בעלות והמסתעף (1 צופה)

[דבר היושר]

ו. בעלות ל"פירות" נידון זה מתחלק לג' חלקים יש את קנין הפירות דפליגו בו ר"נ ור"ל אי קנ"פ כקנה"ג ואכה"מ לבאר את הסוגיא שם יש את השכירות דקיי"ל דהוי ממכר ליומיה [קוב"ה סי' נג עיין שם דמנתח נושא זה בצורה מופלאה ואכה"מ] יש את השאילה דהרי היא זכות ליצור שימושים בחפץ כרצונו אבל אי"ז קנין בהחפץ כלל [ריטב"א ורמב"ן ב"מ מג. וזה פשטות הגמ' והתוס' ב"ק יא. שכתב שכן קנה את החפץ הוא שיטת יחידאה וביחוד לאחר דברי האו"ש [סוכה ה] דאם מחזירו לבעלים בתוך הזמן, הבעלים יאלץ לעשות קנין].

לחץ כדי לכווץ...

אם כבר מדברים, אז יש להוסיף שאין זה רק שלושה חלקים כמו שהובא במאמר, בעלות ל"פירות" מתחלקת לה' חלקים.

א. יש את קנין הפירות דפליגו בו ר"נ ור"ל אי קנ"פ כקנה"ג ואכה"מ לבאר את הסוגיא שם.
ב. יש את השכירות דקיי"ל דהוי ממכר ליומיה [קוב"ה סי' נג עיין שם דמנתח נושא זה בצורה מופלאה ואכה"מ].
ג. יש את השאילה דהרי היא זכות ליצור שימושים בחפץ כרצונו אבל אי"ז קנין בהחפץ כלל [ריטב"א ורמב"ן ב"מ מג. וזה פשטות הגמ', ואילו התוס' ב"ק יא. שכתב שכן קנה את החפץ הוא שיטת יחידאה וביחוד לאחר דברי האו"ש [סוכה ה] דאם מחזירו לבעלים בתוך הזמן, הבעלים יאלץ לעשות קנין].
ד. יש קנין דקל לפירותיו דקיי"ל דמהני שהטעם, שהרי האילן בעולם וחל עליו הקנין לצורך פירותיו שיצאו ממנו.
ה. ואילו פירות הדקל לא מועילים מהטעם הנודע שהרי הם דבר שאינו בעולם [וכלל גדול הוא בידינו 'אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם'] והדברים ארוכים

 

[בן ליש]

בעלות ל"פירות" מתחלקת לה' חלקים.

ה. ואילו פירות הדקל לא מועילים מהטעם הנודע שהרי הם דבר שאינו בעולם [וכלל גדול הוא בידינו 'אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם'] והדברים ארוכים

לחץ כדי לכווץ...

קנין פירות דקל אינו "בעלות לפירות", אלא בעלות בקרן, (ורק שהוא לא בא לעולם), וכשם שלא תאמר שכשהפירות בעולם זה בעלות לפירות.

 

[ללמוד וללמד]

לרב הגאון @דבר היושר שליט"א.

ומדוע אינך משתמש במושג הידוע "רשות ממונית" כלומר כל אדם יש לו כמין "חברה בע"מ" שהוא בעל החברה, ולמעשה אין לאדם ממונות באופן ישיר, אלא כל הממונות שלו שייכים לאותה רשות ממון, והוא הבעלים של אותה רשות ממון, זה כמעט מוכרח וכך הרבה מסבירים את תפוסת הבית (שהגדרה שם שהחפץ שייך לרשות ממון של האב, רק שיש כמה יורשים שהם זכו בבעלות על אותה "רשות ממון של האב", לכן הממון משועבד קודם לכל החובות שיש לאותה רשות ממון של האב), וכן הלואה, וזהו רשות הקדש.........



ואולי אף זה חלק מעומק כוונתך.... וזהו הרובד המהותי שעליו דיברת שמוטבע בו ששיך לרשות ממונית.... ודו"ק

רובד מהותי חדש

לחץ כדי לכווץ...

