תשרי א' תשרי - יום פטירת המלבי"ם (1 צופה)

[גרינפלד]

רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר (המַלְבִּי"ם, גם המגיד מקמפן; י"ט באדר תקס"ט – א' בתשרי תר"מ) היה רב יליד ווהלין, מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים. פעל באימפריה הרוסית, בפרוסיה וברומניה.

מלבי"ם – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[גרינפלד]

כידוע, הרעיש הגה"ק המלבי"ם זי"ע את העולם בחיבורו המקיף והעמוק 'ארצות החיים' על שו"ע או"ח, אך לא הוציא לאור אלא חלק ראשון, עד אמצע הלכות תפילין. תלה זאת המלבי"ם במשפט שיצא מפי הגה"ק בעל החתם סופר זי"ע.

וכך היה מעשה:

כאשר ביקר המלבי"ם בפרשבורג, עלה לבית הכנסת הגדול בשבת בשעת רעווא דרעוין. באותה שעה ישב החתם סופר עם תלמידיו בסעודה שלישית. והנה בלי משים, עמד המלבי"ם במקומו של החתם סופר. כשהגיע החתם סופר לתפילת מעריב, ראה את המלבי"ם עומד במקום מושבו, חרד המלבי"ם וביקש לפנות את המקום. אך החתם סופר מיהר ואמר לו: "השארו לעמוד במקומכם"!

מאז – סיפר המלבי"ם – "נשאר במקומו", ולא הצליח להמשיך הלאה במלאכתו ולסיים חיבורו על השולחן ערוך…

מאידך גיסא מסופר, שבעיירה רופשיץ התגוררה משפחה ולה ילד משותק. יום אחד יעצו לבני המשפחה: "דרכו של הצדיק רבי נפתלי מרופשיץ לעבור לבית מדרשו דרך גשר צר הנוטה על פני הנהר. הניחו את הילד המשותק על הגשר"…

עלה הרבי מרופשיץ על הגשר כשהוא שקוע בשרעפיו, והילד, כצפוי, חסם את דרכו. חשב הרבי לתומו שהילד השתטח שם להנאתו על כן דחקו ברגלו והורה לו "קום"! ויהי אך יצא הדיבור מפי הצדיק, מיד קם… הילד ופינה את המעבר!…
​

(גליון פנינים)​

 

[גרינפלד]

סיפר הגאון רבי משולם דוד סולובייציק זצ"ל: היה אצלי המזכיר של ישיבת "תפארת ישראל" בחיפה, וסיפר שהיה לישיבה זו גובה כספים שהיה זקן מופלג, ובהיותו בן פ"ג נפל ושבר רגלו, ומכיון שלזקן זה לא היתה משפחה, לקחו המזכיר הנ"ל לבית החולים. בבית החולים בדקו את רגלו ואמר לו הפרופסור שלמעשה צריך ניתוח, אלא שבגיל זה יש סכנה וקושי לנתח, ולכן הוא ישים מסמר ברגלו. שאלו אותו זקן אם אפשר ע"י מסמר, מדוע בכלל צריך לעשות ניתוח? והשיב הפרופסור שכשמניחים מסמר, ההליכה קשה ויש צליעה מסויימת כמו חיגר, משא"כ ע"י ניתוח הרגל מתאחה לגמרי והולכים ככל האדם. אמר הזקן שאם כן הוא רוצה דוקא ניתוח. שאלוהו שהרי הוא בן שישים לזקנה וכו? השיב להם הזקן: זה נוגע רק לכם לענין שאתם צריכים לקום בפני, אבל אני איני צריך לחוש לזה כי יש לי ברכה.

וסיפר להם שפעם ביקר הגאון מלבי"ם בעיר בריסק והרבה אנשים הלכו לבקש ממנו ברכה, והוא היה אז בחור והלך ג"כ לבקש ברכה מהם, וכשנכנס אל המלבי"ם פגש שם את הבית הלוי והמלבי"ם יושבים ביחד, ואמר להם שהוא רוצה מהם ברכה. כיבד המלבי"ם את הבית הלוי שהוא יברך אותו, והביה"ל כיבד את המלבי"ם שהוא יברך, וכך נמשך כמה פעמים שכל אחד כיבד את חבירו. ואז שאלו אותו איזה ברכה הוא רוצה ואמר להם שהוא רוצה ברכה לאריכות ימים, ואז בירכוהו שניהם יחדיו באריכות ימים, על כן לא היה מודאג כלל בקשר לסכנה ומובטח היה באריכות ימים.
​

(הגדת בית הלוי – שיעורי הגרמ"ד דרוש ואגדה, עמ' תמג)​

 

[גרינפלד]

מסופר על המלבי"ם שבכל ליל שבת היה נוהג למסור שיעור בפרשת השבוע, והציבור כולו היה מגיע בהמוניו לשמוע את חידושיו וביאוריו הנפלאים. היו גם כאלו בעלי בתים, שהיו קרובים יותר לכת המשכילים, ובכל זאת באו לשיעור כדי ליהנות מחידושיו. ואע"פ שהמלבי"ם היה מראשי הלוחמים במשכילים, בכל זאת נמשכו ובאו לשיעור.

