- הודעות
- 9,586
- תודות
- 18,000
- נקודות
- 1,280
רבי עובדיה יוסף (י"ב בתשרי ה'תרפ"א, 23 בספטמבר 1920 – ג' בחשוון ה'תשע"ד, 7 באוקטובר 2013) היה 'הראשון לציון' מגדולי פוסקי ההלכה הספרדיים ומחבר ספרים רבים. כיהן כרב ראשי לתל אביב-יפו בשנים 1972–1969. ולאחר מיכן כיהן כרב ראשי לישראל (הספרדי) בשנים 1973–1983 והיה מייסד ומנהיג מועצת חכמי התורה של מפלגת ש"ס. נודע כבקי באופן נדיר בכל מרחבי הספרות התורנית וכונה בפי רבים מרן ו"פוסק הדור"[1].
נפטר בג' חשוון תשע"ד.
הערך עליו במכלול:
www.hamichlol.org.il
נולד בבגדאד שבעיראק כבן בכור ליעקב וגורג'יה[2]. נקרא עובדיה על שם רבי עבדאללה סומך וסבו, ויוסף על שמו של הבן איש חי. שם משפחת אביו היה עובדיה, ומאוחר יותר הפך את שמו הפרטי השני לשם משפחתו[3][4]. ב-1924[5], כשהיה בן ארבע, עלתה משפחתו לארץ ישראל, והתיישבה בשכונת בית ישראל בירושלים, שם התפרנסה מחנות המכולת של אביו. מצבה הכלכלי של המשפחה היה דחוק, ועובדיה נאלץ להתחיל לעבוד. למד בתלמוד תורה "בני ציון" שבשכונת הבוכרים. מנעוריו התבלט בכשרונו ובלהיטותו לתורה, ואת יצירתו הספרותית הראשונה כתב בגיל תשע[דרוש מקור]. בשנת ה'תרצ"ג (1933) החל ללמוד בישיבת פורת יוסף ששכנה באותה תקופה ברובע היהודי, לאחר שאביו שוכנע בחשיבות הדבר על ידי רבי צדקה חוצין[דרוש מקור]. באותה שנה כתב ספר בשם "מחברת העתקת חידות" יחד עם שניים מחבריו[6]. ראש הישיבה, רבי עזרא עטייה, שימש עבורו כאב רוחני.
בשנת ה'תרצ"ז (1937)[7], נשלח על ידי הרב יעקב דואק[8] למסור במקומו שיעור יומי הלכתי בספר בן איש חי בבית הכנסת 'אוהל רחל' של עולי פרס בשכונת "בית ישראל". השיעור עסק בהלכה, ולמדו בו מתוך ספר הבן איש חי. בשיעוריו הרבה לחלוק עליו וטען כי הוא מחמיר וכי הוא מעדיף את פסקי האר"י על פסקי השולחן ערוך. שיעורים אלו היו חוויה מעצבת עבורו, הן משום שלראשונה ביטא בפומבי את תפיסתו בנוגע לעדיפות שיש לפסקי רבי יוסף קארו, והן משום שדבריו כנגד פסיקותיו של ה"בן איש חי" עוררו תרעומת בקרב קהל שומעיו, במיוחד אלה מיוצאי בבל. מספר רבנים נכבדים, בהם רבי יצחק נסים, גערו בו במשך השנים בשל כך, אולם רבי עזרא עטייה עודדו. באותה תקופה כתב את השגותיו על הספר בן איש חי, שפירסמם שנים רבות לאחר מכן (1998–2003) בסדרת הספרים הליכות עולם[9].
בשנת ה'ת"ש (1940) הוסמך לרבנות על ידי הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל.
בין השנים ה'תש"ה - ה'תש"ז (1945–1947) שימש כדיין בבית הדין של העדה הספרדית בירושלים. בתקופה זו כבר התבססה תפיסתו ההלכתית[דרושה הבהרה], והוא נהג להשיב לשאלות שהופנו אליו מחוגי הרבנות והדיינות הספרדית בארץ ובפזורה, וכן מאשכנזים ירושלמים.
בד' בניסן ה'תש"ד (1944), נשא את מרגלית, בתו של רבי אברהם הלוי פטאל, שעלתה עמו מחלב[10]. החתונה התקיימה בבית ספר שפיצר. בתקופה זו, בני משפחתו של הרב עובדיה וחבריו לשכונת מגוריו בירושלים, נחשפו לסביבה הציונית ופעלו במסגרתה, עד כדי מעורבות אינטנסיבית בארגון האצ"ל[11].
שהותו במצרים
בשנת 1947 עבר להתגורר במצרים, לבקשתו של הרב עוזיאל, שם כיהן כסגנו של הרב הראשי למצרים רבי נחום אפנדי וכאב בית דין. במצרים מצא מחויבות דתית חלשה בקרב בני הקהילה במקום, בקרב המנהיגים ואף בקרב הרבנים המקומיים.
עם תלמידיו במצרים על רקע הפירמידות
הרב אהרן שויקה, מעסיקו מטעם הרבנות, מינהו לראש ישיבת "אהבה ואחווה", ותמך בו במאבקיו בענייני הדת. מערך הכשרות במוסדות הציבור הייתה לאחת הבעיות החמורות מבחינה הלכתית, מה שגרם לסכסוכים בינו ובין אישים בקהילה, בהם רבנים. בעקבות אירועים אלה התפטר מתפקידו בשנת ה'תש"ט. בקיץ ה'תש"י (1950), שב לישראל.
חוויותיו במצרים השפיעו עליו רבות, הדבר בא לידי ביטוי בפסיקותיו ובדרשותיו. בשהותו במצרים לקה בליקוי ראייה מהם סבל במשך כל חייו[12], ובעקבות כך הוצרך להרכיב משקפיים עם עדשות כהות.
בפתח תקווה ירושלים ותל אביב
הרב יוסף נואם ב'כנס תורה שבעל פה' בגיל 40, שנת ה'תשכ"א
כששב לישראל, למד במדרש "בני ציון" (בראשות רבי צבי פסח פרנק). בתקופה זו הניאה אותו אשתו מלהתמנות לתפקיד ראש הבד"ץ של העדה החרדית הספרדית[13]. הוא שימש כדיין בית הדין האזורי בפתח תקווה בהרכבו של רב המקום הרב ראובן כץ והרב ישעיהו משורר (1951–1952, 1957–1958). בהיותו כבן 30, כתב פסק דין שהתיר יבום במקום חליצה, כמנהג הספרדים, פסק הדין היה בניגוד לתקנות של הרבנות הראשית לישראל, "חרם ירושלים", שנקבעו שנה קודם לכן, שאסרו על יבום[דרוש מקור].
בשנת ה'תשי"ב זכה בפרס משרד הדתות שחולק ל-18 "עילויי הישיבות"[14].
בכסליו תשי"ד ייסד את ישיבת "אור התורה". היה מוסר שיעור כללי בכל ליל שישי, שבו היה משתתף גם הרב בן ציון אבא שאול. בין לומדי הישיבה היה הרב מרדכי אליהו שהיה מבחירי לומדיה ואף ממנהליה, הרב שלום כהן, והרב שמעון בעדני. עלויות אחזקת הישיבה הטרידו את מנוחתו של הרב ששלח מכתבים לרבנים שיערכו מגביות עבור הישיבה, ביניהם הרב יוסף עדס והרב רפאל ברוך טולידאנו. בשנת תשי"ט עקב מצבה הכלכלי וחוסר היכולת של הרב עובדיה עקב תפקידו כדיין לאסוף כספים, התאחדה הישיבה עם ישיבת פורת יוסף[15].
בשנת ה'תשי"ח (1958 מונה לדיין בבית הדין האזורי בירושלים, ובשנת ה'תשכ"ה (1965) מונה לחבר בית הדין הרבני הגדול.
בה'תשכ"ט (17 ביוני 1969) נבחר לכהן כרבה של תל אביב-יפו, לצד הרב שלמה גורן[16]. בתקופה זו פעל רבות בין היתר במערך הכשרות בעיר, כמו הקמת בית מטבחיים כשר בעיר דבר שלא היה קיים עד אז, ומאבקו המפורסם בחברת טליתניה[דרושה הבהרה][17]. כמו כן תיקן הרב עובדיה שהאולמות בעיר לא יפתחו במוצאי שבתות מחשש חילול שבת, תקנה זו לוותה במאבק מצד בעלי האולמות והמועצה הדתית בעיר, ולבסוף סיכמו שבתמורה לסגירתם במוצאי השבתות, יותר להם לעשות אירועים בזמנים שהיו נמנעים מכך עקב מנהג אשכנז (כגון בבין המצרים)[18], פסיקה זאת שכמו עוד פסיקות היתה מתוך מטרה להרים את קרנה של הפסיקה הספרדית, ובשל כך לוותה בעימות עם הרבנים האשכנזים[דרוש מקור].
הרב עובדיה נואם בייסוד מפעל הש"ס (משמאל - האדמו"ר מצאנז ורבי יוסף שלום אלישיב)
כרב ראשי וראשון לציון
בז' בחשוון ה'תשל"ג (1972) נבחר לראשון לציון והרב הראשי לישראל, במקומו של רבי יצחק נסים[19]. התמודדותו נגד רב ראשי מכהן, ספגה ביקורת, ומנגד הוא זכה לתמיכה פומבית של רבי יוסף שלום אלישיב. ברקע מערכת הבחירות המתוחה, עמדה פרשת פסק דין האח והאחות, בנוסף ליחסים המתוחים בין הרב עובדיה לרב נסים[20]. לצדו נבחר כרב הראשי האשכנזי, הרב שלמה גורן. יחסי שני הרבנים הראשיים היו מעורערים. מועצת הרבנות הראשית נשלטה בידי הרב גורן, ובעקבות החלטות כמו קריאת הלל בברכה ביום העצמאות שהתקבלו בניגוד לדעתו של הרב עובדיה, חדל מלהופיע בדיוניה זמן מה[21].
בשנת 1976 ביקר הרב עובדיה באיראן כ־10 ימים על פי הזמנתו של שגריר ישראל באיראן מאיר עזרי. בעצרת שהתקיימה בטהרן קרא ליהודי המקום לעלות לארץ ישראל[22]. וכן שינה את הנוהג באיראן שאשה לא תקבל ירושה אלא תקבל כמו האיש[23]. בשנות פעילותו כרב ראשי לישראל פעל במספר עניינים משמעותיים, ביניהם:
התרת עגונות נעדרי צה"ל במלחמת יום הכיפורים, בבית דין בראשותו בו ישב עם הרב הראשי לצה"ל, הרב מרדכי פירון, וסגנו הרב גד נבון[24].
התרת נישואין עם קראים, לאחר שלמדו את יסודות התורה שבעל פה, וקבלו על עצמם שמירת מצוות[25].
קביעה כי ביתא ישראל הם יהודים[26], זאת בהתאם לדעת הרדב"ז[27], אך בניגוד לעמדת רוב הפוסקים האחרים באותה תקופה (שסברו כי על יהודי אתיופיה לעבור גיור מלא או גיור לחומרה)[28] ובניגוד למדיניות שר הפנים ושר הקליטה[29]. פסיקה זו היוותה פסיקה היסטורית שהובילה להחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה[30].
עם הרבנים הראשים הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא והרב מרדכי אליהו
בניסן ה'תשמ"ג (1983), הסתיימה כהונתו למורת רוחו, בעקבות חוק שקצב את כהונתם של הרבנים הראשיים לקדנציה אחת[31].
כמנהיג ש"ס
הרב עובדיה יוסף (משמאל) עם הרב שלמה משה עמאר (במרכז) והרב יששכר מאיר (מימין), בכינוס בנתיבות, 2004
לאחר כהונתו כרב ראשי המשיך לכהן כדיין בבית הדין הרבני הגדול, ובמקביל החל להנהיג את מפלגת ש"ס. חברי הכנסת יוסי שריד ויאיר צבן עתרו לבג"ץ בדרישה שיאסור פעילות פוליטית על ידי דיין בבית הדין הרבני, ובית המשפט נענה לעתירתם וקבע כי אין זה ראוי שדיין יעסוק גם בפעילות פוליטית. בעקבות כך פרש מתפקידו כדיין בספטמבר 1988[32].
לקראת התמודדותה של מפלגת ש"ס בבחירות לכנסת האחת עשרה, בשנת 1984, הוקמה מועצת חכמי התורה בהנהגתו, כאשר הרב שך, מנהיג הזרם החרדי-ליטאי, משמש כפטרון רוחני נוסף.
