לא חושב שהגרח"י שרייבר לא העמיק אך במעט בסוגיא זו.
ולדעתי העיסוק בזה הוא כעיסוק בטעמא דקרא, שזה פשוט שמה שמעניין אותנו - לומדי התורה ושומריה, היא מה התורה ציוותה לנו בדיני הטומאה, ולכך לפני שבא הכהן אל הבית לראות הנגע אין הבית טמא, ורק לאחר שראה נטמא הבית כמבואר בתוה"ק.
אמנם זה ודאי ופשוט שיש טעם לדיני הטומאה, ויש מציאות של קלקול חושך וכדו' אשר זהו טעם הדין.
וכן בכל דיני התורה והחלויות, אין הענין אף פעם עוסק באיזה מציאות מטאפיזית רוחנית ונחמדת, אלא או בציווי גרידא של עשה ול"ת, או ציווי לקיים איזה ייחס של "טומאה" "קידושין" וכדו'.
ולא ימצא החולק על מש"כ, יד ורגל בביאור המושג מכאן ולהבא למפרע, אשר נמצא הוא בהקדש בעלות קידושין וכדו', וכידוע שהוכיח כן הגרח"י.