חשוון ז' חשוון - יומא דהילולא של המהר"ם שפירא מלובלין (1 צופה)

[אחד יחיד]

רבי יהודה מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין.

מייסד הדף היומי.

נפטר בז' חשוון תרצ"ד.

הערך עליו במכלול:

רבי מאיר שפירא – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

כותב מרן הגאון רבי משה פיינשטין זצ"ל בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סימן קי): "הנה בדבר עצם למוד הדף יומי שהנהיג הגאון ר"מ שפירא זצ"ל ונתקבל בעולם, הוא ענין גדול, מלבד עצם מצות למוד תורה שמקיים בכל מה שילמוד אף רק מסכתא אחת כל ימיו, הרי יש מצוה שילמוד כל התורה… וקיום מצוות לימוד כל התורה יש בלימוד הדף היומי, שהרי ילמדו במשך ז' שנים כל הש"ס ולכן הוא ענין גדול מאד. (רבי שמואל ברוך גנוט)

 

[אחד יחיד]

'תשובה' לא שגרתית שכתב מרן הגר"ש הלוי וואזנר זצ"ל בשו"ת שבט הלוי (חי סימן יג): שאלה: במה זכה הגאון ר' מאיר שפירא זצ"ל לזכות הרבים שלא היה כדוגמתו בלימוד הדף היומי?

תשובה: היתה לו שאיפה כל ימיו לרומם קרן התורה וקרן ישראל, והי' מנהיג ות"ח עצום גדול בתורה ויראה ואוהב ישראל ממדרגה ראשנה, ובוודאי הי' זה תפקיד נשמתו הטהורה מן השמים, וידוע שהגה"צ כ"ק אדמו"ר מגור ר' אברהם מרדכי זצל"ה אמר לו, איני מקנא בכם על המצוה הגדולה הזאת, אבל מקנא אני בכם על המצוה שעשיתם לפני זה שהביאה מצוה זאת בבחינה מצוה גוררת מצוה. (רבי שמואל ברוך גנוט)

 

[אחד יחיד]

הגאון הגדול רבי יצחק פלקסר זצ"ל ראש ישיבת שפת אמת, היה אחד מגדולי תלמידיו של המהר"ם שפירא בישיבת חכמי לובלין, ותמיד היה מספר בערגה על מסירותו של הרב הגדול לתלמידיו, כרחמי אב על בניו.

בקיץ הראשון כשרבי יצחק התקבל לישיבה, הוא ישב בשבעה עשר בתמוז בהיכל הישיבה ושקד על התורה בהתמדה יחד עם חבר נוסף. ראש הישיבה המהר"ם שפירא שהה באותה עת בעיירת מרפא לצרכי בריאות, אך כל מעייניו היו נתונים לתלמידיו היקרים כשהוא אינו שוכח מהם לרגע.

הבחור יצחק היה אז לאחר לימוד של כמה שנים בישיבות של וורשא ללא תזונה ראויה, והוא היה רזה וחלוש כח, אך אהבת התורה שבערה בו לא נתנה לו מנוח. כך הוא ישב והגה בתורה משוש ליבו, ולא הסתכל כלל על צרכי גופו. לפתע נכנס אחד מהתלמידים הקשישים, נגש אליהם ואמר: "הרב התקשר הרגע, וציווה שעליכם לאכול ולא לצום כלל"… (מתיקות הדף היומי)

 

[אחד יחיד]

סיפור נוסף סיפר הגאון רבי יצחק פלקסר זצ"ל על מסירותו של הרב. היה תלמיד אחד בשם יעקב יצחק בלומנקרנץ מרדומסק, שהיה מהתלמידים המובחרים בישיבה, וחביב על הרב כבבת עינו. יום אחד חלה הבחור במחלה מסוכנת. הרב לא חסך עמל, הוא הביא רופאים וקנה תרופות, אך ללא הועיל, התלמיד שבק חיים לא עליכם. הרב שהיה נוכח בהלוויה התייפח בבכי תמרורים כשהוא מספיד את תלמידו החביב עליו, וכשחזר מההלוויה יצאו הבחורים להקביל את פניו בחצר הישיבה.

"אני שמתי לב שעיניו של הרב היו נפוחות ואדומות מבכי", סיפר הגאון רבי יצחק, "עצב נורא היה שפוך על פניו, אולם ברגע שראה את תלמידיו, מיד הסתיר את יגונו כדי לא להעציב חס וחלילה את הבחורים היקרים, הוא השתדל בכוחות על אנושיים להעלים את צערו, ובחיוך התמידי שלו הוא קיבל את פניהם באהבה וחבה כדרכו. (מתיקות הדף היומי)

 

[אחד יחיד]

הגאון הצדיק רבי יהוד'לה הורוביץ מדז'יקוב זצוק"ל היה מספר שהוא היה נוכח בישיבת חכמי לובלין בסיום הש"ס הראשון שהיה בשנת תרצ"א. המהר"ם עשה אז מסיבה ענקית, והרבה אורחים הגיעו מכל קצוות הארץ. בזמן הסעודה, כשהמהר"ם רצה לשאת את דבריו היה שם רעש גדול מכל האורחים, והרב לא היה יכול לפתוח את נאומו.

לפתע הוציא המהר"ם צעקה מפיו: "דרך ארץ לבני הישיבה!", ובאותו רגע הושלך הס. דממה מוחלטת שררה בהיכל הישיבה עד שהיה אפשר לשמוע את קול מעופו של הזבוב, ואז התחיל הגאון את נאומו… (מתיקות הדף היומי)

 

[אחד יחיד]

דמותו ההדורה של הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל, מייסד וראש ישיבת חכמי לובלין, משכה אליה דמויות שונות שהוקסמו מאישיותו רבת הגוונים ואפופת ההוד, וחפצו בקרבתו. ראש הישיבה, שהיה הראשון שהקים במזרח אירופה בית מפואר שנועד לשמש את כל צרכי התלמידים, כיתת את רגליו אל מעבר לים כדי לכלכל את ישיבתו. לשם מטרה עילאית זו, הקדיש הגאון רבות מזמנו היקר, וכך הוא מצא את עצמו יום אחד בפילדלפיה שבארצות הברית, נואם בפני קהל רב. הרב ניחון בכושר נאום נדיר במינו, וכהרגלו ריתק את השומעים והסביר להם את המטרה לשמה נדד לארץ נכר.

