חשוון ג' חשוון - יומא דהילולא הרה"ק רבי ישראל פרידמן מרוזין זיע"א

[כה עשו חכמינו]

רבי ישראל פרידמן מרוז'ין (5 באוקטובר 1796, ג' בתשרי ה'תקנ"ז – 9 באוקטובר 1850, ג' בחשוון ה'תרי"א), (מכונה: הרוז'ינער ובחסידיות רוזי'ן: 'הייליגע רוזינער' או הסבא קדישא) היה מייסד חסידות רוז'ין שהיא חסידות אב למספר ענפי חסידות.

קורות חייו

נולד בעיירה פראהבישט שבאוקראינה פלך ויניצה, בג' בתשרי ה'תקנ"ז, לרבי שלום שכנא בן רבי אברהם המלאך, ולחוה בת מלכה בת רבי מנחם נחום מצ'רנוביל בעל ה"מאור עיניים". כשהיה בן שש נפטר אביו, והוא גודל וחונך על ידי אחיו, רבי אברהם מפראהבישט. בגיל שבע התארס עם שרה, בתו של רבי משה אפרתי שהיה ראש ישיבה בברדיצ'ב ואחר כך היה רב בבוטושאן (בנו של רבי אליעזר ראש ישיבה בפינסק), ובגיל 13 התקיימה חתונתו בבוטושאן. בגיל 16 נפטר אחיו רבי אברהם, ורבי ישראל נתמנה כממלא מקומו.

את תחילת כהונתו כאדמו"ר עשה בפראהביטש, עיר מגורי אביו, משם עבר לסקווירא ומשם לרוז'ין (Ружин) - עיירה בווהלין בפלך ז'יטומיר כ-70 ק"מ דרומית לז'יטומיר, שעל שמה נתפרסם הוא ושושלתו אחריו.

הוא נודע באורח-חייו המפואר והמלכותי שלדבריו נועד להדגיש את מעלת ישראל, שהם בני מלכים.

אצל חסידיו הדבר נודע כ"דרך המלכות" או "חסידות מלכותית" ("מלכות'דיגע חסידות) - אורח חיים שאותו אימצו אדמו"רים רבים בעקבותיו, בין במוצהר ובין שלא במוצהר (המונח "חצר" בהתייחס לקהילה חסידית מקורו בחסידות רוז'ין)[דרוש מקור].

הוא היה מראשוני האדמו"רים שבנו ארמונות והתלבשו באלגנטיות אירופאית (הוא לא לבש לבן, שהיה אז לבוש האדמ"ורים) - בכך המשיך את דרכו של אביו. הוא לא התפלל עם חסידיו אלא ביחידות בחדר צדדי הצמוד לבית המדרש, המכונה "דאוונען שטיבל" (חדר תפילה). הוא נהג לנסוע במרכבה מפוארת.

על אף אורח חייו המלכותי והמכובד הוא היה ממעט באכילה וכן היה שם אבנים קטנות בתוך נעליו המפוארות כדי להרגיש את צער גלות השכינה וצער הריחוק של ישראל וכן בנימוק שזה "הטעיית הסטרא אחרא" וירידה ל"קליפות" על מנת לדלות "ניצוצות".הוא העיד על עצמו (כרבי יהודה הנשיא בשעתו): "לא נהניתי מהעולם הזה אפי' באצבע קטנה".[1]. כמו כן סיפרו עליו כי היה הולך עם נעלי זהב ובמקרה התברר שהיא הייתה ללא סוליות, אחר כשפעם אחת עמד על הקרח זמן ממושך ורגלו נדבקה לקרח ולאחר שהחל ללכת נתלש עורו והיו ניכרות עקבות דם בדרך הילוכו[דרוש מקור].

באביב של שנת ה'תקצ"ח, בעקבות הלשנה, נאסר על ידי שלטון הצאר. הוא הואשם שציווה להרוג שני מוסרים (יהודים שהיו מלשינים לשלטון על העלמות מס בקרב הקהילה היהודית ועל חייבי-גיוס לא רשומים במפקד אוכלוסין). לאחר כמעט שנתיים - בשנת ת"ר, הצליח לברוח מהמאסר בעזרת שוחד שחסידיו נתנו למנהל בית הכלא, להבריח את הגבול הרוסי ולאחר נדודים וטלטולים רבים וקשים התיישב, בשנת תר"ב, באחוזת "פוטוק" שבעיירה סדיגורא הסמוכה לעיר צ'רנוביץ שבבוקובינה שבאותה תקופה הייתה חלק מהאימפריה האוסטרית, שם המשיך את דרכו המלכותית.

לאחר פטירת אשתו שרה, בשנת ה'תר"ז, נישא למלכה, אלמנת רבי צבי הירש מרימנוב. רבי ישראל נפטר בג' בחשוון ה'תרי"א, ונטמן בעיירה סדיגורא בה התגורר בסוף חייו.

אדמו"רים רבים נסעו אליו, בהם רבי משה מקוברין, רבי חיים מצאנז, רבי יצחק מאיר מגור בעל החידושי הרי"ם, רבי צבי הירש מרימנוב, רבי יצחק מוורקא, רבי מרדכי מנדבורנה, רבי יהושע מאוסטרובא ורבי דוד מלובין.

