום

בדרשה זו הובא ענין נתינת יום הכיפורים לישראל, בשעה שירד משה רבינו מהר סיני והלוחות השניות בידו, וחשיבות ומעלת יום זה שמכפר על כל העבירות קלות וחמורות, ובו עומד הס"מ עצמו ומלמד זכות על ישראל שנקיים מחטא ביום זה כמלאכי השרת.
וכן הובא בדרוש זה שי"ג מידות נאמרו על ידי משה רבינו ביום הכיפורים, והיתה שעת רצון לסלוח על מעשה העגל, וענה אותו ה' ואמר "סלחתי כדבריך"​

---

בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר:
אַרְבָּעִים יוֹם עָשָׂה מֹשֶׁה בָּהָר, דּוֹרֵשׁ בְּדִבְרֵי תוֹרָה וְחוֹקֵר בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ. וּלְאַחַר אַרְבָּעִים יוֹם לָקַח אֶת הַתּוֹרָה וְיָרַד בְּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים, וְהִנְחִילָהּ לְיִשְׂרָאֵל לְחָק עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר [ויקרא טז, לד] וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם [לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה].
רַבִּי זְכַרְיָה אוֹמֵר:
קָרְאוּ בַתּוֹרָה וּמָצְאוּ כָּתוּב בָּהּ וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׂתֵיכֶם [שם כג, כז], וּבוֹ בַיּוֹם הֶעֱבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל הַמַּחֲנֶה שֶׁיָצוּמוּ כָּל הָעָם מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מִגָּדוֹל וְעַד קָטֹן.
וְאִלּוּלֵי יוֹם הַכִּפֻּרִים לֹא הָיָה הָעוֹלָם עוֹמֵד, שֶׁיּוֹם הַכִּפֻּרִים מְכַפֵּר בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר [שם לב] שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם. שַׁבַּת - הָעוֹלָם הַזֶּה, שַׁבָּתוֹן - הָעוֹלָם הַבָּא.
וַאֲפִלּוּ כָּל הַמּוֹעֲדִים עוֹבְרִים יוֹם הַכִּפֻּרִים אֵינוֹ עוֹבֵר. שֶׁיּוֹם הַכִּפֻּרִים מְכַפֵּר עַל הַקַּלּוֹת וְעַל הַחֲמוּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר [שם טז, ל] כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם, מֵחַטֹּאתֵיכֶם - אֵין כְּתִיב, אֶלָּא - מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם.

---

יוֹם שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה אָמַר סַמְּאֵל [נ"א: שטן] לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַל כָּל הָרְשָׁעִים נָתַתָּ לִי רְשׁוּת, וְעַל הַצַּדִיקִים אֵין אַתָּה נוֹתֵן לִי רְשׁוּת.
אָמַר לוֹ הֲרֵי יֵשׁ לְךָ רְשׁוּת עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים אִם יֵשׁ לָהֶם חֵטְא, וְאִם לָאו אֵין לְךָ עֲלֵיהֶן רְשׁוּת.
לְפִיכָךְ נוֹתְנִים לוֹ שׂחַד בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים, שֶׁלֹּא לְבַטֵּל קָרְבָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר [שם ח] גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל, גּוֹרָלוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרְבַּן עוֹלָה, וְגוֹרָלוֹ שֶׁל עֲזָאזֵל שְׂעִיר חַטָּאת. וְכָל עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל הָיָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר [שם כב] וְנָשָׂא הַשָׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנוֹתָם.
רָאָה סַמָּאֵל [נ"א: השטן] שֶׁלֹּא נִמְצָא בָהֶם חֵטְא בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים, אָמַר לְפָנָיו:
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לְךָ עַם אֶחָד בָּאָרֶץ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בַּשָּׁמָיִם.
מַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵין לָהֶם קְפִיצִין, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים.
מַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵין לָהֶם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים.
מַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נְקִיִּם מִכָּל חֵטְא, כָּךְ יִשְׂרָאֵל נְקִיִּם מִכָּל חֵטְא בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים.
מַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שָׁלוֹם מְתַוֵּךְ בֵּינֵיהֶם, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל שָׁלוֹם מְתַוֵּךְ בֵּינֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים.
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ עֲתִירָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִן הַקַּטֵּגוֹר שֶׁלָּהֶם, וּמְכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטֹן, שֶׁנֶּאֱמַר [ויקרא טז, לג] וְכִפֵּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ [וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר].