(דברים אלו אף טעונים ביאור עוד ואולי נשמעים קצת כדברי הרמח"ל בספר שרשי המצוות כלל נד. אחרי שביאר שכל מה שיש לבני האדם בעולמם כאן הוא מושרש בבעלות שיש להם בתכנית האלקית שם בעולם ההוא. ומכאן בא לשאול איך יכול להיות שיש רשות ממונית שקופה שאין לה בעלות של אדם מיוחד וכך כתב: "צריך שתדע שיש בעה"ז מציאות אחר והוא המציאות המופקר שאין לו בעלים. והוא סוד גדול. כי הנה ברוחניות כל העולמות וכל מה שבהם מתייחסים לאחד מן הצדיקים, ומכל זה נבנה בעה"ז מה שהוא ברשות בני האדם ביחוד.... שהוא חלק בעולם בלי רשות בעלים מיוחדים והבן היטב... והנה המלכות בסוד הסדר המתוקן... היא המקיימת כל העניינים האלה בהעשותם על פי משפטי התורה כראוי". אבל כבר הבהרת "שהעולם מכיל יותר ממה שנראה במציאות הפיזית" לכן אף דברים אלו מתיישבים על הלב )

שהעולם מכיל יותר ממה שנראה במציאות הפיזית

לחץ כדי לכווץ...

ושוב תודה על ההעמקה המרתקת. אני מודה, בהתחלה באמת הרגשתי קצת 'גבוה' עם הרעיון של מהות פנימית כמרכיב מרכזי בבעלות, כי זה נשמע כמו משהו ששייך יותר לפילוסופיה. אבל ככל שפירטת, אני מתחיל יותר ויותר לראות את ההיגיון והעומק שבדברים ואכן דברים דקים אלו צריכים הסבר פנים אל פנים, וקשים להבנה בצורה פורומית מהירה

 

[בן ליש]

ב. יש את השכירות דקיי"ל דהוי ממכר ליומיה [קוב"ה סי' נג עיין שם דמנתח נושא זה בצורה מופלאה ואכה"מ].
ג. יש את השאילה דהרי היא זכות ליצור שימושים בחפץ כרצונו אבל אי"ז קנין בהחפץ כלל [ריטב"א ורמב"ן ב"מ מג. וזה פשטות הגמ', ואילו התוס' ב"ק יא. שכתב שכן קנה את החפץ הוא שיטת יחידאה וביחוד לאחר דברי האו"ש [סוכה ה] דאם מחזירו לבעלים בתוך הזמן, הבעלים יאלץ לעשות קנין].

לחץ כדי לכווץ...

בתשובות רעק"א כתב יד סי' קכ"ד "ואנכי לא ידעתי מאין לנו חילוק בין שואל לשוכר, דאם שכירות ליומא כמכ, ה"נ שואל ליומא מתנה הוא, ולא מצאתי רמז חילוק בשום מקום".
ובחזו"א חו"מ ליקוטים סי' י"ז "ואינו מובן מה חילוק יש בין שאילה לשכירות הלא גם שאילה ליומא ממכר הוא, ומה לי נוטל שכר וכו' ".

 

[דבר היושר]

מדוע אינך משתמש במושג הידוע "רשות ממונית" כלומר כל אדם יש לו כמין "חברה בע"מ" שהוא בעל החברה, ולמעשה אין לאדם ממונות באופן ישיר, אלא כל הממונות שלו שייכים לאותה רשות ממון, והוא הבעלים של אותה רשות ממון, זה כמעט מוכרח וכך הרבה מסבירים את תפוסת הבית (שהגדרה שם שהחפץ שייך לרשות ממון של האב, רק שיש כמה יורשים שהם זכו בבעלות על אותה "רשות ממון של האב", לכן הממון משועבד קודם לכל החובות שיש לאותה רשות ממון של האב), וכן הלואה, וזהו רשות הקדש.........

לחץ כדי לכווץ...

