הגר"י אדלשטיין שליט"א הוסיף לעורר מצד הברכה: לכאורה היה עליהם להודיע לה על הפסול כדי שלא תברך על הישיבה בסוכה זו.
הקושיא מובאת כבר בשם רבי עקיבא איגר: לשיטת התוספות שנשים יכולות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן, מדוע לא העירו לה על הברכה בסוכה פסולה? והוא הניח בצע"ג.
איסור בל תוסיף וברכת נשים במצות עשה שהזמן גרמא
ראיית רבי יהודה ממעשה דהילני המלכה
משנה ריש סוכה (ב.) סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה ורבי יהודה מכשיר. ובגמרא (ב:) אמר רבי יהודה מעשה בהילני המלכה בלוד, שהיתה סוכתה גבוהה למעלה מעשרים אמה והיו זקנים נכנסין ויוצאין לשם ולא אמרו לה דבר. אמר לו משם ראייה, אשה היתה ופטורה מן הסוכה. אמר להן והלא שבעה בנים הוו לה ועוד כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים.
הרי שנחלקו חכמים ורבי יהודה אם סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה כשרה, ורבי יהודה הביא ראיה לדבריו ממעשיה של הילני שישבה בסוכה גבוהה כל כך ולא מיחו בה חכמים, וחכמים דחו דבריו שהרי אשה היתה ופטורה מן הסוכה.
מחלוקת הראשונים אם אשה מברכת על מ"ע שהזמן גרמא
והנה נחלקו הראשונים אם אשה הפטורה ממצות עשה שהזמן גרמא, יכולה על כל פנים לברך עליה. דדעת הרמב"ם (ציצית פ"ג ה"ט) שאינה מברכת, ואילו דעת התוספות (חולין קי: ד"ה טלית, ובכ"ד) שאף נשים הפטורות ממצות עשה שהזמן גרמא יכולות לברך.
קושיית רע"א וחכם צבי מדוע לא הוכיח מברכת הילני על הסוכה
והקשה רבי עקיבא איגר (דו"ח לרע"א מכת"י) לדעת תוספות שאף שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא מכל מקום יכולות לברך עליהן, אם כן מה דחו חכמים ראיית רבי יהודה שאשה היתה ופטורה מן הסוכה, הרי אכתי אפשר להוכיח שסוכה כשרה היא מכך שבירכה בסוכה זו כדין נשים שיכולות לברך עליהן, ואילו היתה סוכה פסולה לא היתה מברכת, ואם בירכה היה לחכמים להוכיחה על כך וממה שלא הוכיחוה יש להוכיח שסוכה כשרה היא, והניח בצע"ג.
ובאמת עיקר ההנחה שעל כרחך בירכה בסוכה זו, לכאורה הוציא רע"א זאת מעיקר ראיית רבי יהודה, כי אילו לא בירכה מה שייך להוכיח מכאן שסוכה כשירה היתה הלא מוכח מיניה וביה, ממה שלא בירכה עליה, שסוכה פסולה היא. אלא על כרחך שבירכה על סוכה זו, ועל כן מקשה רע"א שאם כן תמוהה דחיית חכמים, כי מברכתה יש להוכיח שסוכה כשירה היתה.
וכעין קושיית רע"א כן הקשה בשו"ת חכם צבי (השמטות אות ח) דמה פליגי רבנן ורבי יהודה אם הילני המלכה קיימה מצות סוכה בישיבתה בסוכה גבוהה מעשרים אמה, או שכיון שאשה היא פטורה מן הסוכה. נחזי אנן אם בירכה או לא בירכה, שאם בירכה ע"כ כדעת רבי יהודה שסוכה גבוהה למעלה מעשרים אמה כשרה.
חכמים לא ידעו אם בירכה על ישיבתה
ויש שיישבו (פתח הסוגיא) הקושיא בקל דהמעשה שם היה באופן שלא נכנסו בתחילת הסעודה ולא ידעו אם בירכה או לא בירכה, וממילא לא יכלו לדון ולהוכיח מברכתה אם בסוכה כשרה ישבה. ואולי יש לדקדק כן מלשון הגמרא "והיו זקנים נכנסים ויוצאין לשם" שמשמע שלא ישבו עמה בסעודה רק נכנסו לזמן מועט וממילא לא יכלו לדון מצד הברכה. וכעין זה יישב בעמק סוכות שאולי יש לומר דידעו שלא היתה מברכת על הסוכה אף שמותרת, וכתב שהוא דוחק. ובזכרון שמואל (סימן כט אות י) העמיד הקושיא שהיה להם למחות בה שמא ברכה או תברך, והיינו שאפילו אם לא ראוה שבירכה עדיין היה להם למחות בה, ואם כן לנוסח זה ודאי לא הועיל העמק סוכות ביישובו.