בשנת תשמ"ט (1990), לאחר שתמך בתחילה בשיתוף הפעולה בין ש"ס ובין מפלגת העבודה ("התרגיל המסריח"), נוצר קרע בינו לבין הרב שך, וכאשר בניגוד לדעתו של הרב שך הורה הרב עובדיה לאחר הבחירות לכנסת השלוש עשרה לחברי סיעת ש"ס להיכנס לממשלתו של יצחק רבין, פרש הרב ניסים טולידנו ממועצת חכמי התורה, וניתק הקשר בין הרב עובדיה לרב שך, מאז הפך למנהיגה הבלעדי של ש"ס.
החל עם הקמתה, זכתה ש"ס למעמד של שחקן מפתח בפוליטיקה הישראלית, והשפיעה רבות בצמתי הכרעה רבים, בין השאר בתקופות גיבוש הקואליציה לאחר קיומן של בחירות. בשל כך, הגיע הרב עובדיה, כמנהיגה של ש"ס, ל"מוקד של כוח פוליטי ששום אישיות חוץ-פוליטית במדינת ישראל לא זכתה לו מעולם"[33].
התבטאויותיו הפוליטיות (והתאולוגיות) במסגרת דרשתו השבועית בבית הכנסת של "היזדים", עוררו לעיתים סערות פוליטיות וציבוריות (ראו על כך בהמשך). פעמים רבות גישתו הפוליטית הובאה בהבלטה בעיתון יום ליום ואילו דעתו ההלכתית הובעה בקונטרס עונג שבת שצורף לעיתון מדי שבוע.
השפעתו הפוליטית באה לידי ביטוי גם לאחר פטירתו, כאשר במהלך מערכת הבחירות לכנסת העשרים התווכחו ביניהם אריה דרעי ואלי ישי מי משניהם הוא שלוחו הפוליטי הראשי[34].
הרב יוסף בדרשתו השבועית בשכונת הבוכרים
תורתו
מנערותו נודע הרב עובדיה בכח זכרונו בו השתמש לרכישת ידע נדיר בהיקפו בכל מרחבי הספרות התורנית וביחוד בספרות השו"ת. בספריית הענק שבביתו היו אלפי ספרים, ולפי המקובל הרב ידע לצטט את כולם בע"פ מכריכה לכריכה. ידיעותיו המפליגות באים לידי ביטוי גם בספריו בהם הוא מקיף כל נושא בציטוט עשרות ומאות מקורות מכל מרחבי הספרות התורנית, החל מספרות התלמוד ועד לספרי מחברים בני זמנו ואף הצעירים ממנו, כשכל זה נעשה לפני עידן התוכנות התורניות. גם בתשובותיו בע"פ, וכן בדרשותיו ובשיעוריו היה מצטט מקורות רבים בע"פ. הרב היה מתמיד מופלג ולמרות עיסוקיו הציבוריים הרבים היה רכון שעות ע"ג שעות על ערימת ספריו, תוך ניתוק מהמתרחש סביבו.
שיעוריו ודרשותיו
במשך כל שנותיו הרבה הרב עובדיה במסירת שיעורים ודרשות. בצעירותו היה מוסר מדי יום שיעור בשולחן ערוך לבעלי בתים בבית הכנסת אהל רחל ואחת לחודש היה בוחנם על הנלמד. בליל שבת היה מוסר שיחה בישיבת פורת יוסף אליה היו נוהרים רבים. גם בתפקידיו כרב ראשי וכמנהיג ש"ס מסר שיעורים ודרשות במקומות רבים בעולם. בימי חודש אלול היה משתתף בעשרות ערבי תשובה שנערכו על ידי תנועת אל המעיין, כאשר לעיתים היה טס במסוק לכמה אירועים בכל רחבי הארץ בערב אחד. בדרשותיו השתמש גם בשפה עממית שקלעה לליבותיהם של בעלי בתים וציבור "עמך", והיה משלב בהם מדי פעם מליצות והומור שהעלו שחוק אצל השומעים.
בתקופת כהונתו כרב ראשי לתל אביב, היה מוסר שיעור מידי מוצ"ש בבית הכנסת של עולי משהד בבני ברק, שיעור שנמשך קרוב לשעתיים ברמה תורנית גבוהה שהיה מיועד גם לתלמידי חכמים בשיעורים אלו היה מצטט מקורות רבים בע"פ במהירות. בהמשך כשעבר לירושלים עברו שיעורים אלו לבית הכנסת היזדים בשכונת הבוכרים שבירושלים, שם במשך הזמן קיבל השיעור אופי תורני שונה המותאם גם לבעלי בתים, לאחר מכן עברו שיעורים אלו לבית הכנסת מתחת לביתו. שיעורים אלה שודרו החל מ-1994 בלוויין על ידי דר וסוחרת. שיעורים אלו של מוצ"ש קיבלו תהודה באמצעי התקשורת ואופיינו לעיתים בלשון בוטה בעניינים הקשורים לפוליטיקה וחברה, לעיתים עוררו סערות פוליטיות וציבוריות. בין אמרותיו אלו היו כשהתבטא כלפי שולמית אלוני, "צריך לעשות משתה ביום שתמות" ועל יוסי שריד: "ארור המן, ארור יוסי שריד", אמרות אלו אף הביאו אותו אל סיפה של חקירה פלילית[35]. במקרה אחר התבטא נגד ראש הממשלה אריאל שרון בעקבות החלטתו לסגת מגוש קטיף[36]: ”מה עשו גזירות על חבל קטיף... אנשים שבנו ביתם בזיעת אפם, שנים על גבי שנים. דור שני, דור שלישי, יבואו תיכף, ינתקו אותם, יקחו אותם וייתנו את הבתים לערבים. איזה בתי מדרש יפים יש שמה, איזה בתי כנסת יפים יש שמה, איזה בתים נפלאים יש שמה. את הכל ימסור לערבים... איזה אכזר הרשע הזה, שהוא עושה דברים כאלה. הקב"ה... יתן לו 'באנה' אחת - ימות! יישן ולא יקום!...”[37], ולאחר מכן אמר שהוא מצטער על הפרשנויות כאילו ייחל שיקוצרו ימיו של שרון והוא מאחל לו אריכות ימים[38]. היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, החליט לבסוף לא לפתוח חקירה פלילית נגד הרב, מאחר שמדובר באיחול למותו של ראש הממשלה, ולא בקריאה לאלימות. גם התבטאויות הנושאות אופי תאולוגי הובילו לא אחת לסערה ציבורית. כך היה, למשל, בעת שנשא דברים על אודות חללי השואה[39], זאת על אף שדבריו בנדון לא היו אלא ציטוט מדבריו של האדמו"ר רבי אהרן ראטה בעל "שומר אמונים"; או דבריו על חללי צה"ל – דברים שיוחסו על ידי העיתונות לחללי מלחמת לבנון השנייה[40]; וכן על הרוגי סופת ההוריקן קתרינה[41]. בתקופת הבחירות לרבנות הראשית ביוני 2013 כינה את אחד המתמודדים, דוד סתיו, "רשע" ו"מסוכן ליהדות"[42].
אחרית ימיו
ערך מורחב – הלוויית הרב עובדיה יוסף
מאז פטירת אשתו מרגלית בשנת 1994 ועד לפטירתו סעדו אותו בנו וכלתו, משה ויהודית יוסף, שעברו להתגורר בביתו והשפיעו רבות על המתרחש בקרבתו[43].
ב-21 בספטמבר 2013 (חול המועד סוכות ה'תשע"ד), בעקבות החמרה במצבו הבריאותי אושפז בבית החולים הדסה עין כרם ומשפחתו הוסיפה לו את השם "חיים" כסגולה לאריכות ימים[44]. בג' בחשוון ה'תשע"ד - 7 באוקטובר 2013 נפטר הרב בבית החולים הדסה עין כרם, בגיל 93[45].
ההלוויה בסמוך לישיבת פורת יוסף
הלווייתו נערכה באותו ערב בירושלים והשתתפו בה, לפי ההערכות, בין 275,000 ל-850,000 איש. הייתה זו הלוויה הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל. בין המלווים היו רבי אהרן יהודה לייב שטינמן, רבי שמואל אויערבאך שאף היה ראשון המספידים, האדמו"רים מגור, מבעלז ומויז'ניץ ועוד, וכן נשיא המדינה שמעון פרס וראש הממשלה בנימין נתניהו.
נקבר לצד אשתו בבית הקברות סנהדריה בירושלים.
מצבתו (נכתבה בפשטות לפי דרישתו)
קברי הרב יוסף ואשתו בבית הקברות סנהדריה
הנצחתו
בתום השבעה התקיימה עצרת לזכרו בהשתתפות רבבות בצומת בר-אילן, בסמוך לבית הקברות סנהדריה. בעצרת נאמו והספידו רבנים מן המגזר הספרדי, הליטאי והחסידי[46], ביניהם האדמו"ר מבעלז.
במהלך השבעה הוחלט לשנות את שם רשת החינוך שהקים מ"מעיין החינוך התורני" ל"בני יוסף".
בשנת 2013, הודיע שר התחבורה ישראל כץ כי כביש 16 העובר מתחת לביתו בשכונת הר נוף ייקרא על שמו[47], אך ועדת השמות העירונית של עיריית ירושלים, שהתכנסה ב-24 בדצמבר 2017, החליטה כי הכביש ייקרא על שמו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון[48].
בשנת 2014 - ה'תשע"ד הוקמה ישיבת אהל יוסף על שמו.
בשנת 2015 הכריזה עיריית תל אביב יפו על פרס הרב עובדיה יוסף לכתיבה הלכתית על שמו[49].
בשנת תשפ"א הודיעה עיריית ירושלים על 'פרס הראשון לציון' על שמו, פרסים נוספים בכתיבה הלכתית לזכרו מחולקים גם בערים כמו אשדוד, אור יהודה בת ים וביתר.
בעיר צפת נקראה שכונה על שמו[50] וכן בעיר בית שמש נקראה שכונת "חזון עובדיה" ברמה ג' על שמו. בערים חדרה, קריית גת, נוף הגליל, פתח תקווה ועוד, נקראו רחובות על שמו.
בפברואר 2021 נחנכה בעיר אלעד כיכר על שמו ועליה מיצג של מלבושו ספריו וכסא לימודו[51], כיכרות דומות נחנכו ברכסים ובביתר עילית. בשנת ה'תשפ"ה (2024) הועבר המיצג לכניסה לעיר מכביש 4711, והכביש נקרא "דרך מרן".
בשנת 2015 הוציא דואר ישראל בול ומארז מזכרת לזכרו[52].
ב24 בדצמבר 2017, החליטה עיריית ירושלים, לקרוא לצומת בר אילן על שמו.
בביתו שבשכונת הר נוף הוקם לזכרו "בית מאור ישראל" על ידי מכון מאור ישראל, בראשות בנו, הרב משה יוסף. במקום בית מדרש העוסק בתורתו ובהוצאת כתביו לאור. בבית מתקיימים סיורים. ביום השנה לפטירתו נערכת במקום האזכרה המרכזית לזכרו. לאחר 3 שנים מפטירתו הוקם "מרכז מורשת מרן העולמי" על ידי ישיבת חזון עובדיה.
זכר רעייתו הונצח על ידי הקמת מעונות בתי ספר וסמינר "בית מרגלית" על שמה, ברשת מעיין החינוך התורני.
בכ"ג חשון ה'תשפ"ה - 24 בנובמבר 2024 אישרה הכנסת חוק להנצחת הרב עובדיה יוסף (ציון זכרו ופועלו), לפי הצעת החוק, מדי שנה ביום פטירתו של הרב, ג' בחשון (או במועד סמוך) יערוך המשרד לשירותי דת כנס עיוני לזכרו ובכנסת יצוין יום זה. מוסדות החינוך יקדישו זמן לקיום פעולות חינוכיות ערכיות, ככל שיחליט על כך שר החינוך"[53]. בעקבות כך החל משנת ה'תשפ"ה מקיים המשרד מידי שנה בבנייני האומה סדרת אירועי תרבות - 'יוסף עליכם' העוסקים בדמותו ומורשתו.
גישתו ההלכתית והשקפת עולמו
קבלת הוראות מרן
ערך מורחב – קבלת הוראות מרן
החידוש העיקרי במפעל ההלכתי של הרב יוסף הוא העיקרון שיש לקבל את הוראות רבי יוסף קארו. דעתו ברוב המקומות שבני אשכנז יכולים להמשיך לפסוק כרמ"א, עם זאת, בכמה מקומות הוא כותב שגם בני אשכנז צריכים ללכת לפי פסיקות השולחן ערוך[54].
