שבועות הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם - טעמים (1 צופה)

[אחד יחיד]

שמעתי ואיני מצליח למצוא את מקורו היה זכור לי שזה מדויק ברש"י
שהכוונה היא משום שאנו רוצים להראות שגם על הגוף מקובל מתן תורה ולא רק על הנשמה והדרך להראות שהדבר מקובל על הגוף שהוא מגיב בדרכי הנאות שלו אכילה שתיה עגלא תילתא וכדו'

לחץ כדי לכווץ...

כמדומה שזה אכן הביאור על דרך הפשט,
וכלשון רש"י "להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל",
שיש ענין מיוחד בעצרת להדגיש שקבלת התורה איננה באה "על חשבון" החיים של האדם [כפי תשובתם של האומות בסירובם],
אלא אדרבה - גם מערכת החיים הארצית שמחה בקבלת התורה.

בנותן טעם להביא כאן מה שראיתי כתוב בשם הגרב"צ קוק שליט"א,
שידוע שמרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל הקפיד שלא לאכול בפני אחרים, וק"ו בפני ציבור,
אמנם פעם אחת בשנה היה אוכל מרן הגרי"ש בפרהסיא - בקידוש שנערך בביהכנ"ס לאחר סיום התפילה בחג השבועות.
והסביר הגרב"צ שהגרי"ש עשה כן מכח דברי רש"י הנ"ל - להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל.

כך שהמסקנה היא שמטרת ה"לכם" בשבועות איננה בשביל ההנאה שלנו באכילה,
אלא בשביל המשמעות שהאכילה שלנו מייצגת - שנוח ומקובל להם לישראל.
היא מרוממת את החיים של האדם.

לחץ כדי לכווץ...

יישר כח.
תשובה כזאת חיפשתי, שמניחה את הדעת באמת.
אך עדיין אשמח לשמוע את מקורו המדוייק.

 

[חפץ בחיים]

והקושיא מתעוררת מאליה, וכי הדרך להראות שאנו חפצים בתורה הוא על ידי אכילה ושתיה ושאר עינוגי הגוף?
וכי האופן להודות על כך שלמדתי תורה ונתרוממתי הוא על ידי אכילת עגל משובח?

לחץ כדי לכווץ...

לא כ"כ הבנתי את הדו"ד כאן
בגמ' פסחים יש פלוגתא על המועדים אם כל מועד מחוייב בחציו לד' חציו לכם, או שיבחר האדם אם כולו לד' או כולו לכם. ומבואר שם בסוגיא שהפלוגתא היא האם השמחה ביו"ט היא מצוה או לא. ואמר ר' יוסף שבעצרת השמחה היא בודאי מצוה כיון שהתורה מצד עצמה יכולה ח"ו להיראות כאילו היא עול על ישראל ואינה מקובלת עליהם, משום כך חשוב וראוי להראות את השמחה.
האופן לשמוח ולהראות שמחה הוא על ידי בשור ויין, לשבת וללמוד זה ענין בפני עצמו אך אינו קשור לדין השמחה. והראיה שלמ"ד דהשמחה אינה מצוה יכול לנהוג באופן שכולו לד'.
ולא ראיתי בסוגיא זו עניין להודאה כלל.
זאת כמובן על דרך הפשט, ובעלי הסוד ורומזי הרמזים בודאי יאריכו רבות.

 

[אוהב ספר]

בגמ' פסחים יש פלוגתא על המועדים אם כל מועד מחוייב בחציו לד' חציו לכם, או שיבחר האדם אם כולו לד' או כולו לכם. ומבואר שם בסוגיא שהפלוגתא היא האם השמחה ביו"ט היא מצוה או לא. ואמר ר' יוסף שבעצרת השמחה היא בודאי מצוה כיון שהתורה מצד עצמה יכולה ח"ו להיראות כאילו היא עול על ישראל ואינה מקובלת עליהם, משום כך חשוב וראוי להראות את השמחה.
האופן לשמוח ולהראות שמחה הוא על ידי בשור ויין, לשבת וללמוד זה ענין בפני עצמו אך אינו קשור לדין השמחה. והראיה שלמ"ד דהשמחה אינה מצוה יכול לנהוג באופן שכולו לד'.