יישוב הבית פנחס שבמצוה שתכליתה על דרך השלילה אסור לנשים לברך
חילוק מעניין בענין זה כתב בספר בית פנחס (לרבי פנחס חיים הורוויץ, ראב"ד קאסוב) על פי דברי האתוון דאורייתא (כלל יא ד"ה והנה) שחילק שם בענין זה בין שני מיני מצוות [וגוף החילוק הביאו מהמנחת חינוך]: א' מצות שהתורה רוצה ומבקשת עצם הפעולה ומציאותה, כהנחת תפילין ונטילת לולב וכדומה. ב' מצות שאין התורה מבקשת עצם הפעולה, כגון סוכה, שאילו רצתה התורה עצם האכילה בסוכה היתה מטלת חובה לאכול בסוכה, וכיון דהאכילה היא רשות והמצוה היא רק שאם אוכל מרצונו מחוייב לאכול בסוכה, אם כן על כרחך אין האכילה בסוכה נרצית ומבוקשת בעצמותה אלא כוונת המצווה על דרך השלילה שכשיאכל האדם לא יאכל חוץ לסוכה. והאכילה חוץ לסוכה היא הבלתי נרצה אבל האכילה בסוכה בעצמותה איננה נרצית ומבוקשת כלל [ומה שנקט בפשטות שאין מצוה חיובית באכילה בסוכה, כבר רבו המסכימים והחולקים בזה, ואכמ"ל].
ועפ"ז רצה לחדש האתוון דאורייתא שאפילו לדעת רבינו תם הסובר שמותר לנשים לברך על מצות עשה שהזמן גרמא, היינו דווקא באופן שהמצוה היא מהסוג הראשון הנזכר, שהמצוה בעצמותה היא הדבר הנרצה, שאז אף שנשים פטורות אבל כיון שסוף סוף עשו את מעשה המצוה הנרצה לפיכך יכולות לברך עליהם. אבל במצוות כמצוות סוכה שגם באיש כל התכלית היא שלא לאכול חוץ לסוכה, וה"ה בציצית שגם באיש התכלית הנרצית היא שלא יהיה לבגד חסרון הציצית, אם כן נשים שאינן מחוייבות במצוה זו, פירושו שמעיקרא לא היה להם החסרון בלבישת בגד בלי ציצית או באכילה חוץ לסוכה, וממילא כשמוסיפות ותולות ציצית על בגדיהם או אוכלות אכילתם בסוכה, אין במעשיהם כלום ועל מה יברכו.
לפי חידוש זה, אומר הבית פנחס, סרה מאליה קושיית האחרונים, כי אכן אף לדעת רבינו תם שנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא, סוכה שאני. שכיון שכל תכליתה על דרך השלילה שלא לאכול חוץ לסוכה, דבר זה מתקיים בלאו הכי באשה ואין משמעות למעשה אכילתה בסוכה דווקא ולכך לכו"ע לא תברך.
יישוב הזכרון שמואל שרבי יהודה לשיטתו
בזכרון שמואל הביא אף הוא את קושיית האחרונים, ויישב בפשיטות על פי סוגיית הגמרא בעירובין (צו.) שם דנה הגמרא אם שבת זמן תפילין או לא. והגמרא תרה אחר מ"ד הסובר ששבת זמן תפילין הוא, ואומרת הגמרא: אלא האי תנא הוא דתניא מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים, ואשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה חכמים, מדלא מיחו בה חכמים אלמא קסברי מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא. ודוחה הגמרא: ודילמא סבר לה כרבי יוסי דאמר נשים סומכות רשות.
ועל כך כתבו התוספות (צו.) מכאן אומר ר"ת דמותר לנשים לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא אע"ג דפטורות כמו מיכל בת שאול שהיתה מסתמא גם מברכת.
והנה כל דברי התוספות אינם אלא לדעת רבי יוסי הסובר שנשים סומכות רשות, אך בהמשך הגמרא שם (צו:) מובאת ברייתא דספרא: דתניא "דבר אל בני ישראל וסמך" (ויקרא א ב,ד), בני ישראל סומכים ואין בנות ישראל סומכות, רבי יוסי ורבי שמעון אומרים נשים סומכות רשות. ומברייתא זו מוכיחה הגמרא שדעת רבי יהודה דלא כדעת רבי יוסי, כיון שסתם סיפרא רבי יהודה.
ומעתה, מיישב ר' שמואל, לא קשה כלל מדוע לא הביא רבי יהודה ראיה לדבריו ממה שלא מיחו בה על ברכתה, כי בודאי לא תברך כיון שאשה היא ונשים לדעת רבי יהודה אינם חייבות ואינם מברכות. אלא שמכל מקום מקשה שעדיין יש לו להוכיח ממה שרבנן לשיטתם היה להם להם למחות כיון דלדעתם יכולה אשה הפטורה ממצות סוכה לברך ואם כן היה להם למחות בה שלא תבוא לברך גם בסוכה זו שגבוהה למעלה מעשרים אמה ופסולה. ואף שיש לומר שחכמים שנחלקו כאן על רבי יהודה סברו כשיטתו לענין סמיכה ולא נחלקו עליו רק לענין סוכה גבוהה, וממילא לא יכלו להוכיח מדלא מיחו בה כיון שגם הם מודים שאשה לא תברך כלל על מצות סוכה, אך זה דוחק.