בין הקהל היה יהודי רחב גרם, לבוש במיטב האופנה, שהעדיף לכנות את עצמו "רבאיי" כשהתעניין אי מי במקור פרנסתו. זה חודשים ארוכים שהוא מאמץ את מוחו ותר אחר עילה כל שהיא לערוך מפגש בין אנשי קהילתו וכך לשמור עמם על קשר ולראות את פניהם, שהרי לא בכל שבוע חל יום כיפור, והוא צריך להוכיח מידי פעם ל"פרזידנט", נשיאה הגאה של הקהילה, שהשכר הגבוה המשולם לו אינו לריק.

במהלך נאומו של הרב שפירא עלה רעיון מבריק במוחו של הרבאיי. לאחר הנאום הוא ניגש אל ראש הישיבה, לחץ את ידו בחמימות תוך שהוא מיישיר את מבטו אל פניו של הרב, כפי שלימדוהו בבית הספר למנהיגות קהילתית, ובקשתו בפיו: "הרי כבוד הרב לא יספיק להגיע עוד היום אל אכסנייתו בניו יורק. אולי יואיל כבודו לסור אל קהילתי המכובדת השוכנת במרחק-מה, וישא אף בפניהם את נאומו המשובח, ואף שאיני סבור כי ניתן לקצור שם פירות רבים, בכל זאת לעולם אין לדעת".

רבי מאיר שפירא, שכל פרוטה היתה יקרה עבור מטרתו הקדושה והנאצלת, הסכים להתלוות אל הרבאיי. בדרכם, החל הרבאיי להסביר שהוא לא ממש התכוון שהרב יחזור על אותו נאום עצמו, אלא משהו דומה, "או איך אגדיר זאת לכבודו, משהוא קליל. שכן בני קהילתי, אינם מבינים הרבה בענייני הדת ו…"

הרבאיי נתקע במבוכה, ורבי מאיר שפירא, בעל המידות המופלאות, שחש במצוקתו, הרגיעו שהכל יעבור כשורה. "פרשת השבוע הם יודעים?" שאל ראש הישיבה. "זה רעיון מצויין" נענה הרבאיי בהתלהבות, "יספר להם כבודו על פרשת השבוע". ורגש של נחיתות אפף אותו, כיצד לא הגה בעצמו את הרעיון הנפלא הזה שיכול לספק לו חומר לדרשות אין סוף?…

השניים הגיעו אל העיירה. הרבאיי מיהר לעדכן את הבוס-ה"פרזידנט" על המתרחש, ולאחר שנתקבל האישור המיוחל, פתח בסדרת הזמנות מלוות בהבטחה: "נואם מבריק שכזה עוד לא שמעתם מימיכם".

באותו ערב לא היה שום דבר מיוחד או מסעיר שהתרחש בארצות הברית, שגרם למי מבני הקהילה להיצמד לביתו, וכך נאספו ובאו להם כמעט כל בני הקהילה והתיישבו במקומותיהם בבית הכנסת. בזמן המועט שנותר עד לפתיחתו הרשמית של הערב, בדקו רבים מהם את השינויים שהתחוללו במקום מאז הימים הנוראים.

הס השלך בקהל. את ראש הישיבה הושיבו על כסא הדור במרכז הבימה המוגבהת, וה"פרזידנט" קם לשאת את דבריו – הקדמה ופתיחה לערב המפואר שעורכת הנהגת הקהילה הדואגת לכל צרכיהם של חבריה. נשיא בית הכנסת קם ממקומו ופנה לעבר בימת הנואמים. בדרכו הוא התעכב רגע קט ליד מקומו של ה"רבאיי", כדי לקבל עדכון קצר מיהו הרב הזה עם הזקן הגדול, מה הוא עושה, וכמה שנים הוא בתחום.

"מורי ורבותי" נשמע קולו העמוק של הנשיא, "כבוד גדול הוא עבורנו להציג בפניכם איש אשכולות מורם מעם, פרופסור דגול שהקים את ה'תורה סקול' בפולניה, שבו לומדות למעלה ממאתיים תלמידות. השומעים אתם?" התרגש הפרזידנט וכחכך בגרונו, "למעלה ממאתים תלמידות, יותר מכל בני הקהילה גם יחד על נשיהם וטפייהם. אכן ראוי הוא שנשמע את דבריו".

רבי מאיר שפירא זקף את ראשו בתמיהה, אך בטרם קם ממקומו לתקן את דברי הנשיא, צדה עינו את ה"רבאיי" המבוהל, שישב על קצה מושבו ומצמץ נואשות בעיניו לבל יפצה הרב את פיו. "פשוט מאד", הסביר אחר כך הרבאיי לראש הישיבה, "אצלנו באמריקה כל מה שהפרזידנט אומר – קדוש. פרנסתי תלויה בחתימתו, ואם הוא היה מתגלה בקלונו בפני הקהל, אני הייתי הראשון לחוש בזעמו.

ולעצם העניין", חייך הרבאיי, "לפני זמן מה ביקר כאן משולח של 'בית יעקב' מפולין, וכנראה שדבריו של המשולח על התלמידות של 'בית יעקב' נחרתו במוחו המבריק של הנשיא והוא שילב אותם בדבריו הערב".

רבי מאיר שפירא חזר בו מכוונתו לתקן את דברי הנואם, ובליבו חשב: 'יהיה אשר יהיה, לפחות אשמיע באוזניהם מעט דברי תורה ואזכה יהודים אלו במצווה'.

"כבודו, בבקשה"! הכריז הנשיא, וראש הישיבה עשה את דרכו אל דוכן הנואמים. באותו שבוע קראו בבתי הכנסיות את פרשת שמות, והוא החליט לאלפם בינה ולספר להם על משה רבינו. הרב החל לספר על מצוקותיהם של היהודים במצרים וכיצד התאכזרו אליהם המצרים. "את התינוקות שלנו", אמר ברגש ליהודים ששמעו זאת לראשונה בחייהם, "של הסבא והסבתא שלנו, הם היו לוקחים מיד לאחר לידתם וזורקים במימי היאור".

בפאתוס רב המשיך הגאון בנאומו, ובכח כשרונו הנדיר תיאר בפני בני הקהילה ההמומים כיצד עמדו האמהות הבוכיות על שפת היאור וחזו במו עיניהן איך העוללים הרכים, שזה עתה יצאו לאוויר העולם, מנופפים נואשות בידיהם הזעירות, רגעים מספר לפני שהם משיבים את נשמתם למי שאמר והיה העולם.

