אב ב' אב - יומא דהילולא של רבי יצחק טוביה וייס זצ"ל (1 צופה)

[אחד יחיד]

גאב"ד העדה החדרית.
נפטר בב' אב תשפ"ב.

הערך עליו במכלול:

רבי יצחק טוביה וייס – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

וכה היה מעשה אצל הגה"צ רבי יצחק טוביה ווייס גאב"ד ירושלים ת"ו זצוק"ל, בהיותו מכהן כ'דיין' בק"ק אנטווערפן יצ"ו. לפי המנהג הנהוג שם, בכל 'סידור קידושין' מתכבד ה'מרא דאתרא', ואם הרב אינו נמצא בעיר אזי לוקחים אחד מהדיינים לפי הסדר. והנה אחד מתושבי העיר עמד להשיא את בנו והזמין את הגרי"ט זצ"ל לסדר חופה וקידושין, והיה זה שלא כפי הסדר, אלא שהגרי"ט לא היה מונח ראשו ורובו בעסקי כבוד, ולא היה בקי בהלכות ה'סדר', ונענה להזמנה.

קצף עליו רוגזו של אחד מה'בעלי-בתים' שהיה מקורב לאותו דיין ש'נגזל' ממנו הכבוד, ופתח פיו בדברי גידופין כנגד הגרי"ט באמצע ביהמ"ד לעיני כל הקהל על ש'גנב' את הסידור קידושין לעצמו, וגידף וחירף עד ש'אזיל סומקא ואתי חיוורא'. אמנם הגרי"ט קיבל בדומיה את כוס הבזיונות ולא הגיב מאומה, ומיד החל את סדר לימודו.

כעבור זמן מה, בשעה תשע וחצי התקשרו לבית הרב ורצו לדבר עמו, אך הוא לא רצה להפסיק את ה'סדר' הקבוע לו ורק כעבור מחצית השעה ענה, והיה זה טלפון מהנהלת 'העדה החרדית' שביקשו להטיל עליו את אדרת הרבנות בעיה"ק ירושלים… ושמעתי מיודעי דבר, כי ה'החלטה' למנותו הייתה ממש באופן נפלא מבינתם, כי ה'הנהלה' התכנסה לדון אודות מינוי רב אחר, ובתוך הדברים נמנו וגמרו הכל על הגרי"ט, והיה זה ממש באותו הזמן בו קיבל את הבזיונות באהבה ובדומיה.

(באר הפרשה)

 

[אחד יחיד]

למרות שהגאב"ד זצ"ל נפטר בשבת, שני אדמו"רים שמסתבר נפשם הייתה קשורה בנפשו של הגאב"ד קיבלו רמז משמים על כך שכבה נרו של צדיק ואבד לדורו. בשעה 3:10 בליל שבת קודש, במהלך עריכת השולחן של הרבי מדושינסקיא, כבה נר אחד. באותן דקות בהן החזיר הגאב"ד רבי יצחק טוביה וייס זצ"ל את נשמתו לבוראה.

יצוין כי שתי הנרות מוגנות תדיר בתוך בית זכוכית לבל יכבו מהרוח וכדומה ובדושינסקיא מספרים מאז צאת השבת כי לא אירע כדבר הזה מעולם שנכבו הנרות.

באותה שעה, התרחש דבר פלא נוסף. בשעה 02:10 במלון קרסטה בדאבוס שבשוויץ (שם השעה אחורה לעומת ישראל), בעת הטיש שערכו יחדיו האדמו"רים מתולדות אברהם יצחק, ויז'ניץ לונדון וכן ויז'ניץ בית שמש, פצח האדמו"ר מתוא"י בשירת 'אני מאמין' בבכיות נוראות למשך זמן רב, ויהי הדבר לפלא בעיני הנוכחים.

כאשר נודע בצאת השבת על הסתלקותו של הגאב"ד זצ"ל באותה השעה בדיוק, הבינו הכל את כוונת הרבי בשירה זו ובבכיות שפרצו מאליהן, שכן באותה השעה אמרו פסוקי יחוד בבית החולים 'הדסה עין כרם' עת יציאת נשמתו של מרן גאב"ד ירושלים זצוק"ל לגנזי מרומים בגיל 95.

יצוין כי בערב שבת הגיע הרב רפאל צבי פאר, משב"ק הרבי מתולדות אברהם יצחק בשליחות הרבי השוהה כאמור בשווייץ, לביקור בחדרו של הגאב"ד ב'הדסה'. המשב"ק מסר שהרבי ביקש שילכו לבקרו בשליחותו ולמסור "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא" ולומר כמה פרקי תהילים ליד מיטת חוליו וכן עשה. אך נגזרה הגזירה והגאב"ד התבקש לישיבה של מעלה.

 

[אחד יחיד]

סיפר המגיד הנודע הרה"ג רבי יעקב שיש שליט"א, כפי שמובא בספר אוצרותיו 'לרומם':

גאב"ד העדה החרדית הגה"צ רבי יצחק טוביה וייס זצ"ל, נהג לספר בחודש אלול מאורע מאלף שארע בנערותו.

רבי יצחק טוביה נולד בעיירה פעזינג הסמוכה לפרשבורג. בפרוץ מלחמת העולם השניה, כשהגרמנים עמדו לממש את זממם הנורא, פנה ראש הקהל ליצחק טוביה הצעיר וביקש ממנו: 'טוביל'ה, רוץ מהר לפרשבורג ושאל את ראש הקהל האם הוא יודע מה ניתן לעשות כדי להינצל מהגרמנים'.

יצחק טוביה שהיה קרוב לגיל שלוש עשרה, רץ עד לפרשבורג, הידפק על דלתו של ראש הקהל ושאל כיצד ניתן להיחלץ מצפרני הגרמנים. בפיו של ראש הקהל של פרשבורג לא היו בשורות מרנינות: 'אמור לראש הקהל של פעזינג שהוא היה אמור לשלוח אותך אליי לפני שבועיים. לא עכשיו כשהגרמנים כבר עומדים לבצע זממם ביהודים. כרגע לא נותר מה לעשות, מלבד להתפלל לניסים מעל דרך הטבע.

אבל מאחר שרצת עד הנה אני רוצה לתת לך מתנה. ישנה רכבת הצלה אחרונה שאמורה לצאת מצ'כוסלובקיה ללונדון באישורו ובחסדו של מלך אנגליה. ישנם אלף כרטיסים לאלף ילדים ונערים שייחלצו בעזר ה' מהמלחמה. אין לך מושג איזו מלחמה ניטשת על כל כרטיס המהווה מתנת חיים. אבל כיון שהתאמצת והגעת עד לפה, אתן לך כרטיס אחד לרכבת ההצלה. לך לחיים טובים ולשלום'.

רבי יצחק טוביה רץ בחזרה לראש הקהל של פעזינג ומסר לו את דבריו העגומים של ראש הקהל של פרשבורג. לאחר מכן הוא הלך לביתו והציג בפני הוריו את כרטיס החיים הנכסף שקיבל מראש הקהל. אביו ואמו ארזו את חפציו האישיים ונשקו על לחיו, כשבליבם הם מרגישים שזו הפרידה האחרונה. הם לא יזכו לראות עוד את בנם בעולם הזה. יצחק טוביה נפרד מהוריו, כשבאזניו מהדהדת קריאתה הנרגשת שלו אמו: 'טוביל'ה תזכור שאתה יהודי! תזכור שיהודי צריך לעשות את רצון ה'!'

יצחק טוביה עלה על רכבת החיים והגיע ללונדון. כעבור שבועיים לקחו את כל הילדים והנערים הפליטים לשדרה רחבה והעמידו אותם בשתי שורות ארוכות. שורה אחת של חמש מאות ילדים, ושורה שניה של חמש מאות נערים. לאחר המתנה ארוכה, הופיעה במקום כרכרה הדורה ובתוכה מלך אנגליה בכבודו ובעצמו, שביקש לראות את הילדים שהציל ממוות לחיים. הכרכרה נסעה בין שתי השורות וכל הילדים והנערים נופפו לשלום לאות תודה למלך שהציל את חייהם.

