יש להבין איך לאה הסכימה לבא במקום רחל ולהטעות בזה את יעקב, הרי זה שקר ורמיה?
וְכָל הַהוּא לֵילְיָא הֲוָה צָוַח לָהּ רָחֵל, וְהִיא עָנְיָא לֵיהּ. בְּצַפְרָא וְהִנֵּה הִיא לֵאָה, אָמַר לָהּ מָה רַמָּיְתָא בַּת רַמָּאָה, לָאו בְּלֵילְיָא הֲוָה קָרֵינָא רָחֵל וְאַתְּ עֲנֵית לִי? אָמְרָה לֵיהּ אִית סַפָּר דְּלֵית לֵיהּ תַּלְמִידִים? לֹא כָךְ הָיָה צוֹוֵחַ לָךְ אֲבוּךְ, עֵשָׂו, וְאַתְּ עָנֵי לֵיהּ?
 
יש להבין איך לאה הסכימה לבא במקום רחל ולהטעות בזה את יעקב, הרי זה שקר ורמיה?
הריב"א בראשית כט כה כתב:

הקשה רבנו תם היאך היו קדושי לאה קדושין, הא הוו קדושי טעות, שהיה בדעתו לקדש רחל, ולבן מסר לו לאה במקום רחל. ותירץ הרב אליקים שיעקב היה ירא מרמאותו של לבן… והיה חושש ללבן שמא יחליף בלאה, ואמר בלבו: אם זאת רחל, יהיו קדושין לשם רחל, ואם יחליף לי רחל ללאה, יהיו לשם לאה, כדי שלא יעשה בעילתו בעילת זנות

 
בהודעה הקודמת שלי ציינתי דברי המדרש רבה העוסקים ישירות בנידון השאלה, ועוד יצויין לדברי המדרש רבה בסמוך:
וְהָיוּ הַכֹּל סוֹנְטִין בָּהּ, מְפָרְשֵׁי יַמִּים הָיוּ סוֹנְטִין בָּהּ, מְהַלְּכֵי דְרָכִים הָיוּ סוֹנְטִין בָּהּ, אַף הַגִּתִּיּוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַקּוּרִים [-האורגות בחוטים מאחורי מיתקן האריגה] הָיוּ סוֹנְטִין בָּהּ, וְהָיוּ אוֹמְרִים: לֵאָה זוֹ אֵין סִתְרָהּ כְּגִלּוּיָהּ, נִרְאָה צַדֶּקֶת וְאֵינָהּ צַדֶּקֶת, אִלּוּ הָיְתָה צַדֶּקֶת לֹא הָיְתָה מְרַמָּה בַּאֲחוֹתָהּ.
רַבִּי חָנִין בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַבִּי יִצְחָק אָמַר, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב מַעֲשִׂים שֶׁרִמָּה לֵאָה בַּאֲחוֹתָהּ, נָתַן דַּעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ, וְכֵיוָן שֶׁפְּקָדָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּבָנִים, אָמַר לְאִמָּן שֶׁל אֵלּוּ אֲנִי מְגָרֵשׁ?
וּבַסּוֹף הוּא מוֹדֶה עַל הַדָּבָר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית מז, לא): וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה, מִי הָיָה רֹאשׁ מִטָּתוֹ שֶׁל אָבִינוּ יַעֲקֹב, לֹא לֵאָה?
מהודאת יעקב אבינו נראה שדברים בגו, ועל פי האמת זה היה זיווגו האמיתי, אלא שאז לא ידע עדיין, ולכן אין זה רמאות כלל.
והרי זה דומה ליעקב שאמר שהוא עשו, כי על פי האמת הברכות שייכות לו, שהרי קנה הבכורה, ואין זה רמאות כלל. כן נראה לי.
 