בשורה הראשונה ישבו אב ובנו. האב, גביר גדול, הביא עמו לערב זה גם את בנו המבוגר, בחור מגודל. כעת הוא כבר הצטער על כך. הבן לפת בעוצמה את ידו של אביו ובזעם עצור לחש לו: "אני לא מבין למה הנשיא שלנו, נשיא ארצות הברית, שלרשותו עומדים צבא אדיר ונשק משוכלל, לא יכול היה למנוע מקרים אכזריים כאלו". האב הנבוך, שלראשונה בחייו שמע על המקרים הנוראים הללו, לא ידע מה להשיב לבנו שהמשיך לשבת מרותק לדבריו של הגאון.

מיודענו הרבאיי עשה מאמצים כבירים כדי לא לפרוץ בצחוק כשראה את הבחור מנפנף מידי פעם בידיו כאילו הוא בעצמו עומד לשקוע במימי היאור. רבי מאיר שפירא העביר את מטפחתו על מצחו חרוש הקמטים, ועבר לתאר את נס הצלתו של משה רבינו מן היאור, שלבסוף נשלח ע"י הקב"ה לגאול את בני ישראל מארץ מצרים. "דעו נא לכם יהודים יקרים", קרא בהתרגשות, "במזרח אירופה טובע עם ישראל בים של לחץ ודחקות. בחלקכם נפלה האפשרות להציל ילדים יהודים, שמהם יגדלו גדולים וצדיקים כמשה רבינו בשעתו".

הנאום הסתיים, ורבי מאיר שפירא סבב בין הקהל שלחץ את ידיו בחמימות, כאשר לימינו צועד נשיא הקהילה שנתן לו הסברים קצרים על כל אחד מהמתפללים. אחריהם נשרך הרבאיי שלא ידע את נפשו מרוב התלהבות, וטרח לציין באזני כל מי שהסכים לשמוע אותו, שהוא הוא זה שהביא את הנואם המבריק.

לפתע ראה הגאון את הצעיר ההוא מצביע עליו ולוחש לאביו: "אבא, אבא, באמת זרקו אותו ליאור, לתוך הנהר?"

האב הנהן בראשו במרץ רב. "הרי שמענו זאת במו אזנינו". "והוא הוציא את בני ישראל ממצרים?" שאל הבן החכם. "כן, כן, כבר אמרתי לך".

"נו, אז מן הראוי שתיתן לו תרומה הגונה אבא, לא כן?". וכך היה.

כשהיה רבי מאיר שפירא זצ"ל מסיים את סיפורו, הבינו שומעי לקחו את המסר הנפלא, שאם נגזר משמים שהערב יצליח ויכנס סכום כסף לקופת הישיבה, הדבר יקרה. (מאורות הדף היומי)

 

[אחד יחיד]

סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: בחודש אדר תש"פ נלב"ע אשה אחת מופלגת בזקנה אשר התגוררה בתל אביב. בימי ה'שבעה' סיפרו בניה מעשה שהיה שגור בפיה כל ימיה, וכך הוה מעשה:

בילדותה התגוררה בעיר פיעטריקוב שבפולין, שם כיהן כמרא דאתרא הגה"צ רבי מאיר שפירא זצוק"ל (אשר לימים עבר ללובלין). והנה, באחת השבתות עלה ברצונה להתלוות לאביה בשובו הביתה מביהמ"ד לאחר התפילה, לכן מיהרה לעמוד בפתח ביהמ"ד כדי להצטרף אל אביה בדרכו.

והנה מכיוון שהיה איזה דמיון בין מראהו של האב למראהו של המרא דאתרא, בהיות שניהם גבוהים וגדולים משאר בני אדם, על כן טעתה הנערה, ובצאת המרא דאתרא מביהמ"ד אחזה בשולי טליתו ואמרה: "אבי, ברצוני להלך אתך בדרכנו הביתה"…

אלא שבראותה את פני האיש נתמלאה בושה וכלימה, כי ראתה שדיברה אל הרב דמתא ולא אל אביה… ובמבוכתה החלה להתנצל בפני הרב, שמאחר שראתה אותו מאחוריו סברה בטעות שהוא אביה.

נענה לה המהר"ם שפירא ואמר: "דעי לך בתי, כי גם לי וגם לך, יש בשמים אבא גבוה מאוד… אב זה נהנה מאד כשבניו פונים אליו ואומרים לו: אבי, ברצוני להלך אתך"…

דברים אלו שיצאו מלבו הטהור נחרטו עמוק בלב הנערה, והיתה רגילה לומר שמהם שאבה חיזוק ומשענת בכל תהפוכות החיים, ובפרט בשנות המלחמה הנוראה.

 

[אחד יחיד]

רחבת תלמוד התורה היתה מלאה מפה לפה, הורי הילדים על משפחותיהם ישבו נרגשים. המבחן המרכזי לא היה עוד מבחן שהילדים נבחנו, זה היה מרכז הכובד והנחת של ההורים והמשפחה. העיירה כולה התגייסה למעמד. נשות העיירה טחנו, אפו ובישלו לכבוד האירוע הגדול, בימים שקדמו לו-האירוע היה הנושא המדובר ביותר, גם אם צבא פולין יחליט למכור את כל הסוסים ולעבור למכוניות ממונעות, שעל פי עדויות מהימנות של אנשי הכפר, ראו אנשים מתחת למכסה המנוע שמסובבים את הגלגלים… זה לא יעניין איש, הכל שחו אודות המבחן הפומבי הקרב ובא.

אנשים מהעיר הגדולה הביאו בדים ענקיים שכיסו בהם את קירות החצר, יודעי דבר סיפרו בלחש שהבדים מגיעים היישר ממפעל הבדים של ממשלת פולין, וזאת בזכות הקשר המשפחתי של אחד מאנשי העיירה למנהל המפעל. לימים התברר, שהמנהל הנמרץ היה מגיע למפעל בשעות לא שעות, וניסה את מזלו, בדרך כלל בהצלחה.