לחץ כדי לכווץ...

כבר ביאר השואל את דבריו למעלה שכוונתו על העניין של ה'הודאה', המבוארת ברש''י

 

[חפץ בחיים]

כבר ביאר השואל את דבריו למעלה שכוונתו על העניין של ה'הודאה', המבוארת ברש''י

לחץ כדי לכווץ...

לא כתוב ברש"י הודאה.

 

[אוהב ספר]

לא כתוב ברש"י הודאה.

לחץ כדי לכווץ...

איה''נ, כן העיר כבר הרב @הצעיר שבחבורה למעלה,
אלא דכן הבין השואל

שם זה מדין שמחה, ולא מדין הודאה.

לחץ כדי לכווץ...

 

[אחד יחיד]

לא כתוב ברש"י הודאה.

לחץ כדי לכווץ...

איה''נ, כן העיר כבר הרב @הצעיר שבחבורה למעלה,
אלא דכן הבין השואל

לחץ כדי לכווץ...

אכן, אבל רק ביארתי דבריו
@אחד יחיד

לחץ כדי לכווץ...

כך הבנתי מדברי רש"י, שר' יוסף אמר להכין עגלא תילתא כהודאה על כך שלמד תורה ונתרומם.

 

[חפץ בחיים]

כך הבנתי מדברי רש"י, שר' יוסף אמר להכין עגלא תילתא כהודאה על כך שלמד תורה ונתרומם.

לחץ כדי לכווץ...

אם כך שאלתך מצויינת
מה הקשר בין סעודה להודיה
אבל האמת שהסעודה היא מכלל השמחה
ולכן הכל מבואר

 

[אוהב ספר]

כך הבנתי מדברי רש"י, שר' יוסף אמר להכין עגלא תילתא כהודאה על כך שלמד תורה ונתרומם.

לחץ כדי לכווץ...

ומדוע א''א לומר שהכוונה לשמוח על שלמד תורה ונתרומם?

 

[אחד יחיד]

ומדוע א''א לומר שהכוונה לשמוח על שלמד תורה ונתרומם?

לחץ כדי לכווץ...

כך הבנתי, וגם מלשונו 'אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא' משמע שבא להודות.

 

[הצעיר שבחבורה]

כך הבנתי, וגם מלשונו 'אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא' משמע שבא להודות.

לחץ כדי לכווץ...

לכאו', באותה המידה, זה גם סיבה לשמחה.

 

[אחד יחיד]

ביאור נפלא בענין זה.

 

[הצעיר שבחבורה]

ביאור נפלא בענין זה.

לחץ כדי לכווץ...

נפלא.
אך שים לב שאינו עוסק כלל בנושא הודאה כל שהיא.

 

[אחד יחיד]

נפלא.
אך שים לב שאינו עוסק כלל בנושא הודאה כל שהיא.

לחץ כדי לכווץ...

אכן.
ושבעים פנים לתורה.

 

[אהבת תורה]

ביאור נפלא בענין זה.

לחץ כדי לכווץ...

המאמר הנ"ל נפלא מאוד,
אך אינו מסביר את פשטות הגמ' שדברי רב יוסף הם חלק מהמצוה של "בעינן נמי לכם".

 

[אוהב ספר]

אכן.
ושבעים פנים לתורה.

לחץ כדי לכווץ...

אך אם אינו מדובר על הודאה לק''מ וכנתבאר למעלה

 

[אחד יחיד]

וראה כאן ביאור נפלא בענין:

הכל מודים דבעצרת בעינן נמי לכם!

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[מאן דהו]

והקושיא מתעוררת מאליה, וכי הדרך להראות שאנו חפצים בתורה הוא על ידי אכילה ושתיה ושאר עינוגי הגוף?

לחץ כדי לכווץ...