באחת מהשבתות כשהגיעו לפרשת תצווה, המלבי"ם מסר את השיעור כדרכו, ובסוף השיעור כשהגיע לפסוק "קדש קדשים הוא לה'", הביא את פירושו של רש"י, שמפרש שהכוונה על המזבח, ואמר שאפשר גם לפרש בדרך אחרת, שהכוונה על אהרן הכהן שהוא קודש קודשים ובזכותו יש את הכפרה למזבח, וכמו שכתב בספרו על התורה באריכות.

כאשר המשכילים שמעו מהפירוש הזה, התחילו להתלוצץ מהרב איך הוא העז לפרש פשט אחר מדברי רש"י, ובכלל עצם הפשט הזה הוא לא מובן כלל, איך יתכן שהתורה כותבת על אדם בשר ודם שהוא "קדש קדשים"? הרי קדש קדשים שייך על הקב"ה בכבודו ובעצמו, ואיך יתכן לומר כן על אדם בשם ודם? המשכילים שמצאו כאן פתח ללעוג על גדולי ישראל, הקהילו קהילות של ליצנים שעמדו והתלוצצו על המלבי"ם, שפירש פשט כזה שנראה מוזר בעיניהם.

כאשר המשכילים המשיכו להתלוצץ על דבריו, ניגש אל המלבי"ם אחד ממקורביו, וסיפר לו על ליצנותם של המשכילים, ושאל את המלבי"ם האם באמת לא טעה בפירושו הזה, שפירש אחרת מדברי רש"י?

המלבי"ם לא התרגש מדבריו, דחה בביטול את דברי המשכילים, ואמר: "מה אכפת לי מליצנות של המשכילים?". שאל אותו המקורב: "אבל יש כאן טענה שהם טוענים, שפירשת פשט שאינו נכון, וצריך לדעת האם באמת זה פשט נכון או לא?". ענה לו המלבי"ם: "אם כך שיש שמפקפקים בפשט הזה שאינו אמת, אחזור עליו בשבוע הבא בתחילת השיעור".

בשבת הבאה היה הבית הכנסת מלא מפה לפה, וכולם ציפו לראות איך המלבי"ם יצליח לתקן את הטעות שאמר בשבוע שעבר. המלבי"ם התחיל את השיעור ואמר, שלפני שיתחיל פרשת 'כי תשא', הוא רוצה לחזור על הפסוק האחרון שבפרשת 'תצווה', וחזר על הפסוק "קדש קדשים הוא לה'" עם פירושו של רש"י, והוסיף את פירושו שאפשר לפרש בדרך אחרת שזה הולך על אהרן הכהן שהיה קדש קדשים (ובא לומר בזה, שעל אף כל הליצנות של המשכילים, הפירוש הוא אמת).

הציבור התפלא, מדוע לא תיקן את טעותו, ולמחרת הסביר המלבי"ם שבאמת אין כאן טעות כלל, שפירושו הוא פסוק מפורש בדברי הימים (א' פרק כ"ג), שנאמר: "בני עמרם אהרן ומשה, ויבדל אהרן להקדיש קדש קדשים", ממילא אין כאן טעות, והדברים אמת לאמיתה של תורה. ואמר שהסיבה שלא הביא את הפסוק בשיעור להכות את שיניהם של המשכילים, הוא משום "אל תען כסיל כאוולתו", אלא רק חזר על הפירוש שוב, לומר שלא טעה בדבריו.