ליד יצחק טוביה עמד נער מבוגר ממנו בשנתיים. כשהכרכרה חלפה במקום, זינק לעברה הבחור בן החמש עשרה והגיע אל המלך. במקום פרצה מהומת אלוקים. שומרי הראש ניסו להשליך את הבחור מהכרכרה. אבל המלך, שהבחין בבחור הנסער עצר בעדם. הוא היה אחוז סקרנות וביקש לשוחח עם הנער ולהבין מה גרם לו לבצע את הצעד הנועז ולקפוץ לתוך הכרכרה המלכותית.

הבחור האמיץ הישיר מבט לעבור מלך אנגליה ואמר לו את הדברים הבאים: 'ראשית כל, ברצוני להודות לך בשמי ובשם תשע מאות תשעים ותשעה הילדים והנערים שהצלת ממוות בטוח. כעת ברצוני לומר לך דבר נוסף. אני אסיר תודה על שהצלת אותנו, אבל למרות שאני נמצא כבר שבועיים בלונדון בבטחה, אני לא מצליח להירדם בלילות. השארתי בפרשבורג את אבי ואמי, אחיי ואחיותיי תחת המגף הנאצי. אני לא יודע מה יעלה בגורלם. איך אני יכול להיות שלו ורגוע, כשכל משפחתי נמצאת תחת אימת הגרמנים. השמחה שלי לא שלימה, אין לי רוגע נפשי ואני לא נרדם בלילות!'

הדברים הנרגשים חדרו לליבו של המלך, וכעבור שבועיים כל בני משפחתו של הנער הנועז הגיעו ללונדון למקום מבטחים.

רבי יצחק טוביה וייס סיים את סיפורו ואמר לשומעי לקחו: 'למדתי מהמאורע הזה שני לקחים. אם אותו נער צעיר היה ניגש לשערי הארמון ומבקש להיכנס פנימה ולדבר עם המלך, השומרים היו מסלקים אותו בבוז ומשליכים אותו מהמקום בבושת פנים. הנער הצליח להגיע אל המלך רק בעת שהוא שהה מחוץ לארמון וירד אל העם.

בחודש אלול שערי שמים נפתחים. בחודש אלול הקב"ה יוצא כביכול מהארמון. בימים הללו יש לנו הזדמנות נדירה להתקרב לבורא יתברך. אולם לשם כך עלינו לעשות את הצעד הראשון ולהתקרב לקב"ה. חודש אלול הוא ראשי תיבות 'אני לדודי ודודי לי'. מכאן אנו למדים שקודם כל עלינו להתקרב לקב"ה בבחינת 'אני לדודי', ואז הקב"ה יקרב אותנו בחזרה בבחינת 'ודודי לי'. עלינו לנצל את ההזדמנות העומדת לפנינו בחודש אלול להתקרב לקב"ה, ואז הוא ישמע את קולנו ויזכה אותנו בדין.

הלקח השני שלמדתי מאותו מאורע הוא לא להחמיץ את ההזדמנות לבקש מהמלך. אני שעמדתי מהצד בלי לעשות דבר, לא זכיתי לפגוש את הורי לעולם. תשע מאות תשעים ותשע הילדים והנערים, שהניחו למלך לחלוף על פניהם, נותרו יתומים לאחר שהוריהם נשרפו באושויץ ובטרבלינקה. רק הנער שניצל את הרגע הנדיר וקפץ לכרכרת המלך, זכה לפגוש את הוריו ואת משפחתו ולהציל אותם ממוות בטוח.

עלינו להיזהר לא להחמיץ את ההזדמנות הנדירה הנקרית לפנינו בחודש אלול. עלינו לנצל את הימים הקדושים הללו בהם המלך קרוב אלינו, להתקרב אליו ולהתחנן לפניו שיזכה אותנו בדין ויזכור אותנו לחיים טובים ולשלום'.

 

[אחד יחיד]

מרן גאב"ד ירושלים, הגרי"ט וייס זצוק"ל, תלה את כל מה שזכה אליו באביו וברבותיו, שחינכוהו והביאוהו לחיי העולם הבא, והקרן קיימת בעולם הזה, כשזכה לעלות ולשבת על הכיסא הרם של גאוני תקיפי מרי דארעא קדישא.

בשיחה מרתקת שפורסמה לפני מס' שנים, תיאר מרן הגאב"ד את נסי הצלתו במלחמת העולם השניה ואת קורות חייו ובית הוריו עד הגיעו לכהן פאר כגאב"ד ירושלים בעיה"ק, וכך שיחזר…

היכן התגורר הרב בילדותו?

בעיירה פעזינג הסמוכה לפרשבורג. אבא היה יהודי צדיק שכל כולו מקשה אחת של עבודת ה'. אני זוכר כאשר הייתי ילד בן שש, אבא לקח אותי אל גינה סמוכה, ישבנו על ספסל, והוא לימד אותי את הפירוש על המשניות של "איזהו מקומן" שאומרים בכל בוקר. הוא אמר לי: "אי אפשר לומר את המשניות הללו בלי להבין את הפירוש".

כשהייתי ילד קטן, היה מביא לי פתקאות שבהן שמות של הזקוקים לישועה, כתובות בשפת הדייטש (גרמנית), וביקש ממני להתפלל על פלוני הזקוק לרפואה ופלוני הצריך פרנסה. הוא האמין באמת ובתמים שתפילתי, תפילת ילד קטן, מועילה.

אבא ותפילותיו הבלתי נשכחות

איך היתה תפילתו של אבא?

עיניו של מרן הגאב"ד נעצמות, קולו נרגש: התפילה של אבא? הא, עוד חקוקה בעצמותיי. זו הייתה עבודת ה' מיוחדת במינה. מחזה מופלא עוד עומד לנגד עייני, ולא מש ממני עד היום הזה. אבא היה צריך לצאת לעסקיו בשעת בוקר מוקדמת, על כן הקדים להתפלל בבית. התעוררתי משנתי, ואני שומע מתיקות כזו, ערגה כזו… כשהתעוררתי, שמעתי אותו אומר את "אז ישיר" בניגון שובה לב, מילה במילה, בהטעמה…

גם אמי ע"ה הי"ד הייתה יראה את ה' ובמצוותיו חפצה מאד. בכל בוקר, בעת לכתי אל הלימודים, הייתה עוסקת בתפילתה, שאותה החלה בשש בבוקר, והייתה רק מנענעת לי בראשה לשלום.

מה זוכר עוד הגאב"ד מעבודת ה' של אביו?

את ברכת המזון שלו, שנאמרה תמיד במתינות, בנוסח מרטיט ומיוחד. אבא היה יוצא לעסקיו בכל בוקר, אבל תחילה אכל פת שחרית. וברכת המזון שלו? הלוואי שתפילת נעילה שלי לקראת מוצאי היום הקדוש תדמה במשהו לברכת המזון שלו ביום רגיל. עיניו היו עצומות, וקולו מלא טעם והתלהבות. הגאב"ד משחזר מילה במילה, בניגון מיוחד, מלא ערגה, כפי ששמע כילד, את ברכת המזון יוצאת מפי אביו: "שלא… נבוש… ולא… ניכלם… ולא… ניכשל… לעולם… ועד".

הגאב"ד נזכר: אני זוכר, שבליל הסדר, בשנה אחת, התעלף אבא באמצע אמירת "רחם נא" מרוב התרגשות, והיו צריכים להוציא אותו ישוב על כיסאו מהחדר.

