המקור בתורה לכל מעשה הסימנים עם רחל ולאה הוא בפסוק: 'ויהי בבוקר והנה היא לאה' מכלל דעד השתא לאו לאה היא, אלא מתוך סימנים שמסר לה יעקב לרחל וכו' לא ידע בה עד הבוקר.
ודבר פלא הוא שבכל מקום בחז"ל שרוצים לציין למעשה זה ולהביא את הצניעות שהיתה בה ברחל ומסרה את הסימנים לא מביאים דרשה זו בלבד, אלא הקדמה ארוכה יש לזה, וכלשון הגמרא (ב"ב קכג. ומגילה יג: בשינוי קל) [וכך זה מובא גם במסכתות קטנות, ובמדרש הגדול ועוד]:
'ומאי צניעות היתה בה ברחל, דכתיב ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא, וכי אחי אביה הוא והלא בן אחות אביה הוא, אלא אמר לה מינסבא לי, אמרה ליה אין מיהו אבא רמאה הוא ולא יכלת ליה, אמר לה אחיו אנא ברמאות. אמרה ליה ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא אמר לה אין עם נבר תתבר ועם עקש תתפל, אמר לה ומאי רמיותא אמרה ליה אית לי אחתא דקשישא מינאי ולא מנסיב לי מקמה, מסר לה סימנים. כי מטא ליליא אמרה השתא מיכספא אחתאי, מסרתינהו ניהלה, והיינו דכתיב ויהי בבקר והנה היא לאה מכלל דעד השתא לאו לאה היא אלא מתוך סימנין שמסרה רחל ללאה לא הוה ידע עד השתא'
לכאורה כל החלק הראשון של הדרשה אינו קשור לענין, מה משנה איך היתה השתלשלות הדברים שמסר לה יעקב סימנים, ומספיק לגמרא לומר שיעקב מסר לה סימנים והיא מסרתם ללאה כי חששה שתיכלם.
ואולי אפשר לומר שחז"ל באים לתרץ כיצד הותר לרחל למסור את הסימנים וללאה לרמות, שהרי כבר במפגש הראשון רחל אמרה ליעקב 'לא יכלת ליה', ולבן ימסור לו את לאה, וכפי שהיה בפועל עם הסימנים. ולמדה מזה רחל שיעקב הלך על מנת כן שיתכן ותהיה זו לאה ולא היה אכפת לו, כי אם לא הוא היה חושש ולא נושא כלל. ולכך מביאה הגמרא את כל הדו שיח ביניהם כדי ללמד שמה שהיא מסרה בסוף את הסימנים היה זה רק מחמת שמתחילה היתה הבנה שזה יכול להגמר אחרת, וא"כ מותר לה למסור את הסימנים ואין בזה שום רמאות. והיא יכלה לומר גם ללאה שזה על דעת יעקב.