- הודעות
- 2,140
- תודות
- 9,911
- נקודות
- 535
בדד ישב מחוץ למחנה - בגדר דין בדד ישב
א. איסור המצורע ליישב בחברת אנשים
הנה רש"י פירש שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו. ופירש הרא"ם דכוונת רש"י שצריך ליישב לבדו.
אמנם הביא הרא"ם דלפי הגירסא המובאת בתורת כהנים שלפנינו אפשר לפרש ב' פרושים א' דכוונת הפסוק לדין שילוח מן המחנות דדווקא המצורע נשלח מג' מחנות, ואין שאר טמאים נשלחים מג' מחנות כמצורע, ולפי זה אין שום דין שהמצורע ישב לבדו אלא יכול ליישב בחברת אנשים.
עוד כתב הרא"ם לבאר דאתא קרא למימר שמצורע ישב לבדו ללא שאר טמאים עמו.
ובאמת בדעת זקנים פי' הטעם שישב בדד לפי שאותו חולי מתפשט בבני אדם הרגילים אצלו (ועי' רמב"ן בפרשת וירא י"ט י"ז דבדד ישב משום מחלה, ועי' אבן עזרא בפרשת בהעלתך י"ב י"ד) ומבאר האיילת השחר דלפי"ז אין איסור לשבת עמו, אלא הוה רק דין שמירת הגוף והנפש כדי לא להדבק ממחלתו.
ויעוי' ברמב"ם לא נמצא הדין שצריל להיות לבדו (רק כתב שישב מחוץ לעיר לבדו והיינו כדי שלא יטמא כדמשמע בהי"ב)
ומה שאמרו בגמ' מה נשתנה מצורע לישב בדד, הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו, לפיכך בדד ישב, אין להביא ראיה שהמצורע צרי לשב לבדו לא כוונת חז"ל רק שנשתנה משאר טמאים לשב יותר לבד משאר טמאים אבל יכול להיות שיכול לשבת בחברת אנשים.
ב. ליישב עם מצורעים אחרים
הרא"ם הביא משם רבי אברהם זוטרא דכל האיסור הוא רק אם שאר טמאים אבל המנוגעים יכולים ליישב עמו וכתב האיילת השחר דאף מדברי רש"י משמע כן, וכן משמע מדכתיב (במלכים ב' ז' ג') וארבעה אנשים וגו'.
ובמהר"ץ חיות נדרים (ז' ב') כתב דקי"ל בדד ישב שאינו יושב אף עם שאר מצורעים.
ולפי הדעת זקנים י"ל בודאי מצורעים אחרים רשאים לשבת יחד שאינם בסיכון אם ישבו עמו.
אך הקשה האיילת השחר דלכאורה לפי הטעם שפרש"י דהואיל והוא הבדיל בלה"ר בין איש לאשתו ובין איש לרעהו אף הוא יבדל, היה צריך להיות שאסור למצורע לשבת אפי' עם מצורעים אחרים אכן י"ל דכוונת רש"י דאין יכול ליישב אם בן זוגו או חבירו ורק בחברת חולים כמותו.
ג. ליישב מחוץ לעיר
ברמב"ם כתב שיש דין שישב מחוץ לעיר אבל רק בעיירות המוקפות חומה בארץ ישראל בלבד, אבל בשאר מקומות יכול לישב אף בתוך העיר.
וכתב הגר"ח (מועד קטן ט"ו ע"ב) שדין זה אין זה מדין טומאה אלא איסור בעלמא ובדין זה דנו בגמ' במועד קטן דשמא אאין נוהג ברגל כפי שפירש רש"י שם.
א. איסור המצורע ליישב בחברת אנשים
הנה רש"י פירש שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו. ופירש הרא"ם דכוונת רש"י שצריך ליישב לבדו.
אמנם הביא הרא"ם דלפי הגירסא המובאת בתורת כהנים שלפנינו אפשר לפרש ב' פרושים א' דכוונת הפסוק לדין שילוח מן המחנות דדווקא המצורע נשלח מג' מחנות, ואין שאר טמאים נשלחים מג' מחנות כמצורע, ולפי זה אין שום דין שהמצורע ישב לבדו אלא יכול ליישב בחברת אנשים.
עוד כתב הרא"ם לבאר דאתא קרא למימר שמצורע ישב לבדו ללא שאר טמאים עמו.
ובאמת בדעת זקנים פי' הטעם שישב בדד לפי שאותו חולי מתפשט בבני אדם הרגילים אצלו (ועי' רמב"ן בפרשת וירא י"ט י"ז דבדד ישב משום מחלה, ועי' אבן עזרא בפרשת בהעלתך י"ב י"ד) ומבאר האיילת השחר דלפי"ז אין איסור לשבת עמו, אלא הוה רק דין שמירת הגוף והנפש כדי לא להדבק ממחלתו.
ויעוי' ברמב"ם לא נמצא הדין שצריל להיות לבדו (רק כתב שישב מחוץ לעיר לבדו והיינו כדי שלא יטמא כדמשמע בהי"ב)
ומה שאמרו בגמ' מה נשתנה מצורע לישב בדד, הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו, לפיכך בדד ישב, אין להביא ראיה שהמצורע צרי לשב לבדו לא כוונת חז"ל רק שנשתנה משאר טמאים לשב יותר לבד משאר טמאים אבל יכול להיות שיכול לשבת בחברת אנשים.
ב. ליישב עם מצורעים אחרים
הרא"ם הביא משם רבי אברהם זוטרא דכל האיסור הוא רק אם שאר טמאים אבל המנוגעים יכולים ליישב עמו וכתב האיילת השחר דאף מדברי רש"י משמע כן, וכן משמע מדכתיב (במלכים ב' ז' ג') וארבעה אנשים וגו'.
ובמהר"ץ חיות נדרים (ז' ב') כתב דקי"ל בדד ישב שאינו יושב אף עם שאר מצורעים.
ולפי הדעת זקנים י"ל בודאי מצורעים אחרים רשאים לשבת יחד שאינם בסיכון אם ישבו עמו.
אך הקשה האיילת השחר דלכאורה לפי הטעם שפרש"י דהואיל והוא הבדיל בלה"ר בין איש לאשתו ובין איש לרעהו אף הוא יבדל, היה צריך להיות שאסור למצורע לשבת אפי' עם מצורעים אחרים אכן י"ל דכוונת רש"י דאין יכול ליישב אם בן זוגו או חבירו ורק בחברת חולים כמותו.
ג. ליישב מחוץ לעיר
ברמב"ם כתב שיש דין שישב מחוץ לעיר אבל רק בעיירות המוקפות חומה בארץ ישראל בלבד, אבל בשאר מקומות יכול לישב אף בתוך העיר.
וכתב הגר"ח (מועד קטן ט"ו ע"ב) שדין זה אין זה מדין טומאה אלא איסור בעלמא ובדין זה דנו בגמ' במועד קטן דשמא אאין נוהג ברגל כפי שפירש רש"י שם.