כי תבוא ביעור בבהמת שלמים של מעשר שני (2 צופים)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
בדין ביעור של מעשר שני, מבואר ברמב"ם הלכות מע"ש פי"א ה"ח שאם נשארו לו פירות של מע"ש כשהגיע זמן הביעור, הרי זה מבערן ומשליך לים או שורף. ויש לעיין כיצד יעשה מי שיש לו בהמה של שלמים שלקחה ממעות מעשר שני, [שכך היא המצוה לכתחילה לקנות בהמה ממעות מעשר שני], ועכשיו הגיע זמן הביעור, האם מוטל עליו לאבד את בהמת הקרבן מצד מצות הביעור של מעשר שני, או דאינו רשאי להפסיד את בהמת הקרבן, דדוקא בשאר מע"ש כך גזרה התורה שלא לחוש להפסד המעשר אלא אדרבה כך הוא דינו בזמן הביעור לשורפו, אבל לשרוף ולאבד קרבן לא מצינו שהתירה התורה, וצ"ע.

אמנם לפי דברי הירושלמי מע"ש פ"א ה"ב ופ"ג ה"ב, שהלוקח בהמה לשלמים במעות מעשר שני, בלקיחתה פקעה ממנה קדושת מעשר, ואין על בהמת שלמים הניקחת בכסף מעשר קדושת מעשר, אלא קדושת שלמים בלבד, אלא שכך היא מצוותה, א"כ ליכא כלל מצות ביעור על קרבן הניקח בדמי שלמים שהגיע זמן ביעורו. [ומ"מ יל"ע בתרומה שלקחה בכסף מעשר שני, האם יאבד את התרומה או לאו].

ולפי דברי הירושלמי יש להקשות להיפך, דאיך מצינו כלל דין ביעור של איבוד בדמי מע"ש או בפירות מע"ש חוץ לירושלים, הרי לכתחילה ודאי אין מבערים מע"ש באופן של איבוד, אלא אוכלין אותו, ורק מה שנשאר ואין לו אוכלים דינו להשרף ולהאבד, א"כ מצינו לו תקנה, אם עומד הוא ביום האחרון הפסח שהוא סוף זמן הביעור ואין לו מי שיאכל המע"ש, יקנה בכולו בהמות לשלמים, ותפקע קדושת המע"ש ולא יעבור על מצות ביעור, וגם לא יאבד המעשר שני, וצ"ע.​