כאשר מקורבו של המלבי"ם עלה לארץ, נכנס אל המהרי"ל דיסקין וסיפר לו את כל הסיפור, אמר לו מיד המהרי"ל דיסקין: "וכי עלה על דעתך שהמלבי"ם יטעה ח"ו?"​

 

[גרינפלד]

הנה לגבי המלבי"ם, יש לעורר שכאשר מזכירים את המלבי"ם שלא לומר כפי שהרבה אומרים "מלבי"ם", שהרי מלבי"ם זהו ראשי תיבות של שמו "מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל", וכאשר מזכירים באופן כזה את המלבי"ם, נחשב הדבר שאומרים את שמו ללא תואר 'הרב', ודבר זה אסור שזהו זלזול בכבודו של המלבי"ם, שמזכיר את שמו ללא תואר 'הרב'. ולא גרע מההלכה שאסור לתלמיד לקרוא לרבו בשמו, משום שזהו זלזול בכבודו, אותו הדבר כשקוראים לאחד הגדולים בשמו, זהו זלזול בכבודו ואסור. אלא צריך להקפיד לומר "הרב מלבי"ם" או "המלבי"ם" שמקדים את האות ה' לשמו, שהוא מרמז על הרב.

ובאמת מובא על המהרי"ל דיסקין בספר "עמוד אש" (עמוד קמ"ג), שכאשר הזכירו לפניו את המלבי"ם כמו שרגילים להזכירו "מלבי"ם", היה מוחה ואומר "למה לקפח את התואר 'רבי'?".

וכיוצא בזה י"ל לגבי היעב"ץ, והחיד"א, שלא לומר יעב"ץ או חיד"א בלא ה' קודם, שהרי גם בזה נחשב הדבר שמזכירים את שמם בלא תואר 'הרב' או 'רבי'.​

 

[גרינפלד]

מרן החזון איש זצ"ל סיפר, שכאשר המלבי"ם התחיל לעסוק בחיבורו על ביאור התנ"ך, באה אליו משלחת של גדולי הדור ושאלוהו מדוע הוא מחבר ספרים על התנ"ך, הרי לפי גדלותו הוא יכול להיות 'פוסק הדור', ולענות שאלות בהלכה בנושאים הקשים והמורכבים ביותר, ועתה שהוא משקיע בביאורי התנ"ך, אין לו פנאי לברר את כל השאלות הללו, וטענו לו שהדור זקוק לפוסקים ומשיבים בהלכה, ועדיף יותר שישקיע בהלכה מאשר לחבר חיבורים על התנ"ך.

ענה להם המלבי"ם, שכל הסיבה שהוא כותב חיבור על התנ"ך, היא כדי להראות שכל דברי חז"ל הם אמת לאמיתה, ולבאר את התנ"ך על פי דברי חז"ל, בכדי שהמון העם לא יגררו אחרי טענות ההבל של המשכילים, שמסלפים את הפסוקים ודברי חז"ל על פי דעותיהם הכפרניות, וזוהי הדרך היחידה שבה אפשר לעצור את רוח ההשכלה שלא תכנס לתוככי בתי ישראל.

"וממילא" – אמר המלבי"ם – "אם אחד מכם יקח את העבודה הזו על כתפיו, הנני מסכים לקבל על עצמי לענות על כל השאלות הקשות שבהלכה לכל דורש". אלא שבכדי לחבר חיבור של המלבי"ם על התנ"ך, צריך להיות המלבי"ם בעצמו, ומשום כן, אף רב לא היה מסוגל לקבל על עצמו את המלאכה הגדולה הזו…

ובאמת אפשר לראות את גאונותו של המלבי"ם בהלכה מספרו 'ארצות החיים' על הסימנים הראשונים של שו"ע או"ח, שבהקדמה כותב המלבי"ם, שחיבר את הספר הזה בהיותו בגיל חמש עשרה שנה, ובמשנה ברורה מביא את דבריו להלכה כמעט בכל סעיף וסעיף.​

 

[גרינפלד]

בישיבת חכמי לובלין, הרצה פעם אחד הבחורים חידוש בפני קבוצה מחבריו, כשבמעמד נוכח גם ראש הישיבה הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל.

כשסיים אותו בחור להרצות את חידושו, נענה ואמר אחד הבחורים: "הרי החידוש הזה כבר כתוב במלבי"ם"…

הפנה רבי מאיר שפירא זצ"ל את פניו לאותו בחור, ואמר לו: "זה לא כתוב במלבי"ם, אלא ב'מלבין'. מלבין פני חברו ברבים…
​

(ע"פ אוצר היהדות)​

 

[מה ידידות]

תמונת המלבי"ם:

 

[הצעיר שבחבורה]

מרן החזון איש זצ"ל סיפר, שכאשר המלבי"ם התחיל לעסוק בחיבורו על ביאור התנ"ך, באה אליו משלחת של גדולי הדור ושאלוהו מדוע הוא מחבר ספרים על התנ"ך, הרי לפי גדלותו הוא יכול להיות 'פוסק הדור', ולענות שאלות בהלכה בנושאים הקשים והמורכבים ביותר, ועתה שהוא משקיע בביאורי התנ"ך, אין לו פנאי לברר את כל השאלות הללו, וטענו לו שהדור זקוק לפוסקים ומשיבים בהלכה, ועדיף יותר שישקיע בהלכה מאשר לחבר חיבורים על התנ"ך.