נשות הקהילה היו רוקמות על הבדים פסוקים ומנגד להם את שמות הילדים. במה ענקית נבנתה עבור הרבנים החשובים שהיו מטריחים עצמם מהקהילות והערים המרוחקות יותר. בקצה הבימה עמדה התזמורת, שהנעימה את האירוע. בהגיע היום הגדול העיירה כולה היתה כמרקחה. למרות היות העיירה לכאורה קטנה וזניחה, היא הצליחה לעשות רעש גדול והביאה אליה גדולי עולם שפיארו את המעמד בנוכחותם. כרכרות הרתומות לסוסים ובהן האורחים הרמים נכנסו זו אחר זו בסערה, משאירות אחריהן ענני אבק. הילדים הנרגשים, חתני האירוע, סבבו סביב האורחים עד שנאלצו לחזור לביתם למנוחה לקראת האירוע שהתקיים בערבו של יום.

האירוע הגדול החל, זה אחר זה הילדים נקראים לעלות לבמה כשמשפחותיהם מלוות אותם במבטי כבוד והערצה. לאחר שהתיישבו על מקומותיהם וההנהלה הודתה לכל האורחים הרמים שהטריחו את עצמם ובאו לעיירה הקטנה, החל המבחן עצמו. הרבנים בכבודם ובעצמם כובדו לשאול את הילדים את השאלו. והנה הגיע תורו של אפרים בייטיק. אפרים היה ילד כשרוני וחד תפיסה, ובליבו פיעם רצון עז להוסיף דעת, אך אביו של אפרים היה סנדלר העיירה, ומחמת מעמדו המשפחתי לא ניתנה עליו הדעת והיה נחשב לילד פשוט.

בשאלה שנשאל על ידי הגאון ר' מאיר שפירא מלובלין זצ"ל, השיב בין הדברים את דברי המשנה בבבא מציעא: שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים, נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. וכן שני כלים, אחד יפה מנה ואחד יפה אלף זוז, זה אומר יפה שלי וזה יפה שלי, נותן את הקטן לאחד מהם וכו'. ר' מאיר שפירא במבטו החד ועל פי לבושו של אפרים ומשפחתו הבין היטב מי ומה הנער הניצב מולו, ניצל את השעה לשעת כושר לגילוי כישוריו הברוכים של אפרים, עצר אותו ואמר:

"אפרימ'ל היקר, מדוע הרישא מדברת בזה הפקיד מנה וזה מאתיים, ואילו בסיפא בכלים במנה ואלף?". השיב אפרים מיניה וביה: "קיימא לן אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חברו, ולכן במעות שבהם לא שייך הכלל אדם רוצה בקב שלו די במאתיים כדי שיחמוד ממון חברו, אבל בכלים, אילו היה הכלי היפה שווה מאתים בלבד לא היה הרמאי טוען שהוא שלו, והיה מעדיף את של עצמו, אך כיון שהכלי שווה אלף, שערכו רב יותר משיעור של אחד לתשעה, לכן חמד אותו!".

ר' מאיר שפירא היה נרעש ומופתע כולו מהתשובה החריפה שנאמרה ע"י ילד פעוט, וכך גם כל הקהל כולו, לשמחת משפחתו שהתמוגגה מנחת. והוא המשיך ושאל את אפרימ'ל בנוכחות הקהל: "אפרימ'ל, שמא תתרץ לי קושיא נוספת שמפליאה אותי מאד: מדוע הינך לומד בכתה כה נמוכה?" אפרימ'ל השיב לאלתר: "מפני שהוועד הנוכחי הסיח דעתו מאזהרת חכמינו ז"ל הזהרו בבני עניים"…

ואכן מאז נטל ר' מאיר שפירא את אפרים תחת חסותו, קידם אותו בהתאם לכישוריו, ואפרימ'ל עלה והתעלה והגשים את התקוות הרבות שנתלו בו. בני העיירה ליווהו במבטי הערצה, הנה התלמיד חכם הצעיר ששמו יגיע למרחוק ויהיה לאחר מגדולי הדור.

אך סופו של אפרימ'ל היה כאוב במיוחד, וכפי שסיפר ר' מאיר שפירא בעצמו באחד מנאומיו בועידת רבנים ומחנכים: אותו ילד גאוני התפתח עוד יותר במשך שנים ספורות, ויצאו לו מוניטין של עילוי נפלא אשר שמו בלבד משך את תשומת ליבם של כל ההורים היהודים. אבא ואמא העתירו ברכות על ראש ילדיהם ישימך אלקים כאפרים… ודבר אחד הכאיב לכל יודעיו ומכיריו של העלם. היה זה כאשר הבחינו כמה חלוש גופו וכולו רוחניות בלבד, נשמה ללא גוף, ואכן לאחר כמה שנים חלה אפרימ'ל במחלה שגופו החלוש לא יכל לשאתה, ונפטר למגינת לב. הכל ראו עצמם מיותמים לא רק מן העלם המופלא, אלא חשו שעולם התורה הפסיד הפסד גדול. והוסיף ר' מאיר שפירא ואמר: "הרגשות לא לקחו בחשבון רק את אפרימ'ל הקטן, אלא את הגאון הגדול שרבי אפרים עתיד היה לצמוח ממנו בעתיד!

"ביטאתי את המחשבות הללו", אמר ר' מאיר שפירא, "בדברי הספד שנשאתי, קראתי את הפסוק 'הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד'. היית לנו בן יקיר אפרימ"ל שלנו, ואם כי 'ילד שעשועים' לפי מספר שנותיך, לא היית אלא ילד שעשועים, בכל זאת גדול היית, כי 'מדי דברי בו', כשאני מדבר עליך כיום, 'זכור אזכרנו עוד', הריני נזכר בעוד שיכול היה לצמוח ממך בתקופת העתיד של חייך, שהיתה מביאה אותך לכלל שלימות עילאית, ויחד עמדי סיים כל אחד ואחד את הפסוק 'על כן המו מעי לו'. היזהרו", סיים הרב בהתרגשות, "בבני עניים, שמהם תצא תורה". (ישיבת חכמי לובלין ח"א)

 

[אחד יחיד]