הרי בהלכה נפסק, שאסור שיהיה סכין על השולחן בשעת ברכת המזון, כיוון שחסיד אחד דקר עצמו מרוב צער, כשאמר "רחם נא"…

כשראיתי את אבא מתעלף, הבנתי את ההלכה הזו… אבל גם כשלא התעלף, הוא בער בשעת ברכת המזון. כל ברכת המזון, בכל יום רגיל, הייתה תורה שלמה.

שלהי שנת תרצ"ז.

קול בכי מרטיט נשמע בבית משפחת וייס שבפעזינג, הסמוכה לפרשבורג.

והנה קול נער בוכה…

היה זה הילד יצחק טוביה בן האחת עשרה, בנה הצעיר של אחת המשפחות המפוארות בקהילה, משפחת וייס.

לא היה זה בכי על משחק שנשבר או ממתק שנעלם. היה זה בכי טהור, רצוף אהבה וגעגועים לתורה הקדושה.

"אבא רחימאי", בכה הנער, שעתיד להאיר את שמי עם ישראל ברבות השנים, ולשבת על כס ברבנות בעיה"ק ירושלים, "אינני רוצה ללכת יותר לבית הספר הגויי, אנא, שילחו אותי ללמוד בישיבה קדושה, למען אוכל למלא את כל שעותיי בש"ס ופוסקים"…

דמעות נקשרו בעיני ההורים האוהבים, והתערבו הדמעות של הצער והכאב, כהזדהות עם הילד, בדמעות של התרגשות וגיל על ה'נחת' שזכו בה…

כי זאת יש לדעת: חוק חינוך חובה חל במדינת סלובקיה, ולפיו כל ילד וילדה חייבים ללמוד בבית הספר המקומי. בשל כך נאלץ הילד יצחק טוביה ללכת יום יום עם חבריו לבית הספר הנוכרי, ורק אחר הצהריים היו מתאספים בתלמוד תורה, ולומדים לימודי קודש עד השעה שבע בערב.

בתקופת החופשה, כאשר היו המורים והתלמידים מתענגים על מנעמי החופשה הארוכה, התענגו נפשותיהם של התלמידים היהודים מזיו השכינה. באותם ימים – ששון ושמחה שלטו בקהילה היהודית. הילדים למדו בתלמוד התורה כל היום, מהבוקר עד הערב…

אך את יצחק טוביה זה לא סיפק. דרוש דרש מהוריו לעזוב את העיירה ולגלות למקום תורה, שם יוכל לתת פורקן לנפשו הכמהה והמתגעגעת לתורה, ויוכל להרוות את צימאונו מים חיים, הנחצבים מבארה של תורה.

האב דמע יחד עם הבן ואמר: "שאלה כזו צריך לשאול אדם גדול", ונסעו האב עם בנו ל'דין תורה' מרתק מאין כמוהו, בבית דינו של הגאון הקדוש רבי יהושע בוקסבוים זי"ע הי"ד, גאב"ד וראש ישיבת גאלאנטא, מאור גולת הונגריה באותה תקופה.

שבעים ושבע שנה לאחר מכן ישחזר מרן הגאב"ד זצ"ל את קורות אותה שאלה ותשובה, שעסקו בו עצמו ובעתידו, ויספר על חסדי ה' ונפלאותיו.

הכרעה מפתיעה

אני זוכר עד היום – נוצצות עיניו הטהורות של מרן זצ"ל (שליט"א) – המחזה הזה לא מש מנגד עיניי. זוכר אני את ההפתעה שהייתה לי, כאשר הרב מגאלאנטא לא היסס אפילו לרגע לפני שפסק בנידון, לאחר שאבא תיאר בפניו את בכייתי. וכך אמר אותו גאון וקדוש: "טוב יותר ללמוד בבית ספר של הגויים, ולהיות סמוך אצל שולחן אביך, מאשר ללמוד אצל היהודים רחוק מאבא"

הייתי מופתע מאוד. יותר מזה הופתעתי מהנחרצות שבתשובה, שנאמרה ברגע, ללא כל היסוס. אחרי זה כבר הבנתי

מן הסתם לא הייתה זו הוראה לרבים; תלוי מי הבן, תלוי מי האב…

מרן הגאב"ד מסכים, ומוסיף: כן, אבא כזה… הא… הוא נאנח, ונראה כי דמותו של אבא חופפת עליו מעודו עד היום הזה…

והוא ממשיך: הרב מגאלאנטא פסק את פסוקו, ושבנו הביתה. שנתיים אחר כך פרצה המלחמה האיומה, שהפרידה ביני לבין אבא לנצח— היום מבין אני ומכיר טובה לאותו צדיק וקדוש, שגם הוא נעקד על קידוש ה'. בזכות הוראתו, ובזכות שלא נטה לשמוע קול בכיי, זכיתי לשאוב מעיינות של חיי תורה ויראת שמים מאבא עוד שנתיים תמימות…

הרהבנו עוז ושאלנו: מנין היו לרב (שליט"א) מושגים גבוהים כאלו, כילד בן אחת עשרה, לבכות ולהתחנן לגלות מבית אבא כדי ללמוד במקום שאהבה נפשו?

מרן גאב"ד זצ"ל (שליט"א) מחייך ומפטיר: פרגעסט א גוטע שאלה, איך וועל דיך דערציילן דעם סוד (-אתה שואל שאלה טובה, אגלה לך את הסוד)…

אחי הגדול, דוד יונה, בא בברית האירוסין באותו זמן, והוא קיבל במתנה את הספר 'עת לעשות' (ביידיש) של הגה"ק רבי הלל מקאלאמיא זצ"ל. עיינתי בספר דנן, וראיתי כי הוא מאריך עד כמה אסור ללמוד לימודי חול בכלל, ובפרט אצל גויים. זה השפיע עליי מאוד, ומכאן נבע מקור דמעותיי…

עד כאן דברי הרב. אבל יכולים אנו רק לשער, כי בנוסף לכך, תעצומות נפש גדולות היו לילד, לצד חינוך שורשי ואיתן שקיבל בבית אביו ורב והעיירה, מהן חוצבה נפשו היוקדת, שהתרגשה מדבריו המלהיטים של הגה"ק מקאלאמיא…

שבת קודש לסדר "אחרי מות-קדושים", תרצ"ט.

והעיר פעזינג נבוכה

בעיצומה של השבת, והיה זה חודשים מספר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הגיחו הקלגסים הגרמניים אל תוך פעזינג ועשו בה שמות. באכזריות מרושעת הם גם תלשו את זקנו של רב העיר. הגאב"ד סיפר, כי לפני כחמש מאות שנה נשרפו בפעזינג כשמונים נפשות על קידוש ה', ובתוכם אב"ד הקהילה, והיו מזכירים את שמותיהם בעת הזכרת נשמות כל השנים, עד לחורבן הקהילה בשואה. שמות הנרצחים היו חקוקים בטבלה מיוחדת, בכניסה לבית הכנסת, וזו הייתה מעוטרת בלהבת אש. בעת שפרצו הרשעים הרוצחים הגרמנים להיכל בית הכנסת, בעיצומה של שבת קודש, נטפלו הללו דווקא לטבלה זו. הם תלשו אותה מהקיר, ונכנסו עמה לביתנו שהיה סמוך לבית הכנסת. היינו אז באמצע סעודת שבת, ובאיומי רובה הם כפו על אבי הי"ד לתרגם להם בכתב כל תיבה הכתובה בה. כשסיים גיחכו הרשעים וסיננו בשפתיים נוטפות דם: "אנחנו לא שורפים. אנחנו יורים".

הגאב"ד: בזיכרוני עוד חקוק הבכי של אמי הי"ד, כששמעה את הדברים הללו. רחמנות, היא בקשה, יש לנו עשרה ילדים. עדיין לא ידעה מה מצפה לעם היהודי.