לא יודעני למה כבודו מתכוון כשהוא כותב 'רשות ממונית', אני הסתבכתי שעות על גבי שעות מהי ההגדרה של בעלות, איך זה מתקשר להאדם וכו' וכו', ועכשו אתה רוצה לטעון שיש עוד ישות נפרדת של 'רשות ממונית' - איני מכיר ישות כזו!

המושג 'רשות ממונית' הוא לא ישות נפרדת כפי שכתבת בהודעתך שהיא כחברה בע"מ וכו' וכו' ולהלן אבהיר מהי אותה הרשות הנלוזה (אלא שעכ"פ כדבריו ממש לא מחוור לי).

המושג רשות ממון מתחלק לשני חלקים, שליטה פיזית בחפץ ("יד"), וזיקה משפטית המגדירה את החפץ כנכס השייך לאדם ("שם" וייעוד).

ה"יד" היא כוח האדם לאחוז בחפצים ולהחזיק בהם, בהיעדר יכולת אחיזה כזו, כמו אצל בעלי חיים, לא מתקיימת בעלות במובן זה על חפצים חיצוניים, לעומת זאת, הזיקה המשפטית אינה תלויה באחיזה פיזית, אלא בהשתייכות החפץ לאדם ובהיותו מיועד לשימושו, חפץ שנלקח ללא רשות אמנם נמצא ביד האדם, אך אינו הופך לממונו בהיעדר הסכמת הבעלים.

קיימים מצבים של בעלות משפטית ללא אחיזה פיזית, כגון בהקדש (כמו שהבאת) או בממון המיועד לעניים ולכהנים (השגור בפי כל בר בי רב 'ממון כהן' ו'ממון עניים') במקרים אלו, הבעלות נוצרת על ידי ייעוד החפץ וייחוסו לגורם הזכאי בדיבור (כהאמור 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט').

גם ביחס לאדם עצמו, לאחר מותו, ניתן לייחד ממון לצורכי קבורתו, והוא נחשב כשייך לו לצורך זה, אף שאין לו עוד שליטה פיזית, מכאן, שהבעלות על ממון אינה מצטמצמת רק לשליטה פיזית, אלא כוללת גם את ההשתייכות המשפטית והייעוד של החפץ.

וכן הוא גם לגבי ירושת עובר בגר"ח הידוע.

 

[דבר היושר]

הרב @ללמוד וללמד שליט"א.
בשבוע האחרון (עקב אילוצים טכניים כמובן) לא עלה בידי לעסוק בחומר תורני מובנה ויותר התפרסתי על נושאים, והגעתי לנושא שבו עסקנו מעט בגדר המושג 'חלות' ומשמעותו, הדברים הסתעפו אצלי עד למאד, ויש עימי מן הכתובים בענין זה, האמת היא שהעמקתי בענין בזכות הדיון שערכתי כאן, ומזה הסתעף אצלי הנושא, אצרף כאן את מה שיצא לי בהענין, מחמת שאני מרגיש מחוייב מעט למי שיצאו לי עימו הדברים, רק אדגיש - מדובר בחומר שהוא לא כ"כ תורני בעיקרו והוא נוטה לכייון פילוסופי, אבל אחרי הכל יש בו והוא יכול להניב הרבה תועלת (עכ"פ לי הוגדרו הדברים היטיב לאחר הבירור המעמיק שערכתי שם).

מצו"ב.

 

[דבר היושר]

בלי כל סוגי הבעלות, והעמדת חלקים המסועפים, בואו נעמיד את הנושא במס' מילים.