לפי מה שמתארים שכלל לא ידעה לאה שאביה מרמה את יעקב, והייתה בטוחה שכך תוכנן. וכך מתארים שרחל כשמסרה הסימנים עשתה באופן שלא תרגיש שהיא מטיבה עמה, ולכן אחרי זה לאה אמרה לה המעט קחתך את אישי. (כרגע איני זוכר מקור, אך התיאור חי בעיני)
 
הריב"א בראשית כט כה כתב:

הקשה רבנו תם היאך היו קדושי לאה קדושין, הא הוו קדושי טעות, שהיה בדעתו לקדש רחל, ולבן מסר לו לאה במקום רחל. ותירץ הרב אליקים שיעקב היה ירא מרמאותו של לבן… והיה חושש ללבן שמא יחליף בלאה, ואמר בלבו: אם זאת רחל, יהיו קדושין לשם רחל, ואם יחליף לי רחל ללאה, יהיו לשם לאה, כדי שלא יעשה בעילתו בעילת זנות
אינו מיישב את מעשה לאה, לכאו'.
אבל אני חשבתי שפשוט לא הייתה לה בררה (שהרי אם הייתה לה הייתה בוחרת לא להתחתן עם עשו).
ו'אין ברירה' מתיר שקר ורמייה?
 
ו'אין ברירה' מתיר שקר ורמייה?
לא,
אבל פשוט לא היה לה את הזמן לומר,
וגם אם הייתה צועקת אני לאה לבן היה דואג שיעקב לא ישמע,
או שאיים עליה ברצח ולא צריך למסור על זה נפש.

(ושוב התשובות שנכתבו לעיל נשמעות יותר נכונות).
 
עד שאתה מקשה איך הותר ללאה תקשה איך הותר לרחל למסור ללאה את הסימנים שנתן לה יעקב על מנת שלא תיווצר רמאות זו,
ולא עוד אלא שמשבחים את רחל על זה, וגם לא מצאנו שיעקב הקפיד עליה על מסירת הסימנים.
 
עד שאתה מקשה איך הותר ללאה תקשה איך הותר לרחל למסור ללאה את הסימנים שנתן לה יעקב על מנת שלא תיווצר רמאות זו,
ולא עוד אלא שמשבחים את רחל על זה, וגם לא מצאנו שיעקב הקפיד עליה על מסירת הסימנים.
באמת גם את זה שאלתי.
 
באם ידע מזה, מדוע חשיב כשקר ורמאות, אתמהה?!
ברור שיעקב לא ידע שנתנו לו את לאה, ומקרא מלא הוא "וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּה־הִ֖וא לֵאָ֑ה".
אלא שידע שלבן רמאי הוא, ואפשר שירמהו, ועשה מה שביכלתו שירמהו, ועדיין חשש לזה, ולא רצה שתהיה בעילתו בעילת זנות, ועל כן גמר בדעתו שאם בכל זאת רימוהו והיא לאה, תהא לאה מקודשת לו.
 
המקור בתורה לכל מעשה הסימנים עם רחל ולאה הוא בפסוק: 'ויהי בבוקר והנה היא לאה' מכלל דעד השתא לאו לאה היא, אלא מתוך סימנים שמסר לה יעקב לרחל וכו' לא ידע בה עד הבוקר.

ודבר פלא הוא שבכל מקום בחז"ל שרוצים לציין למעשה זה ולהביא את הצניעות שהיתה בה ברחל ומסרה את הסימנים לא מביאים דרשה זו בלבד, אלא הקדמה ארוכה יש לזה, וכלשון הגמרא (ב"ב קכג. ומגילה יג: בשינוי קל) [וכך זה מובא גם במסכתות קטנות, ובמדרש הגדול ועוד]:

'ומאי צניעות היתה בה ברחל, דכתיב ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא, וכי אחי אביה הוא והלא בן אחות אביה הוא, אלא אמר לה מינסבא לי, אמרה ליה אין מיהו אבא רמאה הוא ולא יכלת ליה, אמר לה אחיו אנא ברמאות. אמרה ליה ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא אמר לה אין עם נבר תתבר ועם עקש תתפל, אמר לה ומאי רמיותא אמרה ליה אית לי אחתא דקשישא מינאי ולא מנסיב לי מקמה, מסר לה סימנים. כי מטא ליליא אמרה השתא מיכספא אחתאי, מסרתינהו ניהלה, והיינו דכתיב ויהי בבקר והנה היא לאה מכלל דעד השתא לאו לאה היא אלא מתוך סימנין שמסרה רחל ללאה לא הוה ידע עד השתא'

לכאורה כל החלק הראשון של הדרשה אינו קשור לענין, מה משנה איך היתה השתלשלות הדברים שמסר לה יעקב סימנים, ומספיק לגמרא לומר שיעקב מסר לה סימנים והיא מסרתם ללאה כי חששה שתיכלם.