---

אָמַר מֹשֶׁה: בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים אֶרְאֶה כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאַחַר כָּךְ אֲנִי מְכַפֵּר עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ [שמות לג].
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מֹשֶׁה, אֵין אַתָּה יָכוֹל לִרְאוֹת אֶת כְּבוֹדִי, שֶׁלֹּא תָּמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. אֶלָּא לְמַעַן הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לְךָ וְהַשֵּׁם שֶׁהוֹדַעְתִּי לְךָ, אֲנִי אֶעֱשֶׂה רְצוֹנֶךָ. עֲמֹד בְּפֶתַח הַמְּעָרָה וַאֲנִי אַעֲבִיר לְפָנֶיךָ אֶת הַמַּלְאָכִים הַמְשָׁרְתִים לְפָנַי, שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ [וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ]. וּכְשֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ אֶת הַשֵּׁם שֶׁהוֹדַעְתִּי לְךָ, שָׁם אֲנִי עוֹמֵד לְפָנֶיךָ, וַעֲמֹד בְּכֹחֲךָ וְאַל תְּפַחֵד, שֶׁנֶּאֱמַר וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם.

אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֲרֵי אָנוּ מְשָׁרְתִים לְפָנֶיךָ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וְאֵין אָנוּ יְכוֹלִין לִרְאוֹת אֶת כְּבוֹדֶךָ, וְזֶה יְלוּד אִשָּׁה רוֹצֶה לִרְאוֹת אֶת כְּבוֹדֶךָ. וְעָמְדוּ עָלָיו בְּזַעַף וּבְבֶהָלָה לַהֲמִיתוֹ וְהִגִּיעָה נַפְשׁוֹ עַד מָוֶת.
מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נִגְלָה עָלָיו בֶּעָנָן, שֶׁנֶּאֱמַר [שם לד] וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן. וְזוֹ יְרִידָה שְׁבִיעִית. וְסִכֵּךְ עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכַף יָדוֹ שֶׁלֹּא יָמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבוֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי [עָלֶיךָ עַד עָבְרִי]. וּכְשֶׁעָבַר הֵסִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת כַּף יָדוֹ מֵעָלָיו, וְרָאָה אֲחוֹרֵי הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי [וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ].

הִתְחִיל מֹשֶׁה צוֹעֵק בְּקּוֹל גָּדוֹל וְאָמַר: ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן [אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת]. אָמַר מֹשֶׁה לְפָנָיו: סְלַח נָא לַעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. וְאִלּוּ אָמַר מֹשֶׁה סְלַח נָא לַעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, הָיָה עוֹשֶׂה כֵּן, לְפִי שֶׁהָיְתָה שְׁעַת רָצוֹן. וְכֵן הוּא אוֹמֵר [ישעיה מט, ח] בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ. אֶלָּא אָמַר סְלַח נָא לַעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל.
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי כִּדְבָרֶךָ עָשִׂיתִי, שֶׁנֶּאֱמַר [במדבר יד, כ] וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ.

---

 

[יוסף צ. הירשמן]

דרשה מאת רבי ינאי, תלמידו של רבינו הקדוש (ממדרש רבה בראשית פרשה ג' סימן י), בו נתבאר שענין יום הכיפורים נרמז כבר בתחילת התורה, כי מיד כשנברא העולם ראה ה' שהעולם יתחלק לצדיקים ורשעים, ונתן ה' יום אחד בשנה הוא יום הכיפורים, לכפר עליהם.​

---

אָמַר רַבִּי יַנַּאי:
מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים וּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל רְשָׁעִים.
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ, אֵלּוּ מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל רְשָׁעִים.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, אֵלּוּ מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים.
וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ, בֵּין מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים לְמַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל רְשָׁעִים.
וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, אֵלּוּ מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים.
וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה, אֵלּוּ מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל רְשָׁעִים.
וַיְהִי עֶרֶב, אֵלּוּ מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל רְשָׁעִים.
וַיְהִי בֹקֶר, אֵלּוּ מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים.
יוֹם אֶחָד, שֶׁנָּתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹם אֶחָד, וְאֵיזֶה זֶה? יוֹם הַכִּפּוּרִים.