דבר פשוט וברור הוא דגוף המושג "בעלות" הוא מציאות גמורה ככל שאר המציאות בעלמא, ומציאות זו היא קביעה ב"מהות הדבר" כעומד ומשוייך לאותו האדם שיש לו 'סיבה' לקבלת הממון, אלא שכיון שאינה חלות ומציאות ב"גוף הדבר" [החילוק בינהם הת' באורך בקובץ שהועלה בהודעה הקודמת] לכן המושג בעלות איננו מושג החלטי שאינו משתנה באף עת, דהא לפנינו סוגיות רבות שרואים בהם שמושג הבעלות נעקר אף בלא סיבה מספקת, ואמנם פרשיות כדוג' ירושה, מתנה, מציאה, זכיה, קנייה, אכן עולות עם עצם מושג ה"בעלות" שהרי נעשית 'סיבה' לזכייה בהממון והעברתו ממשוייך לפלוני למשוייך לפלוני, אבל הנה פרשיות כדוג' כיבוש מלחמה, דינא דמלכותא דינא, הפקר בית דין הפקר, אבידה לאחר יאוש, אבודה ממנו ומכל אדם [1] , מוכיחות שגם במקומות שאין טעם שישתנה הדבר, הריהו נשתנה הבעלות, וזהו מוכיח שהחלות בבעלות איננה עומדת כחלות ב"גוף הדבר", דאם כן גם בהשתנות העיתים מעין זו, לא יהא שום השתנות בהבעלות, ורק אם נניח בצורה החלטית שמושג ה"בעלות" הוא ענין העומד ב"מהות הדבר", אז נבין שבמקומות מסויימים בהשתנות העיתים, יש 'סיבה' לשינוי ואכה"מ לפרט כל אחד ועניינו, אלא שכמדומה שהעיקרון הובן.

---

[1] הקניינים כ'רשות שומר', 'קנייני גזילה', 'שכירות ממכר ליומיה', לוקח עד שיחזירנו' בשאילה – הם באים בתורת מימוש הבעלות.

 

[ללמוד וללמד]

בשבוע האחרון (עקב אילוצים טכניים כמובן) לא עלה בידי לעסוק בחומר תורני מובנה ויותר התפרסתי על נושאים, והגעתי לנושא שבו עסקנו מעט בגדר המושג 'חלות' ומשמעותו, הדברים הסתעפו אצלי עד למאד, ויש עימי מן הכתובים בענין זה, האמת היא שהעמקתי בענין בזכות הדיון שערכתי כאן, ומזה הסתעף אצלי הנושא, אצרף כאן את מה שיצא לי בהענין, מחמת שאני מרגיש מחוייב מעט למי שיצאו לי עימו הדברים, רק אדגיש - מדובר בחומר שהוא לא כ"כ תורני בעיקרו והוא נוטה לכייון פילוסופי, אבל אחרי הכל יש בו והוא יכול להניב הרבה תועלת (עכ"פ לי הוגדרו הדברים היטיב לאחר הבירור המעמיק שערכתי שם).

מצו"ב.

לחץ כדי לכווץ...

במאמרו זה השקה צמאונינו בטעמי עומק וחכמה נפלאה.
וכיון דחזינא טעמא דאורייתא כה מתוק וערב, מצוה רבה עליו להגדיל תורה ויאירה עינינו בשאר פנינים היוצאים מהגיונו המופלא!
תוכל לעלות שאר הנושאים הכתובים, במדור מאמרים לתועלת הרבים



אשמח מאוד לשמוע את חוו״ד הרבנים דפה, האם הם מסכימים עם דברי הרב @דבר היושר בנוגע למושג 'רשות ממונית' כי אני גדלתי על מושג זה.

לא יודעני למה כבודו מתכוון כשהוא כותב 'רשות ממונית', אני הסתבכתי שעות על גבי שעות מהי ההגדרה של בעלות, איך זה מתקשר להאדם וכו' וכו', ועכשו אתה רוצה לטעון שיש עוד ישות נפרדת של 'רשות ממונית' - איני מכיר ישות כזו!

לחץ כדי לכווץ...

 

[דבר היושר]

אולי תבהיר מה אתה מתכוון כשאתה אומר 'רשות ממונית' - "ישות" / "אישיות" / "מציאות רוחנית" / "שד".
אינני מכיר מציאות מלבד האדם שבא לקנות כאן חפץ, ולפתע באים ומספרים לו שהוא כעת אינו קונה את החפץ אליו, אלא הוא רק מכניס ל"רשות הממונית".