הגשמת גישתו ההלכתית שזורה במאבק שניהל לאורך השנים מול הרבנים האשכנזים. על קודמיו בכס הרבנות של תל אביב-יפו כתב:
ושמעתי שיש טוענים על דברי שמאחר שהרבנים הראשיים לתל אביב-יפו שקדמוני הניחו המנהג להחמיר, אין לשנות המנהג. ולאו מילתא היא (=ואין זה נכון), שמקום הניחו לי להתגדר בו. ומכל שכן שידוע שהרבנים הראשיים הספרדיים שקדמוני הוו מיכף כייפי (=היו כפופים) לעמיתיהם הרבנים האשכנזיים, הגאון הרב בן ציון עוזיאל ז"ל הווה כייף (=היה כפוף) להגאון הרב אברהם יצחק קוק זצ"ל (...) וכן הגאון הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל בהיותו רב ראשי לתל אביב-יפו לא היה יכול להרים ראש כלפי עמיתו יבדל לחיים טובים הגאון הרב איסר יהודה אונטרמן שליט"א ולחלוק עליו בהלכה (...) אבל אנן דלא כייפינן תלי"ת (=אני שאין אני כפוף תהילה לה' יתברך), על משמרתי אעמודה להחזיר עטרה ליושנה להורות כדעת מרן שקבלנו הוראותיו
— יביע אומר, ו', או"ח מ"ג
בקשתו לאחד את המסורות והמנהגים ספגה ביקורת מצד רבנים מיהדות עיראק בעקבות התייחסותו לפסקי הבן איש חי, ומרבני יהדות צפון אפריקה בעקבות יחסו למנהגים שאינם כתובים. על אף הביקורת, מחברים רבים מבני עדות המזרח בקשו את הסכמתו, גם כשהטקסט הכיל ביקורת על פסיקותיו[55].
במהלך פועלו להחדיר את פסיקתו ההלכתית של הבית יוסף, השמיע לעיתים דברי ביקורת חריפים על גדולי הפוסקים החולקים על שיטת הבית יוסף, רבים ראו בכך זלזול בכבודם. בשו"ת שבט הלוי (ח"ג ס"א) נכתבה תשובה נגד "רב שזלזל בכבודו של הרמ"א", והכוונה לרב עובדיה[דרוש מקור].
בפסיקות אחדות סוטה במעט מפסיקת רבי יוסף קארו.
השולחן-ערוך קובע כי יש ללבוש טלית-קטן על גבי הבגדים[56], - אין לעשות כן, ואף יש להסתיר את פתילי הציצית במכנסיים[57].
השולחן ערוך קובע כי יש לכרוך את רצועת היד על הזרוע רק לאחר הנחת תפילין של ראש[58], - יש לנהוג כפי מנהג העולם (על פי הקבלה) ולכרוך את רצועת היד לפני הנחת תפילין של ראש[59].
כוח דהיתרא עדיף
אחד מעקרונות היסוד הפסיקתיים הייתה בנקיטת הגישה של כוח דהיתרא עדיף, שלפיה יש לפסוק להקל ולא לחומרא, ככל שהדבר ניתן. הרב עובדיה ראה עיקרון זה כמייחד את מסורת הפסיקה הספרדית ביחס לזו האשכנזית. באחת מפסיקותיו הביא את דברי החיד"א: ”הספרדים אחוזים במידת החסד ולכן הם מקילים בהלכה, והאשכנזים אחוזים במדה הגבורה לפיכך הם מחמירים בדינים[60]”. הרב עובדיה העלה על נס עיקרון זה והפכו לאידיאל, עד כדי כך שלפי צבי זוהר, אם "הוא נשאל בעניין ריטואלי-הלכתי והצליח להוכיח שעמדה מקלה היא הנכונה מבחינה הלכתית, הוא רואה בכך הישג חיובי"[61].
לדעתו, החומרה של הפוסקים האשכנזים באה כתוצאה מ"יראת הוראה", שאע"פ שבקיאים בש"ס (משנה ותלמוד) ובפוסקים מכל מקום פוחדים להורות. במאמר שכתב ב-1970 על משנתו של רבי יעקב שאול אלישר (יש"א ברכה) כתב:
אך בהיותם מיראי הוראה אינם מרהיבים עוז בנפשם לפסוק הלכה למעשה ובפרט בדברים המתחדשים חדשים לבקרים על ידי המצאת הטכניקה החדשה המולידה בחיקה בעיות הלכתיות, רב מהם הדרך להתעניין ולחוות דעתם דעת תורה... רבינו הגאון יש"א ברכה היה מאותם יחידי סגולה שקיבלו על עצמם את העול הזה לפתרון הבעיות האקטואליות שבזמנו ומהם אקטואליים גם בזמננו ולא התחמק מלהשיב לשואלו דבר ה' זו הלכה
— [62].
לדעת הרב עובדיה, פסיקה מחמירה פסולה מעיקרה, ובמיוחד בדור הנוכחי. כשהחמרה יתרה עלולה לגרור לזניחת הפרקטיקה הדתית: ”ובאמת שריבוי החומרות גורם להקל בגופי התורה” (יביע אומר, ז, או"ח סוף סימן לח). בכך ביטא גישה "כנסייתית" ולא "כיתתית" כלפי החברה הישראלית. גישה המבקשת להכיל ולא לבדל[63].
במהלך שיעור בכסליו תשנ"ג אמר שהחזון איש נטה להחמיר מפני ש”הגאון חזון איש, לא היה מורה הוראה. הוא היה מסוגר בביתו ולא היה אב בית דין שעליו מוטל להורות, אם אתה משוחרר אין לך בעיות ואתה מחפש חומרות בכל דבר”. בתגובה אמר הרב שך, כי ”אדם שמדבר בצורה כזו על החזון איש, הוציא עצמו מקהל התורה ובני התורה, ואין שום שיח ושיג איתו”[64].
מפסיקותיו המקלות
היתר מכירה[65][66].
שמיעת שירת נשים מוקלטת או משודרת, זאת כשהשומע אינו יודע במראה הזמרת, וכשאין הדבר מביא הרהורי עבירה. הוא עצמו נהג להאזין לשירת הזמרת המצרייה אום כולתום[67][70].
ללמד בנים ובנות יחד, עד גיל תשע בשעת הדחק[71].
גילוי שערות ראש אשה נשואה כאצבע אחת או שתיים בהסתמכו על פסק הלכה של מהר"ם אלשקר, המתיר גילוי שיער שחוץ לכיסוי הראש[72].
חבישת פאה נכרית לנשים אלמנות וגרושות ככיסוי הראש[73].
גישת הרע במיעוטו
לצורך קירוב רחוקים, נקט הרב במדיניות הלכתית שתמזער את הפגיעה בדרישות ההלכה, ומצד שני, תוותר במעט על קיום מלא של ההלכה[74]. ניתן לראות זאת במספר פסיקות. כגון, במתן תעודת הכשר למסעדה המגישה מאכלי בשר ומנות חלב[75]; שחיטה של עוף שיש בו חשש טרפה[76]; לבישת מכנסים אצל נשים בהעדפה על חצאית קצרה[77].
העלמת עין
במקרים בהם באופן אחר קרוב לוודאי שלא תקוים ההלכה, נהג להעלים עין. למשל, במקרים של טיפוח ציפורני נשים בהקשר של טבילה במקווה[78]; ברכת כהנים על ידי כהן שאינו מנהל אורח חיים דתי[79]; שליח ציבור ועלייה לתורה של מי שמתגלח בתער[80][81].
סיני עדיף
העדיף את מסורת הלימוד הספרדית השמה דגש על בקיאות, על פני השיטה האשכנזית המעדיפה את הפלפול. כן העדיף את שיטת הלימוד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.
בהספד שנשא לזכר רבו רבי יעקב עדס, הוא אמר: ”המנוח הדגול שהיה מורנו ורבנו בישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה לימדנו להועיל לעסוק בתורה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא ולא בפלפולי סרק אשר תזרם ורוח תשאם. לצערנו ישנן ישיבות (פוניבז' ועוד) שהלומד ביורה דעה צריך להתחבא בחדרי חדרים פן ירגישו בו ויקראוהו "בטלן" שלמד "פסק" הלכה, וכבושת גנב כי ימצא וכדי בזיון וקצף[82]”.
לטענתו, ההתרכזות בפלפול מביאה לידי חוסר ידע, מה שמוביל לחומרות הלכתיות, שכן נעלמים מהפוסק אותן פסיקות וגישות מקלות שעליהן הפוסק יכול לסמוך. לדבריו, גם בימינו, שבהם נפוצים ספרים, יש עדיפות לבקיא.
יחסו לקבלה ולחסידות
הרב עובדיה מיעט להתייחס בפסיקותיו לזוהר ולכתבי הקבלה. במקרים רבים ניצב הרב יוסף מול פוסקים אחרים והכריז "אין לנו עסק בנסתרות". עמדה זו עומדת בניגוד למסורת הפסיקה של רוב הפוסקים הספרדים האחרונים. בניגוד לעמדתו של החיד"א שקבע כי "אין משיבין אחר האר"י", סבור הרב יוסף כי "לא בשמים היא", וכי אין לאר"י יתרון בתחום ההלכה בזכות מעמדו בתורת הנסתר: ”...וכל שכן לפי מה שכתב בספר אגרות התניא (דף צ"ז ע"א) בשם הגר"א שאינו מאמין בקבלת האר"י בכללה שהיא כולה מפי אליהו ז"ל, רק מעט מזער מפי אליהו ז"ל, והשאר מחכמתו הגדולה, ואין חיוב להאמין בה... ואם כן, מה כל החרדה הזאת להניח ד' [דברי] כל הפוסקים וכללי הדינים מפני סברות האריז"ל?”[83]. יוצאי דופן פסיקות בתחום התפילה וכדומה שם נוטה לקבל את דעת המקובלים[84].
יחסו זה הביאו לידי מחלוקת עם חלק מיוצאי ארצות ערב בארץ, בעיקר מיוצאי יהדות עיראק. פסקי הבן איש חי עמדו בבסיס המחלוקת בינו ובין הרבנים הראשיים, רבי יצחק נסים והרב מרדכי אליהו.
בעניין היחס למי שאינם מאמינים בזוהר הובאו בשמו עדויות סותרות. על פי שני תלמידים, הרב יוסף פסק כי גם יהודי שאינו מאמין בספר הזוהר הוא יהודי כשר, כיוון שספר הזוהר לא היה ידוע במשך שנים רבות[85] ומטעמים נוספים[86]. מאידך, בנו הרב יצחק יוסף כתב שדעת אביו היא שאין לצרפם למניין[87].
הרב עצמו על פי עדויות תלמידיו ובני ביתו למד בהסתר את תורת הקבלה, והיה לו ידע נרחב בה[88].וכן למד קבלה 10 שנים עם הרב מרדכי שרעבי.
הביע הסתייגות מספרי רבי נחמן מברסלב, לדבריו הוא אינו לומד בספרים אלו משום שתוכנם אינם פסקי הלכה אלא הגיגים[89]. לאחר שאמירה זו הכתה גלים הבהיר כי אינו מתנגד לאישיותו של רבי נחמן, והבהיר את הערכתו אליו[90]. הסתייג גם מהנסיעה לקבר רבי נחמן מברסלב באומן, בראש השנה[91].
בשנת 1990 מתח ביקורת על המשיחיות של הרבי מליובאוויטש, תוך שהוא מצדיק את ביקורתו של הרב שך על המשיחיות של הרבי. הוא טען כי הרבי אמר על עצמו "דברים נוראים שאסור להוציאם בפה" הכוללים דברי כפירה ועבודה זרה, והנמצאים בחצרו עושים אותו אלו-ה[92]. עם זאת, הן באותה הזדמנות והן בהזדמנויות אחרות שיבח את הרבי ואת פעולת חסידות חב"ד בעולם, ואמר כי הרבי "הוא היה יחיד בדור בהרבצת התורה בישראל, לא קם כמוהו, עד עכשיו כל העולם כבודו, כל יושבי תבל נענים לבשורתו"[93].
יחסו למנהג ולמסורת
דבק במסורת הספרותית ולא נתן משקל רב למנהגים שאינם מעוגנים בהלכה. כך התנגד לשני מנהגים בבית הכנסת של יהודי צפון אפריקה – עמידה בעת קריאת עשרת הדיברות בבית הכנסת, ושילוב הציבור במהלך התפילה (למשל, אמירת "ברוך הוא וברוך שמו" בברכות שיוצאים בהן ידי חובה, או קריאת הציבור "בסימנא טבא" לפני התחלת הקריאה בספר בראשית). ניסיונותיו לשנות מנהגים עממיים, קוממו עליו חלק מרבני יהדות צפון אפריקה, דוגמת הרב שלום משאש, הרב אליהו רחמים זייני והרב שלמה טולידאנו. האחרון פרסם בשנים ה'תשס"ב וה'תשס"ה את "דברי שלום ואמת", קונטרס בן שני חלקים, המגן על המסורות של יהודי צפון אפריקה.