קושיית התוספות שלדעת רבי יהודה אשה אסורה לשבת בסוכה משום בל תוסיף
בקונטרס הערות מבן המחבר על ספר עמק סוכות, יישב הקושיה על פי מהלך נפלא בסוגייתנו. התוספות בעירובין (צו. ד"ה מיכל) הקשו על המבואר בגמרא שם המוכיחה שלילה זמן תפילין הוא מדברי התנא שמיכל בת כושי היתה מנחת תפילין, ופירש רש"י שאם תפילין מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, היו מוחין בידה שנראה כמוסיפה על דברי תורה.
והקשה ר"י שהרי דעת רבי יהודה שנשים אינם סומכות רשות, ולפי חשבון הסוגיא שם לפירוש רש"י, לשיטתו היה אסור למיכל בת כושי להניח תפילין כי נראית כמוסיפה על דברי תורה. ומאידך בסוגייתנו, לגבי מצות סוכה, מוכח להדיא שאף לדעת רבי יהודה קיימה הילני המלכה מצוות סוכה, שהרי הוכיח ממעשיה שסוכה גבוהה מעשרים אמה כשרה.
ומכח זה חלקו התוספות על פירוש רש"י שהטעם שהיה לחכמים למחות במיכל בת כושי אם נשים אינם סומכות רשות, הוא מטעם דבעינן גוף נקי ונשים אין זריזות ליזהר, וכן סמיכה מיחזי כעבודה בקדשים, ועל דרך זה מבארים התוספות כמה דברים שנשים אסורות בהם להאי מאן דאמר, כל דבר וסיבתו היא, אך אין כאן כלל שאסורות משום בל תוסיף. ובדעת רש"י כתבו תוספות שיש ליישב שכיון שהיתה יושבת עם בניה ממילא לא היה מיחזי כבל תוסיף.
ביאור המהר"צ חיות והרש"ש במו"מ בין רבנן לרבי יהודה
על פי זה ביאר המהר"ץ חיות (סוכה ב:) באופן נפלא את המו"מ בסוגייתנו, שאמרו לו חכמים משם ראיה אשה היתה ופטורה מן הסוכה. שאין פירוש "משם ראיה" בתמיה, כדחייה גרידתא, אלא בניחותא שמשם אנו מביאים ראיה לשיטתנו, שהרי דעתך שאשה הפטורה מן המצווה אסורה בעשייתה משום בל תוסיף, ואם כן הלא אשה היתה ופטורה מן הסוכה, אלא על כרחך צריך לומר שכיון שהיתה זו סוכה גבוהה מעשרים אמה הרי היא פסולה ולכן הותרה בישיבתה.
ועל כך השיב להם רבי יהודה ואמר "והלא שבעה בנים היו לה", וכמו שיישבו התוספות שכיון שהיתה יושבת עם בניה לא היה מיחזי כבל תוסיף וממילא אין ראיה לדבריכם וגם נסתרת דחייתכם לראייתי. וכ"כ הרש"ש.
אמנם התוספות שם יישבו עוד בדעת רש"י דבאופן שמכוון שלא לקיים מצוה אינו עובר על בל תוסיף, והיא כיוונה שלא לצאת ידי חובת סוכה. אך זה תמוה לכאורה שאם כיוונה שלא לצאת ידי חובה אם כן מה הוכיח רבי יהודה מישיבתה בסוכה זו, הלא ע"כ כיוונה שלא לצאת בה ואם בלאו הכי לא קיימה מצות סוכה שמא כלל לא ישבה בסוכה. ועל כרחך צ"ל שסמכה על מה שיושבת עם בניה שאין בכך איסור בל תוסיף, אך אם כן גם יישובם השני של תוס' נסמך על יישובם הראשון וזה תמוה. ובאמת המהר"צ חיות הרכיב שני יישובי התוספות זה בזה וכתב: והשיב ר"י דכיון דשבעה בנים היו לה וישבה בשביל הבנים שוב לעבור צריך כוונה, ויל"ע.
יישוב בנו של רבי משה בצלאל לוריא לקושיית רבי עקיבא איגר
עפ"ז יישב בנו של רבי משה בצלאל לוריא בעל עמק סוכות את קושיית האחרונים, מה דחו חכמים את ראיית רבי יהודה, אשה היתה ופטורה מן הסוכה, והלא מכל מקום היה להם למחות בה על שבירכה או שלא תברך על ישיבתה. אמנם לפי דברי המהר"צ חיות והרש"ש, אפשר לומר שכל זה הכניס בכלל דבריהם, שאדרבה משם ראיה, שהרי אשה היתה ופטורה מן הסוכה ואם כן היתה אסורה בקיום מצות סוכה וע"כ שהיתה זו סוכה פסולה וממילא גם לא היו צריכים למחות בה שלא תברך. ועי"ש שהוסיף בשם מהר"צ חיות שמה שישבה בסוכה גבוהה מעשרים אמה, עשתה כן בעצת חכמים כדי לפרסם לכל שאשה פטורה מן הסוכה.