הבעש"ט משיב במשל.
משל למלך שהגיע לכפר קטן ורצה לפוש, אך בני העם הסתקרנו ורבו עם השומרים לראות את המלך והפריעו את מנוחת המלך. אמר המלך לעשות להם סעודה, כיון שראו שולחן ערוך שכחו מהמלך וישבו לאכול.

הנמשל, כדי שהגוף יעזוב במנוחה את הנשמה נותנים לו לאכול והוא נותן לה מנוחה. סיבה נוספת - אמר ר' יהושע בן לוי, כשעלה משה לשמים וביקש את התורה, אמרו המלאכים להורגו ובקשו מה' "תנה הודך [=תורתך] על השמים". ה' אמר למשה - אחוז בכיסאי וענה להם. אמר להם... מה כתיב בה? "זכור את יום השבת לקדשו" - כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? "כבד את אביך ואת אמך" - אב ואם יש לכם?... "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב" - קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו המלאכים] לקב"ה... וכל אחד ואחד נעשה אוהב למשה ומסר לו דבר, שנאמר [תהלים סח, יט]: עָלִיתָ לַמָרום שָבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָ מַתָנות בָאדָם - בִשְכַר שקראוך אדם, לקחת מתנות. וכך הוכיח להם משה שכל עשרת הדברות נאמרו לבני אדם, עד שהודו לו ואמרו: "ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ", ולא אמרו בשמים.
יוצא אם כן שבעקבות ההבדל בינינו לבינם קיבלנו את התורה. לכן אוכלים ושותים דווקא ביום מתן תורה, כדי להדגיש את ההבדל שיש בינינו לבין המלאכים...

 

[בעריש]

מתוך ספרו הנפלא של הגאון ר' אשר ליבוביץ [בהגה"ג רב"ב שליט"א ר"י קמניץ] על שבועות בשם אשרי אנוש:

הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם​

בגמ' בפסחים דף ס"ח "דתניא רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביו"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה רבי יהושע אומר חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש ואמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר עצרת לה' אלקיך וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם ורבי יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם אמר רבי אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מ"ט יום שניתנה בו תורה הוא וכו' מר בריה דרבינא כולה שתא הוה יתיב בתעניתא לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורי עצרת יום שניתנה בו תורה וכו'", ופרש"י "דבעינן נמי לכם שישמח בו במאכל ומשתה להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו". ובביה"ל פ' יתרו הק' דוכי בשביל שניתנה בו תורה יהיה החיוב נמי לכם, אדרבה יותר היה צריך לקיים ביום זה כולו לה', עיי"ש מה שתי'.

וע"ע בגמ' שם "רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא אמר אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא", ופירש"י "אי לאו האי יומא שלמדתי תורה ונתרוממתי הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף ומה ביני לבינם"[1].

ונראה דהנה אי' בבי' מהגר"א למש' באבות פ"ו מ"ד "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וכו' אשריך וטוב לך וכו'", ובי' הגר"א דהכוונה בזה דצריך לקבל על עצמו התמסרות ודביקות בתורה עד כדי לחיות חיי צער, אולם אחר שכבר קיבל על עצמו ללמוד תורה בכל מצב, שוב יכול הוא ליהנות גם מעוה"ז, וע"ז אמר כך היא "דרכה" של תורה, ר"ל הדרך לבוא אליה הוא ע"י שיקבל ע"ע פת במלח וכו', אבל אח"כ יוכל להיות גם אשריך בעוה"ז.

ונראה דדבר זה מוכח מקרא במלכים א' פ"ג, שהקב"ה שאל את שלמה המלך בחלום מה תבקש, ושלמה ביקש לב שומע להבין בין טוב לרע לשפוט את ישראל, "וייטב הדבר בעיני ה' כי שאל שלמה את הדבר הזה. ויאמר אלקים אליו יען אשר שאלת את הדבר הזה ולא שאלת לך ימים רבים ולא שאלת לך עשר ולא שאלת נפש איביך ושאלת לך הבין לשמע משפט. הנה עשיתי כדבריך הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך. וגם אשר לא שאלת נתתי לך גם עשר גם כבוד אשר לא היה כמוך איש במלכים כל ימיך". ולכאו' אי נימא דעושר וכבוד הם דברים המזיקים ומפריעים להתעלות בתורה, א"כ למה נתן לו הקב"ה דברים אלו.