---

 

[עץ החיים]

ראוי לציין דברי הזוהר על אלה המבקשים בקשות פרטיות ביוה''כ,- דצווחין בצלותא ביומא דכיפורי ככלבי הב לן עותרא בעלמא הדין הב לן עותרא בעלמא דאתי
שבפשוטו תמוה מה החיסרון ביוה''כ לבקש בקשות פרטיות

 

[יוסף צ. הירשמן]

ראוי לציין דברי הזוהר על אלה המבקשים בקשות פרטיות ביוה''כ,- דצווחין בצלותא ביומא דכיפורי ככלבי הב לן עותרא בעלמא הדין הב לן עותרא בעלמא דאתי
שבפשוטו תמוה מה החיסרון ביוה''כ לבקש בקשות פרטיות

לחץ כדי לכווץ...

לשון הזוה"ק: כֻּלְּהוּ צָוְוחִין בִּצְלוֹתִין בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי כַכְּלָבִים, הַב לָנָא מְזוֹנָא, וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְחַיֵּי, כָּתְבֵנוּ לְחַיִּים. ואכן, אם נקרא שורה זו בפני עצמה אין לה פשר כלל, ואדרבה, כך תיקנו חז"ל לומר: "כתבנו לחיים", וחייב אדם לקיים דבריהם ולבקש ביום כיפור סליחה וכפרה, חיים ומזונות.
להבנת הענין על בוריו צריך לקרא התיקון השישי מתיקוני זוהר כולו, ולכה"פ את החלק שאני מעתיק לכאן (השורה המצוטטת מופיעה בקטע "ויפן כה וכה"):

---

מָאן דְּבָעִי לְאַשָּׂגָא לְמַלְכָּא, לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְאַשָּׂגָא לֵיהּ אֶלָּא בִּשְׁכִינְתָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה ט כב) אַל יִתְהַלֵּל כו' כִּי אִם בְּזֹאת וְגוֹמֵר,
וְאַהֲרֹן כַּד עָאל לְקֹדֶשׁ קֻדְשִׁין בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי, בָּהּ הֲוָה עָאל, דִּכְתִיב (ויקרא טז ג) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ, דְּאִיהִי עִת לַעֲשֹׂת לַיְיָ',
וּמֹשֶׁה בְּגִינָהּ אִתְקַיַּים בְּעָלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים לג א) וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר וְגוֹמֵר,
וּבָהּ עֲבִיד עֲשַׂר מַכְתְּשִׁין לְפַרְעֹה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ט טז) וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ,
וְיַעֲקֹב בְּגִין דַּהֲוָה יָדַע דְּכָל רְעוּתָא דְמַלְכָּא בָּהּ, מַנִּי לִבְנוֹי עֲלָהּ, דְּלָא יַעֲלוּן קֳדָם מַלְכָּא אֶלָּא בָּהּ, וְכָל שְׁאֵלְתִּין דִּלְהוֹן בִּצְלוֹתִין וּבָעוּתִין לְמַלְכָּא דִיְהוֹן בָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית מט כח) וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם (דף כב ע''א) וְגוֹמֵר,
וְדָוִד בְּגִין דַּהֲוָה יָדַע דְּכָל רְעוּתָא וְחֵילָא וְתוּקְפָא דְמַלְכָּא בָּהּ, אָמַר (תהלים כז ג) אִם תַּחֲנֶה וְגוֹמֵר, בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ, דְּאִתְּמַר עֲלָהּ (שם קג ט) וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה,
וּמָאן דְּלָא שָׁת לִבֵּיהּ גַּם לָזֹאת, עֲלֵיהּ אִתְּמַר (שם צב ז) וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת.