הגאב"ד נזכר: בשבת בצהריים נכנסו לביתנו שוב, ואמרו בלעג שארון הקודש כבר עולה בלהבות. שני אחים שלי הצליחו להציל את עשרים ספרי התורה, והם הוטמנו עד לתחילת המלחמה בביתנו. בחודשים שנותרו עד לגירוש, בימים של קריאת התורה, נהגתי להחביא באמתחתי את אחד מספרי התורה הללו, והבאתי אותו אל בית הכנסת כדי שיוכלו לקרוא בו.

מרן נאנח: זה היה נורא נוראות. אי אפשר לתאר את הפוגרום שעשו אנשי האס.אס. בעיר. כל הלילה הם עמדו והכו יהודים ללא רחם.

למחרת אותה שבת החל מסלול ההצלה הפלאי של הילד בן השתים עשרה. פעזינג הייתה בגלילות פרעשבורג. ביום ראשון עם שחר נשלח הנער יצחק טוביה ברכבת, כשפאותיו מוחבאות מפחד הגרמנים, שכבר שרצו ברחובות, אל העיר פרעשבורג, כדי להביא את זעקת העיירה פעזינג הפצועה והחרבה למחצה.

הילד הצליח להגיע לפרשבורג, ותינה בפני ראשי הקהילה את מצוקתם של יהודי פעזינג. מנהל הקהילה, מר שוורץ, פרש את ידיו לצדדים ואמר: "מה אנו יכולים לעשות נגד הגרמנים?! רק דבר אחד נוכל לסייע לך; בקרוב יוצא ה'טרנספורט' האחרון מסלובקיה לאנגליה, ובו מורשים לנסוע רק עשרה ילדים מפרשבורג. היות שזה עתה נודע לנו שאחד מהם לא יוכל לנסוע, לאחר שאמו התחרטה ברגע האחרון, הרי נכניס אותך לרשימה במקומו".

על אתר החל הלה לסדר את ניירותיו של העילוי מפעזינג.

הגאב"ד: לפני שנתיים ביקר אצלי יהודי חשוב מקנדה, וסיפר לי כי הוא הילד שיצא אז מהרשימה. כיוון ששמע שאני נכנסתי במקומו, הוא הגיע לפגוש אותי. לו ייעדה ההשגחה העליונה דרך מילוט אחרת.

לאחר שבועות נפרד הנער מהוריו, פרידה שהתבררה למפרע כפרידה לצמיתות , ועלה אל הרכבת

מגלה לנו מרן הגאב"ד : עד היום נמצא באמתחתי מכתב, שכתב לי אבא לפני שהוגלה לאושוויץ, כאשר כבר הייתי בלונדון. במכתב כתב לי אבא יסודות חצובים של אמונה . הוא כתב לי שם, שעליי לדעת, כי מה שהקדוש ברוך הוא יעשה ויקבע – זה הטוב ביותר שיכול להיות. רק כך יכול להיות טוב, ולא אחרת. תדעו , קינדערלעך , הוא חזר וקבע במכתב, רק כמו שהקב"ה ינהיג , יהיה טוב, לא בשום צורה אחרת.

במכתב נוסף הורה לי אבא, שאשיר את זמירות השבת בדיוק כפי שהוא עצמו שר, ואכן עד היום הזה אני נשמע להוראה זו ועושה את רצונו. אני שר זמירות בדיוק כפי ששרנו בבית אבא.

מה היו דבריו האחרונים של אבא, לפני שנפרדתם?

היה זה בעת הפרידה בתחנת הרכבת. הייתי ילד בן שתים עשרה, ורגע לפני שנסעתי הוא העניק לי סידור, שבתוכו כתוב בנוסח יידישאי:"האלט זיך אין אייבישטער אימעטום אין איבעראל" (תחזיק בהקב"ה תמיד ובכל מקום). הסידור הזה נעלם לי ברבות השנים.

מרן הגאב"ד קם ממקומו , ומוציא מבית גנזיו ספר עתיק של 'אורחות צדיקים'. שקיבל במתנה מאביו. הוא מראה לנו מה שכתב בשער הספר לפני שנים רבות: "הספר הקדוש הזה ניתן לי בעת נסיעתי מבית אבי מורי זצוקללה"ה הי"ד כדי ללמוד בו ולקיים מה שנאמר בו, בחודש סיון תרצ"ט. ובספר הזה למד א"א זצ:"ל בעצמו, ועשה בו סימנים והגהות בכמה מקומות".

ברכבת, כאמור, היו תשעה ילדים מפרשבורג וילד אחד מפעזינג…

מלבדו לא נותרה לאחר המלחמה כמעט נפש יהודייה חיה מעיירת מולדתו

לונדון – סיפור של הצלה

ילד בודד בלונדון הבירה

הגאב"ד של הימים ההם: הגענו ללונדון, והקבוצה חולקה בין שלושה 'בתי ילדים'. כל התשעה מפרשבורג חולקו בין שני 'בתי ילדים', כל התשעה מפרשבורג חולקו בין שני בתי ילדים, ואני שובצתי בבית שלישי. בשבת הראשונה לשהותי שם הזדעזעתי לראות ילדים כותבים. התחלתי לבכות על שנפלתי למקום הזה, שבו מחללים שבת, ואם כי מנהל המוסד גער במחללי השבת, לא רציתי להישאר שם.

בלונדון חי יהודי צדיק יוסד עולם, רבי שמחה רובין זצ"ל, הרבי מסאסוב שמע על מצוקתי , ומיד במוצאי אותה שבת הכניס אותי אל המוסד שלו. כאן היו לי כמה חודשים טובים. למדתי פרק "איזהו נשך" עם הלכות ריבית, אצל המלמד רבי שאול שפר. באותה תקופה עוד התאפשרה העברת מכתבים לסלובקיה, וסיפרתי לאבא במכתב ששלחתי אליו כי אני לומד הלכות ריבית. במכתב שהחזיר לי ביטא אבא את האושר הרב שגרמתי לו בכך.

בעיצומו של חודש אלול , עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוציא השלטון האנגלי צו האוסר את שהותם של ילדים בלונדון, בשל ההפצצות הכבדות של הגרמנים על בירת אנגליה. כמיליון ילדים הוצאו מלונדון, ופוזרו בכפרים ברחבי אנגליה.

הגעתי עם שלושה ילדים נוספים, צעירים ממני, אל העיירה 'אילי', ושוכנתי במשפחה נוכרית. היה זה בדיוק בשבת הראשונה, לאחר הבר מצוה שלי. מיד כשהגענו, הודעתי לבעלת הבית חד משמעית, כמבוגר שבחבורה, שיש לנו 'תנאים' לשהותנו במקום: א. שכל מאכלינו יהיו רק לחם ופירות; ב. שנשתה רק תה בלי חלב (תה בחלב משמש כמשקה פופולארי באנגליה) ג. שלא נסיר את הכיפה או ה'דאשיקל' מראשינו; ד. שלא יחממו לנו מים בשבת , משום מעשה עכו"ם. יש לציין כי המשפחה המארחת לא הייתה רעה כל עיקר, התנהגה אלינו בהגינות והסכימה לתנאים האלו.

כך, בניכר, חגגתם את בר המצווה?

קיבלתי רק מתנה אחת לבר-מצוה – קיצור שולחן ערוך, מהרבי מסאסוב…

למען הכשרות, במסירות נפש

בעיצומה של השבת שמענו כי הגיע למקום יהודי מסלובקיה. שמחתי, הנה יהודי ממדינתי. כשהגיע, התאכזבתי, היה זה יהודי רפורמי, שהגיע לשם ברכב, ועט תלוי על דש בגדו. הוא החל לפתות אותנו לאכול בשר. אחד הילדים הפעוטים ששהה עמי, כבר הסכים. אמרתי לו : אביך הוא השוחט ירא השמים של פרשבורג, ואתה תאכל נבלות? הילד הסכים איתי וחזר בו. אותו יהודי כעס, ואני הפכתי בעיני הגויים ל'מסית ומדיח'… אני מצדי שמחתי, שבשבת הראשונה להיותי בר מצווה מנעתי מילד יהודי לאכול טרף….

בשבת בצהריים הגישה לנו בעלת הבית בשר קר. כשהזכרתי לה את הסיכום בינינו, היא אמרה שאותו יהודי אמר לה שרק בשר חם אסור לנו לאכול, אבל בשר קר מותר. הסברתי לה שהוא הטעה אותה, ואנו איננו אוכלים מהבשר הזה כלל, לא קר ולא חם…

מיד כשראיתי שלושה כוכבים ברקיע , כתבתי מכתב לרבי מסאסוב, והתלוננתי שאיננו יכולים להישאר עוד בבית הגויים. וגם אם אנחנו נסתדר איכשהו, מה יהא על שאר הילדים הפזורים בבתי הגויים? ביום שני בבוקר הגיע המכתב אל הרבי, ובאותו יום בצהריים כבר הופיע הרבי במקום, ומיד החל בפעולות לפתוח בית ילדים נפרד. הוא חיפש הרבה , עד שמצא בית, שאותו שכר מאשת כומר,ולמחרת ביום שלישי עברנו לשם, והיינו ארבעת הילדים הראשונים. ב'ימים הנוראים' כבר היו שם חימשים ילדים יהודיים!
הרבי מסאסוב שלח זוג צעיר מלונדון לנהל את בית הילדים. האברך, רבי שלמה שפירא, מנכדי ה'בני יששכר' למד עמנו פרק "כל הבשר" במסכת חולין , וזוגתו בישלה.

בכל אותה תקופה לא רצה הגאב"ד ליהנות מחלב עכו"ם, כך שתקופה ארוכה לא טעם טעמו של חלב.

תקופה ארוכה כזו בלי חלב, לילד שצריך להתחזק ולגדול?

אכן, עיקר התפריט היה מורכב מחלב, וסבלתי מכך שלא טעמתי ממנו. גם חטפתי מכות על זה מאנשי הצוות.. תקופה קצרה לאחר מכן התיר לי מר ברנשטיין, מנהל המוסד, לנסוע למחלבה בעיר סמוכה פעמיים בשבוע כדי להשגיח על החליבה. כך הפכתי ל'משגיח' שהחלב לא יהיה חלב עכו"ם.

הבריחה מן המוסד

מנין שאב הגאב"ד את הכוחות לעמוד על שלו בגיל צעיר כזה בענייני הלכה, ואף להציב תנאים בביתו של הגוי?

המלמד שלי בלונדון, ר' שאול שפר, החדיר בי את המושגים האלו, ובסך הכל נשמעתי אליו לקראת סוף החורף נגשתי אל מר ברנשטיין, מנהל המוסד, וביקשתי ממנו לעבור ללמוד בישיבה. הסברתי לו שגם אחיי למדו בישיבות קדושות, אחי דוד למד בישיבת נייטרא, ואני רוצה ללכת בעקבותיהם. אך הוא דחה אותי, ואמר כי אני צעיר מדי.

כשראיתי שאינני מצליח להגשים את שאיפתי , ברחתי, יחד עם ילד נוסף, באמצע הלילה… ל"מזלי" תפס אותנו מר ברנשטיין והחזיר אותנו למוסד, תוך שהוא גוער בנו כי אנו "שווינדרלערס" (גנבים בלילה).

כל תושבי העיירה הביטו בנו במבט מאשים… אבל מה לעשות שנפשי חשקה בתורה ובלימוד בישיבה? למחרת בשעה שתים עשרה בצהריים נמלטתי שוב. ידעתי כי המנהל יושב כעת בפגישה. כך הגעתי אל ברונמות' לפני פורים של שנת ת"ש, שם למדתי מסכת מגילה בישיבה אצל רבי יעקב שפירא (בן דודו של רבי שלמה)

אך לא שהיתי שם זמן רב מדי. בורנמות' היא ליד הים, וכבר ראינו ספינות אויב שטות בים , מול אנגליה. שמות הרחובות בעיר כוסו , ונאסר על התושבים לדבר עם אנשים זרים. לאחר חג השבועות, כשאיומי המלחמה התגברו , והעיר התרוקנה מתושביה היהודים, לא ידעתי מה לעשות. אבל אז שלח האדמו"ר מסאסוב לאסוף אותי אל תוך ביתו.

האדמו"ר נתן לי אש"ל מלא, והיה לי 'מעין עולם הבא'. בכל בוקר למדתי עמו את פרק א' דחולין, ובערב טיילתי עם האדמו"ר , כשאנו משננים בעל פה את מה שלמדנו ביום.

בימי הסליחות של שנת ת"ש, משגברו ההפצצות, ולאחר שהתברר כי הנאצים מכוונים את הפצצות במטוסיהם דווקא אל השכונות היהודיות, לא רצה הרבי לקבל אחריות לחיי, והביאני אל בית היין, אל ישיבתו של מו"ר, הגאון הצדיק, רבי משה שניידר זצ"ל, מצויד במכתבו של הרב מפעזינג הי"ד.

הגאון רבי משה שניידר זצ"ל פרס את חסותו על הנער הצעיר, היתום מאב ואם, ונפשו דבקה בנפשו.

צו גיוס לצבא האנגלי

לנדון הפכה באחת לחזית. המוסקים הגרמניים השחירו את שמי העיר בהפגזות כבדות, והמונים ברחו מבירת המדינה. גם הנער יצחק טוביה נמלט לגייטסהד, אולם לא ארכו הימים, והבחור היתום קיבל זימון לצבא האנגלי כדי להשתתף במאמץ המלחמתי. החשש גבר, כאשר בתוך זמן קצר הגיע זימון שני.

בעל ה'חזון יחזקאל', הגאון רבי יחזקאל אברמסקי – היה נרעש. על אתר קם ונסע יחד עם הגאב"ד כל הלילה ללונדון , שם כינס מושב בית דין מיוחד ותהה: וכי זהו 'זעלנער' (חייל) ? הוא יעמוד בחזית ומוחו יהגה באותם רגעים בסוגיית התוס' במסכת בבא קמא, העוסקת בזורק חץ- אי בתר מעיקרא , אי בתר תבר מנא … הרב אברמסקי ציווה להוציא מכתב מיוחד מבית הדין, הממוען לצבא האנגלי, שבו 'הסביר' בית הדין את 'עמדתו' , כי מדובר בבחור ישיבה שלומד תורה, ואין לו מה לחפש בצבא.

מרן הגאב"ד מחייך במאור פנים: כנראה אותם גויים פחדו משליח בית הדין, כי עד אז קראו לי פעמיים, ומאז לא שמעתי מהם והם לא שמעו ממני….אני זוכר בחור אחד ויחיד , שנאלץ ללכת לצבא, והשאלתי לו את ה'קיצור שולחן ערוך' שקבלתי כמתנה מהאדמו"ר מסאסוב –לונדון זצ"ל. לאחר המלחמה הוא החזיר לי את הספר, והוא עצמו לא נחמץ, אלא התעלה לכהן פאר ברבנות בבארא פארק שבארה"ב…

עשר שנים למד מרן הגאב"ד בכולל לבני עלייה בגייטסהד. בכולל למדו את כל סדר קודשים ומועד, ש"ס ופוסקים: בלילה למדתי הלכות יין נסך עם בחור מקומי, וברוך ה' לאחר ארבעים שנה, כאשר הייתי אחראי על השגחה בייצור יין במדינות צרפת, הונגריה ולוקסמבורג, השתמשתי באותו לימוד לטובת הכשרות.

בכולל זה עלה ונתעלה, משנת תש"ח עד שנת תשי"ח, וקיבל היתר הוראה, מהרב רבינוב, תלמיד מרן ה'חפץ חיים', ומהרב שיקובצקי להרביץ תורה בישיבתו של הגר"א שלזינגר בלונדון.