ומבו' דאחרי ששלמה הגיע להכרה שאינו רוצה שום דבר בלתי לה' לבדו, ואין דבר שמשתווה לערך לימוד התורה, ובכל תנאי ובכל מצב הוא מוסר את נפשו ומקדיש את כולו ללימוד התורה, שוב אין מניעה ואין חסרון שיהיה לו גם שאר דברים, ואינם מפריעים להתעלות בתורה, ויכול היה לקבל גם עושר וגם כבוד.

אמנם לכאו' צ"ע בזה ממש"כ התוס' בכתובות ק"ד ע"א בשם המדרש "עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו ומייתי הא עובדא דרבי", היינו עובדא דאי' בגמ' שם "בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה אמר רבש"ע גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה וכו'", הרי מבו' דיש מעלה בעצם של תורה ול"ש להתעלות בתורה ושיכנסו לתוך גופו בלא ניתוק מוחלט מתענוגות והבלי העוה"ז, וכן אי' בגמ' בברכות ס"ג ע"ב "אמרי דבי רבי ינאי מאי דכתיב כי מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ אף יוציא דם ומיץ אפים יוציא ריב במי אתה מוצא חמאה של תורה במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה", וכ"ה בעירובין נ"ד ע"א אמר רב הונא מאי דכתיב חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלקים אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת וא"ד שמסרחת ואוכלת תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו", וכפי' קמא ברש"י שם "שדורסת ואוכלת מיד לאחר הריגתה שאינו מקפיד על תענוגים אלא אוכל בשר בלא תבלין וכן שאר עינוגין", וכ"ה במש' באבות פ"ו מ"ה מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם "במיעוט שינה במיעוט שיחה במיעוט תענוג במיעוט שחוק במיעוט דרך ארץ", וכן נפסק בשו"ע הל' ת"ת סי' רמ"ו סכ"א "אין דברי התורה מתקיימים במי שמתרפה עצמו עליהם ולא בלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתייה אלא במי שממית עצמו עליה ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו", וא"כ איך זה עולה עם מה שנתבאר לעיל דאחר שמקבל התורה בכל מצב, אין מניעה והפרעה שיהנה מהעוה"ז, וגדולה מזו שהגר"א בביאורו לשו"ע ציין מקור הדין ממש' באבות הנ"ל דכך היא דרכה של תורה.

וביותר צ"ע דהרי על רבי עצמו אי' בגמ' בברכות נ"ז ע"ב דלא פסק משלחנו לא צנון ולא חזרת ולא קשואין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, ונהנה משני שולחנות כש"כ התוס' שם ה' ע"ב, ועשיר גדול היה כמבו' בב"מ פ"ה ע"א דאהורייריה דרבי הוה עתיר משבור מלכא, ובגיטין נ"ט ע"א "מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד" (לפירש"י שם דגדולה הכוונה לעושר, וגבי משה אי' במדר"ר ויקרא ל"ב, ב' "ד"א גם במדעך מלך אל תקלל זה משה דכתיב ויהי בישורון מלך ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר זה משה ומהיכן העשיר משה א"ר חנין מחצב של סנפירינון ברא לו הקב"ה בתוך אהלו ומשם העשיר הה"ד פסל לך הפסולת שלך באותה שעה אמר משה ברכת ה' היא תעשיר"). ובתוס' בע"ז י"א ע"א תי' דכל זה לא היה לעצמו, אלא רק לאוכלי שולחנו שהיו רבים.

ונראה, דהנה ידועים דברי הרמב"ם פ"ג מהל' דעות ה"ג "נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד אפי' בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה' ואפילו בשעה שהוא ישן אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה נמצאת שינה שלו עבודה למקום ב"ה ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". וכ"ה באריכות בפ"ה משמונה פרקים להרמב"ם, וע"ע בשו"ע או"ח ריש סי' רל"א[2].