---

וּבְגִין דָּא כַד יִשְׂרָאֵל בָּעָאן בָּעוּתִין לְמַלְכָּא, אָמְרִין לָהּ:
(שיר ו א) אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ בְּרַח דּוֹדִי,
אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ, בְּכַמָּה בַּקָּשׁוֹת דִּצְלוֹתִין וּבָעוּתִין, דִּבְגִינָךְ אִיהוּ נָחִית עֲלָן, דְּלָא זָז מִנָּנָא אֶלָּא בְּגִין דְּלָא נָהִגְנָא יְקָרָא בָךְ,
דִּבְגִינָךְ הֲוָה אֲסִיר עִמָּנָא כָּל שִׁית יוֹמִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יחזקאל מו א) יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה, וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ, דְּהָכִי אִיהִי שְׁכִינְתָּא סְתִימָא עִמֵּיהּ בְּיוֹמָא דְחוֹלָא, כְּשׁוֹשַׁנָּה דְאִיהִי אֲטִימָא, וּבְיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא וּבְיוֹמָא דְחָדְשָׁא וּבְיוֹמִין טָבִין אִתְפַּתְּחַת, לְקַבְּלָא רֵיחִין וּבוּסְמִין, וּלְיַרְתָא נַפְשִׁין וְעִנּוּגִין לִבְנַיְיהוּ.
וַוי לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֲסִיר עִמְּהוֹן בְּגָלוּתָא, וּשְׁכִינְתָּא אֲסִירַת עִמְּהוֹן,
וְאִתְּמַר בָּהּ אֵין חָבוּשׁ מַתִּיר אֶת עַצְמוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וּפוּרְקָנָא דִילָהּ דְּאִיהִי תְשׁוּבָה אִימָּא עִלָּאָה, אִיהִי תַלְיָא בִידֵיהוֹן,
דְּחַמְשִׁין תַּרְעִין דְּחֵירוּ עִמָּהּ, לָקֳבֵל חַמְשִׁין זִמְנִין דְּאִדְכַּר יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּאוֹרַיְיתָא,
דָּא הוּא:
(שמות ב יב) וַיִּפֶן כֹּ''ה וָכֹ''ה, בְּאִלֵּין חַמְשִׁין אַתְוָון דִּמְיַחֲדִין לֵיהּ בְּכָל יוֹמָא פַּעֲמַיִם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, דְּאִית בְּהוֹן כ''ה וְכ''ה אַתְוָון,
וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ דְּאִתְעַר לָהּ בְּגַוַּיְהוּ. וְאִיהִי מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלוֹנוֹת, דְּאִתְּמַר בְּהוֹן חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל וִיחָנֵּנוּ, לְהַהִיא דְאִתְּמַר בָּהּ (במדבר יב יג) אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ, דְּאַסְוָותָא בִידֵיהּ, דְּאִיהוּ יָד פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים,
וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ, וְאִיהִי (שופטים ה כח) בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה, וַתְּיַבֵּב בִּתְרוּעָה דְאִיהִי יְבָבָא, דְּאִתְּמַר בָּהּ (בראשית ח ו) וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה, וְדָא יוֹם הַכִּפּוּרִים דְּתֵיבַת נֹחַ הִיא אִימָּא עִלָּאָה, חַלּוֹן דִּילָהּ הוּא עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא, דְבֵיהּ אוֹר, וְתוֹרָה אוֹר, וְאִיהוּ אוֹר הַגָּנוּז.
וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים, אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ,
וְעוֹד מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלּוֹנוֹת אִלֵּין חַלּוֹנוֹת דְּבֵי כְנִישְׁתָּא, דְּאַבָּא וּבְנוֹי אִינוּן בְּבֵית (הכנסת) אֲסִירָן, וְאִיהוּ בְּכָל יוֹמָא אַשְׁגָּחוּתֵיהּ עֲלַיְהוּ, וְיָהִיב לוֹן מְזוֹנָא.
וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, אִם אִית מָאן דְּיִתְעַר בִּתְיוּבְתָּא לְתַבְרָא בֵּית אֲסוּרִין דִּלְהוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה מט ט) לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ, וְלַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ,

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ, אֶלָּא אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנוּ, בַּעֲסָקִין דִּלְהוֹן, בְּאוֹרְחִין דִּלְהוֹן, אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ, בְּבִצְעָא דְהַאי עָלְמָא, לְיַרְתָא הַאי עָלְמָא,
וְלַאו אִינוּן מִסִּטְרָא דְאִלֵּין דְּאִתְּמַר בְּהוֹן (שמות יח כא), אַנְשֵׁי חַיִל, יִרְאֵי אלהי''ם, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שֹׂנְאֵי בָצַע,
אֶלָּא כֻּלְּהוּ צָוְוחִין בִּצְלוֹתִין בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי כַכְּלָבִים, הַב לָנָא מְזוֹנָא, וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְחַיֵּי, כָּתְבֵנוּ לְחַיִּים,
וְאִינוּן עַזֵּי נֶפֶשׁ כַּכְּלָבִים, דְּאִינוּן אוּמִין דְּעָלְמָא דְצָוְוחֵי לְגַבֵּיהּ וְלֵית לוֹן בֹּשֶׁת אַנְפִּין,
דְּלָא אִית מָאן דְּקָרָא לֵיהּ בִּתְיוּבְתָּא, דְיַחֲזוֹר שְׁכִינְתֵּיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְאִיהִי מְרַחֲקָא מִנֵּיהּ, לְמֶהדַר לְגַבֵּיהּ,
וְאִדַּמְיָין לִכְלָבִים, דְּאִתְּמַר בְּהוֹן (תהלים קו לה) וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם, וְאִינוּן עִרֶב רַב, דְּכָל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְהוּ עָבְדִין.

---

וְעוֹד:
אִינוּן שָׁאֲלִין מְזוֹנָא וְכִסּוּיָא וְעוֹנָה, דְאִיהִי עוֹנַת זְוִּגַיְיהוּ, דְאִתְּמַר בָּהּ (שמות כא ו) שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע,
וְלָא אִית מָאן דְּשָׁאִיל מְזוֹנָא דְאִיהִי תוֹרָה, שְׁאֵרָהּ דִשְׁכִינְתָּא, וְאִיהִי אִימָּא עִלָּאָה, דְאִתְּמַר בָּהּ (משלי א ח) וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ,
כְּסוּתָהּ (דף כב ע''ב) דָּא כִסּוּיָא דְצִיצִית, וְעַטִּיפוּ דִילֵיהּ, וּתְפִלִּין דְּיָד, דְּאִתְּמַר בָּהּ (תהלים קב א) תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף,
וְעוֹנָתָהּ דָּא קְרִיאַת שְׁמַע בְּעוֹנָתָהּ,

דְּאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ לִשְׁכִינְתָּא, וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף (שמות כא יא), לֵית לֵיהּ כִּסּוּפָא מִן שְׁכִינְתָּא, חָצִיף אִיהוּ,
וְעוֹד אֵין כָּסֶף לָא יְהֵא לֵיהּ כִּסּוּפָא לְעָלְמָא דְאָתֵי.
וְהֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵ''ל פַּעֲמַיִם שָׁלֹשׁ עִם גָּבֶר (איוב לג כט),

וּבְגִין דָּא:
כִּי הִיא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ, דָא גִלְגּוּלָא קַדְמָאָה,
הִיא שִׂמְלָתוֹ לְעוֹרוֹ, דָא גִלְגּוּלָא תִנְיָינָא,
בַּמֶּה יִשְׁכָּב, דָּא גִלְגּוּלָא תְּלִיתָאָה,
וְאִלֵּין אִינוּן תְּלַת לְבוּשִׁין, דִּתְלַת כִּסּוּיָין, דִּתְלַת גַּוָּונִין דְּעִינָא, דְּאִינוּן לְבוּשִׁין לְבַת עַיִן, דְּאִיהִי נִשְׁמָתָא.

