איזה ספר?

שמעתי בשם האוסטרובצער שאמר שטומאה זו מציאות רוחנית, כמו שיש רוחות וכו', כך יש 'טומאה'.
שמעתי שגם ענין הטלטול מרשות לרשות הוא ענין ע"פ הקבלה, אבל בכל אופן לא כך לומדים
 
העיקרון הנ"ל [שטומאה זה מציאות] מוכח מיניה וביה בכל מי שמעמיק אך במעט בסוגיא זו, אביא כאן אחד הראיות המקובלות בזה. דהנה ידועה הקושיא העתיקה, מדוע צריך פסוק חדש להאי דינא ד"ספק טומאה ברה"ר טהור" הא שיטת הרמב"ם שבכל מקום ספק דאורייתא לקולא, והמענה לזה דבטומאה אין הנידון כלל על האדם וחיוביו אלא הנידון הוא על מציאות הדבר בעצמו, ומהי המציאות שבה הוא נמצא, והנה בזה לא ניתן "להקל", דקולות וחומרות שייכות רק כאשר אנו דנים בנוגע להאדם, ואילו כאשר אנו דנים במציאות, עלינו לומר או שדינו כ"טהור" או כ"טמא" ולכן צריך פסוק מפורש, לומר שאנו קובעים דבר מה בהמציאות בעצמה
לא התבאר בדבריך אם אכן הטומאה היא מציאות גמורה מצד עצמה כמציאות הנבילה למה צריך לדון בספק טומאה על מציאות הדבר בעצמו ולא נדון את חיובי האדם כספק נבילה ואדרבה הגרח"י שרייבר מבאר הדבר לשיטתו שכיוון שהטומאה היא הלכה בתורה ושלוש עשרה מצוות עשה (צו- קח) נמנו ברמב"ם על גוף הטומאה (להיות המת טמא וכו' ) שאין בהם מצווה על הגברא אלא הוא דין שיהיה היחס לדבר הזה כטמא וממילא לא שייך לדון בדבר קולא וחומרא
 
לשון הרמב"ם בסה"מ מצוה צו, שציונו כל נוגע בנבילה להיות טמא, אם הוא ענין מציאותי לכאורה א"צ לצוות ע"ז.
גם אם טומאה היתה דין היה שייך לשאול שזה לא מצוה, ואאל"ט הרמב"ם עצמו מסביר למה מנה את זה כמצוה, וההסבר מסביר גם אם זה ענין מציאותי.
 
לא התבאר בדבריך אם אכן הטומאה היא מציאות גמורה מצד עצמה כמציאות הנבילה למה צריך לדון בספק טומאה על מציאות הדבר בעצמו ולא נדון את חיובי האדם כספק נבילה ואדרבה הגרח"י שרייבר מבאר הדבר לשיטתו שכיוון שהטומאה היא הלכה בתורה ושלוש עשרה מצוות עשה (צו- קח) נמנו ברמב"ם על גוף הטומאה (להיות המת טמא וכו' ) שאין בהם מצווה על הגברא אלא הוא דין שיהיה היחס לדבר הזה כטמא וממילא לא שייך לדון בדבר קולא וחומרא
היכן?
 
העיקרון הנ"ל [שטומאה זה מציאות] מוכח מיניה וביה בכל מי שמעמיק אך במעט בסוגיא זו, אביא כאן אחד הראיות המקובלות בזה. דהנה ידועה הקושיא העתיקה, מדוע צריך פסוק חדש להאי דינא ד"ספק טומאה ברה"ר טהור" הא שיטת הרמב"ם שבכל מקום ספק דאורייתא לקולא, והמענה לזה דבטומאה אין הנידון כלל על האדם וחיוביו אלא הנידון הוא על מציאות הדבר בעצמו, ומהי המציאות שבה הוא נמצא, והנה בזה לא ניתן "להקל", דקולות וחומרות שייכות רק כאשר אנו דנים בנוגע להאדם, ואילו כאשר אנו דנים במציאות, עלינו לומר או שדינו כ"טהור" או כ"טמא" ולכן צריך פסוק מפורש, לומר שאנו קובעים דבר מה בהמציאות בעצמה.
לא חושב שהגרח"י שרייבר לא העמיק אך במעט בסוגיא זו.