והיינו דע"י שמשתמש עם העוה"ז לצורך רוחניות, שוב אי"ז מוגדר כעוה"ז אלא כחלק מעבודת ה', ואדרבא חייב להודות להקב"ה על כך שברא כל אלו לשמשני, דיש בהם תועלת לו בעבודת ה', וא"כ אפשר דמי שמקבל ע"ע תורה בניתוק מוחלט מהבלי העוה"ז, הרי איגלאי בזה שכל יסוד חייו אינו אלא תורה, ואין לו בעולמו אלא תורה ועבודת ה', וכיון דהוא נעשה למציאות וחפצא של תורה, ממילא בהכרח מונח בזה שכל עוה"ז שיהא לו יהא לצורך גבוה, וממילא אי"ז מוגדר כהנאה מהעוה"ז, אלא ככלי עזר לעבודת ה', ונעשה הכל לרוחני חלק מעבודת ה'[3].

ולפי"ז מה שאמר רבי במדרש שלא נהנה מהעוה"ז, הכוונה בתור הנאת העוה"ז גרידא, אלא כל מה שנהנה היה הנאה רוחנית, כיון שהיה רק לצורך גבוה, וכל הנך מימרות בגמ' על מעלת הפרישות מעוה"ז כתנאי לקניין בתורה, הוא רק כאשר משתמש בהנאות העוה"ז בתור תכלית בפנ"ע, אבל אם העוה"ז הוא כלי והכשר לתורה ועבודת ה', הרי"ז נעשה רוחני, וכש"כ רש"י בעירובין שם "לפי שמצינו בכל התלמוד שדרך תלמידי חכמים להקפיד על מאכלן דרך גדולה וכבוד ועל מלבושיהן כדכתיב ולמשנאי אהבו מות".

והדברים מפורשים בדברי הטור סי' רל"א "כללו של דבר חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול את כל מעשיו במאזני שכלו וכשרואה דבר שבא לידי עבודת הבורא יתעלה יעשהו ואם לאו לא יעשנו ומי שמדות הללו מצויות בו נמצא עובד את בוראו כל ימיו אפילו בשעת שבתו וקומו והלוכו ובשעת משאו ומתנו ואפי' באכילתו ושתייתו ואפילו בתשמישו ובכל צרכיו ועל הדרך הזה זקף רבינו הקדוש אצבעותיו למעלה בשעת מיתתו ואמר גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי מהם אלא לש"ש"[4].

והנה בגמ' בתענית י"א ע"א "אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא סבר כי האי תנא דתניא רבי אלעזר הקפר ברבי אומר מה ת"ל וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזה נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין והלא דברים ק"ו ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר ודבר עאכו"כ רבי אלעזר אומר נקרא קדוש שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש המצער עצמו מכל דבר עאכו"כ", והרי דלר' אליעזר הקפר אין מעלה ותכלית כלל לצער עצמו מליהנות מהעוה"ז, ואדרבא חוטא נחשב בדבר, ועי' ברש"י שם ד"ה שהביא הגמ' בהוריות י' ע"ב "אמר רבא אטו צדיקי אי אכלי תרי עלמי מי סני להו אלא אמר רבא אשריהם לצדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים של עולם הזה בעולם הזה" (ולכאו' צ"ע מה שדימה רש"י הסוגיא בהוריות, דשם הנידון הוא האם מתנקה משכר העוה"ב ע"י חיי עוה"ז, אמנם ר' אליעזר הקפר דן מצד עבודת ה' של האדם האם נכון הוא למנוע מעצמו תענוגות העוה"ז), וע"ע בשו"ע סי' תקע"א סק"א ובמשנ"ב שם סק"ב, ולכאו' צ"ע דאיך זה עולה עם דברי המדרש שיתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו, ודברי רבי שהעיד על עצמו שלא נהנה מהעוה"ז כלל.