ר' מאיר שפירא, היה מופלא ביותר בגישתו לתלמידיו שאהבוהו אהבת אמת, והיה להם כאב ממש. כשנסתיימה מלאכת בנין ישיבת חכמי לובלין, לאחר שש שנים של דם ויזע שבהן נסע בכל העולם לגייס כספים עבורה, ביקש שיכתבו על חזית הבניין את הפסוק: "לכו בנים שמעו לי יראת ד' אלמדכם". והוא הסביר שבחר בפסוק הזה בעקבות מאמר חז"ל ידוע, שלכאורה היה צריך לומר 'בואו בנים' – בואו, התקרבו וכך תשמעו, ואמר 'לכו' כי רק כשהולכים ומתרחקים אפשר לראות האם באמת שמעו. במלחמת העולם השניה שרפו הגרמנים ימ"ש את הישיבה, הלהבות השתוללו בה כיממה בזמן שיהודי לובלין עמדו מסביב ובכו. הגרמנים ימ"ש הביאו תזמורת צבאית, והצלילים העליזים של המוזיקה החיילית החרישו את ייללתם. לאחר המלחמה כששבו היהודים ללובלין, נזדעזעו לראות בה בית ספר לאחיות ללימודי רפואה. שנים רבות לאחר מכן, לפני כחמש עשרה שנה, הוחזר בנין הישיבה לקהילה היהודית שעשתה בו שיפוץ נרחב, וכמובן החזירה את הפסוק לחזית הבנין שניצב כך עד היום.

 

[אחד יחיד]

שבוע שלם כבר עבר על מרן הגאון רבי מאיר שפירא זצוק"ל בעיר בולטימור שבארה"ב. בשבת התקבצו רבים רבים מיהודי העיר לבית המדרש הגדול לשמוע את דרשתו, התלהבו ואף מחאו כפים. אך בכל זאת, לא הרי בולטימור כהרי ניו יורק. קשיחותם של הגבירים המקומיים העכירה רבות במהלך השבוע האחרון את רוחו של הרב דפיוטרקוב, הבונה כעת את מבצר התורה ישיבת חכמי לובלין מתוך מאמצים מרובים, ורק הודות לביטחונו המוצק ולימוד התורה שהתעסק בו בזמן הפנוי, החזיק מעמד.

כעת ישב הרב בחדרו מתעמק בתלמודו, כאשר לפתע מצלצל הפעמון. הרב שהתנער מהגמרא ופתח את הדלת, גילה מאחריה דוור שבידיו מכתב מניו יורק. שב הרב לתלמודו, ורק לאחר שעות רבות פתח את המכתב. השולח – הרב דוד פרנקל רב בית הכנסת דוקלער 'מגן אברהם' בניו יורק – ביקשו, כי היות וימי הפסח מתקרבים והוא אחראי לכשרותה של מאפיית מצות ידועה, יואיל נא הרב בטובו לבקר את המאפיה ולבדוק אם כשרה היא כדת וכדין, ותמורת ההכשר תהיה תרומה לישיבה.

ראה הרב את המכתב והתמלא שמחה גדולה, שכן התרומה החשובה אותה בוודאי יקבל מבעלי המאפיה יכולה לחסוך לו טרחה מרובה והתדפקויות רבות על דלתות גבירים. ברם מששב ועיין במכתב חשכו עיניו. בקריאה החפוזה הראשונה סבר לכתחילה שהרב פרנקל הנו אחראי לכשרותה של מאפייה בה אופים מצות יד שמורה, אך כעת עם הקריאה השניה מבחין הוא שהמדובר הוא במצות מכונה, ובכלל לא שמורה, והרב פרנקל מבקש ממנו הכשר על אותן מצות.

נסערו הרגשות בלבו של הרב. ברי היה לו כעת כי אינו עומד להעניק את ההכשר לבית חרושת זה, הלא אין מנהגו ומנהג אבותיו בפולין לאכול מצות מכונה, והן בבחינת בל יראה ובל ימצא, ואיך יוכל הוא, במעמדו כרבה של פיוטרקוב, שלדבריו נשמעים אלפים, לבוא ולהכשיר מצות מכונה?

תפוס שרעפים טייל הרב אנה ואנה בחדרו, המכתב עדיין בידיו. מחד, אם ייתן את ההכשר המבוקש תינתן תרומה לישיבה ועוד נדבך יתווסף בה בשעה אחת קודם, ובחורי ישראל המצפים בכיליון עיניים לפתיחתה יוכלו להיכנס בשעריה כבר בקרוב. ברם, עדיף לו לוותר על תרומה ואפילו במחיר התשת כוחותיו בסיבובים בבתי הגבירים, ולא ייכשל יהודי אחד בפולין במצות מכונה בגינו. כי אף אם אמנם פוסקים רבים מכשירים מצות אלו, אך הוא, כרב ומורה דרך בפולין שקיבלה על עצמה את האיסור, אסור לו להכשירן. שהרי אמריקה זו, כל דבר קטן כגדול תלוי ב'ביזנס', וגם מהכשרו יעשו ביזנס, יפרסמו את תמונתו בעיתונות הרחבה, ייתנו פומבי ויעשו עסק גדול מהופעתו בבית החרושת של מצות המכונה, לפי הנוסח האמריקאי הידוע… אם בארזים נפלה שלהבת – אם הרב מפיוטרקוב מתיר מצות מכונה, מה יאמרו יהודים תמימים שכל ימיהם הקפידו על מצות יד, הוזילו דמים יקרים שחסכו מפיהם כל השנה אך ורק כדי לזכות לכזית מצה שמורה משעת קצירה אפויה ביד כדרך שאכלו אבותינו בארעא דמצרים? מה יאמרו הם עתה?

הוציא אפוא הרב את עטו מכיסו וחשב להשיב את תשובתו השלילית אל הרב פרנקל. אלא שלפתע חלפה במוחו עובדה שאירעה להגאון רבי יעקב לוברבוים זצוק"ל בעל 'חוות דעת' ורבה של ליסא.

*

שני בעלי דינים התדיינו לפני ה'חוות דעת' בדין תורה סבוך. הנדון היה נוגע לבית מסחר גדול של שני שותפים, שכל אחד דרש מחברו סכום עצום. לילות רבים גזלו כבר הדיונים על כך בבית הרב אב"ד דליסא. והנה יום אחד לפני פתיחת הדיון נכנס אל הרב אחד השותפים והחל מגבב דיבורים על גבי דיבורים, עד שרמז בעקיפין שמוכן הוא לשלם סכום הגון בתנאי שהרב יזכהו בדין…

חכך ה'חוות דעת' בדעתו רגעים מספר כדת מה לעשות עם מחוצף זה. לאחר מכן ענהו בפירוש: אני מוכן לזכותך, אך זאת רק אם תיתן לי בשכרי מאתיים אדומים! לא שיער בעל הדין שכה מהר תיענה בקשתו, אולם עמד על המקח ולא הסכים אלא למחצית הסכום. רק מאה אדומים ביכולתו לתת.

קם הרב מליסא ואמר בפסקנות: "תיתן כדרישתי – תזכה, ולא, יתנהל הדין תורה כדרכו". הלה עמד כהמום. האמנם שמעו אוזניו נכונה? האמנם הצליח להניע את הרב מליסא ליטול שוחד? ברם במהרה עוררו ה'חוות דעת' מתדהמתו, כשהוא דורש לדעת אם כבר החליט. והוא השיב כי יתיישב בדעתו במהרה.

יצוא יצא בעל הדין מביתו של הרב ומיהר לביתו, שם סיפר לאשתו את הפרשה כולה, וזו הרעימה בקולה על טיפשותו: "וכי לא כדאי לך להפסיד מאתיים אדומים תמורת עשרת אלפים כשתצא זכאי?" וכך למחרת חזר בעל הדין לרב מליסא ובידו כל הסכום. "הנה, רבי", הניח את הכסף על השולחן, כשהוא אינו מצפה לתגובתו הסוערת של ה'חוות דעת'.

"מה תחשוב, עוכר ישראל, וכי לשחדני תרצה? בן בליעל!"… והרב המשיך בסערה מתגברת: "רחמנא ליצלן, איך אפשר שיהודי ייתן שוחד?!"… ובעוד בעל הדין עומד רוטט כולו אבוד עשתונות, הורהו רבה של ליסא לעזוב את ביתו במהירות, והלה ברח כל עוד נשמתו בו.

נרגש ונסער לא התאפק בעל הדין וסיפר את כל הסיפור ליריבו-שותפו, כשהוא מבקש ממנו שיברר אצל הרב מה סבר לכתחילה ולבסוף.

השותף אכן נכנס אל הרב וביקש לעמוד על הדברים, והרב מליסא השיבו בנחת: תורתנו הקדושה מצווה 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך'. תמיד עובד אני על אהבת ה' בכל לבי ובכל נפשי, אך 'ובכל מאדך' שפירשוהו חז"ל אפילו הוא נוטל את ממונך, לא יכולתי לקיים עד היום, וכל ימי חתרתי לכך מתי תבוא לידי מצות 'ובכל מאודך' ואקיימנה. והנה אתמול כשבא אלי שותפך נזדמנה מצווה זו לידי. אמרתי לנפשי, אם כבר באה המצווה לידי לא אחמיצנה. זו אפוא הסיבה בשלה ביקשתי ממנו מאתיים אדומים, כדי שאוכל לקיים 'ואהבת את ה' אלקיך ובכל מאודך' מתוך מסירות נפש על סכום גדול.

*

מתוך שנזכר הרב מפיוטרקוב בעובדה זו, ניגש מיד אל הטלפון וחייג את מספרו של שאר בשרו ר' מנדל שפירא מברוקלין. משנשמע קולו של ר' מנדל על הקו, סיפר לו הרב על המכתב מהרב פרנקל בדבר הכשר על בית חרושת למצות, וסיים: "דע לך ר' מנדל, שלא באתי לאמריקה לאישור הכשרים, אך בכל זאת מוכן אני לבוא לניו יורק בשבוע הבא אי"ה לשם כך, אך תנאי קודם למעשה – הודע לרב פרנקל כי על התרומה לישיבה להיות לפחות אלף דולר!" (סכום עתק לפני כשמונים שנה).

ר' מנדל שפירא התקשר מיד עם הרב פרנקל והודיע לו את דבריו של מרן הגאון רבי מאיר שפירא. אלא שהרב פרנקל לא האמין למשמע אוזניו, הכיצד ייתכן לבקש סכום שכזה? ברם לעמוד על המקח לא יכול היה, שכן מרן הגר"מ לא היה זמין למשא ומתן בעניין, ולפיכך פנה תיכף ומיד אל בעלי בית החרושת ושכנעם כי אכן כדאי להשקיע גם סכום אדיר שכזה ובלבד שהכשרו של הגאון המפורסם מפולין יתנוסס על חבילות המצות היוצאות את מפעלם.

אלו נטו להסכים לדבריו ההגיוניים, ועוד קודם שעלה השחר השיב הרב פרנקל לר' מנדל שפירא תשובה חיובית, כשהוא מבקשו להודיע זאת למרן הגאון רבי מאיר שפירא בהקדם האפשרי. ואכן תיכף ומיד התיישב ר' מנדל וערך מכתב בהול בעניין אל מרן הגר"מ.

*

הרב היה מעיין בדף היומי שעה שהפעמון צלצל בחדרו והדוור מסר את המכתב. משקרא את הכתוב בו לא היה גבול לרגשותיו הגואים, ורגליו נשאוהו לריקוד לכבודה של מצווה, מצוות 'ובכל מאודך' המתקיימת בהידור רב עד מסירות נפש של ממש…

(המבשר תורני לך לך תשע"ב)

 

[אחד יחיד]

ימי הודו ותפארתו של רבינו הגר"ש וואזנר זצ"ל בישיבת חכמי לובלין הוקרנו רבות מרבותיו, ובראשם מורו ורבו הגדול הגה"ק רבי מאיר שפירא מלובלין זצוק"ל. לדמותו הנעלית והנדירה היתה השפעה עצומה על עיצוב אישיותו של רבינו, ועל דרכו לימים במשא ההנהגה. גיליונות שלמים ניתן למלא על האהבה העצומה שרחש רבינו לרבו זה, אשר גם הוא כנגדו השיב לו במטבע של אהבה, וחיבבו ביותר בהראותו כלפיו אותות של חיבה מופלגים החל מיומו הראשון בישיבה.

