חשוון ז' חשוון - יומא דהילולא של המהר"ם שפירא מלובלין (1 צופה)

[אחד יחיד]

כאשר ביקר פעם המהר"ם שפירא בלובלין. היה אז איזה בחור שרצה ללמוד תורה, אבל אביו היה קצת ירוד ביהדות ולחם נגדו ונגד ראשי הישיבה על החזקתו בישיבה, דרך בתי המשפט. וכשביקר הרה"ק הנ"ל עמדו בשורה הרבה בחורים מהישיבה ליד המקוה, ונתנו ידם לשלום, כשהגיע לבחור הזה והושיט ידו, לחץ ידו ואמר: “אוי וויי, ווער איז דיין טאטע?"… [אוי וויי, מי הוא אביך]. (מתוך ‘דורות ‘גליון העדה החרדית 246)

 

[אחד יחיד]

מעשה שקרה עם הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין, מייסד הדף היומי וראש ישיבת יח"ל שבלובלין.

הגאון זצוק"ל היה חבר ה'סיים' הפולני ולצד היותו אחד מגדולי ישראל שבכל הדורות, ראש ישיבה וגאון מופלא, היה רבי מאיר שפירא מוליך ומביא בתבונה מול צירים ואנשי ממשל שונים במסגרת חברותו בסיים.

דיאלוגים רבים היו לו עם אנשי השפעה ובהיותו נערץ ובעל אישיות כובשת ומאירה, ניצל רבי מאיר שפירא את מעמדו להטיב עם אחינו בני ישראל בכל מיני צורות שהזדמנו לידיו.

אחת מאותן הזדמנויות הייתה, כאשר פגש אותו פעם אחד מחברי הסיים שהיה משכיל גדול ובקי במנהגי היהודים.

הגאון מלובלין שהכירו, ידע שלצד בקיאותו הוא גם נגוע באנטישמיות סמויה ולא פעם היה צריך לעמוד מולו בחכמה לבל יזיק וישפיע לרעה בכלים שעמדו לרשותו.

כלפי חוץ היה אותו חבר סיים איש משכיל ו'הומאני'… הוא לא דיבר סרה באף אומה או מגזר, בכל זאת הוא היה טעון 'שמירה מעולה' לבל יוכל לבצע את זממותיו שנעשו בתחכום ובצורה מיוחדת…

חיבה יתרה הייתה לו לאותו גוי לדון עם רבי מאיר שפירא במנהגי היהודים ובאורחות חייהם במטרה ללמוד עוד ועוד וכביכול להרחיב את השכלתו. כוונתו האמיתית הייתה למצוא פתח לנגח ולקדם חוקים מסויימים שיפגעו ביהודים.

פעם אחת שאל אותו חבר הסיים את ראש הישיבה דלובלין לפני חג הפסח, מדוע נוהגים היהודים לשים על קערת הסדר את הביצה?

"לביצה, בניגוד לשאר סימני הקערה, אין קשר לגאולת מצרים, למרור יש קשר, למצות יש קשר, אפילו לזרוע שהוא כנגד קרבן פסח יש קשר לגאולה שלשמה אתם חוגגים את החג. אבל לביצה אין שום קשר, הרי היא רק לזכר קרבן חגיגה שהתחיל להיות נוהג רק אחרי מתן תורה, א"כ מה המקום להניחה על קערת הסדר"?

רבי מאיר שפירא לא היסס ומצא את ההזדמנות לענות לו אחת ולתמיד תשובה ניצחת.

הביצה מסמלת חלק חשוב ומשמעותי בתהליך גלות וגאולת מצרים. פתח ר' מאיר שפירא בהסבר מלומד.

בניגוד לכל חומר אחר בבריאה, אותו אם תכניס לסיר רותח ותבשל אותו במשך זמן ארוך שהוא יתרכך. הביצה ככל שתבשל אותה יותר, ככל שהיא תעבור יותר ייסורים היא תתקשה ותתחזק.

בפרשת שמות בה מתואר הסבל והייסורים אותם חוו בני ישראל במצרים עם קום עליהם המלך החדש, מתוארים ייסורים. סבל גדול וכל מיני הצקות שונות ומשונות. כל תכליתם הייתה כמאז ועד היום לאמור "הבה נתחכמה לו פן ירבה". הם ניסו להעביד את עם ישראל עוד לפני היותו לעם. הם לא רצו שיקום עם כזה בכלל וניסו כל שיטה אפשרית. אבל בחז"ל הק' במדרש, שרש"י מביא על המקום נאמר שרוח הקודש צווחת למולם ואומרת: "הם אומרים פן ירבה ואני אומר כן ירבה"!!

ביסוד העם היהודי הוא שככל שיותר מנסים להציק לו הקב"ה מחזק אותו יותר ויותר.