מתח ביקורת נוקבת על מנהגי עדות שלא התאימו לדעתו להלכה. אמר כי הרב שלום משאש סיפר לו שהנשים היהודיות במרוקו "לא ידעו כלום, אוכלות ושותות כמו בהמה". זאת משום שהן חותנו בגיל צעיר, לא ידעו קרוא וכתוב ולא ידעו לברך. את יוצאי מרוקו שסירבו לציית לדרישתו הבלתי מתפשרת לוותר על מנהגיהם הייחודיים כינה "אנשים עקשנים שבאו ממרוקו", "הם חושבים שהמנהגים שלהם הם הלכה למשה מסיני". עוד אמר שחלק מיוצאי כורדיסטן לא ידעו בעבר להתפלל והיו חוזרים מילה במילה אחר החזן. גם על בני עדתו, העיראקים, אמר פעם שהם משובשים. באחת מדרשותיו אמר: ”אני אוהב את כל העדות באופן שווה... למשל העדות של הבבלים נכשלים בדבר אחד, כשעושים הדלקת הנרות בערב שבת, קודם מדליקים את הנרות ואחר כך מברכים... ואני אמרתי שהבבלים עושים בזה שלא כהוגן. אז אני שונא בבלים? אני בבלי בעצמי. הלכה זה הלכה. הלכה לא פוחדת משום אדם”[94].
פסקי הלכה בולטים
התנגד לחבישת פאה נוכרית ויצא נגד הלובשות אותה[95].
סבר כי המנהג לקבל שבת 40 דקות קודם לשקיעת החמה בירושלים, אינו מחייב את הספרדים וכי הזמן הוא כ־20 דקות לפני שקיעת החמה כקביעת הרבנים הספרדיים בירושלים, בדומה לנהוג ברוב חלקי ארץ ישראל[96].
תמך במכללה החרדית ירושלים שהקימה בתו, עדינה, וכן במרכז החרדי להכשרה מקצועית בישראל[97].
בשנת 2011 פסק שאין להתיר פיטום אווזים עקב צער בעלי חיים ובעיות כשרות, ושראוי שלא לאכול מבשר האווז[98].
בשנת 2012 פסק, יחד עם שאר פוסקי הדור, כי האינטרנט מסוכן ואסור לשימוש, אך מותר להשתמש בו בזהירות (דרך אינטרנט כשר) לצרכי פרנסה[99].
ב-24 במרץ 2008 אשרה הכנסת חוק הקובע כי מוות מוחי הוא מוות לכל דבר. מפלגת ש"ס על פי הוראתו, תמכה בחוק. הרב יוסף שלום אלישיב פסק שרק מוות לבבי נחשב כמוות, ולאור זאת הצביעו חברי יהדות התורה נגד ההחלטה. עם זאת, בעקבות הביקורת האשכנזית הודיע הרב עובדיה שלא יעודד תרומת איברים[100] [דרושה הבהרה] וקרא שלא לחתום על כרטיס אדי. הוא חזר על עמדתו משנת תשכ"ז שאין להשתיל איברים אלא בשל פיקוח נפש מידי ולאחר אישור של גדולי הדור[101].
בשבט תשע"א פסק כי הגיורים הנערכים בצה"ל תקפים[102]. בתגובה פורסמה בשלשת היומונים החרדיים מתקפה של רבנים בטענה שפסיקה זו מחריבה את העם היהודי ותגרום להתבוללות[103]. לאחר שפורסמו מודעות רחוב מטעם העדה החרדית והרב אלישיב לעצרת מחאה ומעמד קריעה על הפסיקה, חתם הרב יוסף על מכתב של הרבנים הרב שלום כהן, הרב ראובן אלבז והרב משה צדקה המבהיר כי התכוון להכשיר רק את מי שקיבלו על עצמם שמירת מצוות[104].
מסירת שטחים
בתקופה שלפני הסכמי אוסלו פסק שניתן למסור לערבים חלקים מארץ ישראל תמורת שלום, משום שמצוות יישוב ארץ ישראל אינה עומדת בפני פיקוח נפש. לדבריו, על המומחים להחליט האם מציאות מסוימת היא בבחינת פיקוח נפש. הפסק שימש גיבוי הלכתי להסכמי אוסלו ופוליטיקאים מן השמאל הרבו להזכירו גם בהזדמנויות נוספות[105].
בשנת 2003 כתב כי הפסק האמור אינו תקף: ”ברצוני להבהיר בעניין יש"ע. לא פעם הסברתי מכבר כי פסק ההלכה "שטחים תמורת שלום" אינו תקף כלל לרגל המצב הנוכחי. אני התכוונתי אך ורק לשלום אמת... אולם עתה, עינינו רואות וכלות כי אדרבה מסירת שטחים מארצנו הקדושה גורמת לסכנת נפשות. לא לשלום כזה ייחלנו ולא לנער הזה התפללנו...”[106].
התייחסותו לחולקים עליו
בצעירותו היה מיודד עם הרב מרדכי אליהו, מאוחר יותר היחסים ביניהם התערערו. בספרו "חזון עובדיה – ט"ו בשבט" הוא מכנה את הרב אליהו "אחד המתיימר להיקרא 'רב'", ובהתייחס לפסק הלכה שלו הוא מוסיף "לא יאומן כי יסופר וכל השומע יצחק לו". בדרשה סמוכה להוצאת הספר תקף את הרב אליהו שוב באותו עניין ואמר: "זה לא תלמיד חכם אומר דברים כאלה – זה בושה וחרפה לומר דברים כאלה. דברים תמוהים מאוד. כבר כתבתי בספרי נגד זה"[107]. לאחר פטירתו נשא עליו הספד בבית המדרש "יחוה דעת".
יחסיו עם רבי בן ציון אבא שאול ורבי שלום משאש היו קרובים, וזאת על אף שנחלקו עליו.
יחסו למדינת ישראל ולאזרחיה
בנוגע לקריאת ההלל ביום העצמאות כתב: "הקמת מדינת ישראל היא נס לעם ישראל וחובה עלינו להודות על נס זה"[108], ו"רבים ועצומים מגדולי ישראל רואים בהקמת המדינה אתחלתא דגאולה". עם זאת, מאחר שהנס כלל רק את יושבי ארץ ישראל, ונס הקמת המדינה הינו 'נס בתוך הטבע', "ועדיין רב הדרך לפנינו כדי להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, הן מבחינה מדינית וצבאית, והן מבחינה מוסרית ורוחנית" – אין לאמרו בברכה[109].
לאחר שש"ס הואשמה באנטי-ציונות, השיב בראיון עיתונאי: ”אלה סתם באו לנגח. מה זה אנטי-ציוני? זה הבל הבלים זה מושג שהם בדו מלבם. אני הרי שימשתי עשר שנים רב ראשי – תפקיד ממלכתי בכיר במדינה. במה אנו לא ציונים? אנו מתפללים על ציון, על ירושלים ועל תושביה, על ישראל ועל רבנן ועל תלמידהון. מה זה ציונים? לפי המושגים שלנו, ציוני הוא אדם האוהב את ציון ומיישם את המצווה של יישוב הארץ. תמיד אני מטיף בחו"ל לעלייה, במה הם יותר ציונים מאיתנו?” ([110]).
בני ישיבות ושירות צבאי
סבר שאף שלמלחמות ישראל יש תוקף של "מלחמת מצוה"[111], אין לבחורי ישיבות להתגייס לצבא ואף לא לתקופה קצרה. וכי אם יהיה צורך – יש לרדת מישראל כדי למנוע גיוס בחורי ישיבות[112]. לטענת בני לאו בשיחות אישיות הוא מברך על גיוס בחורים שלא הצליחו בלימודם לנח"ל החרדי[113].
התבטא בחריפות נגד המכנים את בני הישיבות "פרזיטים": ”מי שחושב מחשבות אוון על בחורי הישיבות וקורא אותם פרזיטים, הוא מנוול, אפיקורוס... מותר להרוג אותו”[114].
נכדו הצביע על יחסו החיובי לחיילי צה"ל, בכך שבכל פתיחת ההיכל היה אומר תפילה לשלום חיילי צה"ל[115]. בניו, הרב יעקב יוסף והרב אברהם יוסף שירתו בצה"ל.
יחסו לחילונים
כינה את דורו "דור החופש והדרור" [דרוש מקור], דהיינו דור שרבים מאנשיו אינם רואים עצמם מחויבים להלכה ולסמכות הרבנית. במציאות זו ערך הרב עובדיה הבחנה בין חילונים להכעיס, לבין "חילונים" אשר לצד מחויבות פרקטית חלשה, הייתה להם אמונה חזקה באלוקים ובחוקי התורה.
התבטא על בני הקהילה היהודית במצרים: ”וידעתי בבירור בהיותי במצרים, כי הרבה מן האנשים הללו (העובדים בשבת לצורך פרנסתם), בצאתם מן העבודה, נזהרים שלא לחלל שבת, וכן אינם מעשנים בשבת וכיוצא בזה. וחלק מהם מתפללים בשבת במניין הראשון כדי להגיע למקום עבודתם בזמן, ובמסתרים תבכה נפשם על שהם מוכרחים לחלל שבת לצורך פרנסה” (יביע אומר, יו"ד סימן י"א, עמוד קצ"ז).
את ה"מסורתיים" ביקש הרב עובדיה לקרב, כך פסק כי מחלל שבת אינו בחזקת מומר לכל התורה, ומגעו ביין אינו פוסלו[116], בניגוד לדעת רוב הפוסקים. התייחס בשלילה לחילונים נעדרי אמונה לחלוטין.
לעיתים התבטא גם כנגד לבוש לא צנוע בקרב החילונים. והתבטא: ”ראיתי לנכון להסביר בקצרה חומרת הדברים בלבישת חצאיות קצרות כאלה, כי מלבד המכשלה הגדולה שנגרמת לאנשים המסתכלים בבנות הלובשות חצאיות קצרות בגילוי שוק וירך, ובהכרח מלבוש שחץ זה מושך תשומת לב, ועין רואה והלב חומד, ומגרות יצר הרע באנשים, ומה יעשה אותו הבן ולא יחטא... הנה בעוונותינו הרבים אלפי בחורים של צה"ל נהרגו במערכה של מלחמת יוהכ"פ האחרונה, הי"ד, ומי יודע אם לא בעוון החמור הזה” (שו"ת יביע אומר, חלק ו', יו"ד, סימן י"ד).
יחסו לבתי המשפט
התנגד להליכה לבתי משפט, מאחר שאינם דנים על פי דין תורה. הוא כתב:
”ודע כי אף על פי שהסמכות החוקית כיום מטעם הממשלה לדון היא לבתי המשפט החילוניים והשופטים שם יהודים הם, עם כל זה ברור על פי דין תורתנו הקדושה – התובע את חבירו בבתי משפט שלהם גדול עוונו מנשוא, והוא בכלל מה שפסקו הרמב"ם והטור והשולחן ערוך, שכל הדן בערכאות [בתי משפט] שלהם הרי זה רשע וכאילו חרף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו” (שו"ת יחוה דעת חלק ד' סימן ס"ה)
לדעתו הכלל דינא דמלכותא דינא תקף להחלטות ממשלת ישראל, ולכן אסר להעלים מס, אך בעניינים שבין אדם לחברו הוא לא התיר לפסוק בניגוד לדיני התורה.
בפברואר 1999 התבטא נגד בית המשפט העליון: ”אלו קוראים את עצמם בית משפט עליון? לא שווים. בבית משפט תחתון צריך לשים אותם. הם, בשבילם ברא את כל הייסורים שבעולם. כל מה שישראל סובלים, רק בשביל הרשעים האלה. ריקים ופוחזים. שיפחה כי תירש גבירתה. מה הם יודעים? ילד שלנו בן 7–8 שנה יודע ללמוד יותר טוב מהם ללמוד תורה. אלה שמו אותם בבית משפט עליון. מי בחר בהם, מי עשה אותם שופטים, אלא שר המשפטים, צר ואויב הוא אהב אותם והוא המליץ שצריכים לבוא אצל הנשיא והנשיא שם אותם שופטים. מה, עשו בחירות? מי אמר שהעם רוצה כאלה שופטים רשעים כאלה. כולם סוררים ומורים. אין להם לא דת ולא דין. כולם בועלי נידות. כולם מחללי שבת. אלה יהיו השופטים שלנו? עבדים משלו בנו[117]”
בעקבות התבטאות זו עתרה התנועה למען איכות השלטון בישראל לבג"ץ, בתביעה להעמדתו לדין. בג"ץ דחה את העתירה[118] בהסתמכו על עקרון חופש הביטוי, אך מתח ביקורת על דברי הרב.