ולהמבו' נראה דלר' אלעזר הקפר המצער עצמו נקרא חוטא, כיון שאין שום תכלית לצער עצמו, אלא אדרבא צריך להשתמש עם כל מה שברא הקב"ה בעולמו וליהנות מהם, וחייב כל אדם ליהנות ולברך ולהודות על הנאתו, ורק שצריך להפכו לרוחני להיות אמצעי לעבודת ה', וע"ז פליג ר' אלעזר דכל כמה שהצער וההתגברות גורם לו התעלות רוחנית, הרי דג"כ נחשב שימוש והנאה מהעוה"ז, באופן שזה מסייע לו להתקרב להקב"ה יותר ולהיות קדוש.

עכ"פ להמבו' נראה, דאדרבא, אחרי שיש קבלת התורה, ומקבל ע"ע תורה מתוך ויתור מוחלט על כל תענוגות העוה"ז, הרי שוב כל החלק של הלכם היינו הגשמיות נעשה נמי רוחניות, והכל הוי חלק מהתורה, וע"כ כו"ע מודו דבשבועות בעינן נמי לכם, שהרי הלכם הוי נמי חלק מהשמחה של קבלת התורה שהכל נעשה חפצא של תורה, וכל הגשמיות נתהפכו להיות רוחני.

ומבו' נמי מה שביקש ר' יוסף שישחטו לו בחג השבועות עגלה מובחרת ומשובחת ביותר, "דאי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא", דעד קבלת התורה הרי אם היה אוכל מאכלים משובחים הרי היה סתם לתאוות ליבו וכמה יוסף איכא בשוקא, ומותר האדם מן הבהמה אין, אבל אחר קבלת התורה בכל מצב, הרי אכילת מאכלים משובחים גופא נעשה לרוחני וחלק מעבודת ה', והצדיק אוכל לשובע נפשו, והרי"ז חלק ממעלתו של היום להפוך את כל העולם הגשמי לרוחני, ולחלק ממעלתו של ר' יוסף.

ואפשר להוסיף לפי"ז, דהנה מצד אחד נוהגין להיות ניעורין בליל שבועות, והטעם לזה כיון דהיה טענה על כלל ישראל שישנו בליל שבועות, ומאידך הרי הכל מודים דבעצרת בעי' נמי לכם. ולהמבו' נראה, דקודם מתן תורה הרי השינה הוי הנאה גשמית, ויש תביעה על כך שנתעסקו בגשמיות בשעה שהיו צריכים להיות נכונים לקבלת התורה, אבל אחר מתן תורה שקיבל על עצמו עול תורה בכל המצבים בלי תנאים, הרי הלכם הוי לצורך תורה ונעשה להנאה רוחנית, כיון דהוי חלק מהחפצא של תורה[5].