תורותיו
דברי תורתו פורסמו בספרים רבים. ולאחרונה לוקטו כל מאמריו הפזורים והן מתוך כתבי יד, בספר עירין קדישין השלם ויצא לאור על ידי מכון שפתי צדיקים. גם לוקטו בספרי נר ישראל על ידי הרב חיים דב שטרן רב חסידי סקולען בבני ברק וחתנו של רבי ישראל אברהם מסקולען.

לחניו
לפי מסורת חצרות רוז'ין רבי ישראל הלחין עשרות ניגונים. בחצרות בית רוז'ין יש ניגון דביקות בעל שני בתים, המושר בזמנים מיוחדים, המיוחס לרבי ישראל, אך לייחוס זה יש עוררין[2]. בחסידות סקולען מקובל ניגון "מי אדיר" ממנו, ורבי חיים זנוויל מריבניץ, מסר ניגון נוסף, "הזכירו לפניו" (יצא באלבום "כיסופים" של מרדכי בן-דוד).

בספר חיים גראביצר (מאת פישל שניאורסון) מתואר ניגון דביקות ייחודי, אותו, לפי המסורה, השמיעו בשמיים לנשמת רבי ישראל מרוז'ין על מנת לשכנע אותה לרדת לעולם הזה. את הניגון לימד ר' ישראל לחסידיו, והוא נודע כ'ניגונו של הרוז'ינאי'.

הערה: הניגון מושר בדרך כלל בצורה חופשית, שלא בהתאמה למשקל.

משפחתו
בניו

רבי שלום יוסף פרידמן מסדיגורה ממלא מקום אביו בסדיגורה. בנו של רבי שלום יוסף, רבי יצחק פרידמן ייסד את חסידות בוהוש. בניו של רבי יצחק היו רבי משה יהודה לייב פרידמן מייסד חסידות פאשקאן ורבי אברהם יהושע השיל פרידמן מייסד חסידות אדז'וד-איצקאן. בן נינו היה האדמו"ר מטולנא רבי יוחנן טברסקי.
רבי אברהם יעקב מסדיגורה, מכונה האדמו"ר הזקן מסדיגורה וממנו נשתלשלה השושלת, האדמו"ר מסדיגורה לאחר פטירת אחיו רבי שלום יוסף.
רבי דב בער פרידמן מלאובה (אנ').
רבי מנחם נחום פרידמן - מייסד חסידות שטפנשט.
רבי דוד משה פרידמן מצ'ורטקוב - מייסד חסידות צ'ורטקוב
רבי מרדכי שרגא פרידמן מהוסיאטין - מייסד חסידות הוסיאטין.
בנותיו

גיטל - אשת רבי יוסף מנזון, בניהם רבי לוי יצחק מנזון מייסד חסידות אוז'ירן ורבי חיים דוד מייסד חסידות בראדי[3].
חיה מלכה - אשת רבי מנחם מנדל בנו של רבי יצחק מאיר מזינקוב ובזיווג שני אשת רבי יצחק טברסקי מסקווירא.
לאה - אשת רבי דוד הלפרין מברדיטשוב, בנם רבי שלום הלפרין מייסד חסידות וסלוי. בנם השני היה רבי מרדכי חתן רבי שבתי מקישינב. חתנם היה רבי שלמה בן אחיה/גיסו רבי אברהם יעקב פרידמן מסדיגורה.
מרים - אשת האדמו"ר רבי מנחם מנדל הגר ה"צמח צדיק" מוויז'ניץ.

 

[כה עשו חכמינו]

האוהל בסאדיגורה מבפנים בו קבור רבי ישראל מרוז'ין ובניו

 

[כה עשו חכמינו]

בית המדרש בסדיגורה



בית המדרש, 1915

 

[כה עשו חכמינו]

אדמו"ר רבי ישראל פרידמן מרוז'ין
אביו: ר' שלום שכנא.
אמו: מרת חוה.
אשתו: הרבנית שרה (בזיווג ראשון), הרבנית מלכה (בזיווג שני).
בניו: אדמו"ר רבי שלום יוסף מרוז'ין, אדמו"ר רבי אברהם יעקב [הראשון] מסאדיגורה, ר' דוב בער מליובה, אדמו"ר רבי מנחם נחום משטפנשט, אדמו"ר רבי דוד משה מטשורטקוב, אדמו"ר רבי מרדכי שרגא מהוסיאטין.
בנותיו: הרבנית גיטל (בעלה ר' יוסף מונזוהן), הרבנית חיה מלכה (בעלה אדמו"ר רבי יצחק טוורסקי מסקווירא), הרבנית לאה (בעלה ר' דוד הלפרין) והרבנית מרים (בעלה אדמו"ר רבי מנחם מנדל האגר מויז'ניץ).
אחיו: ר' אברהם [השני] מפרוהביטש ("המלאך הקטן"), ר' בערניו.
אחותו (היחידה): הרבנית חנה איטה (בעלה ר' יצחק מגארנוב).
סבא: ר' אברהם המלאך (מצד אביו), ר' אברהם מקאריסטשוב (מצד אמו).
סבתא: מרת מלכה (מצד אמו), מרת מלכה (מצד אמו).
מתלמידיו: אדמו"ר רבי אלימלך מגרודזיסק, ר' שניאור מפאסטוב.

