דוד המלך

משתמש ותיק
gemgemgemgem
פרסם מאמר
הודעות
354
תודות
990
נקודות
147
מְרַאֲשֹׁתָיו

משקלו המקורי הוא כמו מַרְגְּלֹתָיו. אלא שבגלל הא' עברה התנועה לאות שלפניה.

וכן מְלָאכָה עיקרו מִלְאָכָה, וכן 'תְלָאָה' 'תְעָלָה', עיקרם תִלְאָה תִעְלָה.
 
הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ, הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם. במקרא לא נהוג להשיב כן או לא, אלא לענות תשובה מלאה.
 
וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן
העבר משורש זה הוא מהבנין הקל. ומסתבר שגם מילה זו היא מהקל, והיא ממשקל אפעֵל. וכן הוא בשורש גנן, העבר מהקל והעתיד יָגֵן, והעניין כנ"ל.
 
יֶאֱהָבַנִי

עיקרו בצירה יאהבֵני, אך מעטים באו בפתח, וכן יַבְדִּילַנִי (ישעיהו נו, ג), תִּדְבָּקַנִי (בראשית יט יט), או בקמץ יְשִׂימָם (דברים ז, טו), יִלְבָּשָם (שמות כט, ל).
 
דָּנַנִּי

מצאנו שיבוא דגש בנ' לתפארת, 'יַסֹּר יִסְּרַנִּי' (תהלים קיח יח), מכלול ה., ובספר תורת האלהים (בראשית ג ט) כתב שהוא כמשקל העתידים בשתי נ' כמו יְכַבְּדָנְנִי.
 
וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי

נראה שנשמט הדגש, ועיקרו לָקַחַתְּ, וכמוהו 'עֵת נִשְׁבֶּרֶת (נִשְבַּרְתְּ) מִיַּמִּים' (יחזקאל כז לד).
 
וַיֵּחַמְנָה

היה ראוי וַתֵּחַמְנָה, וכן 'וַיִּשַּׁרְנָה' (ש"א ו יב). ונראה שבשניהם היה צורך להדגיש ששרשם מנחי פ"י, שאם היה אומר וַתֵּחַמְנָה' היה זה יכול להיות גם קל משרש חמם, וכן וַתָּשַרְנָה היה אפשר לומר שהוא מלשון שיר, והפתח בעבור הר'. ומה שבא הי' בחירק יתכן שזה להקל על קריאת הי', והדגש לתפארת.
 
וַיֶּחֱמוּ

כבר במקרא מצאנו שבאו רבות בצורת רבים, כמו 'וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן' (בראשית ל לט), 'אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ' (שופטים כא כא), 'יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן' (אסתר א כ), 'הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם… אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ' (שה"ש ב ז, ג ה) 'הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָים אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ' (ה ח), ויש שיבואו בת' הנקבה ובסיום הזכרים 'וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת' (יחזקאל לז ז), 'וְאַלְמְנוֹתֶיךָ עָלַי תִּבְטָחוּ' (ירמיהו מט יא), מכלול יט:.
 
לְיַחְמֵנָּה

כינויי המקור עיקר משקלם ככינויי השמות, דְּבָרָם דְּבָרוֹ דְּבָרָהּ, שמשמעות המקור היא פעולה סתמית, והיחס אליה הוא כשם, למשל, 'בבואי' עניינו בזמן פעולת הביאה שלי. והכינוי שוה הוא לנושא ולמושא. אך מעטים באו עם כינויי הפועל לציון המושא, ובעיקר עם כינויי העתיד. ובא כך בעיקר בכינוי למושא מדבר יחיד, פָקְדֵנִי. ובאחרים מצאנו רק ארבעה 'לְהוֹצִאֵהוּ' (ירמיהו לט יד), 'לְיַסְּרֶךָּ' (דברים ד לו), 'לְקַלְלֶךָּ' (דברים כג ה) 'לְיַחְמֵנָּה' (בראשית ל מא) (חריג שבא בצירה). ועוד מצאנו שנים שבאו עם כינויי העבר 'לְרַמּוֹתַנִי' (דה"א יב יח), 'לְהוֹצִיאָנוּ' (שמות יד יא) (ואפשר שבא כך להשוות למילים לְקַחְתָּנוּ, לָנוּ שבאו קודם, או שהוא בגלל הא' וכמו 'רֹאָנִי' (ישעיהו מז י).
 

עִמָּדִי

במילון התנ"ך של שטיינברג כתב שמילה זו מורכת מהמילים 'עם ידי'.
זה מתאים לכל היותר על הפסוק: הכר לך מה עמדי וקח לך ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם.
אבל ברוב המקומות זה לא מתאים כגון: ואלוקי אבי היה עמדי, ועוד רבים מאין ספור שלא מתאים שם התייחסות לידיו.
 
זה מתאים לכל היותר על הפסוק: הכר לך מה עמדי וקח לך ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם.
אבל ברוב המקומות זה לא מתאים כגון: ואלוקי אבי היה עמדי, ועוד רבים מאין ספור שלא מתאים שם התייחסות לידיו.
מצרף את דבריו. הוא מתייחס בהחלט לדוגמאות כגון זו. ואף האחרים הם כנראה התרחבות של המשמעות.
 

קבצים מצורפים

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון
✖ ❓