ממש כמו ביצה… כמה שתרתיח אותו יותר, כמה שתנסו לבשל ולהציק, הם יתקשו יותר, הם יתחזקו עוד ועוד.

הביצה היא לא רק קשורה לגאולת מצרים, היא ממש הסמל של הגאולה… לכן אנו מניחים אותה על הקערה בליל הסדר הקדוש שלנו. לזכור כל הזמן שככל שיפריעו לנו, וכמה צרות שאויבינו ינסו לעשות לנו בגלות, הם עצמם יחשלו ויגבירו את אמונתנו בבורא יתברך שמצילנו בכל דור ודור מהפרעה התורן…

דברים אלו היו סמל לאותו ציר סיים שינסה לחשוב פעמיים לפני שהוא חורש רע על עם הקודש. (הרב ישראל היימן)

 

[אחד יחיד]

פעם נזדמן הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל לעיר אחת ביום שבו נפטר במקרה אדם חשוב שלא הכירו, והוא נתבקש להספידו. תוך כדי הספד אמר הרב: — למעשה, כיצד יכול אני להספיד את הנפטר ואין אני מכירו? אולם, מקרא הוא בקהלת: ״ושבח אני את המתים שכבר מתו, מן החיים״ יכול אני לשבח את המתים לפי מה שאני שומע עליהם ״מן החיים״. (נצוצי אור המאיר)

 

[אחד יחיד]

לאחר שרבי מאיר שפירא הקים את ישיבתו המפורסמת "ישיבת חכמי לובלין" ,התרים נדיבי עם להוצאות הגדולות של הישיבה, ונותרו עמנו אמרי שפר רבים וחדורי לשון על קמצנים וצרי עין.

פעם נכנם לביתו של עשיר מופלג ובקש ממנו לתרום נדבה של ממש למען הישיבה, אך העשיר שהיה קמצן גדול, תמה ושאל: "לשם מה הקמת ישיבה כה מפוארת? והרי שנינו בפרקי אבות, ׳כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן' ואיך עולים דברים אלו בקנה אחד עם ישיבה כה מפוארת"?

חייך רבי מאיר וענה על־אתר: "נצטוינו בתורה שאין לעשיר לשכב בעבוטו של העני, ומאידך נאמר במשלי 'עבד לוה לאיש מלוה', וכיצד עולים שני הכתובים כאחד?

אלא שהפסוק הךאשוך נאמר על המלוה, שהוא ירחם על העני ויחזיר לו את משכונו, והפסוק השני מדבר על הלוה, שהוא יתרחק מן ההלואות. והוא הדין גם בנדון דידן, את המשנה של ׳פת במלח תאכל׳ – צריך תלמיד הישיבה לדעת, אולם העשירים צריכים לזכור את הפסוק ׳עץ־חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר׳"…

היה עשיר אחר, שאף הוא היה קמצן מופלג, וכשבא אליו רבי מאיר שפירא, נופף אף הוא באותה משנה שבמסכת אבות, שהיתה כנראה כמעט המשנה היחידה שהכיר, ותמה: "הר זוהי דרכה של תורה, ללמד מתוך מחסור ודחק, ומה ראית לבנות ישיבה כה מרווחת ומפוארת"?

הביט בו רבי מאיר, וראה את ביתו המרווח והמפואר של העשיר, ופסק לו את פסוקו "שכחת, כנראה, את מה שנאמר במשנה לאחר זאת, ׳אם אתה עושה כן"…

(מדות טיש)

 

[אחד יחיד]

מעשה מעניין שספר רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א, על התהוותו של הרעיון האדיר של ה'דף היומי'.

בשכונת "מרכז בעלי מלאכה" גר הרבי משוץ. פעם ספר, שכשהיה רבי מאיר שפירא ילד קטן הוא התגורר בעירה שוץ, ולמד אצל סבו, רבי שלום מושקוביץ זצ"ל, שזכה ברבות הימים לכינוי "זקן אדמו"רי לונדון".

הוא קבל אותו לתלמיד, לאחר שפגש באחד הימים את אביו של רבי מאיר, ושאלו מה הוא עושה עם ילדו.

"אני באמת לא יודע" – אמר האב – "המלמדים בעיירה לא יכולים ללמד אותו. הוא עילוי מופלג. גם לשלוח לישיבה זה לא ממש בא בחשבון. אני באמת לא יודע מה לעשות". הציע לו רבי שלום לצרף את בנו לילדים הלומדים אצלו. הם מעט יותר גדולים ולומדים ברמה גבוהה, גם אם לא יבין את הכל, הוא יוכל להבין באופן חלקי. כך נכנס רבי מאיר שפירא לכתת הלימוד של הרבי משוץ.

בתו של הרבי היתה אז כבת שמונה או תשע, ותפקידה היה להביא לילדים את האוכל. רבי מאיר שפירא, הקטן שבחבורה, היה נוהג לומר לה: "בעזרת ה', רק אגדל ואדליק את כל הגולה למדורת אש גדולה – הדף היומי. כל פעם שיהודים יפגשו – מאירופה, מאמריקה, מספרד – יהיה להם נושא משתף. כל לילה כל היהודים בכל העולם יפגשו עם אותו דף גמרא! איזה יפי!"

היא היתה לועגת לחלומותיו: "מאיר, חבל שהכישרונות הגדולים שלך יאבדו על חלומות… מה שאף אחד עדיין לא עשה, אתה בגיל שמונה או תשע חולם לעשות?! תפסיק לחלום ותפסיק לדבר שטויות. שב תלמד!". והיו הדברים חוזרים על עצמם מדי יום. הוא חולם ומדמיין – והיא לועגת ומנסה למתן.

שנים ארוכות חלפו. בתו של הרבי בגרה ונשאה לאדמו"ר, וגם רבי מאיר גדל ו – הגשים את דמיונותיו…

באחת מנסיעותיו הרבות, ארע לרבי מאיר שהתעכב בתחנת רכבת כלשהי, הסמוכה למקום מגוריה של בת הרב. היא שלחה את בעלה לומר לו שהיא מברכת אותו. שמע רבי מאיר ושאל האם היא נמצאת בקרבת מקום? משנענה בחיוב שאל אם אפשר לקרוא לה לבוא.

אלפי אנשים צבאו על קרון הרכבת, אך כשבאה בת הרבי עם בעלה זזו כולם ביראת כבוד, ופנו להם את הדרך. רבי מאיר, שהיה נוהג במנהגי קדושה מיוחדים, לא נשא את עיניו, רק שפתיו היו נעות כשאמר לה: "את זוכרת את החלומות שהיו לי על הדף היומי ואת הלעג שלעגת לי? תדעי שאיני מקפיד על זה ולא לשם כך קראתי לך לכאן. קראתי לך לעניין אחר – כיום את מגדלת דורות ומחנכת אותם, רצוני לבקש ממך – לעולם אל תלעגי לחלום של ילד יהודי!!! כשילד יהודי חולם – הוא חולם ביחד עם הקב"ה. תני לו לחלום. תני לו להגיע. אל תקטלי דברים גדולים באבם. תארי לעצמך מה היה קורה לו הייתי נשבר מלעגך, ככל ילד שנשבר מלעג, המשערת את איזו טובה היית מונעת מכלל ישראל?! ראי מה יצא מכך שלא שמעתי לך, איזה אור! איזה אושר יש לכלל ישראל!"

הוסיף רבי חזקיהו משקובסקי ואמר: את המעשה הזה ספרתי פעם בדרשה. אחד השומעים התקשה להאמין והחליט לגשת לרבי משה הלברשטאם, חבר הבד"ץ בירושלים, שגם הוא נכדו של הרבי משוץ. ביחד אתו תכנן לצחק על המעשה שמספרים על סבא שלו. הוא נגש לרבי משה ושאל אותו: "מה דעתך על הספור שמספרים בבני ברק על סבא שלך?". רבי משה התחייך ואמר: "היודע אתה מדוע אני מחייך? משום שאותה בת שעליה נסוב הספור, אינה אחרת מאשר אמא שלי!" (דרשו)

 

[אחד יחיד]

בהיות הגאון רבי מאיר שפירא – מהר"ם מלובלין זיע"א ילד קטן, שכרה אמו עבורו, את המלמד הכי משובח שמצאה. אמנם באמתחתה לא היו כלל מעות להעניק למלמד מובחר זה כדי שילמד את בנה תורה, אולם היא לא היתה מוכנה לוותר על לימוד התורה של ילדה – מאירק'ה הקטן.

הלכה צדקת זו ומכרה את כל תכשיטה. בכסף שקיבלה תמורת הזהב, שכרה מלמד דרדקי שילמד את בנה בכל בוקר. היתה אמו של מאירק'ה, יושבת בצד ומאזינה לקולו הצלול של מאירק'ה הלומד את הגמרא בנעימה עריבה עם המלמד.

באחד הימים. אתא בוקר, הגיעה שעת הלימוד והמלמד לא נראה באופק. ישבה האמא ובכתה. מחכה ובוכה. בוכה ומחכה. תמה הילד ושאל את אמו: "אמא, מדוע את בוכה? כי המלמד לא יגיע היום? אז אלמד יום אחד פחות עם המלמד…"

"לא בני", אמרה האם ומחתה עוד דמעה מתגלגלת. "כל יום שעובר אינו חוזר! חבל על כל רגע שאינו מנוצל ללימוד", ושוב דמעות ללא הפוגה.

הדמעות הללו מעולם לא יבשו. הן הוסיפו לנטוף בכל יום מחדש וחלחלו לליבו הזך של מאירק'ה. הן חדרו למעמקי הנפש ונותרו שם לעד. דמעות המספרות את סיפורה של האם המקריבה את כל אשר לה, למען לימוד התורה של בנה יחידה. מעולם לא רכשה דבר מה לעצמה, כי אם למאירק'ה שלה. דמעות אלו שהורידה הן המספרות את חשיבותו של כל רגע המוקדש ללימוד התורה.

הלך וגדל הילד והפך למהר"ם שפירא! הגאון המפורסם רבי מאיר שפירא מלובלין זיע"א, מייסד וראש ישיבת "חכמי לובלין" הנודעת לתפארה. והוגה הרעיון העולמי – ה"דף היומי".

בכל מקום יושבים יהודים, אחים. בארץ ישראל ובגולה ולומדים מדי יום את אותו דף הגמרא. הלבבות היהודיים מקרבים, מתאחדים, ומדי שבע וחצי שנים חוגג כל העולם היהודי את סיום הש"ס של הדף היומי.

שנים חלפו מאז אותו יום של דמעות, ואמו של המהר"ם מלובלין נסתלקה לעולם שכולו טוב. ויהי יום והיא נגלית בחלום לחברתה. דמותה אפופה וכתר עטור יהלומים על ראשה.

"היודעת את?" לחשה הנפטרת בחלום, "בכל יום ויום שהעולם היהודי לומד עוד דף גמרא, מצמידים בשמים יהלום נוסף לכתרי. וכל זאת בזכותו של בני רבי מאיר, ובזכות הדמעות שהגרתי ותכשיטי שמכרתי כדי שמאירק'ה שלי יוכל ללמוד תורה". (שלישי באשמורת)

 

[אחד יחיד]

בעת סיום מסכת יבמות בוורשא הגאון רבי מאיר שפירא מחולל ומייסד הדף היומי זצ"ל:

בשלהי מסכת יבמות מספרת הגמרא, שרבן גמליאל ראה ספינה מיטרפת בים ועל סיפונה רבי עקיבא, והיה רבן גמליאל מצטער על אבדנו. להפתעתו, ביבשה הופיע לפניו רבי עקיבא ודן עמו בענייני הלכה. ”אמרתי לו: בני! מי העלך? אמר לי דף של ספינה נזדמן לי וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי".

תקופה זו של רבן גמליאל ורבי עקיבא, ביאר רבי מאיר שפירא בדרך הדרוש, היתה אחת התקופות הקשות בחיי העם. היהדות איבדה את עצמאותה המדינית ומרכזה הרוחני. נגזרו עליה גזירות שלא יכולה היתה לעמוד בהן. גדולי האומה טכסו עצה, היאך להציל את האומה מאובדן רוחני.

מה עשה רבי עקיבא? הוא הקהיל קהילות לומדי תורה ברבים, עד שהעמיד עשרים וארבעה אלף תלמידים. ”בני מי העלך?!" שאלו רבן גמליאל. מהו הסוד באמצעותו הצלחת להעלות את הרמה הרוחנית של האומה? ”דף של ספינה נזדמן לי" – דף גמרא, היה להצלת העם…

(מאורות הדף היומי)

 

[אחד יחיד]

מעשה אצל הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין מקים ישיבת חכמי לובלין, שהיה הולך ומתרים לישיבתו הקדושה.

יום אחד הוא הגיע לאחד העשירים, והעשיר שאל למה הרב צריך כל כך הרבה כסף. הרב פרס לפניו את תוכניותיו של הישיבה, כיתות, מפלסים, חדר אוכל וכו'…

העשיר חיפש תירוץ על מנת לא לתרום ואמר לו , אבל כתוב: "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן, אשרייך וטוב לך. אשרייך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא".

רבנו איך אתה סותר משנה?

ענה לו הרב: בוא אני אספר לך מעשה: הבעל התניא הזדמן לעיר אחת. ובאותו שבוע היה ליל הסדר והוא נשאר ללון שם. ובליל הסדר יש מחלוקת בשולחן ערוך, אם אומרים את ההלל בבית הכנסת או לא.

דעת השולחן ערוך שאומרים, ודעת הרמ"א שלא אומרים.

בעל התניא סבר כמו השולחן ערוך, אך בבית כנסת שהתפלל נהגו כמנהגי אשכנז, לכן הוא המתין שכולם ילכו מבית הכנסת ואז הוא חזר על התפילה, ואמר את ההלל בבית הכנסת.

עבר שם "עם הארץ" ושמע את בעל התניא אומר את ההלל. הוא רץ מיד לרב העיר, ואמר לו שיש פה מישהו שמשנה את ההנהגות, חולק עליך וכו'.

הרב זימן את בעל התניא אליו -הוא כמובן לא ידע שזה בעל התניא- ואמר לו שמעתי שאתה חולק על ה"מרא דאתרא" במקום הזה.

אומר לו בעל התניא: חס ושלום.

שואל אותו הרב: אני יודע שאמרת את ההלל, אז איך אתה חולק על המקום?

ענה לו בעל התניא בענווה: ומה אני יעשה שהשולחן ערוך פוסק לומר?

רב העיר נתן מכה על השולחן: אבל הרמ"א כותב במפורש: אבל אנו, אין אנו נוהגים כן !!

אמר בעל התניא: מי אמר שהרמ"א אמר שאנו לא נוהגים כן, תוך כדי על השולחן? אולי הרמ"א אמר שהספרדים נוהגים להגיד את ההלל, ואנו -בצער- לא נוהגים כן?

אמר המהר"ם שפירא מלובלין לאותו עשיר קמצן, אני מבין שמאוד כואב לך על המשנה שציטטת לי מקודם. ולכאורה אני הולך עכשיו לעקור את המשנה, לסתור את התורה.

אבל אולי התנא באבות אמר: חבל, חבל… כך היא דרכה של תורה? למה זה צריך להיות ככה? פת במלח? מים במשורה? ככה ראוי לבן ישיבה? מי אמר שהוא אמר את זה עם מכה על השולחן?

(גליון נחלת שדה)

 

[אחד יחיד]

בגיל 23 החל לכהן כרב בעיר גלינא [הליניאני] (אוקראינה) שהייתה מרכז לתנועת ההשכלה. פעל לחיזוק ענייני הדת, דאג לתיקון מקווה הטבילה וחוטי העירוב, השפיע על בעלי המלאכה היהודים להימנע מחילול השבת, ייסד בביתו ישיבה לבחורים מובחרים שמגמתם להיות מורי הוראה בישראל. בשנת ה'תר"ף דחה את הבקשה לכהן כרב הקהילה בוורשה (פולין) ובשנת ה'תרפ"א ייסד בנין מפואר לתלמוד תורה במרכז העיר בו ניתנה לתלמידים האפשרות ללמוד מקצוע שישמש לפרנסתם בעתיד בנוסף ללימודי הקודש.

 

[אחד יחיד]

בשנת ה'תרפ"א נבחר לרבה של סאנוק (גליציה כיום פולין). פעל להסדרת הכשרות והשחיטה ולתיקון המקוואות והעירוב, ייסד את תלמוד התורה "בני תורה" עבור כ-250 ילדים, העביר את הישיבה מגלינא והוציא לאור את הקובץ התורני "אשכול" שכלל רעיונות וחידושים שהעלו תלמידי הישיבה.

 

[אחד יחיד]

בשנת ה'תרפ"ג נבחר כנציג של "אגודת ישראל" בפרלמנט הפולני עד לשנת ה'תרפ"ח. בנוסף כיהן גם כנשיא "אגודת ישראל" בפולין ומזכיר כבוד של "מועצת גדולי התורה". מונה יחד עם ר' אהרן לווין ור' זלמן סורוצקין כחבר בוועדה במשרד הדתות הפולני שאישרה את מינויי הרבנים ברחבי פולין.

 

[אחד יחיד]

בל"ג בעומר ה'תרפ"ד הניח את אבן הפינה ל"ישיבת חכמי לובלין" [יח"ל] עבור בחורים מגיל 15 עד זמן נישואיהם. קבע מסלולי לימוד לקבלת תואר – בחורים שלמדו 'יורה דעה' קיבלו תעודת "יורה יורה" וכדומה ובחורים שהשלימו את כל המסלול קיבלו תואר "צורבא מדרבנן". במשך כ-7 שנים נדד למרחקים על מנת לאסוף כספים להקמת הישיבה וספג ביזיונות עד שהתבטא כי הוא בבחינת 'אומן הנושא את היונק'.

בשנת ה'תרפ"ה מונה לרב הקהילה בעיר פיוטרקוב (פולין).

 

[אחד יחיד]

לאחר עריכת טקס חנוכת הישיבה בכ"ח סיוון ה'תר"ץ בהשתתפות כ-20,000 יהודים מכל רחבי פולין ומחוצה לה עבר להתגורר בעיר לובלין ומונה לרב הקהילה. חינך את תלמידיו לסדר, ביטחון עצמי ורכישת ידיעות נרחבות בתלמוד ובהלכה. נהג לאכול את ארוחת הצהריים יחד עם בחורי הישיבה ולערוך 'טיש' במהלכו שרו בניגון שהלחין 'זה השולחן שלפני השם שולחנו של אדם מכפר' כמו כן הלחין ניגון לפסוקים בספר תהלים פרק צ"ד "אם-אמרתי מטה רגלי, חסדך ה' יסעדני; ברוב שרעפי בקרבי, תנחומיך ישעשעו נפשי". את מכתביו נהג לחתום במילים: 'החותם בלב מלא געגועים לאהבת תורתנו הקדושה'.

במהלך סיום הש"ס במחזור הראשון של הדף היומי שנערך בט"ו שבט ה'תרצ"א בבית "צעירי אגודת ישראל" בווינה (אוסטריה) שיבח את יראתם הקודמת לחכמתם של ההולכים בדרך הבעש"ט.

 

[אחד יחיד]

לא היו לו ילדים והיה רגיל להתבטא שהדף היומי ו"ישיבת חכמי לובלין" הם שני ילדיו.

בכל הזדמנות הבליט את חיבתו ושאיפתו לעלות לארץ ישראל.

 

[אחד יחיד]

כאשר בשנת ה'תרצ"ג הוצע לו לכהן כרב העיר לודז' (פולין) בה התגוררו חסידי גור ואלכסנדר שהתחייבו לכסות את חובות הישיבה, הסכים בתנאי שתקופת כהונתו כרב תהיה למשך 3 שנים בלבד ולאחר מכן ישוב לכהן כראש ישיבה בלבד, אולם בחודש אלול ה'תרצ"ג הסתובב בישיבה ואמר פסוקים מ'הזוהר' שאומרים ביום הכפורים לפני כל נדרי: 'אית מאן דפרע בממונו ואית מאן דפרע בגופו'.

כחודש לאחר מכן, ביום שני ג' חשון ה'תרצ"ד ערך את סעודת ההילולא לרוז'ינר, בשעות הערב לא חש בטוב ונשאר יומיים במיטתו, ביום חמישי נודע שחלה באנגינה ואיבד את יכולת הדיבור, כתב על פתק 'להתפלל על חולים שיתרפאו ועל בריאים שלא יחלו' בקברו של ה"חוזה מלובלין" וכן כתב מברק לאדמו"ר רבי ישראל פרידמן מצ'ורטקוב. לאחר שמצבו החמיר בליל שישי השיב את נשמתו ליוצרה וביום ראשון נערכה הלווייתו בלובלין.

 

[אחד יחיד]

בעל מלון שאצלו התאכסן הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין בשהותו בארה״ב פנה אליו והשיח דאגתו:— באו אליו שלשה אנשים, הפקידו אצלו פקדון יקר והדגישו כי לא יחזיר את הפקדון אלא במעמד שלשתם. למחרת חזר ובא אחד מהשלשה וביקש את הפקדון. הוא לא היה בביתו ואשתו שלא ידעה מתנאם החזירה את הפקדון. הוא מבין כי הם הערימו עליו בכוונה בדי להפילו בפח. עתה באו לתבוע ממנו את הפקדון והפעם הופיעו השניים הנותרים. מה עליו לעשות עתה?

"אמור להם — יעץ לו הרב — שמכיון שהתנו עמך להחזיר את הפקדון רק בנוכחות השלשה לא תחזיר את הפקדון אלא במעמד שלשתם״.

(נצוצי אור המאיר עמ' רכז)

 

[אחד יחיד]

אחד האירועים המסוקרים ביותר שקרו ונרשמו לדורות הוא ‘משפט בייליס'.

אינספור כתבות וספרים, לוגין של דיו ומליוני דפים נכתבו על המשפט שהיה למרכזי מאד בזכות הפיכתו לסמל של יהדות מול עולם של שנאה…

האירוע התחיל במותו של נער נוצרי במערה בסביבות העיר קייב. כפי שהתברר לאחר מכן הוא הומת בסכסוך בין משפחות באזור. רק שלכמה אנשים בשלטון הרקוב של ניקולאי השני, ששלט אז ללא מיצרים ברוסיה, היה חשוב מאד להפליל את היהודים בעלילת דם טיפוסית ופרימיטיבית.

העם הכפרי הנבער ברוסיה של אותם ימים האמין לכל מה שסיפרו לו. אם אמרו שניקולאי מביא הצלחה ושגשוג למדינה אז כנראה זה אכן כך… ואם סיפרו להם שהיהודים צריכים דם למצות לחג הפסח אז גם זה הגיוני…

היה נוח לשלטון להאשים את בייליס

מנדל בייליס היה יהודי שהתגורר לבדו בין הגויים. בהיות שהיהודים לא הורשו לגור בכל מקום ורק לבעלי רישיון מיוחד שבייליס החזיק כמוהו הייתה האפשרות לגור בסביבות הערים הגדולות, היה נוח לשלטון להאשים את בייליס ולהעמידו לדין.

במשך כל 34 חודשי המשפט הייתה נתונה היהדות והיהודים מצד אחד למשיסה ולפרעות ומצד שני לסיקור נרחב. העדים שבאו להעיד על המקרה עצמו הפכו למשניים לעומת השאלה הערכית, שעסקה ביהדות, בתורה הק' ובגישתה לשלל תחומים בחיי היום יום.

על המלאכה הזו ניצח הגאון רבי יעקב מזא"ה – רבה הראשי של מוסקבה שהוסמך מטעם מדינת רוסיה לעסוק בנושא התורני ולהיות עד ראשי שמביא את דבר התורה והשקפתה בנושא עלילת הדם בפרט וגישת היהדות בכלל.

הוא עמד מול התקפות חזקות בגבורה. שאלות משאלות שונות שניסו להביך אותו ואת השקפת עולמו נשאלו ע"י חבר השופטים וצד הקטגוריה במשפט, בכולם עמד הרב מאז"ה בגבורה.

המפורסמת שבהם עסקה ביחסה של התורה הקדושה להבדל בין היהודים בני אברהם יצחק ויעקב לאומות העולם. אחד מעורכי הדין של הקטגוריה, יהודי ששנה ופירש, הציג את מאמר חז"ל ‘אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם' כראייה לזלזול של היהדות בכל מי שלא בן ברית. הם ניסו דרך זה להוכיח שאין ליהודים ערך לחיי בני דתות אחרות, ובכך להוכיח שעלילת הדם נכונה.

את התשובה לכך והיחס הנכון למאמר חז"ל הזה קיבל הרב מאז"ה מהגאון רבי מאיר שפירא מלובלין, ראש ומייסד ישיבת חכמי לובלין ומייסד הדף היומי במכתב. הוא הציג את התשובה לפני השופטים ועדותו זו עוררה הדים רחבים בכל העולם כולו.

אין מילה כזו אדמים…

המילה ‘אדם' היא אחת המילים בלשון הקודש שאינה יכולה להטות את עצמה לרבים. אין מילה כזו אדמים… לעומת המילים ‘איש' או ‘גבר' שניתן להטות אותם ל'אנשים' או ‘גברים'. הסיבה שעם ישראל נקראים אדם היא כיון שכל עם ישראל הם חטיבה אחת ושורש נשמה אחת המחולקים בגופים שונים. מהותם היא אחת והם משלימים אחד את השני.

הדוגמא הטובה ביותר היא המשפט הזה עצמו בו עומד יהודי יחיד מכל רחבי רוסיה הענקית וכל העולם היהודי מתגייס לטובתו מה שלא יכול לקרות אצל אומות העולם. וזהו הפירוש האמיתי לאתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם ולא חלילה כמשמעות מה שניסו הקטגורים להציג כביכול התורה אינה מחשיבה את אומות העולם לאנשים. (הרב ישראל היימן)

 

[אחד יחיד]

בשהות הגאון רבי מאיר שפירא באמריקה, עשה שם גם הגאון רבי מאיר־דן פלוצקי זצ״ל מאוסטרובה, בעל ״כלי חמדה״, בעניני ה״מתיבתא״ בוורשה.

פעם הזדמנו שניהם, ר' מאיר שפירא ור׳ מאיר־דן, לפני קהל גדול בניו־יורק ונשאו דבריהם לעוררם שיסייעו בממונם לישיבותיהם. פתח ר׳ מאיר־דן בדברי תורה מפולפלים כדרכו. עלה אחריו ר' מאיר שפירא ובפיו סיפור פשוט:— אספר לכם, רבותי, מה שאירע לי בהיותי סמוך על שולחן חותני ר׳ יעקב ברייטמן בטרנופול. חותני סייר אתי בחוותיו המרובות עד שהגענו לקצה העיר. כאן הראה לי על יהודי אחד:

הנה זהו פקיד שלי, הממונה על גביית המכס. הסתכלתי במלאכתו והבחנתי שהוא חרש. כל מי שעובר שם בעגלה ושואל אותו משהו, עונה לו הלה: עגלה ושני סוסים חייבת לשלם כך וכך מכס, עגלה וסוס אחד חייבת כך וכך וכו' .כאשר חוזר בעל העגלה ושואל את שאלתו הראשונה שלא מענין המכס, מתרגז הממונה ומגביר את קולו בכעס: עגלה ושני סוסים חייבת כך וכך, עגלה וסוס אחד — כך וכך וכו'. שאלני חותני:— נו, איך מוצא הוא חן בעיניך ?

אמרתי לו:— איני מבין מה הניעך למנות חרש על המכס, וכי מה איכפת לך אם יענה גם לשאלות אחרות ?

לא השיבני חותני מלה, אלא נטלני בידיו והוליכני במרכבתו לגבול השני של העיר, ושוב הראה לי על יהודי:

הנה זהו פקידי הממונה פה על גביית המכס. הסתכלתי גם כאן במלאכת היהודי, והבחנתי שאינו חרש.

כל העובר בעגלה ושואלו כל מיני שאלות עונה הוא בנחת, אלא ,שבינתיים נוצר תור ארוך של עגלות הממתינות לסוך השיחה ולגמר תשלום המכס, וממילא מתרשלת מלאכתו של הממונה וגם נגרם היזק לבעלי־־העגלה שמחמת כך מאחרים לבוא לשוק־העיר למכור סחורתם.

שוב פנה אלי חותני ושאל:— נו, העודך מתפלא על שמניתי חרש כגובה־המכס?

סיים הרב את סיפורו:— דעו לכם רבותי! גם שנינו כאן, הגאון מאוסטרובה ואני, הננו כאותם שני ממונים. הוא, ר׳ מאיר־דן, דומה לאותו שלא היה חרש, מבקש לפתוח לבותיכם בדברי תורה וחכמה; ואילו אני, כאותו חרש — איני רוצה לשמוע כלום, כי הזמן קצר לי והמלאכה מרובה, אלא אחזור ואומר: עגלה ושני סוסים חייבת כך וכך, עגלה וסוס אחד חייבת כך וכך וכו'…

ולענינינו: מי שיש לו מאות דולרים יתן נא לישיבתינו כפי יכולתו, ומי שיש לו עשרות — יתן לפי יכולתו… אבל אנא לא להשהותנו בעבודת הקודש…

(רבי מאיר שפירא)

 

[אחד יחיד]

באחד ממסעיו של רבי מאיר שפירא מלובלין בין קהילות ישראל, לשם גיוס משאבים לישיבתו הנודעת ישיבת חכמי לובלין, עמד ונאם באזני קהל נאספים גדול, ותאר בפניהם בפרוטרוט את ההוצאות המרובות שהשתרגו על צווארו כתוצאה מניהול הישיבה, וציין כי תלמידי הישיבה סובלים מרעב ודוחק כתוצאה מחוסר תמיכה קבועה להוצאות הישיבה.

קם אחד מעשירי המקום, איש גאותן וגבה לב, והתריס: אם המצב כה דחוק בישיבה, לשם מה בניתם בניינים כה מפארים? אולי עליכם למכור את הבניינים הגדולים, ובכסף שיתקבל בעדם תוכלו לכלכל את התלמידים מדי חדש בחדשו! ?

לשמע הטענה המחוצפת, התעורר רעש במקום, אולם רבי מאיר שפירא לא אבד את עשתונותיו, ועל אתר מצא תשובה מבריקה וגאונית, כשהוא פונה אל העשיר: בודאי זכור לך שבשעה שאמר הקב"ה למשה להקים את המשכן, לא פנה בלשון צווי, ולמרות זאת התנדב כל העם והביא תרומות רבות לבנית המשכן, עד שהיה כבר די והותר, אולם כשהיו זקוקים לשמן זית למאור, כאן אמר הקב"ה למשה בלשון 'ואתה תצוה'.

מדוע היה צריך לצוות על כך? מפני שכך טבעו של עולם. כאשר עורכים מגבית לבנית בנין גדול, או לשם כל ענין חשוב שבצדקה, נמצאים לכך תורמים שמוכנים להשתתף במצוה הגדולה הזו שתקרא על- שמם, אולם כאשר זקוקים לשמן למאור, למזון ומחיה קבועה, לזה צריך צווי מיוחד . כאן עצר רבי מאיר לרגע, ולאחר מכן הרים את קולו והרעים: "ובכן, מצווה אני בשם התורה הקדושה, לתרום שמן זית, ובזה תוכלו להעלות נר תמיד בישיבתנו. הדברים הקולעים עשו פירות, וצבור הנאספים השתתף בעין יפה במגבית שנערכה במקום, והפכו לשותפים נכבדים בהוצאות הישיבה.

(גליון ליקוטים וסיפורים נפלאים)

 

[אחד יחיד]

מסופר משמו של הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל רבה של לובלין, שבמענה לתלמידיו שרצו להתענות בימי השובבי"ם היה משתמש במשל הידוע באחד שהלך ממקום למקום לקבץ מעות לצדקה, וכשהגיע למקומם של העניים, אמרו לו: אלינו אתה בא? לך אל העשירים!

הוא הדין גם לענין התענית. הקיבה היא איבר עני שזקוקה כל היום שיתנו לה אוכל ומשקה. לעומת זאת שאר האיברים, כגון העינים, הפה, האוזניים והמחשבה, הם איברים עשירים. כשהם רוצים, הם רואים, שומעים, וכן בשאר האיברים.

והנה, כאשר האדם חטא ורוצה לשוב, מה הוא עושה ראשונה? תענית! והרי הוא מענה את האבר העני! אומרת לו הקיבה העניה: מה אתה רוצה ממני? לך ותענה את האיברים העשירים! שמור על העיניים שלא יראו ברע, את פיך מדבר מרמה ולשון הרע, וכן תעשה לשאר איבריך…

(כוכבי אור שמות תשס"ה משמו של הגרב"ש שניאורסון, הובא בקובץ 'באוצר חיים' תשע"ה)