מייסד שושלת רוז'ין המכונה "הרוז'ינר" נולד בג' תשרי ה'תקנ"ז בעיירה פרוהוביטש (אוקראינה) בהתאם להבטחת ר' נחום מטשרנוביל להוריו כי עתיד להיוולד להם בן שנשמת הבעל שם טוב הקדוש תשכון בו ועל כן נקרא שמו 'ישראל'.
מילדותו ניכר בפקחותו ובמידותיו הנעלות. לאחר שהתייתם מאביו בגיל 6, אחיו (ר' אברהם) גידלו וחינכו. בגיל 7 התארס עם בתו של ר' משה [ראש הישיבה בברדיטשוב ורב בבוטושאן], כאשר הגיע לגיל 13 התקיימה החתונה בעיר בוטושאן ובמשך שנים אחדות חי בפרישות מאשתו ושקד על לימוד התורה. כאשר הגיע לגיל 16 נפטר לפתע אחיו והוכתר במקומו על ידי החסידים לאדמו"ר. עבר להתגורר בסקווירא וכעבור זמן קצר עבר להתגורר בבית שרכשו עבורו חסידיו בעיירה רוז'ין (אז רוסיה כיום אוקראינה).
נודע בהנהגותיו המלכותיות בדרך הפאר וההדר. על ראשו חבש מצנפת רקומה זהב וכסף, כלי ביתו והרהיטים היו מסולאים בפז, הייתה לו מקטרת זהב ונעלים מזהב, בחצר ביתו היו אורוות, סוסים אבירים ומרכבה מפוארת. הנהיג את המונח "חצר" בהתייחס לקהילה חסידית, נהג להתפלל בחדר צדדי צמוד לבית המדרש, מיעט באמירת דברי תורה, נהג לשלב ולספר מעשיות והדגיש כי האמונה בהשם יתברך מחזקת את האדם, מעודדת, מרפאה ומביאה ישועה. על שולחנו היה מונח תמיד הספר 'פרי הארץ' של ר' מנחם מענדל מוויטבסק. לאחד מחדרי ביתו שכל השנה היה סגור נהג להיכנס רק בפורים וביום כפורים. התנגד ואסר על חסידיו לערוך סיגופים בטענה כי עבודת ה' נעשית כהלכה ובשלמות רק מתוך שמחה. לאחר שישן 3 שעות בלבד השכים באשמורת הבוקר ושקד על לימוד התורה, התפלל תפילת שחרית באיטיות ובמתינות ולאחר שאכל מעט קיבל במשך שעות רבות את הבאים אליו לקבלת עצה וברכה – אדמו"רים, גאונים, סוחרים, יהודים אמידים ופשוטי העם אולם נמנע מללחוץ את ידי חסידיו ולמרות שאדמו"רים רבים הגיעו בעילום שם ונדחקו בן המוני החסידים תמיד גילה אותם. בהתאם להוראת רופאיו עסק כל יום בעבודה גופנית ובמשך כשעה חטב עצים וניסרם. לאחר תפילת מנחה יצא לטיול במרכבתו ההדורה הרתומה לארבעה סוסים אבירים ולאחר תפילת ערבית המשיך לקבל קהל עד חצות הלילה. זיכך את כל אבריו, פעל לקדש את מעשיו ואת מחשבותיו וידע את מחשבות האנשים שעמדו לידו. כל רואיו התרשמו מחוכמתו, קדושתו, קומתו ומהדרת פניו ואפילו גויים בעלי אחוזות ברוסיה הביטו בו בהערצה ופנו אליו בבקשת עצה.
בחורף ה'תקצ"ח לאחר שטבל במקוה לכבוד ערב שבת נעצר על-ידי השלטון הרוסי שחשש מאוד מהשפעתו הכבירה ונכלא בבית האסורים בקייב בעקבות הלשנות על רצונו להיות מלך על ישראל, קבלת מיסים מהיהודים, השפעתו על היהודים לא להיות נאמנים למלכות ומעורבות ברצח שני 'מוסרים'. חסידיו ובני משפחתו לא הורשו לבקרו אולם שומרי הכלא הכירו בגדולתו, העניקו לו יחס מיוחד ואפשרו לו לשקוד על לימוד התורה. כעבור כשנתיים נמצא חף מפשע ובשושן פורים ה'ת"ר שוחרר מבית האסורים ושב לרוז'ין.
השלטון הרוסי שחשש מרצונו להיות מלך על ישראל המשיך לעקוב אחר מעשיו ובעצת חסידיו עבר להתגורר בקישינב (אז בסרביה כיום מולדובה). כאשר נודע לחסידים שהשלטון חתם על פקודת גירוש הצליחו להשיג עבורו תעודת מסע וברגע האחרון עבר למולדובה. השר שהעניק את הסכמתו לנסיעה פנה אל הקונסול הרוסי בעיר יאסי (רומניה) על מנת שיחזירו לקישינב אולם בסיוע מקורביו הצליח לברוח לאוסטריה. התגורר בעיירה סקאלה והשלטון ברוסיה תפס את משפחתו כבני ערובה ופנה אל השלטון האוסטרי בבקשה להסגירו. אדמו"רים, רבנים ומקורבים לשלטון האוסטרי עשו מאמצים גדולים להצלתו. השלטון העניק לו אזרחות אוסטרית ובעל האחוזה בסדיגורה ביקשו להתגורר באחוזתו. סמוך לפורים ה'תר"ב התיישב בעיר סדיגורה אולם השלטון הרוסי עמד בתוקף על הדרישה להסגירו. השלטון האוסטרי החליט שלא להסגירו ולאחר שרכש את האחוזה "זלוטי פוטוק" הסמוכה לסדיגורה והוכיח כי יש ברשותו 20,000 כסף במזומן ויתר על אזרחות כבוד שביקשו להעניק לו, בחר בנתינות טורקית ובתעודותיו נרשם כי הינו אזרח ירושלים. שוב נבנה עבורו ארמון למגוריו, בני משפחתו הצטרפו אליו וכעבור כשנתיים אמו נפטרה ונטמנה בסדיגורה.
עודד את העליה לארץ ישראל, סייע כלכלית ליושבי ארץ ישראל והוסמך על-ידי אדמו''ר רבי אברהם יהושע העשיל ["האוהב ישראל" מאפטא] להיות אחריו נשיא "כוללי החסידים" יוצאי רוסיה בארץ ישראל. רכש את זכות ההדלקה בל"ג בעומר על ציון רשב"י במירון מידי ההקדש הספרדי וכל שנה שלח מטפחת משי להדלקה. כאשר נודע לו כי הצאר הרוסי מבקש לרכוש שטח בסמוך לכותל המערבי על מנת לבנות עליו כנסיה ומנזר, העניק צרור מטבעות זהב לר' ניסן בק וציוה עליו לרכוש את השטח מהערבים בכל מחיר ולבנות עליו בית כנסת "תפארת ישראל" [בית כנסת ניסן ב"ק] אולם כאשר החלו עיכובים בבניה שלח איגרת להפסיק את הבניה כי בחלום גילו לו שבנו יסיים את הבניה.
באחרון של פסח שנת ה'תר"ז נפטרה זוגתו (שרה) וכחצי שנה לאחר מכן, בחודש אלול נשא לאשה את אלמנת אדמו"ר רבי צבי הירש הכהן מרימנוב (הרבנית מלכה) שהייתה בגיל 29 ונותרה עם ילד וילדה.
סבר כי התבודדות אינה מצריכה פרישה מהעולם והתרחקות מהבריות אלא בעת שאדם מצוי עם קהל עליו לדעת להתבודד, וכן סיגופים אינם דווקא גלגולים בשלג בליל חורף וטבילה במי קרח אלא גם כאשר שוכבים במיטה חמה ניתן לטעום את טעם חיבוט הקבר. אהב את השמחה ולא הסכים לקבל ליחידות חסיד שפניו עצובות היות ושנא את מידת העצבות.
בהקשר לסגולה לפרנסה [לספר במוצאי שבת קודש ספור על הבעש"ט] אמר כי ישנם 3 לאווים:
1) לאו דווקא על הבעש"ט אלא על כל צדיק.
2) לאו דווקא במוצאי שבת אלא בכל זמן.
3) לאו דווקא סגולה לפרנסה אלא לכל עניין.
לאחר חגי תשרי ה'תרי"א חלה במחלת לב קשה. טרם פטירתו אמר: 'השם יתברך יודע את האמת, כי מיום היוולדי לא נהניתי מהעולם הזה אפילו כחוט השערה והנהגתי הייתה בנשיאות ובגדלות רק לכבוד שמו יתברך' והשיב את נשמתו ליוצרה.
מספריו:
• ישועות ישראל (ק)
• נחלת ישראל (ק)
• עירין קדישין (ק)
• עירין קדישין תליתאה (ק)