באוגוסט 2009, בעקבות הרשעתו של השר שלמה בניזרי, תקף את שופטיו, ואמר: ”צר לנו מאד על משפט העוול שנעשה לידידנו רב הפעלים, שעוסק בכל ימיו בלהרביץ תורה ולהאדירה. אוי לנו שיש לנו בית משפט מעוות כזה. אין להם לא דת, לא דין, לא מאמינים בשום דבר”[119].
משפחתו
נפטר בג' חשוון תשע"ד.
הערך עליו במכלול:
רבי עובדיה יוסף – המכלול
www.hamichlol.org.il
נולד בבגדאד שבעיראק כבן בכור ליעקב וגורג'יה[2]. נקרא עובדיה על שם רבי עבדאללה סומך וסבו, ויוסף על שמו של הבן איש חי. שם משפחת אביו היה עובדיה, ומאוחר יותר הפך את שמו הפרטי השני לשם משפחתו[3][4]. ב-1924[5], כשהיה בן ארבע, עלתה משפחתו לארץ ישראל, והתיישבה בשכונת בית ישראל בירושלים, שם התפרנסה מחנות המכולת של אביו. מצבה הכלכלי של המשפחה היה דחוק, ועובדיה נאלץ להתחיל לעבוד. למד בתלמוד תורה "בני ציון" שבשכונת הבוכרים. מנעוריו התבלט בכשרונו ובלהיטותו לתורה, ואת יצירתו הספרותית הראשונה כתב בגיל תשע[דרוש מקור]. בשנת ה'תרצ"ג (1933) החל ללמוד בישיבת פורת יוסף ששכנה באותה תקופה ברובע היהודי, לאחר שאביו שוכנע בחשיבות הדבר על ידי רבי צדקה חוצין[דרוש מקור]. באותה שנה כתב ספר בשם "מחברת העתקת חידות" יחד עם שניים מחבריו[6]. ראש הישיבה, רבי עזרא עטייה, שימש עבורו כאב רוחני.
בשנת ה'תרצ"ז (1937)[7], נשלח על ידי הרב יעקב דואק[8] למסור במקומו שיעור יומי הלכתי בספר בן איש חי בבית הכנסת 'אוהל רחל' של עולי פרס בשכונת "בית ישראל". השיעור עסק בהלכה, ולמדו בו מתוך ספר הבן איש חי. בשיעוריו הרבה לחלוק עליו וטען כי הוא מחמיר וכי הוא מעדיף את פסקי האר"י על פסקי השולחן ערוך. שיעורים אלו היו חוויה מעצבת עבורו, הן משום שלראשונה ביטא בפומבי את תפיסתו בנוגע לעדיפות שיש לפסקי רבי יוסף קארו, והן משום שדבריו כנגד פסיקותיו של ה"בן איש חי" עוררו תרעומת בקרב קהל שומעיו, במיוחד אלה מיוצאי בבל. מספר רבנים נכבדים, בהם רבי יצחק נסים, גערו בו במשך השנים בשל כך, אולם רבי עזרא עטייה עודדו. באותה תקופה כתב את השגותיו על הספר בן איש חי, שפירסמם שנים רבות לאחר מכן (1998–2003) בסדרת הספרים הליכות עולם[9].
בשנת ה'ת"ש (1940) הוסמך לרבנות על ידי הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל.
בין השנים ה'תש"ה - ה'תש"ז (1945–1947) שימש כדיין בבית הדין של העדה הספרדית בירושלים. בתקופה זו כבר התבססה תפיסתו ההלכתית[דרושה הבהרה], והוא נהג להשיב לשאלות שהופנו אליו מחוגי הרבנות והדיינות הספרדית בארץ ובפזורה, וכן מאשכנזים ירושלמים.
בד' בניסן ה'תש"ד (1944), נשא את מרגלית, בתו של רבי אברהם הלוי פטאל, שעלתה עמו מחלב[10]. החתונה התקיימה בבית ספר שפיצר. בתקופה זו, בני משפחתו של הרב עובדיה וחבריו לשכונת מגוריו בירושלים, נחשפו לסביבה הציונית ופעלו במסגרתה, עד כדי מעורבות אינטנסיבית בארגון האצ"ל[11].
שהותו במצרים
בשנת 1947 עבר להתגורר במצרים, לבקשתו של הרב עוזיאל, שם כיהן כסגנו של הרב הראשי למצרים רבי נחום אפנדי וכאב בית דין. במצרים מצא מחויבות דתית חלשה בקרב בני הקהילה במקום, בקרב המנהיגים ואף בקרב הרבנים המקומיים.
עם תלמידיו במצרים על רקע הפירמידות
הרב אהרן שויקה, מעסיקו מטעם הרבנות, מינהו לראש ישיבת "אהבה ואחווה", ותמך בו במאבקיו בענייני הדת. מערך הכשרות במוסדות הציבור הייתה לאחת הבעיות החמורות מבחינה הלכתית, מה שגרם לסכסוכים בינו ובין אישים בקהילה, בהם רבנים. בעקבות אירועים אלה התפטר מתפקידו בשנת ה'תש"ט. בקיץ ה'תש"י (1950), שב לישראל.
חוויותיו במצרים השפיעו עליו רבות, הדבר בא לידי ביטוי בפסיקותיו ובדרשותיו. בשהותו במצרים לקה בליקוי ראייה מהם סבל במשך כל חייו[12], ובעקבות כך הוצרך להרכיב משקפיים עם עדשות כהות.
בפתח תקווה ירושלים ותל אביב
הרב יוסף נואם ב'כנס תורה שבעל פה' בגיל 40, שנת ה'תשכ"א
כששב לישראל, למד במדרש "בני ציון" (בראשות רבי צבי פסח פרנק). בתקופה זו הניאה אותו אשתו מלהתמנות לתפקיד ראש הבד"ץ של העדה החרדית הספרדית[13]. הוא שימש כדיין בית הדין האזורי בפתח תקווה בהרכבו של רב המקום הרב ראובן כץ והרב ישעיהו משורר (1951–1952, 1957–1958). בהיותו כבן 30, כתב פסק דין שהתיר יבום במקום חליצה, כמנהג הספרדים, פסק הדין היה בניגוד לתקנות של הרבנות הראשית לישראל, "חרם ירושלים", שנקבעו שנה קודם לכן, שאסרו על יבום[דרוש מקור].
בשנת ה'תשי"ב זכה בפרס משרד הדתות שחולק ל-18 "עילויי הישיבות"[14].
בכסליו תשי"ד ייסד את ישיבת "אור התורה". היה מוסר שיעור כללי בכל ליל שישי, שבו היה משתתף גם הרב בן ציון אבא שאול. בין לומדי הישיבה היה הרב מרדכי אליהו שהיה מבחירי לומדיה ואף ממנהליה, הרב שלום כהן, והרב שמעון בעדני. עלויות אחזקת הישיבה הטרידו את מנוחתו של הרב ששלח מכתבים לרבנים שיערכו מגביות עבור הישיבה, ביניהם הרב יוסף עדס והרב רפאל ברוך טולידאנו. בשנת תשי"ט עקב מצבה הכלכלי וחוסר היכולת של הרב עובדיה עקב תפקידו כדיין לאסוף כספים, התאחדה הישיבה עם ישיבת פורת יוסף[15].
בשנת ה'תשי"ח (1958 מונה לדיין בבית הדין האזורי בירושלים, ובשנת ה'תשכ"ה (1965) מונה לחבר בית הדין הרבני הגדול.
בה'תשכ"ט (17 ביוני 1969) נבחר לכהן כרבה של תל אביב-יפו, לצד הרב שלמה גורן[16]. בתקופה זו פעל רבות בין היתר במערך הכשרות בעיר, כמו הקמת בית מטבחיים כשר בעיר דבר שלא היה קיים עד אז, ומאבקו המפורסם בחברת טליתניה[דרושה הבהרה][17]. כמו כן תיקן הרב עובדיה שהאולמות בעיר לא יפתחו במוצאי שבתות מחשש חילול שבת, תקנה זו לוותה במאבק מצד בעלי האולמות והמועצה הדתית בעיר, ולבסוף סיכמו שבתמורה לסגירתם במוצאי השבתות, יותר להם לעשות אירועים בזמנים שהיו נמנעים מכך עקב מנהג אשכנז (כגון בבין המצרים)[18], פסיקה זאת שכמו עוד פסיקות היתה מתוך מטרה להרים את קרנה של הפסיקה הספרדית, ובשל כך לוותה בעימות עם הרבנים האשכנזים[דרוש מקור].
הרב עובדיה נואם בייסוד מפעל הש"ס (משמאל - האדמו"ר מצאנז ורבי יוסף שלום אלישיב)
כרב ראשי וראשון לציון
בז' בחשוון ה'תשל"ג (1972) נבחר לראשון לציון והרב הראשי לישראל, במקומו של רבי יצחק נסים[19]. התמודדותו נגד רב ראשי מכהן, ספגה ביקורת, ומנגד הוא זכה לתמיכה פומבית של רבי יוסף שלום אלישיב. ברקע מערכת הבחירות המתוחה, עמדה פרשת פסק דין האח והאחות, בנוסף ליחסים המתוחים בין הרב עובדיה לרב נסים[20]. לצדו נבחר כרב הראשי האשכנזי, הרב שלמה גורן. יחסי שני הרבנים הראשיים היו מעורערים. מועצת הרבנות הראשית נשלטה בידי הרב גורן, ובעקבות החלטות כמו קריאת הלל בברכה ביום העצמאות שהתקבלו בניגוד לדעתו של הרב עובדיה, חדל מלהופיע בדיוניה זמן מה[21].
בשנת 1976 ביקר הרב עובדיה באיראן כ־10 ימים על פי הזמנתו של שגריר ישראל באיראן מאיר עזרי. בעצרת שהתקיימה בטהרן קרא ליהודי המקום לעלות לארץ ישראל[22]. וכן שינה את הנוהג באיראן שאשה לא תקבל ירושה אלא תקבל כמו האיש[23]. בשנות פעילותו כרב ראשי לישראל פעל במספר עניינים משמעותיים, ביניהם:
התרת עגונות נעדרי צה"ל במלחמת יום הכיפורים, בבית דין בראשותו בו ישב עם הרב הראשי לצה"ל, הרב מרדכי פירון, וסגנו הרב גד נבון[24].
התרת נישואין עם קראים, לאחר שלמדו את יסודות התורה שבעל פה, וקבלו על עצמם שמירת מצוות[25].
קביעה כי ביתא ישראל הם יהודים[26], זאת בהתאם לדעת הרדב"ז[27], אך בניגוד לעמדת רוב הפוסקים האחרים באותה תקופה (שסברו כי על יהודי אתיופיה לעבור גיור מלא או גיור לחומרה)[28] ובניגוד למדיניות שר הפנים ושר הקליטה[29]. פסיקה זו היוותה פסיקה היסטורית שהובילה להחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה[30].
עם הרבנים הראשים הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא והרב מרדכי אליהו
בניסן ה'תשמ"ג (1983), הסתיימה כהונתו למורת רוחו, בעקבות חוק שקצב את כהונתם של הרבנים הראשיים לקדנציה אחת[31].
כמנהיג ש"ס
הרב עובדיה יוסף (משמאל) עם הרב שלמה משה עמאר (במרכז) והרב יששכר מאיר (מימין), בכינוס בנתיבות, 2004
לאחר כהונתו כרב ראשי המשיך לכהן כדיין בבית הדין הרבני הגדול, ובמקביל החל להנהיג את מפלגת ש"ס. חברי הכנסת יוסי שריד ויאיר צבן עתרו לבג"ץ בדרישה שיאסור פעילות פוליטית על ידי דיין בבית הדין הרבני, ובית המשפט נענה לעתירתם וקבע כי אין זה ראוי שדיין יעסוק גם בפעילות פוליטית. בעקבות כך פרש מתפקידו כדיין בספטמבר 1988[32].
לקראת התמודדותה של מפלגת ש"ס בבחירות לכנסת האחת עשרה, בשנת 1984, הוקמה מועצת חכמי התורה בהנהגתו, כאשר הרב שך, מנהיג הזרם החרדי-ליטאי, משמש כפטרון רוחני נוסף.
בשנת תשמ"ט (1990), לאחר שתמך בתחילה בשיתוף הפעולה בין ש"ס ובין מפלגת העבודה ("התרגיל המסריח"), נוצר קרע בינו לבין הרב שך, וכאשר בניגוד לדעתו של הרב שך הורה הרב עובדיה לאחר הבחירות לכנסת השלוש עשרה לחברי סיעת ש"ס להיכנס לממשלתו של יצחק רבין, פרש הרב ניסים טולידנו ממועצת חכמי התורה, וניתק הקשר בין הרב עובדיה לרב שך, מאז הפך למנהיגה הבלעדי של ש"ס.
החל עם הקמתה, זכתה ש"ס למעמד של שחקן מפתח בפוליטיקה הישראלית, והשפיעה רבות בצמתי הכרעה רבים, בין השאר בתקופות גיבוש הקואליציה לאחר קיומן של בחירות. בשל כך, הגיע הרב עובדיה, כמנהיגה של ש"ס, ל"מוקד של כוח פוליטי ששום אישיות חוץ-פוליטית במדינת ישראל לא זכתה לו מעולם"[33].
התבטאויותיו הפוליטיות (והתאולוגיות) במסגרת דרשתו השבועית בבית הכנסת של "היזדים", עוררו לעיתים סערות פוליטיות וציבוריות (ראו על כך בהמשך). פעמים רבות גישתו הפוליטית הובאה בהבלטה בעיתון יום ליום ואילו דעתו ההלכתית הובעה בקונטרס עונג שבת שצורף לעיתון מדי שבוע.
השפעתו הפוליטית באה לידי ביטוי גם לאחר פטירתו, כאשר במהלך מערכת הבחירות לכנסת העשרים התווכחו ביניהם אריה דרעי ואלי ישי מי משניהם הוא שלוחו הפוליטי הראשי[34].
הרב יוסף בדרשתו השבועית בשכונת הבוכרים
תורתו
מנערותו נודע הרב עובדיה בכח זכרונו בו השתמש לרכישת ידע נדיר בהיקפו בכל מרחבי הספרות התורנית וביחוד בספרות השו"ת. בספריית הענק שבביתו היו אלפי ספרים, ולפי המקובל הרב ידע לצטט את כולם בע"פ מכריכה לכריכה. ידיעותיו המפליגות באים לידי ביטוי גם בספריו בהם הוא מקיף כל נושא בציטוט עשרות ומאות מקורות מכל מרחבי הספרות התורנית, החל מספרות התלמוד ועד לספרי מחברים בני זמנו ואף הצעירים ממנו, כשכל זה נעשה לפני עידן התוכנות התורניות. גם בתשובותיו בע"פ, וכן בדרשותיו ובשיעוריו היה מצטט מקורות רבים בע"פ. הרב היה מתמיד מופלג ולמרות עיסוקיו הציבוריים הרבים היה רכון שעות ע"ג שעות על ערימת ספריו, תוך ניתוק מהמתרחש סביבו.
שיעוריו ודרשותיו
במשך כל שנותיו הרבה הרב עובדיה במסירת שיעורים ודרשות. בצעירותו היה מוסר מדי יום שיעור בשולחן ערוך לבעלי בתים בבית הכנסת אהל רחל ואחת לחודש היה בוחנם על הנלמד. בליל שבת היה מוסר שיחה בישיבת פורת יוסף אליה היו נוהרים רבים. גם בתפקידיו כרב ראשי וכמנהיג ש"ס מסר שיעורים ודרשות במקומות רבים בעולם. בימי חודש אלול היה משתתף בעשרות ערבי תשובה שנערכו על ידי תנועת אל המעיין, כאשר לעיתים היה טס במסוק לכמה אירועים בכל רחבי הארץ בערב אחד. בדרשותיו השתמש גם בשפה עממית שקלעה לליבותיהם של בעלי בתים וציבור "עמך", והיה משלב בהם מדי פעם מליצות והומור שהעלו שחוק אצל השומעים.
בתקופת כהונתו כרב ראשי לתל אביב, היה מוסר שיעור מידי מוצ"ש בבית הכנסת של עולי משהד בבני ברק, שיעור שנמשך קרוב לשעתיים ברמה תורנית גבוהה שהיה מיועד גם לתלמידי חכמים בשיעורים אלו היה מצטט מקורות רבים בע"פ במהירות. בהמשך כשעבר לירושלים עברו שיעורים אלו לבית הכנסת היזדים בשכונת הבוכרים שבירושלים, שם במשך הזמן קיבל השיעור אופי תורני שונה המותאם גם לבעלי בתים, לאחר מכן עברו שיעורים אלו לבית הכנסת מתחת לביתו. שיעורים אלה שודרו החל מ-1994 בלוויין על ידי דר וסוחרת. שיעורים אלו של מוצ"ש קיבלו תהודה באמצעי התקשורת ואופיינו לעיתים בלשון בוטה בעניינים הקשורים לפוליטיקה וחברה, לעיתים עוררו סערות פוליטיות וציבוריות. בין אמרותיו אלו היו כשהתבטא כלפי שולמית אלוני, "צריך לעשות משתה ביום שתמות" ועל יוסי שריד: "ארור המן, ארור יוסי שריד", אמרות אלו אף הביאו אותו אל סיפה של חקירה פלילית[35]. במקרה אחר התבטא נגד ראש הממשלה אריאל שרון בעקבות החלטתו לסגת מגוש קטיף[36]: ”מה עשו גזירות על חבל קטיף... אנשים שבנו ביתם בזיעת אפם, שנים על גבי שנים. דור שני, דור שלישי, יבואו תיכף, ינתקו אותם, יקחו אותם וייתנו את הבתים לערבים. איזה בתי מדרש יפים יש שמה, איזה בתי כנסת יפים יש שמה, איזה בתים נפלאים יש שמה. את הכל ימסור לערבים... איזה אכזר הרשע הזה, שהוא עושה דברים כאלה. הקב"ה... יתן לו 'באנה' אחת - ימות! יישן ולא יקום!...”[37], ולאחר מכן אמר שהוא מצטער על הפרשנויות כאילו ייחל שיקוצרו ימיו של שרון והוא מאחל לו אריכות ימים[38]. היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, החליט לבסוף לא לפתוח חקירה פלילית נגד הרב, מאחר שמדובר באיחול למותו של ראש הממשלה, ולא בקריאה לאלימות. גם התבטאויות הנושאות אופי תאולוגי הובילו לא אחת לסערה ציבורית. כך היה, למשל, בעת שנשא דברים על אודות חללי השואה[39], זאת על אף שדבריו בנדון לא היו אלא ציטוט מדבריו של האדמו"ר רבי אהרן ראטה בעל "שומר אמונים"; או דבריו על חללי צה"ל – דברים שיוחסו על ידי העיתונות לחללי מלחמת לבנון השנייה[40]; וכן על הרוגי סופת ההוריקן קתרינה[41]. בתקופת הבחירות לרבנות הראשית ביוני 2013 כינה את אחד המתמודדים, דוד סתיו, "רשע" ו"מסוכן ליהדות"[42].
אחרית ימיו
ערך מורחב – הלוויית הרב עובדיה יוסף
מאז פטירת אשתו מרגלית בשנת 1994 ועד לפטירתו סעדו אותו בנו וכלתו, משה ויהודית יוסף, שעברו להתגורר בביתו והשפיעו רבות על המתרחש בקרבתו[43].
ב-21 בספטמבר 2013 (חול המועד סוכות ה'תשע"ד), בעקבות החמרה במצבו הבריאותי אושפז בבית החולים הדסה עין כרם ומשפחתו הוסיפה לו את השם "חיים" כסגולה לאריכות ימים[44]. בג' בחשוון ה'תשע"ד - 7 באוקטובר 2013 נפטר הרב בבית החולים הדסה עין כרם, בגיל 93[45].
ההלוויה בסמוך לישיבת פורת יוסף
הלווייתו נערכה באותו ערב בירושלים והשתתפו בה, לפי ההערכות, בין 275,000 ל-850,000 איש. הייתה זו הלוויה הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל. בין המלווים היו רבי אהרן יהודה לייב שטינמן, רבי שמואל אויערבאך שאף היה ראשון המספידים, האדמו"רים מגור, מבעלז ומויז'ניץ ועוד, וכן נשיא המדינה שמעון פרס וראש הממשלה בנימין נתניהו.
נקבר לצד אשתו בבית הקברות סנהדריה בירושלים.
מצבתו (נכתבה בפשטות לפי דרישתו)
קברי הרב יוסף ואשתו בבית הקברות סנהדריה
הנצחתו
בתום השבעה התקיימה עצרת לזכרו בהשתתפות רבבות בצומת בר-אילן, בסמוך לבית הקברות סנהדריה. בעצרת נאמו והספידו רבנים מן המגזר הספרדי, הליטאי והחסידי[46], ביניהם האדמו"ר מבעלז.
במהלך השבעה הוחלט לשנות את שם רשת החינוך שהקים מ"מעיין החינוך התורני" ל"בני יוסף".
בשנת 2013, הודיע שר התחבורה ישראל כץ כי כביש 16 העובר מתחת לביתו בשכונת הר נוף ייקרא על שמו[47], אך ועדת השמות העירונית של עיריית ירושלים, שהתכנסה ב-24 בדצמבר 2017, החליטה כי הכביש ייקרא על שמו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון[48].
בשנת 2014 - ה'תשע"ד הוקמה ישיבת אהל יוסף על שמו.
בשנת 2015 הכריזה עיריית תל אביב יפו על פרס הרב עובדיה יוסף לכתיבה הלכתית על שמו[49].
בשנת תשפ"א הודיעה עיריית ירושלים על 'פרס הראשון לציון' על שמו, פרסים נוספים בכתיבה הלכתית לזכרו מחולקים גם בערים כמו אשדוד, אור יהודה בת ים וביתר.
בעיר צפת נקראה שכונה על שמו[50] וכן בעיר בית שמש נקראה שכונת "חזון עובדיה" ברמה ג' על שמו. בערים חדרה, קריית גת, נוף הגליל, פתח תקווה ועוד, נקראו רחובות על שמו.
בפברואר 2021 נחנכה בעיר אלעד כיכר על שמו ועליה מיצג של מלבושו ספריו וכסא לימודו[51], כיכרות דומות נחנכו ברכסים ובביתר עילית. בשנת ה'תשפ"ה (2024) הועבר המיצג לכניסה לעיר מכביש 4711, והכביש נקרא "דרך מרן".
בשנת 2015 הוציא דואר ישראל בול ומארז מזכרת לזכרו[52].
ב24 בדצמבר 2017, החליטה עיריית ירושלים, לקרוא לצומת בר אילן על שמו.
בביתו שבשכונת הר נוף הוקם לזכרו "בית מאור ישראל" על ידי מכון מאור ישראל, בראשות בנו, הרב משה יוסף. במקום בית מדרש העוסק בתורתו ובהוצאת כתביו לאור. בבית מתקיימים סיורים. ביום השנה לפטירתו נערכת במקום האזכרה המרכזית לזכרו. לאחר 3 שנים מפטירתו הוקם "מרכז מורשת מרן העולמי" על ידי ישיבת חזון עובדיה.
זכר רעייתו הונצח על ידי הקמת מעונות בתי ספר וסמינר "בית מרגלית" על שמה, ברשת מעיין החינוך התורני.
בכ"ג חשון ה'תשפ"ה - 24 בנובמבר 2024 אישרה הכנסת חוק להנצחת הרב עובדיה יוסף (ציון זכרו ופועלו), לפי הצעת החוק, מדי שנה ביום פטירתו של הרב, ג' בחשון (או במועד סמוך) יערוך המשרד לשירותי דת כנס עיוני לזכרו ובכנסת יצוין יום זה. מוסדות החינוך יקדישו זמן לקיום פעולות חינוכיות ערכיות, ככל שיחליט על כך שר החינוך"[53]. בעקבות כך החל משנת ה'תשפ"ה מקיים המשרד מידי שנה בבנייני האומה סדרת אירועי תרבות - 'יוסף עליכם' העוסקים בדמותו ומורשתו.
גישתו ההלכתית והשקפת עולמו
קבלת הוראות מרן
ערך מורחב – קבלת הוראות מרן
החידוש העיקרי במפעל ההלכתי של הרב יוסף הוא העיקרון שיש לקבל את הוראות רבי יוסף קארו. דעתו ברוב המקומות שבני אשכנז יכולים להמשיך לפסוק כרמ"א, עם זאת, בכמה מקומות הוא כותב שגם בני אשכנז צריכים ללכת לפי פסיקות השולחן ערוך[54].