ואולי אפשר לומר שחז"ל באים לתרץ כיצד הותר לרחל למסור את הסימנים וללאה לרמות, שהרי כבר במפגש הראשון רחל אמרה ליעקב 'לא יכלת ליה', ולבן ימסור לו את לאה, וכפי שהיה בפועל עם הסימנים. ולמדה מזה רחל שיעקב הלך על מנת כן שיתכן ותהיה זו לאה ולא היה אכפת לו, כי אם לא הוא היה חושש ולא נושא כלל. ולכך מביאה הגמרא את כל הדו שיח ביניהם כדי ללמד שמה שהיא מסרה בסוף את הסימנים היה זה רק מחמת שמתחילה היתה הבנה שזה יכול להגמר אחרת, וא"כ מותר לה למסור את הסימנים ואין בזה שום רמאות. והיא יכלה לומר גם ללאה שזה על דעת יעקב.
 
בתנחומא ישן מובא דבר מעניין שרבקה ולבן הם אלו שסיכמו והתנו ביניהם שעשיו ישא את לאה ויעקב את רחל. וכיון שעשיו לא קיים את ההסכם אלא לקח לעצמו בת ישמעאל חשב יעקב לישא את לאה, אבל אמר לעצמו: 'בשביל הברכות היה מבקש להרגני, וכשאטול את לאה אשתו, מי יודע אם יניח למחלת בת ישמעאל, ויבא עלי ויאמר לי, לא דייך שלקחת בכורתי וברכתי, אלא עוד נטלת ארוסתי' ולכן אמר יעקב ללבן שיתן לו את רחל, אמנם לבן ברמאותו החליף להם.

לפי מדרש זה כמובן שהשאלה לא מתחילה, שנשמע שלולא תנאי זה היה יעקב מבכר את לאה הגדולה.

אמנם כמובן שמדרש זה חלוק על המדרשים האחרים שבידינו וכן על המובא בגמרא.
 
יש להבין איך לאה הסכימה לבא במקום רחל ולהטעות בזה את יעקב, הרי זה שקר ורמיה?
הנה מסתבר שהמטעם לאסור דבר זה הוא מחמת 'גניבת דעת' כי אפשר שלא שיקרה לו בפה מלא שהיא רחל (שאז לכאו' עוברת על איסור שקר ממש), אלא רק ענתה לקריאתו, וכפשטות לשון המדרש שהביא הרב @יוסף צ. הירשמן .
וכן הטעיית הסימנים, זה ג"כ מסתבר בגדר גניבת דעת, אך מ"מ אמרו חז"ל (חולין צג כמדומה) אסור לגנוב דעת הבריות ואפי' דעת עכו"ם.

אמנם, יש קה"י (כמדומני על יבמות מה) לגבי דין גניבת דעת בשידוכים, והוכיח מדברי הגמרא שיעצו לבני ישראלית שבא עליה עבד, שילך למקום שאין מכירים אותו, והוכיח כי בעניני שידוכים גדרי הגניבת דעת שונים יעויי"ש (אינני זוכר את הסימן).

ושני הסברים עיקריים ביאר שם:
א. לשיטות שגניבת דעת מדרבנן, פו"ר עדיף מהם [ואפשר שגם כאן השיקול לא להינשא לעשיו גם כן משמעותי, וכמו שהזכירו כמה לעיל].
ב. אף אי הוה מדאו' מ"מ בשידוכים שדרך בני האדם לאחר מעשה להתרצות באמת במקחם, ואינם חפצים לבטל, אין חיסרון של גנ"ד. [ולפי"ז יש לומר כי ידעה שעתידה להעמיד שבטים (כמו שמצאנו שידעה זאת גבי דינה על מספר השבטים של כל נשי יעקב) ועל כן ידעה בוודאות כי יסכים, ומותר היה לה לגנוב דעתו].

ויש לפלפל.
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון
✖ ❓