ולדעתי העיסוק בזה הוא כעיסוק בטעמא דקרא, שזה פשוט שמה שמעניין אותנו - לומדי התורה ושומריה, היא מה התורה ציוותה לנו בדיני הטומאה, ולכך לפני שבא הכהן אל הבית לראות הנגע אין הבית טמא, ורק לאחר שראה נטמא הבית כמבואר בתוה"ק.
אמנם זה ודאי ופשוט שיש טעם לדיני הטומאה, ויש מציאות של קלקול חושך וכדו' אשר זהו טעם הדין.
וכן בכל דיני התורה והחלויות, אין הענין אף פעם עוסק באיזה מציאות מטאפיזית רוחנית ונחמדת, אלא או בציווי גרידא של עשה ול"ת, או ציווי לקיים איזה ייחס של "טומאה" "קידושין" וכדו'.
ולא ימצא החולק על מש"כ, יד ורגל בביאור המושג מכאן ולהבא למפרע, אשר נמצא הוא בהקדש בעלות קידושין וכדו', וכידוע שהוכיח כן הגרח"י.
 
לא חושב שהגרח"י שרייבר לא העמיק אך במעט בסוגיא זו.

ולדעתי העיסוק בזה הוא כעיסוק בטעמא דקרא, שזה פשוט שמה שמעניין אותנו - לומדי התורה ושומריה, היא מה התורה ציוותה לנו בדיני הטומאה, ולכך לפני שבא הכהן אל הבית לראות הנגע אין הבית טמא, ורק לאחר שראה נטמא הבית כמבואר בתוה"ק.
אמנם זה ודאי ופשוט שיש טעם לדיני הטומאה, ויש מציאות של קלקול חושך וכדו' אשר זהו טעם הדין.
וכן בכל דיני התורה והחלויות, אין הענין אף פעם עוסק באיזה מציאות מטאפיזית רוחנית ונחמדת, אלא או בציווי גרידא של עשה ול"ת, או ציווי לקיים איזה ייחס של "טומאה" "קידושין" וכדו'.
ולא ימצא החולק על מש"כ, יד ורגל בביאור המושג מכאן ולהבא למפרע, אשר נמצא הוא בהקדש בעלות קידושין וכדו', וכידוע שהוכיח כן הגרח"י.
לדבריך מהו ענין החלות, מדוע יש דברים שבשביל לפעול אותם צריכים שיחולו ויש דברים שנעשים בפעולה פשוטה ויבשה, הלא הכל זה רק ציוויים.
 
לדבריך מהו ענין החלות, מדוע יש דברים שבשביל לפעול אותם צריכים שיחולו ויש דברים שנעשים בפעולה פשוטה ויבשה, הלא הכל זה רק ציוויים.
גם לאחר שנניח שהטומאה היא מציאות, עדיין לא תתיישב החלוקה. והתשובה לזה היא אחרת, ואכמ"ל.
 
לא חושב שהגרח"י שרייבר לא העמיק אך במעט בסוגיא זו.

ולדעתי העיסוק בזה הוא כעיסוק בטעמא דקרא, שזה פשוט שמה שמעניין אותנו - לומדי התורה ושומריה, היא מה התורה ציוותה לנו בדיני הטומאה, ולכך לפני שבא הכהן אל הבית לראות הנגע אין הבית טמא, ורק לאחר שראה נטמא הבית כמבואר בתוה"ק.
אמנם זה ודאי ופשוט שיש טעם לדיני הטומאה, ויש מציאות של קלקול חושך וכדו' אשר זהו טעם הדין.
וכן בכל דיני התורה והחלויות, אין הענין אף פעם עוסק באיזה מציאות מטאפיזית רוחנית ונחמדת, אלא או בציווי גרידא של עשה ול"ת, או ציווי לקיים איזה ייחס של "טומאה" "קידושין" וכדו'.
ולא ימצא החולק על מש"כ, יד ורגל בביאור המושג מכאן ולהבא למפרע, אשר נמצא הוא בהקדש בעלות קידושין וכדו', וכידוע שהוכיח כן הגרח"י.
למעשה מו"ר הגרחי"ש הדר ביה ממש"כ בבית יינו
 
לשון הרמב"ם [סוף הל' מקואות]. 'דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא'. מבואר שהטומאה היא דין ולא מציאות. [ובקונטרס עשר ספירות רצה לתלות זאת במחלוקת הרמב"ם והמקובלים, שבכל כתבי הקבלה מבואר שהטומאה היא מציאות, עי"ש].
 