(מתוך שיחה ל'מרווה לצמא')

 

[אחד יחיד]

בשבת קודש פרשת מסעי, ב' באב, לסדר: "וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר", היום הראשון (או השני) מתוך 'תשעת הימים', נפרדה ירושלים עיר הקודש, מקדש מלך עיר מלוכה, מדמותו של הגאב"ד הגאון הצדיק רבי יצחק טוביה ווייס זצ"ל.

כבר ביום שישי בצהרים, שעה שעם ישראל עסוק בהכנות האחרונות לקראת שבת, מתכוננים לבואה של המלכה, והנה רמקולים רבי-עוצמה מפרים את השקט, מהם עולה הכרוז להעתיר בתפלה ובתחנונים בבתי הכנסיות לרפואתו של הגאב"ד.

פרקי תהלים יוצאים מהפה בכל בית, גם מי שלא ממש הכיר ולא זכה לראות את זיו פני קדשו, יודע ומבין ומאמין שהצדיקים מגנים על הדור, וקיומם היא חומת מגן עבור כולנו.

ובוודאי מי שהכיר וזכה לראות את פני קדשו, שלא יכול היה לשכוח את המראה הנאצל מלא זיו וזוהר, את ההוד וההדר.

מי שזכה להשתתף בקבלת הפנים המכובדת לה זכה, בהגיעו לכהן פאר כגאב״ד ירושלים, ולהמשיך את השושלת המפוארת של מרא דארעא דישראל לכל מקהלות האשכנזים, ודאי לא יכול לשכוח את המעמד הנשגב.

זמן קצר אחרי שזכה לעלות לשכון כבוד בארץ הקודש, העזתי לגשת לבית הגדול והקדוש בשכונת ארזי הבירה, ולהיכנס אל הקודש פנימה.

הייתי בחור צעיר שבסך הכל ביקש לחזות בזיו פניו ולבקש ברכה, ואם יסתדר ויתאפשר אז גם להעיז לבקש משהו קטן נוסף'.

נכנסנו פנימה בהיסוס, בחורים צעירים מאד, ותכף ומיד כשעיניו הטובות הבחינו בנו, הזמין אותנו בעל הבית במאור פנים מיוחד ונדיר, בתחושה של 'חיכיתי לכם'. משל האדם שיושב בראש השולחן, ממש המתין וציפה לבואנו.

אחרי שקיבלנו ברכה חמה, ראינו שבהחלט מסתדר ומתאפשר להעיז לבקש 'משהו נוסף'

הוצאתי מתוך שקית קטנה את הירחון התורני שאנחנו זוכים להוציא לאור, ״יתד המאיר״, הצגתי בפני הרב את הקובץ, וביקשתי לקבל מאת הגאון תשובה הלכתית לפרסום בקובץ.

הגאון עיין בקובץ, עלעל אחת הנה ואחת הנה, עיניו מפיקות אור ופיו ממלמל קולות התפעלות. ואנו מתרגשים ולא מצליחים להכיל את גודל האירוע, בו הגאב"ד יושב איתנו כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם עבור ילדים קטנים כמונו.

לאחר דקות ארוכות של שתיקה, שאל שוב לבקשתנו. הסברנו כי היינו שמחים לקבל מאמר תורני מחידושי תורתו לפרסום בירחון.

הרב שוב התעטף בשתיקה קצרה, אך לאחר מכן הניף ידו כלפי למעלה והגיב בביטול: ״אני לא כתבן״.

תוך-כדי-דיבורו פתח שוב את הקובץ, הביט אל תוכן העניינים, ואל מאמרו של מרן רבנו עובדיה יוסף זיע״א שהופיע בתחילתו, ואז תוך שהוא מצביע בהתרגשות על שמו של מרן זיע״א, הוסיף ואמר: ״הוא – כתבן. רבי עובדיה כתבן נפלא״, כשלא ניתן היה להתעלם מההתרגשות והשמחה שהוא חש כלפי המפגש של עיניו עם שמו של מרן.

״אבל אני לא כתבן״, הצטנע והתנצל שוב. משל האשמה היא עליו, כמו מבקש לומר: אילו היה הדבר בידי, הייתי שמח למסור מאמר, אבל היות ואני לא כותב הרבה, ואני לא רגיל בכתיבה כמו הרב עובדיה, לכן אין הדבר מתאפשר לי.

יצאנו את הבית הקדוש ברטט של התפעמות, כשידענו כבר אז להבין, שזכתה ירושלים, וזכתה העדה החרדית, להעמיד בראשה מנהיג בעל שיעור קומה נדיר, גדול בתורה ובענווה, גדול במידות, אך בלא לפגוע בכהוא זה, ברוח הקדושה והתעצומות של מלחמות הקודש עליהם הוא פיקד.

למרות השנים הרבות שעברו מאז (למעלה מחמש-עשרה), הדברים עודם חקוקים בלבי. וזו רק דוגמא – ובוודאי יש עוד כמותה רבות – לגודל ההערכה והכבוד ששררו בין הגאב"ד למרן זיע"א, ולחכמי וגדולי הדור שליט"א.

איבדה ירושלים כלי חמדתה, יום אחרי ראש חודש אב, יום פטירתו של אהרן הכהן, אוהב שלום ורודף שלום, כשגברא רבה מאד שהלך בדרכו, בענות חן באהבה רבה, והנהיג את עדתו על מבועי התורה והטהרה, הסתלק לבית עולמו.

ואין לנו אלא להתפלל, שיעמוד כמליץ יושר עם מרן זיע"א וכל קדושי ארץ, בתפלה להחשת הגאולה, ולבוא משיח צדקנו במהרה. (רבי יהושע כהן)

 

[אחד יחיד]

"לפני כשלושים וחמש שנים" – מספר הגאב"ד רבי יצחק טוביה וייס זצוק"ל – "הוספתי מרפסת קטנה בביתי באנטוורפן, בכדי לבנות בה סוכה. אחד מן השכנים הגויים הלשין בעירייה שבניתי זאת בלא רישיון.

"שוטרים הגיעו לביתי ואמרו לי שישלחו לי 'אינספקטור' (=מפקח) מהעירייה. הלכתי אל רבי יענקל'ה זצ"ל, הלא הוא האדמו"ר הקדוש מפשעוורסק זצ"ל, והזכרתי לפניו את העניין. אמר לי האדמו"ר: 'הנה יש כאן בעירנו אברך אחד, שהוא נכדו של הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע, תבקש ממנו שכאשר יבוא הגוי, יעמוד הוא בצד, ויסתדר הכל על הצד היותר טוב'.

"ואכן כך היה. כשבא ה'אינספקטור' כבר עמד שם האברך ההוא. הלה הוציא מכיסו בקבוק יין ונתן לו. אחר ששתה הגוי פנה ואמר לי: 'אם עוד פעם יעשה לך מישהו בעיות – תפנה אלי ואסדר הכל'. הוא אף נתן לי את מספר הטלפון שלו, והלך. ויהי לפלא.

"כעין זה היה לי פעם דבר פלא עם האדמו"ר מהר"ש מבאבוב זצ"ל. בהיותי באנטוורפן הגיעה לפני שאלה במעשה שהיה: יהודי אחד שלח סכום כסף לארץ ישראל על ידי 'שליח'. השליח היה שומר חינם. הלה הכניס את הכסף לכיס מכנסיו, ולפתע שם לב שאי מי הצליח לגנוב ממנו את צרור הכסף.

"הסברתי ליהודי שמסתבר, שאם לבש מעיל ארוך ששוליו מכסים את כיס המכנסים – אין זו פשיעה, אך אם לבש מעיל קצר – נחשב הדבר כפשיעה.