---

[1] שמעתי עדות כי פעם אחת הרים זקני מרן הגרב"ד את ידו הקדושה בחג השבועות בישיבה וקרא 'אי לאו האי יומא, מי יודע אם היד הזאת לא היתה רוצחת ושופכת דמים'. והגר"ר גרוזובסקי אמר שהגרב"ד היה רגיל לכנות את היו"ט של שבועות 'דער יום טוב פון די טשוועקעס' (היו"ט של המסמרים), שביום זה נקבע בנפשותינו במסמרים חזקים הכח לעמוד נגד כל הקשיים בעסק התורה. וע"ז נתן ר' יוסף הודאה שאלמלא יום זה שניתן בו הכח (ע"י הנתרוממתי) ונקבע בנשמות ישראל במסמרים חזקים ועמוקים לעמוד בעול התורה ולהתגבר על כל הנסיונות, לא היה יכול לעמוד בהם.
[2] בגמ' שבת פ"ט ע"ב "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך לעת"ל יאמר לו הקב"ה לאברהם בניך חטאו לי אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך אמר אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים אפשר דבעי רחמי עלייהו אמר ליה בניך חטאו אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך אמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה אמר לו ליצחק בניך חטאו לי אמר לפניו רבש"ע בני ולא בניך בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם בני בכורי עכשיו בני ולא בניך ועוד כמה חטאו כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דל עשרין דלא ענשת עלייהו פשו להו חמשין דל עשרין וחמשה דלילותא פשו להו עשרין וחמשה דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל ודבית הכסא פשו להו תרתי סרי ופלגא אם אתה סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עליך ואת"ל כולם עלי הא קריבית נפשי קמך פתחו ואמרו כי אתה אבינו וכו".
לכאו' צ"ע דהאיך ביקש יצחק להוריד את כל הזמנים הנצרכים לקיום גוף האדם שבהם לא חטאו, הרי הם ג"כ בכלל החטא, דאם היה מכוון בעשייתם שיהיו נעשין כדי שיהיה לו כח לעבוד את ה' הרי הם היו נחשבים ג"כ עבודת ה', וא"כ החוטא שבודאי לא היה כוונתו באותן הזמנים לעבודת ה', א"כ יהא נתבע על כך שכל הזמנים האלו לצורך הגוף לא היו לצורך גבוה, וביותר צ"ע דכיון דכל חייו היה לחטא, ממילא יהא נחשב כל מה שעמל בשביל קיום הגוף אפי' כהכשר להעבירה, וא"כ איך יצחק ביקש שיורידו כל זמנים אלו מחשבון החטא.
מבו' בזה דודאי א"א לבוא בתביעה על האדם על קיום הגוף אם לא נעשו לצורך עבודת ה', דבהכרח מחוייב הוא לקיים גופו, ורק דיכול להיות לו המעלה להיחשב עבודת ה' היכן שכן נתכוון לצורך גבוה.
[3] והנה בברכות ס"ג ע"א "דרש בר קפרא איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך אמר רבא אפי' לדבר עבירה". ועיי"ש ברש"י שבי' "בכל דרכיך אפי' לעבור עבירה דעהו תן לב אם צורך מצוה הוא כגון אליהו בהר הכרמל עבור עליה", אמנם באו"א אפשר דבכל דרכיך הכוונה דכדי שיגיע למעלה נשגבה זו צריך שיהא משעבד כל דרכיו וכל תכלית חייו להיות קודש לה', ורק אז נתהפך הכל להיות רוחני, אבל אם פעמים עושה לצורך הנאת גופו, הרי אף כשיהא בכוונתו לצורך גבוה לא יהא נחשב אלא כהכשר מצוה אבל לא יתהפך להיות רוחני, דכדי שיתהפך להיות רוחני צריך בכל דרכיך היינו שכל מהות ותכלית חייו של האדם יהיו רוחני, ממילא כל הצרכים הגשמים נעשים בהכרח רוחניים, וע"ז קאמר בגמ' ואפי' לדבר עבירה, היינו דבכל דרכיך הנצרך הוא להיותו דבוק כל כולו ברוחניות, להקריב את כל חייו לגבוה, וע"י מה דנכשל בעבירה אינו מפקיע דביקותו בעולם הרוחני, ומדוייק לפי"ז ל' הרמב"ם "נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד", והדברים מפורשים בד' הרמב"ם בפיהמ"ש ברכות פ"ט מ"ה "ואהבת את ה' אלקיך וכו' בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע ר"ל שישים בלבו אהבת האל והאמונה בו אפילו בעת המרי והכעס והרוגז שכל זה הוא יצר רע כאמרם בכל דרכיך דעהו אפי' בדבר עבירה".