הגשמת גישתו ההלכתית שזורה במאבק שניהל לאורך השנים מול הרבנים האשכנזים. על קודמיו בכס הרבנות של תל אביב-יפו כתב:
ושמעתי שיש טוענים על דברי שמאחר שהרבנים הראשיים לתל אביב-יפו שקדמוני הניחו המנהג להחמיר, אין לשנות המנהג. ולאו מילתא היא (=ואין זה נכון), שמקום הניחו לי להתגדר בו. ומכל שכן שידוע שהרבנים הראשיים הספרדיים שקדמוני הוו מיכף כייפי (=היו כפופים) לעמיתיהם הרבנים האשכנזיים, הגאון הרב בן ציון עוזיאל ז"ל הווה כייף (=היה כפוף) להגאון הרב אברהם יצחק קוק זצ"ל (...) וכן הגאון הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל בהיותו רב ראשי לתל אביב-יפו לא היה יכול להרים ראש כלפי עמיתו יבדל לחיים טובים הגאון הרב איסר יהודה אונטרמן שליט"א ולחלוק עליו בהלכה (...) אבל אנן דלא כייפינן תלי"ת (=אני שאין אני כפוף תהילה לה' יתברך), על משמרתי אעמודה להחזיר עטרה ליושנה להורות כדעת מרן שקבלנו הוראותיו
— יביע אומר, ו', או"ח מ"ג
בקשתו לאחד את המסורות והמנהגים ספגה ביקורת מצד רבנים מיהדות עיראק בעקבות התייחסותו לפסקי הבן איש חי, ומרבני יהדות צפון אפריקה בעקבות יחסו למנהגים שאינם כתובים. על אף הביקורת, מחברים רבים מבני עדות המזרח בקשו את הסכמתו, גם כשהטקסט הכיל ביקורת על פסיקותיו[55].
במהלך פועלו להחדיר את פסיקתו ההלכתית של הבית יוסף, השמיע לעיתים דברי ביקורת חריפים על גדולי הפוסקים החולקים על שיטת הבית יוסף, רבים ראו בכך זלזול בכבודם. בשו"ת שבט הלוי (ח"ג ס"א) נכתבה תשובה נגד "רב שזלזל בכבודו של הרמ"א", והכוונה לרב עובדיה[דרוש מקור].
בפסיקות אחדות סוטה במעט מפסיקת רבי יוסף קארו.
השולחן-ערוך קובע כי יש ללבוש טלית-קטן על גבי הבגדים[56], - אין לעשות כן, ואף יש להסתיר את פתילי הציצית במכנסיים[57].
השולחן ערוך קובע כי יש לכרוך את רצועת היד על הזרוע רק לאחר הנחת תפילין של ראש[58], - יש לנהוג כפי מנהג העולם (על פי הקבלה) ולכרוך את רצועת היד לפני הנחת תפילין של ראש[59].
כוח דהיתרא עדיף
אחד מעקרונות היסוד הפסיקתיים הייתה בנקיטת הגישה של כוח דהיתרא עדיף, שלפיה יש לפסוק להקל ולא לחומרא, ככל שהדבר ניתן. הרב עובדיה ראה עיקרון זה כמייחד את מסורת הפסיקה הספרדית ביחס לזו האשכנזית. באחת מפסיקותיו הביא את דברי החיד"א: ”הספרדים אחוזים במידת החסד ולכן הם מקילים בהלכה, והאשכנזים אחוזים במדה הגבורה לפיכך הם מחמירים בדינים[60]”. הרב עובדיה העלה על נס עיקרון זה והפכו לאידיאל, עד כדי כך שלפי צבי זוהר, אם "הוא נשאל בעניין ריטואלי-הלכתי והצליח להוכיח שעמדה מקלה היא הנכונה מבחינה הלכתית, הוא רואה בכך הישג חיובי"[61].
לדעתו, החומרה של הפוסקים האשכנזים באה כתוצאה מ"יראת הוראה", שאע"פ שבקיאים בש"ס (משנה ותלמוד) ובפוסקים מכל מקום פוחדים להורות. במאמר שכתב ב-1970 על משנתו של רבי יעקב שאול אלישר (יש"א ברכה) כתב:
אך בהיותם מיראי הוראה אינם מרהיבים עוז בנפשם לפסוק הלכה למעשה ובפרט בדברים המתחדשים חדשים לבקרים על ידי המצאת הטכניקה החדשה המולידה בחיקה בעיות הלכתיות, רב מהם הדרך להתעניין ולחוות דעתם דעת תורה... רבינו הגאון יש"א ברכה היה מאותם יחידי סגולה שקיבלו על עצמם את העול הזה לפתרון הבעיות האקטואליות שבזמנו ומהם אקטואליים גם בזמננו ולא התחמק מלהשיב לשואלו דבר ה' זו הלכה
— [62].
לדעת הרב עובדיה, פסיקה מחמירה פסולה מעיקרה, ובמיוחד בדור הנוכחי. כשהחמרה יתרה עלולה לגרור לזניחת הפרקטיקה הדתית: ”ובאמת שריבוי החומרות גורם להקל בגופי התורה” (יביע אומר, ז, או"ח סוף סימן לח). בכך ביטא גישה "כנסייתית" ולא "כיתתית" כלפי החברה הישראלית. גישה המבקשת להכיל ולא לבדל[63].
במהלך שיעור בכסליו תשנ"ג אמר שהחזון איש נטה להחמיר מפני ש”הגאון חזון איש, לא היה מורה הוראה. הוא היה מסוגר בביתו ולא היה אב בית דין שעליו מוטל להורות, אם אתה משוחרר אין לך בעיות ואתה מחפש חומרות בכל דבר”. בתגובה אמר הרב שך, כי ”אדם שמדבר בצורה כזו על החזון איש, הוציא עצמו מקהל התורה ובני התורה, ואין שום שיח ושיג איתו”[64].
מפסיקותיו המקלות
היתר מכירה[65][66].
שמיעת שירת נשים מוקלטת או משודרת, זאת כשהשומע אינו יודע במראה הזמרת, וכשאין הדבר מביא הרהורי עבירה. הוא עצמו נהג להאזין לשירת הזמרת המצרייה אום כולתום[67][70].
ללמד בנים ובנות יחד, עד גיל תשע בשעת הדחק[71].
גילוי שערות ראש אשה נשואה כאצבע אחת או שתיים בהסתמכו על פסק הלכה של מהר"ם אלשקר, המתיר גילוי שיער שחוץ לכיסוי הראש[72].
חבישת פאה נכרית לנשים אלמנות וגרושות ככיסוי הראש[73].
גישת הרע במיעוטו
לצורך קירוב רחוקים, נקט הרב במדיניות הלכתית שתמזער את הפגיעה בדרישות ההלכה, ומצד שני, תוותר במעט על קיום מלא של ההלכה[74]. ניתן לראות זאת במספר פסיקות. כגון, במתן תעודת הכשר למסעדה המגישה מאכלי בשר ומנות חלב[75]; שחיטה של עוף שיש בו חשש טרפה[76]; לבישת מכנסים אצל נשים בהעדפה על חצאית קצרה[77].
העלמת עין
במקרים בהם באופן אחר קרוב לוודאי שלא תקוים ההלכה, נהג להעלים עין. למשל, במקרים של טיפוח ציפורני נשים בהקשר של טבילה במקווה[78]; ברכת כהנים על ידי כהן שאינו מנהל אורח חיים דתי[79]; שליח ציבור ועלייה לתורה של מי שמתגלח בתער[80][81].
סיני עדיף
העדיף את מסורת הלימוד הספרדית השמה דגש על בקיאות, על פני השיטה האשכנזית המעדיפה את הפלפול. כן העדיף את שיטת הלימוד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.
בהספד שנשא לזכר רבו רבי יעקב עדס, הוא אמר: ”המנוח הדגול שהיה מורנו ורבנו בישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה לימדנו להועיל לעסוק בתורה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא ולא בפלפולי סרק אשר תזרם ורוח תשאם. לצערנו ישנן ישיבות (פוניבז' ועוד) שהלומד ביורה דעה צריך להתחבא בחדרי חדרים פן ירגישו בו ויקראוהו "בטלן" שלמד "פסק" הלכה, וכבושת גנב כי ימצא וכדי בזיון וקצף[82]”.
לטענתו, ההתרכזות בפלפול מביאה לידי חוסר ידע, מה שמוביל לחומרות הלכתיות, שכן נעלמים מהפוסק אותן פסיקות וגישות מקלות שעליהן הפוסק יכול לסמוך. לדבריו, גם בימינו, שבהם נפוצים ספרים, יש עדיפות לבקיא.
יחסו לקבלה ולחסידות
הרב עובדיה מיעט להתייחס בפסיקותיו לזוהר ולכתבי הקבלה. במקרים רבים ניצב הרב יוסף מול פוסקים אחרים והכריז "אין לנו עסק בנסתרות". עמדה זו עומדת בניגוד למסורת הפסיקה של רוב הפוסקים הספרדים האחרונים. בניגוד לעמדתו של החיד"א שקבע כי "אין משיבין אחר האר"י", סבור הרב יוסף כי "לא בשמים היא", וכי אין לאר"י יתרון בתחום ההלכה בזכות מעמדו בתורת הנסתר: ”...וכל שכן לפי מה שכתב בספר אגרות התניא (דף צ"ז ע"א) בשם הגר"א שאינו מאמין בקבלת האר"י בכללה שהיא כולה מפי אליהו ז"ל, רק מעט מזער מפי אליהו ז"ל, והשאר מחכמתו הגדולה, ואין חיוב להאמין בה... ואם כן, מה כל החרדה הזאת להניח ד' [דברי] כל הפוסקים וכללי הדינים מפני סברות האריז"ל?”[83]. יוצאי דופן פסיקות בתחום התפילה וכדומה שם נוטה לקבל את דעת המקובלים[84].
יחסו זה הביאו לידי מחלוקת עם חלק מיוצאי ארצות ערב בארץ, בעיקר מיוצאי יהדות עיראק. פסקי הבן איש חי עמדו בבסיס המחלוקת בינו ובין הרבנים הראשיים, רבי יצחק נסים והרב מרדכי אליהו.
בעניין היחס למי שאינם מאמינים בזוהר הובאו בשמו עדויות סותרות. על פי שני תלמידים, הרב יוסף פסק כי גם יהודי שאינו מאמין בספר הזוהר הוא יהודי כשר, כיוון שספר הזוהר לא היה ידוע במשך שנים רבות[85] ומטעמים נוספים[86]. מאידך, בנו הרב יצחק יוסף כתב שדעת אביו היא שאין לצרפם למניין[87].
הרב עצמו על פי עדויות תלמידיו ובני ביתו למד בהסתר את תורת הקבלה, והיה לו ידע נרחב בה[88].וכן למד קבלה 10 שנים עם הרב מרדכי שרעבי.
הביע הסתייגות מספרי רבי נחמן מברסלב, לדבריו הוא אינו לומד בספרים אלו משום שתוכנם אינם פסקי הלכה אלא הגיגים[89]. לאחר שאמירה זו הכתה גלים הבהיר כי אינו מתנגד לאישיותו של רבי נחמן, והבהיר את הערכתו אליו[90]. הסתייג גם מהנסיעה לקבר רבי נחמן מברסלב באומן, בראש השנה[91].
בשנת 1990 מתח ביקורת על המשיחיות של הרבי מליובאוויטש, תוך שהוא מצדיק את ביקורתו של הרב שך על המשיחיות של הרבי. הוא טען כי הרבי אמר על עצמו "דברים נוראים שאסור להוציאם בפה" הכוללים דברי כפירה ועבודה זרה, והנמצאים בחצרו עושים אותו אלו-ה[92]. עם זאת, הן באותה הזדמנות והן בהזדמנויות אחרות שיבח את הרבי ואת פעולת חסידות חב"ד בעולם, ואמר כי הרבי "הוא היה יחיד בדור בהרבצת התורה בישראל, לא קם כמוהו, עד עכשיו כל העולם כבודו, כל יושבי תבל נענים לבשורתו"[93].
יחסו למנהג ולמסורת
דבק במסורת הספרותית ולא נתן משקל רב למנהגים שאינם מעוגנים בהלכה. כך התנגד לשני מנהגים בבית הכנסת של יהודי צפון אפריקה – עמידה בעת קריאת עשרת הדיברות בבית הכנסת, ושילוב הציבור במהלך התפילה (למשל, אמירת "ברוך הוא וברוך שמו" בברכות שיוצאים בהן ידי חובה, או קריאת הציבור "בסימנא טבא" לפני התחלת הקריאה בספר בראשית). ניסיונותיו לשנות מנהגים עממיים, קוממו עליו חלק מרבני יהדות צפון אפריקה, דוגמת הרב שלום משאש, הרב אליהו רחמים זייני והרב שלמה טולידאנו. האחרון פרסם בשנים ה'תשס"ב וה'תשס"ה את "דברי שלום ואמת", קונטרס בן שני חלקים, המגן על המסורות של יהודי צפון אפריקה.