וּבְאִלֵּין תְּלַת אִתְּמַר (שמות כג יז) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ,
וְלָקֳבֵל תְּלַת זִמְנִּין אִינוּן תְּלַת גַּוָּונִין דִּשְׁרַגָּא, דְאִתְּמַר בְּהוֹן (שם ג ב) וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֵּרָא הָא גַוָּון חַד, בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה הָא גַוָּון תִּנְיָינָא, וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעִר בָּאֵשׁ הָא תְּלָתָא,
וְאִינוּן לָקֳבֵל שְׁלֹשָׁה גַוָּונִין דְּעִינָא, בְּלַבַּת אֵשׁ דָּא בַּת עַיִן, בְּהַהוּא זִמְנָא דִיְהוֹן נְהִירִין תְּלַת גַּוָּונִין דְּעִינָא, דְאִינוּן לָקֳבֵל תְּלַת גַּוָּונִין דְּקֶשֶׁת, מִיָּד וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם (בראשית ט טז), וּבְהַהוּא זִמְנָא כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יְיָ' צִיּוֹן (ישעיה נב ח).

---

 

[עץ החיים]

אִינוּן עַזֵּי נֶפֶשׁ כַּכְּלָבִים, דְּאִינוּן אוּמִין דְּעָלְמָא דְצָוְוחֵי לְגַבֵּיהּ וְלֵית לוֹן בֹּשֶׁת אַנְפִּין,
דְּלָא אִית מָאן דְּקָרָא לֵיהּ בִּתְיוּבְתָּא, דְיַחֲזוֹר שְׁכִינְתֵּיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְאִיהִי מְרַחֲקָא מִנֵּיהּ, לְמֶהדַר לְגַבֵּיהּ

לחץ כדי לכווץ...

עוֹד מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלּוֹנוֹת אִלֵּין חַלּוֹנוֹת דְּבֵי כְנִישְׁתָּא, דְּאַבָּא וּבְנוֹי אִינוּן בְּבֵית (הכנסת) אֲסִירָן, וְאִיהוּ בְּכָל יוֹמָא אַשְׁגָּחוּתֵיהּ עֲלַיְהוּ, וְיָהִיב לוֹן מְזוֹנָא.
וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, אִם אִית מָאן דְּיִתְעַר בִּתְיוּבְתָּא לְתַבְרָא בֵּית אֲסוּרִין דִּלְהוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה מט ט) לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ, וְלַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ,

יִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם, וְאִינוּן עִרֶב רַב, דְּכָל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְהוּ עָבְדִין.

---

וְעוֹד:
אִינוּן שָׁאֲלִין מְזוֹנָא וְכִסּוּיָא וְעוֹנָה, דְאִיהִי עוֹנַת זְוִּגַיְיהוּ, דְאִתְּמַר בָּהּ (שמות כא ו) שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע,
וְלָא אִית מָאן דְּשָׁאִיל מְזוֹנָא דְאִיהִי תוֹרָה, שְׁאֵרָהּ דִשְׁכִינְתָּא, וְאִיהִי אִימָּא עִלָּאָה, דְאִתְּמַר בָּהּ (משלי א ח) וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ,
כְּסוּתָהּ (דף כב ע''ב) דָּא כִסּוּיָא דְצִיצִית, וְעַטִּיפוּ דִילֵיהּ, וּתְפִלִּין דְּיָד, דְּאִתְּמַר בָּהּ (תהלים קב א) תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף,
וְעוֹנָתָהּ דָּא קְרִיאַת שְׁמַע בְּעוֹנָתָהּ,

לחץ כדי לכווץ...

שכוייח, אכן עמי תלין משובתי.. סמכתי על הזיכרון.. ואומנם כעין מה שכתבתי נמצא בתיקוני זוהר חדש סג עב [אומנם לא על יוה''כ]
ומ''מ עדיין צייב שהזוהר מדבר על אותם שנמצאים מה שנקרא בביה''מד ועליהם התביעה,
וכן היא לשבור את בית האסורים שזה הבית כנסת?
וכן מה השייכות לערב רב
וכן מה הפירוש שלא מבקשים טו''ת וקריאת שמע
וכן מה הפירוש שאין להם בושת פנים ממנו [ולא נראה שהכונה שלא מקימים את דבריו שכתב שזה לגבי ריחוק השכינה]