"באותו יום בו פסקתי את אותו פסק, הגיע הרבי מבאבוב זצ"ל לאנטוורפן ובא לבקר בביתי. בתוך הדברים סיפר מעשה ארוך שאירע בגליציה, בבית דינו של הג"ר אריה לייב הורוויץ זצ"ל, אב"ד סטריא ובעל שו"ת 'הרי בשמים'.

"הגיעה לפניהם שאלה בדבר שליח, שהניח במכנסיו סכום כסף גדול של 'חברה' מסויימת, וצרור הכסף נגנב ממנו. בעלי החברה תבעוהו, וקבעו בית דין שאין זו פשיעה. אולם התובעים חזרו וטענו כי מרן החתם סופר זי"ע חייב בכהאי גוונא (עי' שו"ת חת"ס חו"מ סי' קסח), ואמרו הבית דין, שממנו אי אפשר להביא ראיה, כי הוא דיבר בפרשבורג ששם לבשו מעיל קצר, ולכן שם נחשבת הנחת כסף בכיס המכנסים כפשיעה, מה שאין כן בגליציה שם הלכו במעיל ארוך, שוב אין נחשב הדבר כפשיעה, כיון שכיס המכנסים מכוסה במעיל.

"כשסיים לספר את דבר המעשה, אמרתי לפניו בהתרגשות שהיום ממש באה לפני שאלה כזאת וכך פסקתי". סיים רבינו זצוק"ל בצחות ואמר: "דאס איז א באבוב'ער מופת"…

"מקרה נוסף אירע לפני שנסעתי לארץ ישראל, לחתונת בני שיחי'. נכנסתי אליו יחד עם בני החתן, ואמר לי הרבי זצ"ל: 'דע לך, שאף על פי שנוהגין החתנים להתענות ביום חופתם, עליך לדעת שאם לא מרגישים טוב – אין צורך להתענות', אחר כך פנה אל בני החתן ואמר לו שלא יתענה, והמשיך לספר שחותנו רבי איצקל זי"ע, נכנס קודם החתונה של בתו הגדולה אל הרה"ק מהרי"ד מבעלזא זי"ע, והורה לו שהכלה לא תתענה.

"כשיצאתי מחדרו, קרא לי בחזרה ואמר לי: 'גם הכלה שלא תתענה'. כמובן שהייתי מתוח מכך מאוד, והרהרתי כיצד לומר למחותן שבתו הכלה לא תתענה. כשהגעתי לארץ ישראל יומיים קודם החתונה, קרא לי המחותן, ואמר לי שיש לו דבר חשוב לדבר עימי ביחידות. נבהלתי מכך מאוד, על מה הוא רוצה לדבר עימי? אך כשנפגשתי עימו, אמר לי המחותן שהוא מודאג, כי לבתו הכלה יש אינפקציה בצווארה, והרופא אסר עליה להתענות ביום החופה.

"מיד סיפרתי לו בהתרגשות את כל הסיפור, שהיה לי עם רבי יענקל'ה שהיה נראה מוזר מקודם, אבל עכשיו נתגלה לי כמה השגחה פרטית וסייעתא דשמייא הייתה לו בזה".

וסיים רבינו זצוק"ל ואמר: "כשהגעתי חזרה ל'אנטוורפן' סיפרתי הכל לרבי יענקל'ה זצ"ל 'און ער האט זיך צולאכט'".

והוסיף עוד רבינו זצוק"ל: "מסתמא סיפר לי כל זאת, מפני שיודע שאני דיין ו'מורה הוראה', וביקש להעביר לי מסורה זו שהייתה קבלה בידו, שלפעמים צריכים להורות לאנשים שאינם יכולים לצום – שלא יתענו!

"ובדידי הוה עובדא, שפעם בא לביתי חתן ביום חופתו בכדי לקבל הדרכה, ובאמצע הניח את ראשו על השולחן מרוב חולשה וכמעט שנתעלף, ומיד נתתי לו לאכול ולשתות".

('רבינו הגדול אמרו')

 

[אחד יחיד]

סיפר הגאון הגדול רבי טוביה וייס זצוק"ל גאב"ד העדה החרדית: בראשית דרכו היה אאמו"ר עשיר גדול. אך לאחר מכן איבד את רוב נכסיו והפרנסה היתה בדוחק והמזון בצמצום. רק הבית שהיה גדול ומפואר, כראוי לעשירים, נשאר לו ושימש למקום הכנסת אורחים ואכסניה של תורה. בבית היו שלושה חדרים גדולים זה לפנים מזה. ודכירנא שהרבה פעמים היה נותן את הבית כדי לעשות בו סעודות נישואין.

מעת שאני זוכר את הבית, כבר היה אאמו"ר עני מרוד, עד שבימות החול כמעט שלא אכלנו מאכלים מבושלים זולת לחם בצמצום. בליל שבת עשינו קידוש על "חלות". ובשבת ביום עשינו על "קאווע", וכן בהבדלה. וזאת על אף שאאמו"ר היה מהדר ומדקדק במצוות ובמנהגים. ועל כגון דא נאמר (פסחים קיב. א) 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות'. היה אסור לנו לגלות זאת לשום אדם, ואפילו לדודי רבי נחום אדלער ז"ל שהיה לו בית מסחר ליין – מעולם לא גילינו זאת ולא ביקשנו ממנו יין.

הנאצים ימ"ש נכנסו לעירנו ביום ה' פרשת אחרי מות, שנת תרצ"ט אחר הצהריים, והיה זה עוד קודם שפרצה המלחמה בכללות. בשבת בבוקר, הלכו לבית הכנסת הגדול של העיר וחיפשו לתפוס 'קרבן'.

אחר כך נכנסו שוב לבית הכנסת, והבעירו את 'ארון הקודש' רחמנא ליצלן, ולמרבה הפלא קראו לעברנו "נעמען זי די ראלן" (כלומר: תוציאו את ספרי התורה משם), ומיד נכנסו במהירות שני אחי: הרב דוד יונה ז"ל והבחור משה אהרן ז"ל, והוציאו מתוך 'ארון הקודש' הבוער עשרים ספרי תורה והביאו את כולם לביתנו (במשך השבוע שלאחר מכן הברחתי בתוך שק של לחם ס"ת אחד מביתנו לבית הכנסת הקטן של העיר). מונח עדיין בזכרוני שבפעם האחרונה, ביציאתי מבית הורי זצ"ל, ראיתי את הארון עם כל ספרי התורה עומדים בצד הבית.

ביום ראשון לפנות בוקר החליטו אנשי עירנו לשלוח שליח מיוחד לעיר הגדולה הסמוכה אלינו פרעשבורג, בכדי להודיע לראשי הקהילה שם על האסון והצרות שפקדו אותנו, ולבקש מהם שיבואו לעזרתנו. ומכיון שהדרך היתה מסוכנת מאוד מפחד הצוררים, החליטו לשלוח ילד, כי הסברא היתה שבילד לא יפגעו לרעה, ושלחו אותי, בהיותי ילד בן שתים עשרה. כשהגעתי לפרעשבורג נכנסתי לבית ה'קרנצילאט' של קהילות החרדים, והודעתי את המצב וביקשתי שישתדלו ויסייעו לנו.

ענה לי המזכיר הרב שווארץ שאינם יכולים לעזור כלום, כי שום דבר אינו עומד בפני הגרמנים ימ"ש. אך הוסיף ואמר לי שהג"ר שלמה שאנפלד מלונדון והג"ר מיכאל בער ווייסמאנדאל, מארגנים 'קינדער טראנספארט' (=משלוח ילדים) של עשרה ילדים שיסעו ללונדון שבאנגליה, וכבר יש להם תשע ילדים מפרעשבורג, ואם ברצונך להיות העשירי, תלך להירשם מיד ב'וועד הקהילה' ותודיע על רצונך לנסוע ללונדון. ואכן כך עשיתי, ובזכות זה ניצלתי לבסוף בחסדי השי"ת והגעתי לעיר לונדון.