מתח ביקורת נוקבת על מנהגי עדות שלא התאימו לדעתו להלכה. אמר כי הרב שלום משאש סיפר לו שהנשים היהודיות במרוקו "לא ידעו כלום, אוכלות ושותות כמו בהמה". זאת משום שהן חותנו בגיל צעיר, לא ידעו קרוא וכתוב ולא ידעו לברך. את יוצאי מרוקו שסירבו לציית לדרישתו הבלתי מתפשרת לוותר על מנהגיהם הייחודיים כינה "אנשים עקשנים שבאו ממרוקו", "הם חושבים שהמנהגים שלהם הם הלכה למשה מסיני". עוד אמר שחלק מיוצאי כורדיסטן לא ידעו בעבר להתפלל והיו חוזרים מילה במילה אחר החזן. גם על בני עדתו, העיראקים, אמר פעם שהם משובשים. באחת מדרשותיו אמר: ”אני אוהב את כל העדות באופן שווה... למשל העדות של הבבלים נכשלים בדבר אחד, כשעושים הדלקת הנרות בערב שבת, קודם מדליקים את הנרות ואחר כך מברכים... ואני אמרתי שהבבלים עושים בזה שלא כהוגן. אז אני שונא בבלים? אני בבלי בעצמי. הלכה זה הלכה. הלכה לא פוחדת משום אדם”[94].
פסקי הלכה בולטים
התנגד לחבישת פאה נוכרית ויצא נגד הלובשות אותה[95].
סבר כי המנהג לקבל שבת 40 דקות קודם לשקיעת החמה בירושלים, אינו מחייב את הספרדים וכי הזמן הוא כ־20 דקות לפני שקיעת החמה כקביעת הרבנים הספרדיים בירושלים, בדומה לנהוג ברוב חלקי ארץ ישראל[96].
תמך במכללה החרדית ירושלים שהקימה בתו, עדינה, וכן במרכז החרדי להכשרה מקצועית בישראל[97].
בשנת 2011 פסק שאין להתיר פיטום אווזים עקב צער בעלי חיים ובעיות כשרות, ושראוי שלא לאכול מבשר האווז[98].
בשנת 2012 פסק, יחד עם שאר פוסקי הדור, כי האינטרנט מסוכן ואסור לשימוש, אך מותר להשתמש בו בזהירות (דרך אינטרנט כשר) לצרכי פרנסה[99].
ב-24 במרץ 2008 אשרה הכנסת חוק הקובע כי מוות מוחי הוא מוות לכל דבר. מפלגת ש"ס על פי הוראתו, תמכה בחוק. הרב יוסף שלום אלישיב פסק שרק מוות לבבי נחשב כמוות, ולאור זאת הצביעו חברי יהדות התורה נגד ההחלטה. עם זאת, בעקבות הביקורת האשכנזית הודיע הרב עובדיה שלא יעודד תרומת איברים[100] [דרושה הבהרה] וקרא שלא לחתום על כרטיס אדי. הוא חזר על עמדתו משנת תשכ"ז שאין להשתיל איברים אלא בשל פיקוח נפש מידי ולאחר אישור של גדולי הדור[101].
בשבט תשע"א פסק כי הגיורים הנערכים בצה"ל תקפים[102]. בתגובה פורסמה בשלשת היומונים החרדיים מתקפה של רבנים בטענה שפסיקה זו מחריבה את העם היהודי ותגרום להתבוללות[103]. לאחר שפורסמו מודעות רחוב מטעם העדה החרדית והרב אלישיב לעצרת מחאה ומעמד קריעה על הפסיקה, חתם הרב יוסף על מכתב של הרבנים הרב שלום כהן, הרב ראובן אלבז והרב משה צדקה המבהיר כי התכוון להכשיר רק את מי שקיבלו על עצמם שמירת מצוות[104].
מסירת שטחים
בתקופה שלפני הסכמי אוסלו פסק שניתן למסור לערבים חלקים מארץ ישראל תמורת שלום, משום שמצוות יישוב ארץ ישראל אינה עומדת בפני פיקוח נפש. לדבריו, על המומחים להחליט האם מציאות מסוימת היא בבחינת פיקוח נפש. הפסק שימש גיבוי הלכתי להסכמי אוסלו ופוליטיקאים מן השמאל הרבו להזכירו גם בהזדמנויות נוספות[105].
בשנת 2003 כתב כי הפסק האמור אינו תקף: ”ברצוני להבהיר בעניין יש"ע. לא פעם הסברתי מכבר כי פסק ההלכה "שטחים תמורת שלום" אינו תקף כלל לרגל המצב הנוכחי. אני התכוונתי אך ורק לשלום אמת... אולם עתה, עינינו רואות וכלות כי אדרבה מסירת שטחים מארצנו הקדושה גורמת לסכנת נפשות. לא לשלום כזה ייחלנו ולא לנער הזה התפללנו...”[106].
התייחסותו לחולקים עליו
בצעירותו היה מיודד עם הרב מרדכי אליהו, מאוחר יותר היחסים ביניהם התערערו. בספרו "חזון עובדיה – ט"ו בשבט" הוא מכנה את הרב אליהו "אחד המתיימר להיקרא 'רב'", ובהתייחס לפסק הלכה שלו הוא מוסיף "לא יאומן כי יסופר וכל השומע יצחק לו". בדרשה סמוכה להוצאת הספר תקף את הרב אליהו שוב באותו עניין ואמר: "זה לא תלמיד חכם אומר דברים כאלה – זה בושה וחרפה לומר דברים כאלה. דברים תמוהים מאוד. כבר כתבתי בספרי נגד זה"[107]. לאחר פטירתו נשא עליו הספד בבית המדרש "יחוה דעת".
יחסיו עם רבי בן ציון אבא שאול ורבי שלום משאש היו קרובים, וזאת על אף שנחלקו עליו.
יחסו למדינת ישראל ולאזרחיה
בנוגע לקריאת ההלל ביום העצמאות כתב: "הקמת מדינת ישראל היא נס לעם ישראל וחובה עלינו להודות על נס זה"[108], ו"רבים ועצומים מגדולי ישראל רואים בהקמת המדינה אתחלתא דגאולה". עם זאת, מאחר שהנס כלל רק את יושבי ארץ ישראל, ונס הקמת המדינה הינו 'נס בתוך הטבע', "ועדיין רב הדרך לפנינו כדי להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, הן מבחינה מדינית וצבאית, והן מבחינה מוסרית ורוחנית" – אין לאמרו בברכה[109].
לאחר שש"ס הואשמה באנטי-ציונות, השיב בראיון עיתונאי: ”אלה סתם באו לנגח. מה זה אנטי-ציוני? זה הבל הבלים זה מושג שהם בדו מלבם. אני הרי שימשתי עשר שנים רב ראשי – תפקיד ממלכתי בכיר במדינה. במה אנו לא ציונים? אנו מתפללים על ציון, על ירושלים ועל תושביה, על ישראל ועל רבנן ועל תלמידהון. מה זה ציונים? לפי המושגים שלנו, ציוני הוא אדם האוהב את ציון ומיישם את המצווה של יישוב הארץ. תמיד אני מטיף בחו"ל לעלייה, במה הם יותר ציונים מאיתנו?” ([110]).
בני ישיבות ושירות צבאי
סבר שאף שלמלחמות ישראל יש תוקף של "מלחמת מצוה"[111], אין לבחורי ישיבות להתגייס לצבא ואף לא לתקופה קצרה. וכי אם יהיה צורך – יש לרדת מישראל כדי למנוע גיוס בחורי ישיבות[112]. לטענת בני לאו בשיחות אישיות הוא מברך על גיוס בחורים שלא הצליחו בלימודם לנח"ל החרדי[113].
התבטא בחריפות נגד המכנים את בני הישיבות "פרזיטים": ”מי שחושב מחשבות אוון על בחורי הישיבות וקורא אותם פרזיטים, הוא מנוול, אפיקורוס... מותר להרוג אותו”[114].
נכדו הצביע על יחסו החיובי לחיילי צה"ל, בכך שבכל פתיחת ההיכל היה אומר תפילה לשלום חיילי צה"ל[115]. בניו, הרב יעקב יוסף והרב אברהם יוסף שירתו בצה"ל.
יחסו לחילונים
כינה את דורו "דור החופש והדרור" [דרוש מקור], דהיינו דור שרבים מאנשיו אינם רואים עצמם מחויבים להלכה ולסמכות הרבנית. במציאות זו ערך הרב עובדיה הבחנה בין חילונים להכעיס, לבין "חילונים" אשר לצד מחויבות פרקטית חלשה, הייתה להם אמונה חזקה באלוקים ובחוקי התורה.
התבטא על בני הקהילה היהודית במצרים: ”וידעתי בבירור בהיותי במצרים, כי הרבה מן האנשים הללו (העובדים בשבת לצורך פרנסתם), בצאתם מן העבודה, נזהרים שלא לחלל שבת, וכן אינם מעשנים בשבת וכיוצא בזה. וחלק מהם מתפללים בשבת במניין הראשון כדי להגיע למקום עבודתם בזמן, ובמסתרים תבכה נפשם על שהם מוכרחים לחלל שבת לצורך פרנסה” (יביע אומר, יו"ד סימן י"א, עמוד קצ"ז).
את ה"מסורתיים" ביקש הרב עובדיה לקרב, כך פסק כי מחלל שבת אינו בחזקת מומר לכל התורה, ומגעו ביין אינו פוסלו[116], בניגוד לדעת רוב הפוסקים. התייחס בשלילה לחילונים נעדרי אמונה לחלוטין.
לעיתים התבטא גם כנגד לבוש לא צנוע בקרב החילונים. והתבטא: ”ראיתי לנכון להסביר בקצרה חומרת הדברים בלבישת חצאיות קצרות כאלה, כי מלבד המכשלה הגדולה שנגרמת לאנשים המסתכלים בבנות הלובשות חצאיות קצרות בגילוי שוק וירך, ובהכרח מלבוש שחץ זה מושך תשומת לב, ועין רואה והלב חומד, ומגרות יצר הרע באנשים, ומה יעשה אותו הבן ולא יחטא... הנה בעוונותינו הרבים אלפי בחורים של צה"ל נהרגו במערכה של מלחמת יוהכ"פ האחרונה, הי"ד, ומי יודע אם לא בעוון החמור הזה” (שו"ת יביע אומר, חלק ו', יו"ד, סימן י"ד).
יחסו לבתי המשפט
התנגד להליכה לבתי משפט, מאחר שאינם דנים על פי דין תורה. הוא כתב:
”ודע כי אף על פי שהסמכות החוקית כיום מטעם הממשלה לדון היא לבתי המשפט החילוניים והשופטים שם יהודים הם, עם כל זה ברור על פי דין תורתנו הקדושה – התובע את חבירו בבתי משפט שלהם גדול עוונו מנשוא, והוא בכלל מה שפסקו הרמב"ם והטור והשולחן ערוך, שכל הדן בערכאות [בתי משפט] שלהם הרי זה רשע וכאילו חרף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו” (שו"ת יחוה דעת חלק ד' סימן ס"ה)
לדעתו הכלל דינא דמלכותא דינא תקף להחלטות ממשלת ישראל, ולכן אסר להעלים מס, אך בעניינים שבין אדם לחברו הוא לא התיר לפסוק בניגוד לדיני התורה.
בפברואר 1999 התבטא נגד בית המשפט העליון: ”אלו קוראים את עצמם בית משפט עליון? לא שווים. בבית משפט תחתון צריך לשים אותם. הם, בשבילם ברא את כל הייסורים שבעולם. כל מה שישראל סובלים, רק בשביל הרשעים האלה. ריקים ופוחזים. שיפחה כי תירש גבירתה. מה הם יודעים? ילד שלנו בן 7–8 שנה יודע ללמוד יותר טוב מהם ללמוד תורה. אלה שמו אותם בבית משפט עליון. מי בחר בהם, מי עשה אותם שופטים, אלא שר המשפטים, צר ואויב הוא אהב אותם והוא המליץ שצריכים לבוא אצל הנשיא והנשיא שם אותם שופטים. מה, עשו בחירות? מי אמר שהעם רוצה כאלה שופטים רשעים כאלה. כולם סוררים ומורים. אין להם לא דת ולא דין. כולם בועלי נידות. כולם מחללי שבת. אלה יהיו השופטים שלנו? עבדים משלו בנו[117]”
בעקבות התבטאות זו עתרה התנועה למען איכות השלטון בישראל לבג"ץ, בתביעה להעמדתו לדין. בג"ץ דחה את העתירה[118] בהסתמכו על עקרון חופש הביטוי, אך מתח ביקורת על דברי הרב.
באוגוסט 2009, בעקבות הרשעתו של השר שלמה בניזרי, תקף את שופטיו, ואמר: ”צר לנו מאד על משפט העוול שנעשה לידידנו רב הפעלים, שעוסק בכל ימיו בלהרביץ תורה ולהאדירה. אוי לנו שיש לנו בית משפט מעוות כזה. אין להם לא דת, לא דין, לא מאמינים בשום דבר”[119].
משפחתו