המושג 'רשות' מוזכר בגמ' בנוגע לשליטה מציאותית גרידתא כההיא דרבי יוחנן ["גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש, זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו"] ועוד.

אם תוכל לפשט את דבריך, אוכל אני הקטן וחו"ר הפורום לעזור לך בהבנת המושג הנזכר.

 

[ללמוד וללמד]

אינני מכיר מציאות מלבד האדם שבא לקנות כאן חפץ, ולפתע באים ומספרים לו שהוא כעת אינו קונה את החפץ אליו, אלא הוא רק מכניס ל"רשות הממונית".

לחץ כדי לכווץ...

[ואני איני מכיר מציאות שאדם שבא לקנות חפץ, ולפתע באים ומספרים לו שהוא כעת אינו קונה את החפץ אליו, אלא הוא רק מטביע חותם על החפץ.]
זה לא כ"כ ברור לי לכן ביקשתי את דעת חברי הפורום
לפני התעמקות ועיון בנושא (אי"ה הרחיב בהמשך) אולי בקווים כללים אכתוב מה דנראה לי הקטן
ולפני זה אצטט הקדמה שלך

שהעולם והבריאה סביבנו לא אמורה ואכן איננה נתפסת בעינינו כענין של אוסף חלקיקים פיזיים, המורכבים מאנרגיות מולקלות וכו' וכו', אלא העולם סביבינו מורכב ועומד מצד עצמו (ולא מצד התייחסותינו האישית אליו) לפי מהותם ויעודם של דברים.

לחץ כדי לכווץ...

ולאור דבריך

אם תוכל לפשט את דבריך

לחץ כדי לכווץ...

אצטט שוב את דברי בנושא

דזה דומה לחברה בע"מ" שהוא בעל החברה, ולמעשה אין לאדם ממונות באופן ישיר, אלא כל הממונות שלו שייכים לאותה רשות ממון, והוא הבעלים של אותה רשות ממון

לחץ כדי לכווץ...

ואולי יש להוסיף רובד נוסף והסבר דבמקביל למה שביארת דיש קביעה ב"מהות הדבר" כעומד ומשוייך לאדם... אז אולי הביאור דדהחברה המדוברת דומה לטבו אישי דכל חפץ שנקנה נרשם בטבאו על שמו של הקונה וזה הדבר שחל פה ואולי כן אפשר להגדיר זאת כחברה דלכל אדם יש איזה שהיא חברה ארטילאית
ויש בכמה מקומות לכאורה ראיה לכך, מהא דיש מישמוש בקבר, והא דמצינו גבי הקדש דיש רשות הקדש, אף שאינה מיוחסת לאדם מסוים

אבל לאחר כתיבת תגובה זאת נראה לי דמ"מ אם נאמר דיש רשות ממון כמו רשות הקדש נראה דנצטרך להגיע לדבריך דיש קביעה ב"מהות הדבר" כעומד ומשוייך לרשות המומנית של פלוני,

ובעז"ה האריך ע"כ בהמשך לאחר עיון ...

 

[יחזקאל יחזקאלי]

לא זכיתי להבין, לכאורה אותיות ב ג ד ה ו ז ח בחלקי הבעלות הם אותו הדבר,
בנוסף לא הבנתי מש"כ מעכ"ת שבעלות בקרקע שונה מבעלות במטלטלין, כיון שלכאו' ברור שהבעלות אינה השליטה בפועל אלא מה שדין הוא שהוא ישלוט [או ישתמש או יחזיק או כל לשון ותוכן אחר לכל חד וחד כדאית ליה] שלכאו' לזה כוונת הכותב במילת "כוחות", ומה ששולט בפועל אינו אלא קיום הדין, וא"כ מה חילוק יש בין קרקע למטלטלין.

 

[דבר היושר]

ואני איני מכיר מציאות שאדם שבא לקנות חפץ, ולפתע באים ומספרים לו שהוא כעת אינו קונה את החפץ אליו, אלא הוא רק מטביע חותם על החפץ.]

