- הודעות
- 9,578
- תודות
- 17,442
- נקודות
- 1,280
"וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה" (ה, י)
כתב הקדוש ה'חפץ חיים' זי"ע (נדפס בפירוש חפץ חיים עה"ת) שנרמז כאן יסוד גדול שצריך כל אחד לזכור תמיד בימי חייו, שרכושו האמיתי של האדם הוא רק פירות עמלו הרוחני כמו תורה ומצוות ותפילה, אבל כל שאר הבלי העולם הזה לא ילווהו לנצח ואינם שלו לעולם, וזהו הנרמז בפסוק "איש את קדשיו לו יהיו", המצוות ומעשים טובים של אדם שהם ענייני קדושה, "לו יהיו" הם באמת שייכים לאדם, כיון שהם שלו לנצח ואין מי שיכול לקחתו ממנו, אבל שאר קניינים הגשמיים אינו לגמרי של האדם, שהרי לא לנצח יהיה לו בהם קנין,
ועפי"ז הוסיף החפץ חיים ופירש על דרך זה המשך הפסוק "אשר יתן לכהן לו יהיה", דמאחר שקניינו האמיתי של האדם אינו אלא מצוות ומעשים טובים, א"כ נמצא שבאמת כאשר נותן האדם ממונו לאחרים, אינו "מוציא" את הממון מתחת רשותו, אלא אדרבה הוא "מחזק" את קניינו בממון זה, שהלא עד עתה לא היה לו בממון זה אלא קניין עראי, אבל מכאן והילך כיון שהשתמש בממון זה למצווה, נעשה לו קניין נצחי ואמיתי בממון זה, וזהו מה שאמר הכתוב "אשר ייתן לכהן", מה שהאדם נותן לכהן ומקיים בזה מצווה, "לו יהיה", זהו באמת הקניין האמיתי שלו שיישאר בידו לנצח לאחר מותו, ואדרבה, אם לא היה נותן צדקה אז היה רק יוצא נפסד מממונו, כי לאחר פטירתו יבואו עמו בחשבון למה לא נתן צדקה.
ואותם הגבירים שמניחים את כל ממונם רק ב"חשבון הבנק" או בהשקעות כדי להבטיח את עתידם, אינם עשירים כלל, ואמנם ה"חשבון בנק" שלהם עשיר, אבל הם עצמם אינם עשירים, שלא קנו לעצמם קניין בעל ערך אמיתי, ולא קניין שיעמוד להם לנצח, והעשיר האמיתי הוא מי שקנה לעצמו תורה ומצוות ומעשים טובים, וזהו קניין בעל ערך אמיתי שלעולם לא יתנתק ממנו ואין מי שיוכל לגנוב או לעשוק לך אותם.
וכדאי לכוון בשעת נתינת צדקה, שתיבת צדקה הוא מלשון "צדק" ומשום שהעני מקבל את הצדקה עפ"י ה"צדק", מאחר שכספו של העשיר נמצא אצלו רק כמו 'צינור' כדי שיעבור לעניים דרכו, שאם האדם יתן צדקה מתוך הרגשה זו, יוכל לקיים בנקל את אזהרת התורה (דברים ט"ו, י') "ולא ירע לבבך בתתך לו", ויזכה עי"ז לברכת ה' האמורה בפסוק שם "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשך וגו'". (ביאורים והנהגות)
כתב הקדוש ה'חפץ חיים' זי"ע (נדפס בפירוש חפץ חיים עה"ת) שנרמז כאן יסוד גדול שצריך כל אחד לזכור תמיד בימי חייו, שרכושו האמיתי של האדם הוא רק פירות עמלו הרוחני כמו תורה ומצוות ותפילה, אבל כל שאר הבלי העולם הזה לא ילווהו לנצח ואינם שלו לעולם, וזהו הנרמז בפסוק "איש את קדשיו לו יהיו", המצוות ומעשים טובים של אדם שהם ענייני קדושה, "לו יהיו" הם באמת שייכים לאדם, כיון שהם שלו לנצח ואין מי שיכול לקחתו ממנו, אבל שאר קניינים הגשמיים אינו לגמרי של האדם, שהרי לא לנצח יהיה לו בהם קנין,
ועפי"ז הוסיף החפץ חיים ופירש על דרך זה המשך הפסוק "אשר יתן לכהן לו יהיה", דמאחר שקניינו האמיתי של האדם אינו אלא מצוות ומעשים טובים, א"כ נמצא שבאמת כאשר נותן האדם ממונו לאחרים, אינו "מוציא" את הממון מתחת רשותו, אלא אדרבה הוא "מחזק" את קניינו בממון זה, שהלא עד עתה לא היה לו בממון זה אלא קניין עראי, אבל מכאן והילך כיון שהשתמש בממון זה למצווה, נעשה לו קניין נצחי ואמיתי בממון זה, וזהו מה שאמר הכתוב "אשר ייתן לכהן", מה שהאדם נותן לכהן ומקיים בזה מצווה, "לו יהיה", זהו באמת הקניין האמיתי שלו שיישאר בידו לנצח לאחר מותו, ואדרבה, אם לא היה נותן צדקה אז היה רק יוצא נפסד מממונו, כי לאחר פטירתו יבואו עמו בחשבון למה לא נתן צדקה.
ואותם הגבירים שמניחים את כל ממונם רק ב"חשבון הבנק" או בהשקעות כדי להבטיח את עתידם, אינם עשירים כלל, ואמנם ה"חשבון בנק" שלהם עשיר, אבל הם עצמם אינם עשירים, שלא קנו לעצמם קניין בעל ערך אמיתי, ולא קניין שיעמוד להם לנצח, והעשיר האמיתי הוא מי שקנה לעצמו תורה ומצוות ומעשים טובים, וזהו קניין בעל ערך אמיתי שלעולם לא יתנתק ממנו ואין מי שיוכל לגנוב או לעשוק לך אותם.
וכדאי לכוון בשעת נתינת צדקה, שתיבת צדקה הוא מלשון "צדק" ומשום שהעני מקבל את הצדקה עפ"י ה"צדק", מאחר שכספו של העשיר נמצא אצלו רק כמו 'צינור' כדי שיעבור לעניים דרכו, שאם האדם יתן צדקה מתוך הרגשה זו, יוכל לקיים בנקל את אזהרת התורה (דברים ט"ו, י') "ולא ירע לבבך בתתך לו", ויזכה עי"ז לברכת ה' האמורה בפסוק שם "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשך וגו'". (ביאורים והנהגות)