שלח ולא תתורו או 'והלך בדרכי ליבך' (1 צופה)

[אחד יחיד]

כאן הצטווינו שלא לתור אחר הלב, ואילו שלמה המלך אומר בקהלת (יא, ט) "והלך בדרכי לבך", דהיינו, שיילך אדם אחרי לבו.

ומסביר הנצי"ב, שבאמת אין סתירה בין הדברים. כי יש הבדל בין ללכת אחרי הלב לבין לתור אחרי הלב: "לתור", פירושו ללכת למקום אחר ולצאת מחוץ למסגרת; כל אדם נתון במסגרת של תורה ומצוות, של אסור ומותר, ואין לחרוג מכך. אך ללכת אחרי הלב, זהו דבר שאדרבה, אדם מצווה בו: כי אין דרך אחת לעבודת ה' אלא מספר דרכים, והדרך שאדם צריך לבחור בו היא הדרך שלבו נמשך אליה. כל אדם צריך לבחון לפי לבו, נטייתו ואישיותו, להיכן הוא מתאים ולהיכן לבו נוטה. ובלשון הנצי"ב:

"ונמצא פירוש 'והלך בדרכי לבך', לפי שאין הילוך עבודת ה' בתמידות של כל בני אדם שוין, זה עוסק בתורה ועמלה כל היום, וזה פורש עצמו לעבודה, וזה לגמילות חסדים, והכל לשם שמים, וגם בתורה עצמה אין דרך כל לימוד שווה, וגם במעשה המצוות איתא בפרק כל כתבי (שבת קיח ע"ב) 'אבוך במאי זהיר טפי'… וכן בגמילות חסדים אין כל העוסקים שוין בהליכות עולמם. ואם בא אדם לשאול, איזהו דרך ישרה שיבור לו בדרך לימודו, או במה להיות זהיר טפי, על זה אמר קהלת 'והלך בדרכי לבך', מה שלבו נמשך אחריו, ברור שמזלו חזי, כי זה עניין טוב לפי כח נפשו".

בחלק ה"הרחב דבר", ממשיך הנצי"ב ומבאר לפי זה את לשון התנא בתחילת פרק שני דאבות –"איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". מה הפירוש "ותפארת לו מן האדם"? מפרש הנצי"ב כך: הדרך שבוחר האדם, צריכה להיות "מן האדם", כל אדם לפי טיבו והתאמתו; כי אין אדם שווה לחברו, ומה שמתאים לאחד לא מתאים לאחר (ביאור זה שונה מביאורי שאר המפרשים במשנה, המבארים ש"תפארת לו מן האדם" פירושו שמעשיו יהיו מקובלים על הבריות).