לחץ כדי לכווץ...

קודם כל זה לא "רק" - זה הרבה מאד.
וחוץ מזה, ברור שבעלות היא הטבעת חותם בהחפץ, דפוק חזי, שגם ממונו של האדם שיוצא להזיק, שעל אף שפשיטא שאין זה בשליחותו [כדי שנוכל לחייבו, וגא"כ יכול לטוענו 'לתקוני שדרתיך ולא לעוותי'] עכ"פ מחייבים אותו, משום שממונו אינו איזה כלי והיכי תמצי שהאדם מכניס אליו כדי להשתמש בו לצרכו, אלא שמו מוטבע על הדבר, וממילא האחריות עליו מוטלת על גבו, אף שלא באה אף 'אשמה' ככרוכה לנזק שנעשה.

 

[דבר היושר]

ויש בכמה מקומות לכאורה ראיה לכך, מהא דיש מישמוש בקבר

לחץ כדי לכווץ...

ביאור המושג משמוש הסבירו התוס' והרשב"ם [קיד:] שהמת בקבר יורש באופן דיני וממוני לחלוטין וממנו הנכסים מגיעים ליורשין, והתחבטו רבותינו האחרונים בביאור הדברים, שהרי זה פשוט שהמת בקבר אינו יורש ממש דסו"ס הא מת הוא ואינו בעולם, ואף ה'חברה' שלו איננה קיימת, דקיימא לן שאין 'חברה' בלי מנכ"ל [בעולם המתחדש יש כל מיני טרנדים חדישים כאלו, אבל באופן עקרוני אין כזה דבר] וחל' האחרונים איך לנסח זאת דיש שניסחו זאת ש"החי מעורר את כוח המת" וי"א דהוי "ירושה להוריש" דהרי תועלת הבן בקבלת הירושה היא שבנו דהיינו נכדו של המת יקבל את הממון [וג"ז בא בתורת 'מימוש הבעלות' של המת] עוד יש שניסחו דכאשר יש בן לבן ה"ז כאילו הבן עומד לפנינו * , דהנכד מקבל דין של בן וזהו גדר מחודש [קוב"ש ב"ב שלג וכ"ה בחי' הגר"ר סי' כא].
* יש לשון כזו ברשב"ם [ב"ב קטז:] ובבעה"מ [ב"ב קח.].

 

[דבר היושר]

הא דמצינו גבי הקדש דיש רשות הקדש

לחץ כדי לכווץ...

יש הרבה דקדוקים בנושא הזה, ראשית, אני מסכים איתך בנוגע לקיום מסוים של 'רשות הקדש' וכדחזינא בסוגיות רבות כדוג' הא דתרנגולת שמרדה- פקעא קדושתה [חולין קלט.] ומשמע שזה תלוי במידת מה בגדרי הבעלות, ובאופן זה הא ליכא ביה שליטה, ומילא פוקע הקנין, וכן מהא דאין מקדישין לבדה"ב בשבת, וטעמא הת' משום שזהו קנין, וקנין הא אסור בשבת [ירושלמי ביצה פ"ה ה"ב] לא מהני הקדשה בלב [קצה"ח סי' יב סק"א] ברמב"ם [פ"ג ממעילה ה"א] מבו' שקדשי בדק הבית שמתו אכתי איכא ביה מעילה, והטעם היחיד שיכול להיות בזה הוא מפני שאכתי הם קנויים להקדש [גר"ח פ"ב ממעילה ה"ה] 'מה לי מסרו להדיוט מה לי מסרו לשמים' [ב"ק היכן שהוא] בשביל לקראו מועל צריך פרוטה כדין בעלות ממונית רגילה [מעילה יח:] ועוד ועוד.

