מדוע אינך משתמש במושג הידוע "רשות ממונית" כלומר כל אדם יש לו כמין "חברה בע"מ" שהוא בעל החברה, ולמעשה אין לאדם ממונות באופן ישיר, אלא כל הממונות שלו שייכים לאותה רשות ממון, והוא הבעלים של אותה רשות ממון, זה כמעט מוכרח וכך הרבה מסבירים את תפוסת הבית (שהגדרה שם שהחפץ שייך לרשות ממון של האב, רק שיש כמה יורשים שהם זכו בבעלות על אותה "רשות ממון של האב", לכן הממון משועבד קודם לכל החובות שיש לאותה רשות ממון של האב), וכן הלואה, וזהו רשות הקדש.........
לא יודעני למה כבודו מתכוון כשהוא כותב 'רשות ממונית', אני הסתבכתי שעות על גבי שעות מהי ההגדרה של בעלות, איך זה מתקשר להאדם וכו' וכו', ועכשו אתה רוצה לטעון שיש עוד ישות נפרדת של 'רשות ממונית' - איני מכיר ישות כזו!
המושג 'רשות ממונית' הוא לא ישות נפרדת כפי שכתבת בהודעתך שהיא כחברה בע"מ וכו' וכו' ולהלן אבהיר מהי אותה הרשות הנלוזה (אלא שעכ"פ כדבריו ממש לא מחוור לי).
המושג רשות ממון מתחלק לשני חלקים, שליטה פיזית בחפץ ("יד"), וזיקה משפטית המגדירה את החפץ כנכס השייך לאדם ("שם" וייעוד).
ה"יד" היא כוח האדם לאחוז בחפצים ולהחזיק בהם, בהיעדר יכולת אחיזה כזו, כמו אצל בעלי חיים, לא מתקיימת בעלות במובן זה על חפצים חיצוניים, לעומת זאת, הזיקה המשפטית אינה תלויה באחיזה פיזית, אלא בהשתייכות החפץ לאדם ובהיותו מיועד לשימושו, חפץ שנלקח ללא רשות אמנם נמצא ביד האדם, אך אינו הופך לממונו בהיעדר הסכמת הבעלים.
קיימים מצבים של בעלות משפטית ללא אחיזה פיזית, כגון בהקדש (כמו שהבאת) או בממון המיועד לעניים ולכהנים (השגור בפי כל בר בי רב 'ממון כהן' ו'ממון עניים') במקרים אלו, הבעלות נוצרת על ידי ייעוד החפץ וייחוסו לגורם הזכאי בדיבור (כהאמור 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט').
גם ביחס לאדם עצמו, לאחר מותו, ניתן לייחד ממון לצורכי קבורתו, והוא נחשב כשייך לו לצורך זה, אף שאין לו עוד שליטה פיזית, מכאן, שהבעלות על ממון אינה מצטמצמת רק לשליטה פיזית, אלא כוללת גם את ההשתייכות המשפטית והייעוד של החפץ.
וכן הוא גם לגבי ירושת עובר בגר"ח הידוע.