 

[כה עשו חכמינו]

פולמוס צאנז וסדיגורא

 

[כה עשו חכמינו]

ישועות ישראל

 

[כה עשו חכמינו]

על הצער בעת שהוא עוסק בפרנסתו ומבטל על ידי זה מתורה ומצוות / פורסם ב"הבאר" בעריכת הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד בשם רבי ישראל מרוזין זצ"ל

בראשית (ד,ב) ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה וכו' וישע ד' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה.

והמפרשים הרבו לבאר את הענין הזה. ואמר הרב הקדוש רבי ישראל מרוזין זצוק"ל לבאר כי עיקר תכלית האדם להגיע ולהיות אדם המעלה להדבק בד' ולעסוק בתורתו ובמצוותיו. אכן לאשר האדם מוכרח לעסוק גם במלאכה ובמסחר לפרנס אשתו ובניו, הפלא הקב"ה לעשות וקשר רוחניות בגשמיות, שיעסוק האדם בישובו של עולם והוא יקיים: בכל דרכיך דעהו.

וצריך לזכור מאמרם ז"ל (שבת ל"ב) אדם יוצא לשוק יהא דומה בעיניו כמו שנמסר לסרדיוט. והאדם צריך להצטער כל העת שהוא עוסק לפרנסתו ולעסקו ועל ידי זה מבטל מתורה ומצוות.

וכלל יש לנו (מגילה י:) כל מקום שנאמר ויהי הוא צער, ובמדרש רבה (אסתר, ויהי בימי אחשוורש): כל מקום שנאמר ויהי משמש צרה וכל מקום שנאמר והיה שמחה.

וזה שאמר הכתוב: "ויהי" הבל רועה צאן. רצונו לומר כשרעה את הצאן הצטער ודאג לזה. וקין "היה" עובד אדמה. רצונו לומר כשעסק קין בעבודת האדמה שמח בזה והסיר דעתו מהתכלית האמתית, ולכן וישע ד' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה. דברי פי חכם חן.