לחץ כדי לכווץ...

מעשה זה שסיפר החזו"א, סותר לכאו' את הסיפור שהבאת בתחילת האשכול

מאז – סיפר המלבי"ם – "נשאר במקומו", ולא הצליח להמשיך הלאה במלאכתו ולסיים חיבורו על השולחן ערוך…

לחץ כדי לכווץ...

---

ענה להם המלבי"ם, שכל הסיבה שהוא כותב חיבור על התנ"ך, היא כדי להראות שכל דברי חז"ל הם אמת לאמיתה, ולבאר את התנ"ך על פי דברי חז"ל, בכדי שהמון העם לא יגררו אחרי טענות ההבל של המשכילים, שמסלפים את הפסוקים ודברי חז"ל על פי דעותיהם הכפרניות, וזוהי הדרך היחידה שבה אפשר לעצור את רוח ההשכלה שלא תכנס לתוככי בתי ישראל.

לחץ כדי לכווץ...

וכפי שכתב זאת בהקדמה לחיבורו על תורת כהנים

ויהי בשנת ה'תר"ד 5604 ליצירה, קול כחולה שמענו צרה כמבכירה; קול תורת ה' תתיפח, תפרש כפיה; ודמעתה על לחיה כי בגדו בה ריעיה. כי נבערו קצת רעי אשכנז ואת ה' נאצו; ויתאספו להפר דת וחוקים ועל צפוניו התיעצו. ויעלו רועים רבים, הרועים ואוכלים את צאן מרעיתם, יכנו את עצמם "רבנים" ו"דרשנים", גם "חזנים" וזובחי עדתם -- כל אלה חוברו אל עיר בראנשווייג אל עמק השדים, ויתפוצצו הכדים הריקים ויתראו הלפידים, ויתלקטו שועלים קטנים ובזנבותיהם אודים. ותצא אש ותאכל שמיר ושית ותבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית. ותבער בהיכל ה' ותבער בין הבדים ותלהט את ארון הברית. ותאמר להשחית את לוחות האבנים, ותאמר לשרוף כל מועדי-אל בארץ. בימים ההם ובעת ההוא ראיתי ונתון על לבי כי עת לעשות לה', עת לעשות לתורה שבכתב ושבעל פה, חומה בצורה סביב דלתים ובריח, בל יעלו בה פריצים ויחללוה. אם לתורה שבכתב אשר דמוה העדה הרעה הזאת כאחד מספורי העמים הקדמונים, ואת שיריה ומליצותיה ערכו עם שירי האמיר והיונים. אם לתורה שבעל פה אשר היתה בפיהם למשל ולשנינה, כחשו בה ויאמרו לא היא. את חכמיה בזו ויאמרו כי לא ידעו פשטות הכתובים ואת דקדוק הלשון לא הכירו וכי הלכו בדרך עקב ופתלתל; ויהיו ביניהם ללעג ולשחוק כל היום.
מאז אזרתי כגבר חלצי והחילותי לחבר חבורי על התנך,.... ועל תורה שבעל פה הכינותי הסוכך ובניתי לה מגדל עוז ומבצר משגב, היא חבורי הנוכחי, חציו כגבור משכיל, לא ישוב ריקם. הוא ילחם את אויבי הקבלה בשער, אשפתו מלאה טענות וראיות נכוחות ובא בו האות והמופת כי תורת הפה היא התורה שנתנה מן השמים, וכי כל דברי תורה שבעל פה מוכרחים ומוטבעים בפשט הכתוב ובעומק הלשון. וכי הדרוש הוא לבדו הוא הפשט הפשוט, המיוסד כפי חוקי הלשון האמיתיים והברורים. וכל מקום אשר דרשו חז"ל איזה דרוש יש שם איזה זר היוצא מכללי הלשון, ועל ידי הדרוש ישוב הכתוב לאיתנו כמשפט הלשון וחוקותיו. וכל דרוש אשר דרשו -- אינו בודד במקום ההוא לבדו -- רק כן דרשו וכן פירשו בכל מקום אשר בא הזרות הזה כדמותו וכצלמו; וכל מקום שתמצא דרושים רבים מקובצים במקום אחד -- הראתי כי באו הזרים והכפולים במספר הדרושים, או שהפסוק הזה נשנה בתורה כמספר הדרושים ההם.​