בשיחות קדשו ובשיחותיו עם יחידים, היה רבינו מתרפק לא אחת על דמותו ומתארו בכל דברי שבח ותהילה שהיו שגורים על לשונו. וכה דיבר בקדשו בהעלותו את זכרו: "עדיין הנני רואה בעל השמועה כאילו עומד לנגדי. הרב מלובלין מורינו ורבינו רבי יהודה מאיר בן רבי יעקב שמשון שפירא זצ"ל. בן אחר בן להרה"ק רבי פנחס מקוריץ זי"ע וצדיקי שפיטיווקא, הוא דוגמת ומהות האדם השלם ומעטים היו כמוהו. דמות חסידית נפלאה. כישרונות גאוניים, פקחות עצומה בכל מכמני החיים, תלמיד חכם עצום ובקי נפלא בש"ס בבלי וירושלמי ובכל חלקי התורה, מרביץ תורה ודרשן עצום בחסד עליון"… בהזדמנות אחרת הגדירו רבינו כ"איש האשכולות, אשר כל שיאמרו למעלתו הכל בגדר אמת"… (מתוך הספר: אבי ההוראה)

 

[אחד יחיד]

על החיבה העמוקה שרחש ראש הישיבה לתלמידיו, העיד הרב וואזנר בעת שתיאר פעם את זיכרונותיו מתקופת לימודיו ביח"ל: "אהבתו של רבינו מהר"ם שפירא זצ"ל לתלמידיו היתה אהבה בלי מצרים ממש. אחד מאותות החיבה וההתקשרות עמהם, יש לראות במנהגו לסעוד איתם בצוותא כל יום שני וחמישי את ארוחת הצהרים באולם האוכל של יח"ל. בתוך הסעודה היה לומד עמהם מתוך ספר שערי תשובה לרבינו יונה. כיוצא בזה נהג ביום שבת קודש, לאכול את כל שלוש סעודות היום ביחד עם התלמידים. אין פלא אפוא כי השבנו לו אהבה תחת אהבה, והיו חביבים בעינינו כל תנועה ודיבור שלו, כל שיחת חולין, ואין מן הצורך לומר כל מנהג טוב שהתנהג בו. וכל מעשה, כל עובדה, גם פכים קטנים שלו, היו בעינינו כתורה שלמה בפני עצמה"… (מתוך הספר: אבי ההוראה)

 

[אחד יחיד]

בהזדמנות אחרת תיאר הרב וואזנר את חיבתם העמוקה של התלמידים: "גם אנו תלמידי הישיבה רחשנו לו כבוד בל יתואר, וכאשר ארע ומי מאתנו זכה לשרת את מורנו ורבנו או לשוחח עמו ביחידות, היה זה יום חג עבורו". (מתוך הספר: אבי ההוראה)

 

[אחד יחיד]

אולם מבין כל התלמידים בלט באופן ניכר יחסו של ראש הישיבה לתלמידו האהוב הוא רבינו זצ"ל. הוא עמד ביותר על סגולותיו המיוחדות ואף מינהו תחתיו לענות על השאלות הלכתיות כאשר נעדר מן הישיבה, וכפי שהעיד נאמנה החסיד המופלא רבי בן-ציון אפטער זצ"ל שהיה ממקורבי מהר"ם שפירא. כי בעת שמהר"ם היה נוסע למסעותיו עבור הישיבה, מורה היה לתלמידיו להפנות את השאלות שיתעוררו אצלם לבחור ר' שמואל וואזנער.

על שיחה אחת מיוחדת במינה שהיתה לו עמו, סיפר רבינו במספר הזדמנויות. היה זה במוצאי אחת מן התעניות, ומהר"ם יצא לשוח בשדה בלווית רבינו, בגינה המלבלבת שמאחורי הישיבה. במהלך טיולם עצר לפתע מהר"ם מהילוכו, ובעוד עיניו סוקרות בהתפעלות גוברת את בניין הישיבה הגדול שאורותיו הזוהרים מתוכו מאירים את שבילי הגן וקול התורה האדיר הגועש בהיכלו בוקע מחלונותיו כמנגינה ערבה, פנה לרבינו ואמר: "יודע הנך כי לא זכיתי לבנים. אבל הקב"ה ברחמיו זיכני לשני בנים אחרים בהם קיימתי מצוות 'פרו ורבו'. האחד הוא 'הדף היומי', והשני הוא 'ישיבת חכמי לובלין'. ואז הוסיף בפרץ עז של כיסופים, "הלוואי והייתי יכול להרים את הבניין הגדול ולהעתיקו בשלמותו לארצנו הקדושה".

את שיחה זו פירש רבינו כצוואה סמויה, והיא אשר עמדה לנגד עיניו בבואו להקים מחדש את ישיבת חכמי לובלין בשכונת 'זכרון מאיר' בבני ברק. באחד המכתבים שערך רבינו לטובת הישיבה, כתב עובדה זאת בלשונו הזהב: "עוד מפעמים בליבי ומצלצלים באזניי דברי מורי ומאורי, מרן ר' מאיר שפירא זצ"ל. הוא אמר בפה מלא: 'מי יתן ואוכל להעביר אבני בנין ישיבת חכמי לובלין מלובלין לארץ ישראל, ולהקימה על אדמת קודש'. דבר זה נותן לי כוח ועידוד להיות עומד בראש הנהלתה הרוחנית של יח"ל החדשה באר"י, ומי יתן שאחינו בנ"י דבארץ ישראל יבינו לרוח זה, ונדבת ליבם תקים תפארת יח"ל בארץ ישראל". (מתוך הספר: אבי ההוראה)

 

[אחד יחיד]

הרב וואזנר גם זכה לשמוע ממנו אודות לימוד 'הדף היומי' בשיחה אישית. היה זה כאשר סיפר למהר"ם שפירא שלמד את מסכת שקלים במסגרת לימוד הדף היומי מחוץ לסדרי הישיבה. נענה רבו ואמר לו: "אם למדת את הדף היומי מבלי לחזור עליו לאחר מכן, הרי שלא הפקת את התועלת הרצויה מלימוד זה. רק חזרה על הדף מותירה אותו בידי הלומד"…

בהקשר לכך היה רבינו מציין, כי בקרב התלמידים ביח"ל לא היה נהוג ללמוד את הדף היומי. "בחורי הישיבה עסקו בלימוד התורה בהגיון המוח והלב ובעמקות. גם מי שמצאו נפשם בלימוד הבקיאות, למדו הרבה יותר מדף אחד ליום… בסמוך אלי ישבו תלמידים שסיימו את רוב הש"ס במהלך לימודם ביח"ל", אמר פעם רבינו בשיח קודשו.

 

[אחד יחיד]

חגיגות סיום הש"ס, היו מחזה שכיח ביח"ל. על חגיגה אחת שכזו סיפר הרב וואזנר, כי זוכר הוא כיצד באחת השנים, בהתקרב ז' אדר, הוא יום הולדתו של ראש הישיבה, שאלו הבחורים את מהר"ם איזו מתנה יחפוץ לקבל מהם לציון המאורע. הרהר מהר"ם רגעים אחדים ואמר: 'את כל הש"ס אני רוצה'. לתמיהת הבחורים הסביר בחיוך, כי כוונתו היא שכל הבחורים יחלקו ביניהם את דפי הש"ס, וישננו את התחייבותם במשך אותו יום עד לשקיעת החמה.