(נשלח מאת מורה ההוראה ממעזעריטש ר' מאיר זאב לעוו זצ"ל, ופורסם בקובץ הרבני הבאר, תרפ"ד, כרך א, עמ' טז)

אמר העורך, יען שאנה ד' לידי לסדר בראש "הבאר" בענין שאדם צריך להצטער על העת שהוא עוסק בפרנסתו ולעסקו שמבטל על ידי זה מתורה ומצות ד', אעתיק פה איזה דברים נחמדים מה שראיתי בענין זה בהספר היקר "לקוטי סופר" על תרי"ג מצות מהרב הגאון הצדיק המפורסמים מפאקש זצללה"ה בהקדמתו שהביא מפירוש מהר"ם אלבילד"א (שהובא בדמשק אליעזר ויחי ל"ב) שפירש על וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה וכו', והוא שראה והשיג שמנוחת עולם הבא הטוב והראוי שיהיה נכסף מהכל, אבל והארץ, והם חמדת העולם הזה, אינו טוב בהחלט אבל הם נעימים למראה עינים לבד, ואינם כן לפי האמת, ולכן נטה שכמו לסבול, ויהי למס עובד כי היותו עובד אדמה ומתעסק בעניני הארץ כל זה בעיניו למס, כי הוא ראה שאין זה האושר והתכלית ולכן עשה זה כמוכרח כעין המס שיפרע אותו אדם בעל כורחו.

והאריך בהספר הנ"ל שם בדרך מוסר לפרש הכתוב (בפרשת תצא) "לא תעשוק שכיר עני ואביון" – זה הנשמה (עיין בתיקונים אם חבל תחבל שלמת רעך דא נשמתא קדישא, ועיין תנחומא פרשת משפטים), "ביומו תתן שכרו", של הנפש. תתן תפקידה בקיום מצות מדי יום ביומו, שהיא שכרה, יען שבאת בגוף העכור. "ולא תבא עליו השמש", שאל תדחה אותה מיום ליום, "כי עני הוא" ואליו (לגוף) הוא (הנשמה) נושא את נפשו. ונכתב בלשון זכר כי כל זמן שלא קיים מצות הוא בבחינת דוכרא כידוע, ותזהר מאוד בזה שלא יקרא אליך אל ה' והיה בן חטא.

וכן פירש בזה הירושלמי (נדרים פ"ב) ואהבת לרעך כמוך רבי עקיבה אומר זה כלל גדול בתורה. וכן מה שבש"ס שבת (דף ל"א.) באותו גר שבא לפני הלל להתגייר על מנת שילמוד כל התורה כל זמן שעומד על רגל אחד, והשיב לו מה דעלך סני לחברך לא תעביד. הכוונה, כמו שאמר לפרש ברכת רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם (ברכות כ"ח) דכלל זה עיקר ויסוד בעבודת ה', כמו שצריך לזון את הגוף באכילה ושתיה ושינה וכל צרכותיו ואם יחסר לו מאומה ירגיש כל הגוף, כן צריך לשמח הנפש בתורה ועבודה וגמילות חסדים ולזונו בתרי"ג מצוות שהם מזון הנפש והנשמה. וזהו שאמר, רעך, שהוא הגוף, ורע אביך, שהוא הנשמה אשר נפח בך אביך שבשמים, אל תעזוב.

וזה שהזהיר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו ויהי מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, כמו שאתם נזהרים שלא למנוע מזון ומחייה מבשרכם ודמכם וכל מגמתכם שיהיה להם תענוג יתירה, כן תשגיחו על נשמתכם הקדושה לכלכלו ולזונו במזון רוחני. וזה שהשיב הלל לאותו גר, מה דעלך (לגופך) סני, לחברך (לנשמתך) גם כן לא תעביד. ואמר ואהבת לרעך (לנשמתך) כמוך, שתאהב נשמתך לכלכלו בכל מה דצריך כגופך, וזה כלל גדול בתורה.

וסיים בזה שעל פי דברי אלבילד"א הנ"ל המלץ לפירוש מחז"ל יומא (כ"ח:) קיים אברהם אבינו כל התורה אפילו עירובי תבשילין, ועל פי אמרם ז"ל בברכות (סג.) דרש בר קפרא איזה פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה הוי אומר בכל דרכיך דעהו, דהוא שורש ועמוד גדול לכל הנהגות בני אדם עם ה' בכל עת ובכל שעה ולא בתורה ובתפלה לבד, כי אם גם בעסקו בענינים גשמיים במשאו ובמתנו באכילה ובשתיה בשכבו ובקומו יהיה כוונתו לצורך עבודתו יתברך שמו וכל מעשיו לשם שמים כמבואר באורח חיים (סימן רל"א) ואברהם אבינו כל דרכיו ומצעדיו היו מכוונים לו יתברך שמו, ואפילו עריבות ומתיקות התבשילין היו מוקטרים ומוגשים לכבודו יתברך שמו.

ובהספד שאמרתי בקצרה (ושיש לי ברוך ה' בכתובים באריכות) על אמי זקנתי הצדיקת והחסידה מרת שיינדיל הינדא ע"ה שנפטרה בשנת תרע"ט ביום כ"ח לחודש טבת (אשר ההספד הלזה יש לומר ולכתוב על אחותי הצנועה והחסידה מרת אסתר פרומטשי ע"ה שנפטרה ביום א' דראש השנה משנה הנוכחי תרפ"ג) כתבתי דברים היקרים מהספר הנ"ל באריכות אשר אם ירצה ה' אתן להם מקום ב"הבאר" בכרך הלזה או בכרכים הבאים אם ירצה ה' לזכרון עולם, וכעת למען חביבות ויקרות הדברים ולמען שהספר הנ"ל לא שכיח כל כך במדינתנו העתקתי אותם בפה שמצאתי מקום ללין וה' יתברך יהיה בעזרתי וימהר רעיוני להיות מאוהבי שמו ודורשי היכלו תמיד באמת ובלב שלם ושיקויים בנו מאמר הכתוב ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום. אמן כן יהי רצון.