אמנם כל זה בקדושת בדק הבית, אבל קדושת הגוף הוא ענין אחר ואכמ"ל עי' ברכ"ש ב"ק סי' לד ומסתמא התכוונת לקדושת בדק הבית, אלא דג"ז צריך להבהיר שאין לזה שם של 'רשות הקדש' ממש, וכמו שחזינא בכמה סוגיות כדוג' הא דמטבע הקדש שנתערב במעות חולין - בטל ברוב מדאורייתא [תוס' במעילה כא:] ואע"ג דקיי"ל דאין ביטול בממונות [ביצה לח:] וכמו שהבאתי כו"כ פעמים בפורום, וכן עוד דוג' רבות.

בעז"ה בהמשך אעלה כאן מהו החילוק המהותי בין בעלויות כדוג' הזו, לבין רשות הקדש ודומיו.

 

[דבר היושר]

אף שאינה מיוחסת לאדם מסוים

לחץ כדי לכווץ...

חשבתי על כך מעט היום, הדברים אכן פשוטים וברורים, ש'רשות הקדש' איננה מיוחסת לאדם מסוים, אלא היא שייכת ל'רשות ההקדש' במידת מה * , אבל ג"ז איכלל במושג בעלות בדבר מה, דהנה גדרים רבים ישנם בדרגות השתייכות הדבר אל האדם [ממון יחיד, ממון שותפין, ממון ציבור] אבל להפך את הדבר שיהא בגדר 'ממון גבוה' - יש מקום לומר שזוהי רשות ממש, כהאמור בגמ' דאם הקדיש הוי מכירה [לענין תשלומי ארבעה וחמישה וכן נפסק עי' ראב"ד פ"ב מגניבה ה"ד] כהאמור "מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים" ** [וכ"כ התוס' בב"ק טז. דהקדשה הויא שינוי רשות יעוי"ש] וכהעולה מכך ד"אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט" וידועים בזה דברי המאירי דיש בזה קנין חצר להי"ת [ולכאו' אי"ז ממון ציבורי כל שהוא].
* למרות שאפשר לומר דהוי מכירה לשמיים ודוחק.
** ואגב אורחא, יש ענין להוסיף, דאין לסתור דבר זה מדברי הגמ' הידועים ד"מעיקרא תורא דראובן, והשתא תורא דראובן" [ב"ק עו.] דזה נא' דווקא לגבי 'קדושת הגוף' [הקרויה בלשון הש"ס 'קדשי מזבח'] וכ"נ בתוס' שם יעוי"ש, ואכן בזה אין חיוב ארבעה וחמישה, דאי"כ שינוי רשות ואכמ"ל [עי' בכ"ז בברכ"ש ב"ק סי' לד].

 

[ללמוד וללמד]

ברור שבעלות היא הטבעת חותם בהחפץ, דפוק חזי, שגם ממונו של האדם שיוצא להזיק, שעל אף שפשיטא שאין זה בשליחותו [כדי שנוכל לחייבו, וגא"כ יכול לטוענו 'לתקוני שדרתיך ולא לעוותי'] עכ"פ מחייבים אותו, משום שממונו אינו איזה כלי והיכי תמצי שהאדם מכניס אליו כדי להשתמש בו לצרכו, אלא שמו מוטבע על הדבר, וממילא האחריות עליו מוטלת על גבו, אף שלא באה אף 'אשמה' ככרוכה לנזק שנע

לחץ כדי לכווץ...

לא הבנתי מה הראיה מהתם שבעלות היא הטבעת חותם בהחפץ, דלכאו' יש עוד לפחות שתי אפשרויות לסיבת החיוב בכהאי גוונא, או שאי השמירה מהווה פשיעה על דבר שאתה מחויב בשמירתו והפשיעה מחייבת אותו, או שנזק הנגרם על ידי רשותו הממונית מיוחס אליו ולכן רשותו מחויבת

 

[ללמוד וללמד]

ויש בכמה מקומות לכאורה ראיה לכך

לחץ כדי לכווץ...

וכן יועיל נא כבודו לבאר הא דמשתרשי יוצר "ממוני גבך" לכאורה מחייב (לעניות דעתי) לומר דיש לכל אדם רשות ממונית וכשראובן מאכיל את שמעון וחוסך לו בכך את הוצאת כספי האכילה יצר (החליף) אצל שמעון ממון עריטלאי המיוחס לראובן בתוך הרשות הממונית של שמעון.