והוסיף רבינו זצוק"ל: בשנת תשס"ט נפגשתי עם יהודי זקן מקנדה, הר"ר שמעון וווערנער שיחי', וסיפר לי שהמקום העשירי שהוקצה עבורי, היה בעצם רשום על שמו, והוא היה אמור לנסוע עם ה'קינדער טראנספארט', אלא שאמו חזרה בה ברגע האחרון ולא הרשתה לו לנסוע בשום אופן עם אותה קבוצה, ואז התפנה מקום אחד עבורי, ועל ידי זה היה נס הצלתי. והנה רואים בזה את יד ה', שכיון שנגזר על אותו יהודי להנצל, הרבה דרכים למקום, והיתה נס הצלתו בדרך אחרת, ולא הפסיד מאומה מזה שלא נסע ב'טראנספארט'.

לפני שנסעתי, נפרדתי מהורי זצ"ל בדמעות שליש, ועדיין אני זוכר את ה'מעריב' האחרון שהתפללתי בעירנו בהתעוררות גדולה ובהשתפכות הנפש. כשנפרדתי מאאמו"ר זצ"ל, ליווה אותי לתחנת רכבת הנוסעת לפרעשבורג ונתן לי סידור, וכתב בו: תתפלל להקב"ה ותמצא אותו בכל מקום ובכל זמן (ובלשונו: 'איממער און אומעטום'), ובזה נפרדנו.

בחסדי השי"ת הגעתי ללונדון עם ה'קינדער טראנספארט' שמנה 'מנין' ילדים – בחודש סיון תרצ"ט. יצאנו מפרעשבורג ביום ג' אחה"צ, ונסענו לפראג, ומשם לאורך על דייטשלאנד וכל הולנד, שם הפלגנו באוניה, ובערב שבת קודם אחר צהריים הגענו לאנגליה.

הבר מצוה שלי היתה מיועדת להיות ביום ד' כי תבוא ט"ו אלול תרצ"ט, ומיד בבואי ללונדון עמלתי והשגתי ג' וויזא'ס (אישורי כניסה) לאנגליה לאאמו"ר זצ"ל, ולאח הב' שרגא יהודה, ולאחותי הי"ד, בכדי שיהיה ביכלתם לבוא לאנגליה לבר מצוה שלי ולהישאר שם כבר. על כל אחד מהם הייתי צריך לומר לשלטונות תירוץ אחר: על אאמו"ר זצ"ל אמרתי שצריך לבוא מפני ה'בר מצוה', וזה היה מילתא דמסתברא. על אחי אמרתי שבא בתור 'סטודענט' ללמוד בישיבה – ושלחתי לו משום כן 'הזמנה' מישיבת הגר"מ שניידער זצ"ל, ועל אחותי אמרתי שתבוא לעבוד אצל אדם בתור משרתת. אך לבסוף לא איסתייעא מילתא, ולא הצליחו להגיע לאנגליה לבר מצוה.

באגב אורחא אמר רבינו זצוק"ל: זכורני, שפעם ביקר מלך אנגליה באזור של היהודים ב'גייטסהעד', ובאמצע נסיעתו קפץ אחד מהילדים הפליטים, התקרב אל המלך והתחנן בבכיות שיאשרו 'אישורי כניסה' להוריו ולמשפחתו, ואכן פעלו תחינותיו וזכה להציל את משפחתו. ראיתי אז במוחש את מה שכתבו הספרים על חודש אלול, שכאשר 'המלך בשדה' ניתן להתקרב אליו ולבקש ולפעול הרבה, יותר משאר ימות השנה…

לפני הבר מצוה שלי, שלח לי אאמו"ר זצ"ל תפילין, וכתב לי שאת הבתים הזמין מפולין, כי שם היו בתים יותר טובים, ואילו את הפרשיות הזמין מסופר בפרעשבורג, אך כשקיבל את הפרשיות לא היה מרוצה מהן, ולכן הזמין פעם שניה מסופר אחר, ולפיכך נתאחר הדבר וקיבלתי את התפילין רק ימים ספורים לפני הבר מצוה. ומכאן גם כן נראה עד כמה דקדק אאמו"ר זצ"ל במצוות, כי היו אז ימי צר ומצוק, והפרוטה לא היתה מצויה אצלו, ואפילו הכי הזמין עוד פרשיות כיון שלא היה מרוצה מהראשונות.

שלחתי לו אז מכתב עם ב' שאלות: א) אם ללבוש 'גארטל' כמנהג החסידים. ב) אם לקשור התפילין כמנהגו – מנהג אשכנז, או כמנהג מו"ר האדמו"ר מסאסוב זצ"ל, שרצה שאניח כמנהג ספרד, כנהוג אצל החסידים. על שאלה הראשונה השיב לי אאמו"ר זצ"ל שאוכל לחגור 'גארטל', ועל השאלה השניה השיב, שלדעתו עתה אקשור כמנהג ספרד, רק שאעשה תנאי, שלעתיד אשנה בחזרה למנהג אשכנז. למעשה נתאחרה קבלת מכתב תשובתו עד אחרי הבר מצוה ולא עשיתי תנאי, ולכן עד היום אני קושר כמנהג מו"ר זצ"ל כמנהג ספרד.

באותם הימים שלח לי אאמו"ר זצ"ל גם 'חוברת' ובה דרשה מוכנה לבר מצוה שהכין בעבורי, אולם למעשה לא היה לי היכן לומר זאת, כי באותו ימים היה נהוג לחוג ולדרוש בשבת אחרי הבר מצוה, ואילו בשבת אחרי הבר מצוה כבר לא הייתי בלונדון עקב מאורעות המלחמה, והחוברת עודנה בידי. בבר מצוה שלי קיבלתי בסך הכל כמה ספרים בודדים, האדמו"ר מסאסוב נתן לי ספר 'קיצור שולחן ערוך', מו"ר רבי שאול שאפער נתן לי ספר 'שב שמעתתא', מאן דהוא נתן לי ספר קטן עם פירוש המלבי"ם, ואאמו"ר שלח לי הגדה של פסח, כאשר בראשה כתב על ג' דפים את סיפור יציאת מצרים ב'דייטש' ובחרוזים, ושמי היה חתום על ראשי הבתים – כדרך הפייטנים.

באחד ממכתביו (הנכתב אף הוא בשפת 'דייטש'). שכתב אלי קודם ששלחוהו לאושוויץ, כאשר הבין והרגיש את המצב לאשורו, כתב לי דברי חיזוק בבטחון, וז"ל בתרגום ללשון הקודש: כי כמו שהוא יתברך מנהיג עולמו – הוא בוודאי טוב, ואין לנו לחוות דעה בהנהגת עולמו, יהיה מה שיהיה, כי בכל אופן נעשה רק מה שרוצה הוא יתברך ומה שהוא לטובתנו, ומה שלא בא, בוודאי לא היה לטובה. דברים אלו אומר לך אביך, המנוסה היודע והמעיד על הדברים האמיתיים האלה. תמצית הדברים – אל תדאג, כי יש לך אלקים גם על מחר, והדברים עמוקים. עד כאן. והנה דברים אלו מונחים בזכרוני כל הימים, והם כעין צוואה בשבילי, והועילו לי הרבה בכל הזמנים הקשים שעברתי, ונתנו לי כח וחיזוק בכל מעמד ומצב להמשיך הלאה ולעבוד את השי"ת, וגם היום אני נזהר לקיימם.

בהזדמנות אחת אמר רבינו זצוק"ל, שתולה את סיבת עלייתו לכהן פאר כגאב"ד ירושלים עיה"ק תובב"א, בזכות שזכר תמיד את הדברים הללו שכתב לו אביו זצ"ל שכל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה.

(מתוך הספר 'אבינו הגדול אמרו')

 

[אחד יחיד]

ב' אב - רבי יצחק טוביה וייס זצ"ל

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il