הק' צבי הירש פרידלינג, העורך והמו"ל

 

[כה עשו חכמינו]

רבי ישראל מרוז'ין | כשיש אהבה אמיתית…
רבי ישראל פרידמן מרוז'ין, מייסד חסידות רוז'ין הענפה, נולד בעיירה פראהבישט שבאוקראינה בג' תשרי תקנ"ז, לרבי שלום שכנא בן רבי אברהם 'המלאך' בן הרב המגיד ממעזריטש. כשהיה בן שש נפטר אביו, והוא גודל וחונך על ידי אחיו, רבי אברהם מפראהביטש.

צדיקי דורו העריצו אותו, ורבים מהם נסעו אליו כחסידים אל רבם. כפי שמשתקף מסיפורים רבים אודותיו, היה הרוז'ינער הקדוש "נשמה כללית" – כל נשמות ישראל היו חלק ממנו. פעם התבטא כי כאשר קורה משהו ליהודי בקצה העולם, הוא מרגיש זאת מיד בליבו. ככזה, התנהג רבי ישראל כמלך ממש, המשקף את גדולתם של ישראל שבני מלכים הם. ואכן, העושר והכבוד להם זכה היו גדולים עד כדי כך, שעוררו את קנאתו של הצאר הרוסי. הוא השליך את ר' ישראל לכלא, ממנו נמלט באופן מופלא ומצא את משכנו בסדיגורה שבאוסטריה הסמוכה. נפטר בג' בחשוון תרי"א.

פעם אחת, התארחו חסידי רוז'ין – בדרך אל הרבי או ממנו – באכסניה של יהודי, וראו שבעל הבית מתפלל מאוחר מאד, אחרי זמן התפילה. שאלו אותו החסידים: למה אתה לא מתפלל בבקר? וענה בעל האכסניה: שמעתי שיש צדיק שקוראים לו רבי ישראל מרוז'ין שגם הוא מתפלל מאד מאוחר, וכמו שהוא כך גם אני.. אמרו החסידים: דע לך, אנחנו חסידים שלו, והוא סיפר לנו משל על כך:
היֹה היה זוג, איש ואשה, שבכל יום האישה הכינה לבעלה ארוחת בקר בזמנה – לחם וחמיצה (בורשט). יום אחד הגיע האיש למטבח בשעה הקבועה לארוחת בקר, ואין כלום על השולחן! הוא מתאזר בסבלנות ומחכה. עוברת שעה ועוד שעה, ואין אוכל. מגיע כבר אחר הצהרים, ופתאום בשעה מאוחרת מאד באה אשתו ומביאה לו ארוחה – לחם וחמיצה…
אז אומר הבעל לאשתו: למדתי זכות עליך כל הזמן, שלא הבאת לי את הארוחה בזמן כי את רוצה להפתיע אותי באיזה ארוחה מיוחדת, ולכן לוקח לך הרבה זמן. דמיינתי איזו ארוחה את עומדת להכין, ובסוף את מביאה לי לחם וחמיצה כמו כל יום בבקר?! כך, אמרו החסידים לבעל האכסניא בשם הרבי, מה שהרבי מתפלל מאוחר הוא הכנת סעודה מיוחדת לבעל, לאבינו-דודנו שבשמים. אבל מי שיודע להביא רק לחם וחמיצה, אז בשביל מה לחכות?!
חשב בעל האכסניא לרגע, ואמר לחסידים: כל זה מדובר באיש ואשה שאין השלום שרוי ביניהם. אז יכול להיות שהאשה תאחר את הארוחה, והבעל יקפיד. אבל אם מדובר בזוג שהשלום שרוי ביניהם, גם כשהיא תביא לו לחם וחמיצה בשעה הכי מאוחרת שאפשר, הוא לא יקפיד בכלל. כי הוא אוהב אותה והיא אוהבת אותו. החסידים התפעלו מאוד מהתשובה של האכסנאי הזקן, ואף על פי שיתכן והיו בדרך מהרבי הביתה, חזרו מהר לרוז'ין ונכנסו לרבי (כנראה היו חסידים חשובים, שיכלו להכנס אל הרבי על פי רצונם), וספרו את כל הסיפור.
אמר להם הצדיק, רבי ישראל מרוז'ין: דעו לכם שיש נשמה שיורדת לעולם הזה לחיות שבעים שנה, רק בשביל לומר ווארט אחד [בדומה לדברי הבעל שם טוב המובאים בלוח היום-יום (ה' אייר): "נשמה יורדת לעולם הזה וחיה שבעים-שמונים שנה, כדי לעשות טובה ליהודי פעם אחת, בגשמיות ובפרט ברוחניות". כאן אומר הרבי מרוז'ין דבר חזק עוד יותר – רק בשביל לומר ווארט אחד]. חזרו החסידים לדרכם, דרך אותה אכסניא, וכשהגיעו לשם שמעו שאותו אחד כבר נפטר לעולמו.
תשובתו של הזקן נבעה מתוך השראה גדולה, ולמעשה מתארת מצב גאולי: מצב בו השלום שרוי ביננו לבין אבינו-דודנו, ובו כל הצרימות הקטנות בטלות לחלוטין באהבה הגדולה. מהיכן באה לו ההשראה הזו?