 

[דבר היושר]

לא הבנתי מה הראיה מהתם שבעלות היא הטבעת חותם בהחפץ, דלכאו' יש עוד לפחות שתי אפשרויות לסיבת החיוב בכהאי גוונא, או שאי השמירה מהווה פשיעה על דבר שאתה מחויב בשמירתו והפשיעה מחייבת אותו, או שנזק הנגרם על ידי רשותו הממונית מיוחס אליו ולכן רשותו מחויבת

לחץ כדי לכווץ...

אתה קצת נכנס לרובדים עמוקים, בנוגע למש"כ שהפשיעה מחייבת [שכ"ה בעוה"י בשם האבעה"ז ועוד] זהו נסתר מחלק רב מהסוגיות בב"ק שאין כאן המקום לפרטן, ולכאורה הא גופא תיקשי, דהא קיי"ל "גרמא בנזקין פטור", ומדוע שהעדר שמירתו מחייבתו כ'מזיק', הרי הוא סך הכל רק נתן את האמצעי לפעולת ההיזק, וכלל בידינו דכה"ג אינו חשוב כפעולת היזק, ולגבי הנקודה השניה, איני מבין על מה אתה מדבר, אם אינך יודע ישנם שני סוגי חיובים בממונו המזיק א. שור תם המשלם מגופו ב. שור מועד המשלם מהעלייה, ויסוד החילוק בינהם בקצרה, דשור תם נגיחתו אמנם מהווה אותו ל'מזיק' והימנו יש זכות גבייה ולקיחה, אבל לגבי האדם, הא אינו הועד, ולא ניתן לייחס אליו ג"כ את ה'שם מזיק' וממילא ה'רשות הממונית' הכללית שלו [שהוא מהווה הסיבה לה והיא רק המסובבת] איננה ניתנת לגבייה מכוח ההיזק, ששםםם המזיק לא חל עליה, אבל כאשר הועד האדם, ממילא גם הוא יוגדר ב'שם המזיק' וממילא ה'רשות הממונית' [הקרויה בלשון חז"ל - 'העלייה'] ג"כ תשתעבד, אבל מה זה נוגע לה'רשות ממונית' הכללית של האדם, שאתה טוען שזה כל המושג בעלות.

 

[דבר היושר]

וכן יועיל נא כבודו לבאר הא דמשתרשי יוצר "ממוני גבך" לכאורה מחייב (לעניות דעתי) לומר דיש לכל אדם רשות ממונית וכשראובן מאכיל את שמעון וחוסך לו בכך את הוצאת כספי האכילה יצר (החליף) אצל שמעון ממון עריטלאי המיוחס לראובן בתוך הרשות הממונית של שמעון.

לחץ כדי לכווץ...

מה הבעיה לומר בפשיטות - שבעלותו של ראובן מושרשת בתוך בעלותו של שמעון, וכלשונו הזהב של הגרש"ש שכל סיבת הווית אותו הממון הוא מחמתו ובדומה לולד הנולד מן הפרה דסיבת זכיית בעל הפרה הוא משום שבסיבת פרתו נולד הולד ואף הכא נמי דרק בסיבתו קיים אצלו הממון ועל כרחך קאתי למיתבעיה ד"ממוני גבך".

כמדומה שדי לעסיקה הממושכת במושג 'בעלות' וכל שאר העניינים הפילוספיים [שאני אישית, התרתי לעצמיי לכתוב כך, לאחר שעסקתי במושגים אלו רבות] צריך לשים לב, ולהבחין בין הגדרות מעניינות וחילוקים כלליים בפורום, לבין שיעור בעומק הסוגיות, ללבן כל נפק"מ בראשונים, סתירה ברמב"ן ודיוק בש"ס, שאז זה כבר לא כ"כ מבריק ונוצץ, אלא בעמל ועיון עם הרבה אבק.