ברכת שהחיינו מבטאת הכרת תודה לה' על עצם הקיום שאפשרו לאדם להגיע לנקודת זמן המצוינת, וכן לזמן שבו אפשר לקיים מצווה זמנית או להתחדשות חומרית. אין צורך שתחלוף שנה משום שהברכה היא לסיבת ההתחדשות הספציפית.
טעמי הדין בחנוכה
אף שחנוכה הוא חג מדרבנן ואין בו איסור מלאכה, תיקנו בו שהחיינו משום שמחת הנס וההצלה מגזירות היוונים, וכן משום חביבות המצווה הבאה מזמן לזמן (רש"י, שבת כ"ג ע"א ד"ה "ומברך זמן"; טור סי' תרע"ו).
מצוות חנוכה נתקנה לשמונה ימים כזמן אחד של זיכרון לנס פך השמן. הברכה בלילה הראשון פוטרת את כל ימי החג, בדומה לשאר חגים שבהם מברכים שהחיינו בתחילתם בלבד (רמב"ם, הלכות חנוכה פ"ג ה"ד; משנה ברורה סי' תרע"ו ס"ק א').
מי שאין לו נרות להדליק ולא מדליקים עליו בביתו, מברך שהחיינו בראיית הנרות בפעם הראשונה באותו חג. טעם הדבר הוא שמצוות הפרסום והשמחה בנס שייכת לכל ישראל, ואף הרואה משתתף בשמחת הזמן (שו"ע סי' תרע"ו סעיף ג'; ביאור הלכה שם).