יש לומר כי זו הארה משורש נשמתו של רבי ישראל מרוז'ין עצמו! בתחילה הוא מזדהה עם הצדיק בנושא זמן התפילה, וכאשר הוא שומע אמרה הפוכה הוא מצליח לענות לה באופן כזה, שמביא את חסידי הרבי להתפעלות עמוקה ואת הרבי עצמו להסכמה נלהבת. בגלוי, מתאר הרוז'ינער את המצב המצוי כעת – מצב של גלות ושל קפידא. אך מתוך האמרה הזו מחלץ הזקן את הממד הנסתר של הרוז'ינער, ממד של משיח המבקש להביא גאולה לעולם.

גם רבי ישראל מרוז'ין, במשל שאמרו החסידים בשמו, מילא תפקיד בחשיפת פנימיותו של הזקן: לולא זאת, לא היה הזקן מגלה בנפשו את הניצוץ הגאולי-רוז'ינאי הזה, ולא ממלא את תפקידו בעולם. אמנם מחיר הגילוי היה כבד – מסוכן לומר את המשפט שבשבילו ירדת לעולם… אך אין סוף לזכות וללימוד היוצאים מן המשפט הזה.

 

[כה עשו חכמינו]

רבי ישראל מרוז'ין | איך מנקים אורווה?
רבי ישראל פרידמן מרוז'ין, מייסד חסידות רוז'ין הענפה, נולד בעיירה פראהבישט שבאוקראינה בג' בתשרי תקנ"ז, לרבי שלום שכנא בן רבי אברהם המלאך. כשהיה בן שש נפטר אביו, והוא גודל וחונך על ידי אחיו, רבי אברהם מפראהביטש. צדיקי דורו העריצו אותו, ורבים מהם נסעו אליו כחסידים אל רבם. כפי שמשתקף מסיפורים רבים אודותיו, היה הרוז'ינער הקדוש "נשמה כללית" – כל נשמות ישראל היו חלק ממנו. פעם התבטא כי כאשר קורה משהו ליהודי בקצה העולם, הוא מרגיש זאת מיד בליבו. ככזה, התנהג רבי ישראל כמלך ממש, המשקף את גדולתם של ישראל שבני מלכים הם. העושר והכבוד להם זכה היו גדולים עד כדי כך, שעוררו את קנאתו של הצאר הרוסי. הוא השליך את ר' ישראל לכלא, ממנו נמלט באופן ניסי ומצא את משכנו בסדיגורה שבאוסטריה הסמוכה. נפטר בג' בחשוון תרי"א.

כשהיה הרוז'ינער ילד, עמד פעם על יד אביו רבי שלום מפראהביטש. רבי שלום דיבר עם חסידיו בעבודת ה' וגם הוכיח אותם. תוך כדי שהוא מדבר עם החסידים דברי התעוררות, פונה הרבי לבנו הקטן, ישראל, ושואל אותו: "מה אתה אומר על הדבורים האלה, שכעת דברנו עם האנשים"? עונה לו הבן: "אבא, אמשיל לך משל: כשבארמון המלך רוצים לנקות את הכלים, שמן הסתם יקרים מאד, עדינים מאד ושבירים מאד – מנקים את הכל עם 'בערשט', עם מברשת עדינה. אפילו את הרצפה מנקים עם מברשת, בעדינות. בבית של אדם פשוט, כשצריכים לנקות את הבית, מנקים עם מטאטא. אבל בדיר של בהמות יש גם כלי כדי לנקות את הדיר: 'רידעל', את חפירה. "אבא", אומר הילד- "אתה משתדל לנקות את האנשים עם בערשט, בזמן שהם זקוקים לרידעל"…
אם כי ארמון המלך, על כל מה שהוא מסמל, היה קרוב לליבו של הרוז'ינער, בכל זאת הכיר כבר בקטנותו בקיומם של מקומות גסים בהרבה. גם אחר כך, כאשר גדל והיה למלך של ממש, בלט ארמונו גם באורוות הסוסים הגדולות שלו… לכן, כשראה את אביו מדבר עם חסידיו בצורה שאינה מתאימה להם, לא היסס להביע את דעתו.

בפסיכולוגיה ובייעוץ הנפשי, נהוג לדבר על "כלים" בהם יש להשתמש לצורך אבחון וטיפול. כאן מונה הילד החריף שלושה כלים כאלו: המברשת העדינה שנועדה עבור אדם שהטוב בו גלוי לעין, ויש צורך רק להעיר אותו ו'לנער ממנו את האבק'. המטאטא מסיבי יותר, והוא מפנה מהנפש גורמים זרים, אך לא משמעותיים כל כך. לבסוף, כאשר האדם שקוע בעוונות בהמיים, צריך לפנות מתוכו את האשפה בעזרת את (ומעניין לשים לב: בשפה המדוברת באותה תקופה, ניקוי נקרא יפוי, וזו המילה בה השתמש רבי ישראל מרוז'ין בדבריו. יש בכך כדי לרמז לנו על תפקיד הכלים האלה – לא רק לנקות אלא גם לעצב ולייפות את אישיות המטופל).