ויש להוכיח כן מהא דמקיים בכל דרכך דעהו אף בשעה שהוא ישן כמבו' ברמב"ם, ואע"ג דלד' הרבה ראשונים ישן אינו בר דעת ובר חיובא ול"ש קיום מצוה לגביה (בפשטות צ"ל דאע"ג דהמכוין בדברים הגשמיים לצורך רוחני חשיב עובד ה', אמנם אי"ז חשיב קיום מצוה, וכמו דפשוט דלא ייפטר עי"ז מדין עוסק במצוה, וזה שפיר שייך גם בשעת שינה). ובהכרח כיון דכל כולו מציאות של עובד ה', ממילא כל מהות ותכלית חייו קודש לה', וע"כ יכול לקבל שכר גם על השינה.
[4] וז"ל המסילת ישרים פכ"ו "והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש וסימניך אכילת קדשים שהיא עצמה מצות עשה ואמרו ז"ל (ספרא) כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים ותראה עתה ההפרש שבין הטהור לקדוש הטהור מעשיו החומרים אינם לו אלא הכרחים והוא עצמו אינו מתכוין בהם אלא על צד ההכרח ונמצא שעי"ז יוצאים מסוג הרע שבחומריות ונשארים טהורים אך לכלל קדושה לא באו כי אילו היה אפשר בלתם כבר היה יותר טוב אך הקדוש הדבק תמיד לאלהיו ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעוה"ז והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן כמקדש וכמזבח וכמאמרם ז"ל (ב"ר פפ"ב) ויעל מעליו אלהים האבות הן הן המרכבה וכן אמרו (רש"י בראשית י"ז) הצדיקים הן הן המרכבה כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים כי ודאי הוא שיהיה נחשב לעילוי גדול אל אותם הדברים שהיו עולים על גבי המזבח כיון שהיו נקרבים לפני השכינה וכ"כ יתרון היה להם בזה עד שהיה כל מינם מתברך בכל העולם וכמאמרם ז"ל במדרש כן המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל עילוי הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא וכאילו נקרב על גבי המזבח ממש. והוא הענין שאמרו עליו ז"ל (כתובות ק"ה) כל המביא דורון לת"ח כאילו הקריב בכורים וכן אמרו (יומא ע"א) ימלא גרונם של ת"ח יין במקום נסכים ואין הדבר הזה שיהיו הת"ח להוטים אחרי האכילה והשתיה ח"ו שימלאו גרונם כמלעיט את הגרגרן אלא הענין הוא לפי הכונה שזכרתי כי הת"ח הקדושים בדרכיהם ובכל מעשיהם הנה הם ממש כמקדש וכמזבח מפני שהשכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש ממש והנה הנקרב להם כנקרב ע"ג המזבח ומילוי גרונם תחת מילוי הספלים (ספלים שהיו על גבי המזבח שהיו מנסכים לתוכם יין). ועל דרך זה כל תשמיש שישתמשו מדברי העולם אחרי היותם כבר דבוקים לקדושתו יתברך הנה עילוי ויתרון הוא לדבר ההוא שזכו להיות תשמיש לצדיק וכבר הזכירו ז"ל בענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו (חולין צ"א) אר"י מלמד שנתקבצו כולן והיתה כל אחת אומרת עלי יניח צדיק ראשו וכו'".
[5] והנה בגמ' מנחות ע"ג ע"ב "אמר רב הונא שלמי העובדי כוכבים עולות איבע"א קרא ואיבע"א סברא איבע"א סברא עובד כוכבים לבו לשמים ואיבעית אימא קרא אשר יקריבו לה' לעולה כל דמקרבי עולה ליהוי", והנה בסברת לבו לשמים כ' רש"י "כוונתו הוא שיהא קרבנותיו כליל לשמים ולא שיאכלו", ולכאו' צ"ע דהא בשלמים האכילה היא חלק מקיום דין וריצוי הקרבן, כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ולמה חשיב קרבן זה פחות לשמים, וכי ישראל המקדיש שלמים אין לבו לשמים (ועי' בשו"ת חת"ס ח"ז סי' מ"ז דכ' דבאמת העכו"ם נצטוו על הקרבת הקרבנות ולא על אכילתן, וע"כ אין להם שום מעלה וקיום באכילת בשר הקרבן), אמנם נראה דאצל עכו"ם לא נתפס כלל שיהא שייך להפוך הגשמי לרוחני, כיון דאין עליו עול מלכות שמים, ואין גופו משועבד לעבודת השי"ת, וע"כ לפי שכלו אף בקרבן אם יש בו אכילת אדם הוא מיעוט בקרבן לשמים.