"באותו יום, היה מספר רבינו במתק, רעדו אמות הסיפים בהיכל הישיבה. הכל ישבו על מקומותיהם וגרסו בהתמדה את הדפים שקיבלו על עצמם, מתוך מאמץ עילאי להגיש לרבם הנערץ את המתנה לה ייחל. גם מהר"ם עצמו ישב בהיכל הישיבה, ועיניו נצצו מהתרגשות בראותו את ההתמדה המופלאה ששטפה את ההיכל הגדוש. מששקעה החמה והכל כילו את מכסת לימודם, לא היה קץ לשמחה הגדולה שפרצה בליבות כולם ועלתה על גדותיה". על עצמו סיפר רבינו, כי נטל ללמוד את מסכת סוטה מהחל ועד כלה.

רבינו הוסיף וסיפר, כי הבחור יוסף בוים הי"ד, אחד העילויים המופלגים בישיבה שנודע כתלמיד חכם ושקדן עצום, קיבל על עצמו לגרוס את כל מסכת בבא בתרא מהחל ועד כלה, מאה שבעים וששה דפים. כל אותו יום ישב יוס'ל על מקומו ולא הסיר את עיניו מן הגמרא. לפנות ערב, הבחינו הבחורים כי הוא נעדר ממקומו. חבריו שהלכו לחפשו מצאוהו כעבור דקות אחדות כשהוא עומד בחדרו, הגמרא בידו והוא לומד בריכוז עצום. "הניחו לי עתה – ביקש מחבריו – נותרו לי עשרה דפים עד לסוף המסכת, ואני מבקש לסיימם בטרם תשקע החמה"… (מתוך הספר: אבי ההוראה)

 

[אחד יחיד]

בכנסיה הגדולה של אגודת ישראל בט' באלול תרפ"ג, פרש רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל את חזונו הגדול אודות הדף היומי בפני באי הכנסיה: "אם כל בית ישראל בכל אתר ואתר ילמדו באותו יום את אותו דף גמרא, היש לך ביטוי מוחשי יותר לאיחוד העליון בין קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל?!…" אמר רבי מאיר באחד הנאומים המפורסמים ביותר שהיו אבן היסוד הרעיוני שעליו קם רעיון הדף היומי.

"נוסע לו יהודי ותחת בית שחיו מסכת ברכות, נוסע הוא שבועיים מישראל לארצות הברית… לבסוף, כשהוא עומד על אדמת ארצות הברית נכנס הוא לבית המדרש ומוצא יהודים עוסקים באותו דף שבו עמד היום ומצטרף ללומדים בחדווה, ומתפלפל עם הלומדים והם משיבים לו ונמצא שמו הגדול מתאדר מתגדל ומתקדש…" (קונטרס 'ששמת חלקנו')

 

[אחד יחיד]

סיפר הרב וואזנר על אופן קליטתו בישיבתו של המהר"ם שפירא בלובלין, דברים שיש בהם חיזוק גדול בפרט לצעירי הצאן.

וכך סיפר: אני הייתי יליד העיר וויען בירת אוסטריה. פעם בהיותי בחור צעיר הגיע לשם מו"ר רבי מאיר שפירא זצ"ל מלובלין שבפולין לעירנו, ומסר שם שיעור בתורה ויר"ש, שידוע היה בשיעוריו הנוקבים, “דער שיעור האט מיך עלקטעזירט" (השיעור צימרר אותי…).

אחרי השיעור ניגשתי אליו, ואמר אליו בתחנונים שיקח אותי כאשר הוא חוזר ללובלין, כי נפשי חשקה בתורה. הגאון שאל אותי מה למדת בני? ועניתי לו מסכת קידושין! וענה לי: אבל בישיבה ההיא יש עקרונות שונים ועומדים בדרישות להיבחן על מאתיים או מאתיים וחמישים דפי גמרא בע"פ כדי להתקבל, וכי איך תוכל להתקבל כאשר למדת רק מסכת קידושין שהיא פ"ב דפים?!

“איך האב זיך צעוויינט פאר איהם" (השתפכתי בדמעות לפניו), ואמרתי לו: דבר אחד יכול אני לומר, שאני מתכוין ברצינות על הרוחניות שבישיבה ולא על הגשמיות שיש שם, והיו ניכרים דברי אמת".

ההמשך שמעתי מחברים: כשהגיע ללובלין, ונעמד בפני ‘ועד הישיבה' שהיה מורכב מגדולי ישראל, וראו שאינו עומד בדרישות כדי להתקבל לישיבה, לא רצו לקבלו. ואז התיישב על איזה ספסל ללמוד בהתמדה. כשראה זאת אחד מההנהלה שאל אותו על כך, וענה לו שבירר וראה שיש עוד כשעתיים עד ליציאת הרכבת, ובינתיים התיישב ללמוד. אז ענה לו המנהל: אם כך הם פני הדברים אתה יכול כבר הישאר… אכן, הרצון העז וההתמדה הפך אותו עם הזמן להיות פוסק וגדול הדור!!! (מתוך ‘דורות ‘גליון העדה החרדית 246)

 

[אחד יחיד]

במעמד תלמידים סיפר הרב וואזנר שפעם נסע עם בחור ללוותו לביתו שבאוטוואצק, ע"פ פקודתו של המהר"ם שפירא זצ"ל, ואז משך אותו ידידו הר"ר דוד הלחמי לבקר אצל האדמו"ר הפלאי הרה"ק ר' אהר'לע מקאזניץ זי"ע. “הוא הסתכל עלי בעיניים חדות, ופחד נפל עלי.

ושואל אותי: ווי הייסטו? ועניתי: “שמואל", ואז אמר לי “ושמואל בקוראי שמו". כך חזר הדבר ג' פעמים.

והוסיף הרב דוד הלחמי ואמר: גם הוסיף ואמר [-הרה"ק מקאזניץ]: “דו וועסט נאך וואקסן א גדול בישראל" [עוד תגדל להיות גדול בישראל]. (מתוך ‘דורות ‘גליון העדה החרדית 246)