היכולת להבחין בצורך האמתי של הזולת מכונה בחסידות "גדלות מוחין". אדם בוגר, בניגוד לילד, לא יזהה את האהבה רק עם ליטופים וסוכריות. רבי ישראל, שאמר על עצמו כי "מעולם לא היה ילד", התאפיין בגדלות מוחין כבר אז, ואהבתו הגדולה לכל יהודי לא סינוורה אותו כאשר ניגש לטפל בטעון תיקון. כמובן שהדרישה מהחסידים להתנקות מפגמיהם, באה רק לאחר עבודתו שלו: מסופר, כי פעם בקר אצלו רבי יצחק מווארקי. שאל אותו הרוז'ינער: מה אתה עושה כשבא אליך אדם המלוכלך בחטאים וצריך להמציא לו דרך תשובה? כשבא אלי אדם כזה, אני עושה תשובה על כל חטאי, וממילא נפתחים שערי תשובה בשמים ונעשה עת רצון: כל עם ישראל, כולל אותו אחד, מתעורר בתשובה ותשובתו מתקבלת.

***

בלודמיר, עיר חשובה בפולין, היתה בחורה אחת, שהחזיקו אותה כנביאה, בעלת רוח הקדש. קראו לבתולה הזאת 'דער לודמירער מויד' – הילדה מלודמיר, והיא היתה שם דבר. פעם אמרה, ברוח הקדש, שרבי נפתלי כץ בעל ה"סמיכת חכמים", שהיה אחד מגדולי הגאונים של הדור הקודם, מחזיק טובה לרבי ישראל מרוז'ין – בן דורה. הביאו את דבריה לפני הרוז'ינער, והוא אישר זאת וסיפר: בעל הסמיכת חכמים היה נוהג במלכות לשם שמים. בין גינוני העושר והמלכות שנהג, היה לו גם כר קטן ועדין, ממשי או דבר יקר אחר, שהיה מניח אותו בבגדיו על לבו ועלה הון אגדי.
כשעלה רבי נפתלי לשמים, דנו בעניינו כמו כל אחד, גם צדיק גדול דנים על כל דבר. ובשמים אמרו שכל מה שעשה, כל הנהגת המלכות, היתה מאה אחוז לשם שמים – אך בכל זאת, בשביל מה חדשת הנהגה כזאת? אם עוד לא הגיע הזמן של
עכשיו, אומר הרוז'ינער ומסביר את אמירת ה'לודמירער מויד', כשאני נוהג כמוהו, ועוד יותר ממנו, סר ממנו הקטרוג והוא ודאי מחזיק לי טובה.
מן הסיפור המופלא הזה עולה שאלה מתבקשת: אם הנהגת מלכות מעוררת קטרוגים למעלה, מה קרה לרוז'ינער בעצמו? סיפורים רבים מסופרים על כך, שמאז היה ילד קטן, היה הרוז'ינער מסגף את עצמו ולא פחד כלל משום דבר. כרבי ישראל בעל שם טוב שבשמו נקרא, לא פחד מדבר ודבק תמיד בה'. על כן לא חשש הרוז'ינער מדרך זו, ומהסכנות שנלוות אליה.

ואמנם, ניתן לומר כי ישיבתו בכלא היא תוצאה של קטרוג זה. (במאמר מוסגר נזכיר את פירושו מתקופה זו: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע". אך מה מעיק עלי? שאני יודע "כי אתה עמדי" – השכינה נמצאת אתי ומצטערת בצערי). אכן, כמו שביארנו את דברי הרוז'ינער עצמו בסיפור הקודם – בתביעה החריפה עצמה יש מימד של חסד. בזכות הישיבה בכלא בעולם הזה, זכה הרוז'ינער בהסרת הקטרוג עליו – ובעולם הבא שכולו שכר טוב.

 

[כה עשו חכמינו]

מה הרעיון הרוחני שעמד מאחורי גינוני המלוכה של חצר הקודש רוז'ין?

 

[כה עשו חכמינו]

פעם נכנס ר' ישראל לבית המדרש והחל מספר לחסידיו: כפרי אחד בא לעיר לראש השנה. כרוב הכפריים, אף הוא לא ידע להתפלל, וכשבא לתפילה בבוקר ישב דומם. כשהגיעו לשמונה עשרה והחלו האנשים לבכות, תמה לעצמו "בכיה זו על שום מה?". לבסוף החליט בדעתו כי בוכים הם על הרעב האוחז בם בגלל התפלה הארוכה, וכיון שאף הוא היה רעב החל בוכה עמם. אחר תפילת שמונה עשרה פסקו מלבכות, ואף כאן תמה "למה פסקה הבכיה בעוד התפילה עדיין לא נסתיימה?". עלה בדעתו שכיון שראה קודם שיצא את ביתו ששמו חתיכת בשר קשה בתבשיל, ודאי דרוש לה זמן רב להתבשל ולכן אין להצטער על איחור התפלה. נתקררה דעתו ופסק לבכות. כשהגיעו לתקיעת שופר ראה כי שוב כולם בוכים. שוב היה תמה, אך מיד השיב לעצמו: "אמנם התבשיל טוב יותר לאחר בישול ארוך, אך אנו אין בכוחנו לחכות כל כך", והחל בוכה עם הקהל. כך סיים ר' ישראל את הסיפור ויצא. הכל הבינו כי הסיפור אינו אלא סיפור גלות ישראל… יהי רצון שזכות הצדיק תעמוד לנו ולכל ישראל עד עולם.

 

[כה עשו חכמינו]

 

[כה עשו חכמינו]

לדרכה של חסידות רוז'ין