לשון הרמב"ם [סוף הל' מקואות]. 'דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא'. מבואר שהטומאה היא דין ולא מציאות. [ובקונטרס עשר ספירות רצה לתלות זאת במחלוקת הרמב"ם והמקובלים, שבכל כתבי הקבלה מבואר שהטומאה היא מציאות, עי"ש].
יתכן שהטומאה היא מציאות, אך היא מציאות לא מובנת, מציאות של גזירת הכתוב.
 
יעוי' בתוס' בבכורות דף ז' ע"ב עור הבא כנגד פניו של אדם בין חי בין מת טהור כו' בין הוא חי ואמו מתה בין הוא מת ואמו חיה, שהעור בא מן שניהם, מן האם ומן הולד ולפיכך טהור עד שימותו שניהם עי"ש. והיינו מפאת שהטומאה באה מחמת העדר טהרה, כיון שאיזה צד מטהר אותו, א"א לטמא וז"פ. ועי' צ"פ מה"ת (דף ס"ג ע"א) עיש"ה.
 
טהור עד שימותו שניהם
יש לחקור גבי עור זה לכאורה, אם הוא מוגדר שאינו של האם ואינו משל הוולד ואכן באיזה צד טהרה, מהאם או הוולד יטהרו, וטהרה מכל צד יטהרו. (וכדברי כת''ר דטמואה היא העדר טהרה).

או די''ל דעור זה מצ''ע הוא גם של האם וגם של הוולד ומטעם זה, כל עוד יהיה שם חי הוא יטהר בזכותו של החי. כלומר דטומאה מאיזה צד עדיין לא תטמאו. (וטהרה הוא דין שצריך לחול, אלא שישנו).

וכמדומני דן בזה רבי משה פיינשטיין בעניין תאומים סיאמיים אם מותר לנתקם באופן שהאחד ימות כיון שחיותו מאחיו ויגרום הריגתו.
 
נערך לאחרונה:
והיינו מפאת שהטומאה באה מחמת העדר טהרה, כיון שאיזה צד מטהר אותו, א"א לטמא וז"פ.
לדעתי אין הביאור שיש טהרה, אלא שהדין חיות מטהר וכ"ז שיש חיות או מצד האם או מצד הולד א"א לטמא וכעין מפרכסת ובן שמונה
 
לדבריך מהו ענין החלות, מדוע יש דברים שבשביל לפעול אותם צריכים שיחולו ויש דברים שנעשים בפעולה פשוטה ויבשה, הלא הכל זה רק ציוויים.
תשובה..
או בציווי גרידא של עשה ול"ת, "או ציווי לקיים איזה ייחס של "טומאה" "קידושין" וכדו'."
ודו"ק, ואם יש צורך אפשר לבאר
 
אגב, אם טומאה היא מציאות איך נפרש את ענין טומאה הותרה בציבור [בשלמא את טומאה דחוי' אפשר להבין שהדינים של הניהוג בטומאה נדחו, אך טומאה הותרה לכאו' היינו שאין פה כלל מציאות של טומאה].
 
אדרבא, הלשון "טומאה" הותרה מורה, שהטומאה קיימת רק הותרה, והיינו מותר "לעבור" על הטומאה, דדיני הטומאה כאינם רלוונטיים למול ציבור.
והמושג טומאה דחויה, עי' רש"י פסחים כמדומני פד ע"ב.
 
אדרבא, הלשון "טומאה" הותרה מורה, שהטומאה קיימת רק הותרה, והיינו מותר "לעבור" על הטומאה, דדיני הטומאה כאינם רלוונטיים למול ציבור.
והמושג טומאה דחויה, עי' רש"י פסחים כמדומני פד ע"ב.
אני הבנתי שזה בדיוק ההבדל אם טומאה הותרה או דחויה אינו ביחס שלנו כלפי הטומאה אלא בטומאה עצמה, שאם טומאה הותרה א"כ אין כאן כלל בעיה וחסרון של טומאה, אך אם טומאה דחויה יש כאן חיסרון של טומאה רק שאנחנו מצווים לא להתייחס אליו.
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון