מצורע בענין צפרי מצורע משל עיר הנדחת (7 צופים)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות (יד ד)

בחולין קמ. ילפינן מ"טהורות" למעוטי ציפורי עיר הנדחת, ואמרינן שם דלשילוח לא בעי קרא דאינן ראויות, משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה, אלא למעוטי שלא יביאו ממנה את הציפור השחוטה. והקשו האחרונים דהנה בסנהדרין קיב. בעי רב חסדא האם בהמת עיר הנדחת מועילה לה שחיטה לטהרה מידי נבילה, "לפי חרב אמר רחמנא לא שנא שחטה משחט לא שנא קטלא מקטל, או דלמא כיון דשחטה מהניא לה שחיטה", וקאי בתיקו. ומעתה לפי צד הספק דלאו שם שחיטה עלה לטהר מידי נבילה א"כ הוא הדין דלאו שם שחיטה עלה לגבי דין צפורי מצורע, וא"כ למה לי קרא למעט שלא יביא ציפור שחוטה מעיר הנדחת, תיפו"ל דאי אפשר לקיים בה שחיטה. והגרעק"א בחידושיו לחולין שם והמנ"ח מצוה תס"ד והבית הלוי בח"ג סי' כ"ו אות ד', כתבו דבאמת הגמ' בחולין כאן פשיטא ליה דלא כבעיא דרב חסדא, וסבירא ליה באמת דהוי שחיטה לטהר מידי נבילה.

והנה מדברי רש"י בחולין שם נראה דבעוף ליכא דין הריגה של "לפי חרב" האמורה בעיר הנדחת, ולפי"ז לק"מ, דכל הטעם של הספק דאינו מטהר מידי נבילה, היינו משום דכיון דגם כשהוא שוחט קרינא ביה לפי חרב, ממילא מיתה בעלמא היא ולא מהני מידי. וכל זה בבהמה דכתיב בה לפי חרב, ומחמת שמתקיים בזה דין הריגה של עיר הנדחת חשוב כמיתה ולא כשחיטה, אבל בעוף לדברי רש"י הנ"ל דאין בו דין הריגה, שפיר חשיב שחיטה ומטהר מידי נבילה. אמנם ברמב"ם ע"ז פ"ד ה"ו כתב דהורגין כל נפש חיה שבעיר הנדחת, היינו גם חיה ועופות, [ועי' ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ו שמסתפק בהיו בה ביברין של חיה ועופות ודגים], ולפי"ז הדק"ל דא"כ איכא דינא דלפי חרב גם בעופות.
​

◆ ◆ ◆​

ולכאורה יש לתרץ, דהנה הטעם של הספק הוא משום דמחמת שחל בגופו דין הריגה מצד עיר הנדחת, שחיטתו חשובה הריגה ולא שחיטה, ויש לומר דכל זה בשאר בהמה או עוף שאין דין לשוחטן, אבל בצפרי מצורע הלא מצד צפרי מצורע חל בהם דין לשוחטן, וא"כ מאי חזית לומר שמחמת שדינם בהריגה פקע מיניה תורת שחיטה, הלא כמו כן השחיטה ג"כ היא דין בגופו שמחויב בו, ומחמת כן חשוב וקרוי שחיטה.

ותירוץ זה יתכן לדעת ר"ל בקדושין נו. דצפרי מצורע נאסרות מחיים וא"כ חל עליהם דין צפרי מצורע, והוי דינם בשחיטה. ובאמת מבואר בקידושין שם דכן ס"ל לתנא דבי רבי ישמעאל דיליף מכשיר ממכפר, ועי' חולין שם דקאי אליבא דתנא דבי רבי ישמעאל. ושוב ראיתי שכ"כ ליישב בעונג יו"ט סי' ס"ח.
​

◆ ◆ ◆​

עוד יש מקום לדון, דכל מה ששחיטת בהמת עיר הנידחת חשובה הריגה, זה שייך רק היכא דעל ידי השחיטה מתה מיד, אבל אם עשו לה סמתרי וחיה, עי' בבא בתרא עד: אין כאן הריגה. ואף על פי שהיא חשובה שחוטה לענין היתר אכילה, דהרי שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת מטמאה טומאת אוכלין (עי' חולין קיז:), מ"מ כיון דלענין העמדה והערכה הרי היא כחיה לכל דבריה כמבואר בחולין ל. ממילא אין זה חשוב הריגה.

והגע עצמך אם נמצא בעיר הנדחת בן פקועה שהוא כשחוט, או מפרכסת שהיא כחיה, האם אינו טעון הריגה, ועי' תוס' בבא קמא מא. ד"ה איני, דמשמע שבן פקועה שהמית נסקל, וכן מפורש בשיטה לא נודע למי בקידושין נו: ובתוס' רי"ד שם, ולא אמרינן דכיון שהוא שחוט לא שייך ביה הריגה, והוא הדין לענין מפרכסת, והטעם כנ"ל כיון שהיא כחיה לכל דבריה. [ואמנם לשיטת הרבינו שמעיה בתוס' חולין פד. דהיכא דנשחטה כדין כגון ישראל בטהורה דאיכא היתר אכילה מפרכסת אינה כחיה, לכאורה לא שייך בה הריגה של עיר הנדחת, וכן סקילה של שור הנסקל, וכ"כ בקבא דקשייתא קושיא ל"ד דלשיטת הר"ר שמעיה ל"ש לקיים סקילה אם שחטה מקודם והיא מפרכסת]. וכיון שבמפרכסת ובבן פקועה שייך הריגה אע"ג דהוי שחוט, א"כ אם שחט ולא מתה לא חשיב שנתקיים בזה הריגה דעדיין הוא מחוסר הריגה.

והנה בעוף שחיטתו היא ברוב סימן אחד, בין בושט ובין בקנה, והרי נקובת הושט או פסוקת הגרגרת ברובו לדעת הרבה ראשונים מחיים הוי רק טריפה, וא"כ יכול לחיות י"ב חודש, ולהנ"ל בכה"ג ששחטו וחי לא שייך לומר דהוי קיום הריגה. וא"כ שפיר משכחת לה בכה"ג דהוי שחיטה לענין צפרי מצורע, כיון דהא דחשבינן ליה כמיתה היינו רק בגוונא ששחטו בהתזת הראש או ברוב שנים ומת לאלתר, אבל היכא דרק עבד בה מעשה טריפה כגון ששחט רוב קנה ולא מת בזה, אין זה חשוב הריגה, וממילא הוי שחיטה, דכל מה שמפקיע שם שחיטה מיניה הוא רק מה דהוי "הריגה", והספק בגמ' לענין בהמת עיר הנדחת מיירי רק היכא דבאמת מתה לאלתר, וצ"ע בכ"ז.
​

◆ ◆ ◆​

ובמקור ברוך ח"ב סי' ח' הביא דברי הג"ר ליב רובין מוילקומיר זצ"ל, ליישב דהא דבהמת עיר הנדחת כתיב בה "לפי חרב" היינו דוקא הבהמות שנמצאות בתוך העיר, אבל כל אלו הבהמות שהן נמצאות חוץ לעיר והוו ממון של הרשעים שבתוכה, לא הוי בכלל בהמתה לפי חרב, רק הם בכלל "שללה" דזה ילפינן מדכתיב את כל שללה לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה. ובתורת כהנים כאן אמרינן דציפור דרור הניטלת לטהרת המצורע היא דרה חוץ לעיר, וא"כ הוי רק בכלל נכסי רשעים שחוצה לה, א"כ יש בה רק דין עיר הנדחת של שריפה ולא חיוב הריגה של לפי חרב, וממילא שפיר שייך בה שחיטה, עכ"ד.

ויסוד הדבר דהריגת הבהמה של עיר הנדחת אינה מדין "שללה" אלא דין מיוחד מצד "בהמתה", כן כתב בצפנת פענח תניינא ע"ז פ"ד ה"י, וכתב שם דסתם שלל עיר הנדחת שהוא של הפקר אין חל עליו דין עיר הנדחת, אבל בהמות של עיר הנדחת אפילו של הפקר איכא בהו דין "לפי חרב", מחמת שהם "בהמתה", והיינו לחומרא, והוא הדין לקולא דהיכא דהם מחוץ לעיר נוהג בהם דין שללה ולא נוהג בהם דין בהמתה, דזה תלוי רק במה שהם בעיר ולא במה שהם ממון הרשעים.

אמנם בסנהדרין קיב: איתא על דברי ר"ש שממעט בהמת בכור ומעשר מדכתיב "בהמתה", דאי מיירי בתמימים תיפוק ליה דכתיב "שללה" ולא שלל שמים, מבואר דהדין הריגה ג"כ תלוי בדין "שללה", דאל"כ צריך מיעוט שלא יהיה נוהג בו דין הריגה, ומבואר דהא בהא תליא, ויל"ד. [ובאמת בצפנת פענח שם עצמו כתב דבגמ' שם נראה דבהמה ג"כ תלוי בגדרי שללה, ונראה שכוונתו להנ"ל].​

 

[גרינפלד]

וכן מפורש בשיטה לא נודע למי בקידושין נו: ובתוס' רי"ד שם,

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:

אמנם בתוס' רי"ד שם כתב וז"ל "בודאי בן פקועה שנגח והמית ממיתין אותו כדי לסלק הנזק מן העולם, אבל בשרו אינו אסור דכבישרא בדיקולא דמי", משמע דהחיוב להמיתו הוא רק כדי לסלק הנזק ולא מעיקר דין סקילה, וצ"ע. והנה הרובעו חייב כמבואר בחולין עד: דלענין זה אינו כבישרא בדיקולא, ומבואר דאין חסר במעשה האיסור של רביעה, ואולי ס"ל להתוס' רי"ד דמ"מ בשור לא שייך מצות הריגה כיון שהוא כבישרא בדיקולא, וצ"ע.​

 

[גרינפלד]

והנה בעוף שחיטתו היא ברוב סימן אחד, בין בושט ובין בקנה, והרי נקובת הושט או פסוקת הגרגרת ברובו לדעת הרבה ראשונים מחיים הוי רק טריפה, וא"כ יכול לחיות י"ב חודש, ולהנ"ל בכה"ג ששחטו וחי לא שייך לומר דהוי קיום הריגה.​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
וגם אם עשאו טריפה אין זה קיום הריגה, דהא שייך מיתת בי"ד גם בטריפה שהרג בפני בי"ד ובשור טריפה שהרג בפני בי"ד, עי' סנהדרין עח. אך יש לומר דאם בי"ד סקלוהו ונעשה טריפה בזה ואח"כ מת מכח זה מקרי שפיר שנתקיים בו מיתת בי"ד, כמו שמי שעשה את חבירו טריפה מיקרי רוצח כמ"ש הרמ"ה סנהדרין עח., וצ"ע בזה.​

 

[גרינפלד]

ויסוד הדבר דהריגת הבהמה של עיר הנדחת אינה מדין "שללה" אלא דין מיוחד מצד "בהמתה", כן כתב בצפנת פענח תניינא ע"ז פ"ד ה"י, וכתב שם דסתם שלל עיר הנדחת שהוא של הפקר אין חל עליו דין עיר הנדחת, אבל בהמות של עיר הנדחת אפילו של הפקר איכא בהו דין "לפי חרב", מחמת שהם "בהמתה", והיינו לחומרא, והוא הדין לקולא דהיכא דהם מחוץ לעיר נוהג בהם דין שללה ולא נוהג בהם דין בהמתה, דזה תלוי רק במה שהם בעיר ולא במה שהם ממון הרשעים.​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
והנה בבהמה של עיר הנדחת שבתוך העיר, יש בה ב' הגדרים, גם "שללה" וגם "לפי חרב", ונפק"מ שלאחר ההריגה צריך ג"כ לשורפה, כמ"ש המנ"ח במצוה תס"ד, דהרי הוי ג"כ בכלל שללה. אמנם היכא דהוי של הפקר דהוי רק מדין "לפי חרב", לא יהיה טעון שריפה אח"כ.

ובעיקר הדבר דאיכא ג"כ דין "שללה", הנה הגרעק"א בחולין קמ. הקשה מ"ט לא אמרינן דבהמת עיר הנדחת לא מועילה בה שחיטה משום דכתותי מיכתת שיעוריה, ומסיק כיון דאין לסימנים שיעור ממילא ל"ש בזה כתותי מיכתת שיעוריה, והנה ביאור קושייתו הוא משום דס"ל דטעון ג"כ שריפה לאחר ההריגה, וממילא הוי ככל דבר של עיר הנדחת דכתותי מיכתת משום דטעון שריפה.

ובספר צבא הלוי להג"ר צבי אליהו שטיינברג שליט"א העיר על דברי הגרעק"א, דמ"מ מחיים ליכא דין כתותי מיכתת שיעורא, כיון דהחיוב שריפה הוא רק לאחר ההריגה, אבל מחיים עדיין אין בו דין שריפה.

ובדעת הגרעק"א נראה לומר, דהדין שריפה באמת חל ג"כ מחיים, דהו"ל שללה, אלא דאיכא עוד דין של "לפי חרב", ולכן מקיים תחילה לפי חרב ואח"כ שורף, אבל בעוף אליבא דרש"י דלית ביה דין הריגה של לפי חרב או בבהמה שחוץ לעיר לפי דברי הגר"ל מוילקומיר הנ"ל דאין בהם דין לפי חרב, באמת יהיה דין שריפה ג"כ מחיים, [ויש להסתפק האם שורפים בחיים, או הורגים כדי לשרוף, וכן יל"ע בשוחט חטאת ומצא בה בן פקועה חי למ"ד בתמורה יא. דעובר ירך אמו ונאכל בקדושה ליום ולילה, איך הדין אם נעשה נותר וצריך לשורפו, האם שורפין אותו בחיים או ממיתין אותו מקודם]. וממילא שייך כתותי מיכתת שיעורא כיון דמיד הו"ל שללה וחל ביה החיוב שריפה. ועי' בצפנת פענח שם שדן בזה וכתב די"ל דרק לאחר ההריגה חל עליה שם שללה.​