תמוז ז' תמוז - יומא דהילולא של הלב שמחה מגור (1 צופה)

[אחד יחיד]

מסופר על הרה"ק ה'לב שמחה' מגור זיע"א שהתגורר בארץ הקודש כבר לפני מלחמת העולם השניה. פעם הופיע בבית הדין של העדה החרדית בירושלים ובפיו שאלה: היות שחלם בלילה שאחיו רבי יצחק נפטר האם עליו לחשוש מכך ולנהוג באבלות כלשהי. בבית הדין השיבו לו, שחלומות שווא ידברו, ולא עושים הנהגות של הלכה בפועל בגלל חלום. כששב ה'לב שמחה' לביתו שאל אותו תלמידו: מדוע חששתם לחלום, הלוא חלומות שווא ידברו. השיב לו הלב שמחה: כאשר שומרים את המחשבות החלומות הם לא שווא ידברו. ואכן למחרת הגיע מברק שאחיו רבי יצחק נפטר באותו לילה של החלום.

(ספיר ויהלום פר' כי תבוא תש"פ - להגה"ח ר' מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)

 

[אחד יחיד]

סיפר הרב ליפסקר, שליח חב"ד בערד:

"האדמו"ר מגור הגיע לערד פעמים רבות עוד בטרם נהיה לאדמו"ר, לצרכי רפואה. בתקופה הראשונה היינו למעשה החרדים היחידים בערד. הוא החל להגיע לנפוש כאן עוד שנים רבות לפני שנהיה לרבי.

"בשנת תשל"ז הוא החל למלא את מקומו של אחיו ה'בית ישראל', אך המשיך להגיע לכאן לנפוש חמש-שש פעמים בשנה. הוא אהב את העיר והחזיק ממנה מאוד. הוא טען שמבחינה רוחנית ערד יש לה חשיבות, וכי זה מקום בו הסתובבו האבות. הוא הביא לכך ראיות מהתנ"ך וממקומות שונים, כמו מהתרגום ירושלמי, שמלך גרר זה מלכא דערד וכו'.

"בשנת תש"מ הקים את קריית גור בעיר, ועודד מאוד את האברכים לגור כאן, באומרו כי בעיר זו יש סגולה ללדת ילדים...

"בינו לביני היתה מערכת יחסים אישית וקרובה, עוד הרבה לפני שקמה הקריה החסידית בעיר. הוא היה מתפלל אז בבית הכנסת 'פאר ישראל' ו'ירמק', ובכל ליל שבת הקפיד שאשא דברי תורה בפני ציבור, כשהוא עצמו היה מקשיב בתשומת לב. במשך השנים שהיה בעיר, הוא ערך במקום רק פעמיים או שלוש טיש [=שולחן] לחסידיו, וגם אז הורה לי לדבר דברי תורה בטרם הוא עצמו התחיל באמירת תורה. הוא פשוט לא הסכים להתחיל לדבר עד שאני אומר כמה מילים...

"מובן שדיווחתי על כך לרבי, ופעם אחת גם קיבלתי פתק מהרבי 'האם ממשיך הקשר אתו?', ובפעם אחרת הרבי שאל אותי ביחידות 'מה נשמע אצל האדמו"ר מגור?'. כשעברתי בחלוקת הדולרים פעם, שאל אותי הרבי: 'האם ראית לאחרונה את האדמו"ר מגור? מה שלומו?'

"האדמו"ר מגור היה עד לקשיים העצומים שהערימו עליי בשנים הראשונות, ועם זאת הוא ראה את הפעילות הגדולה שעשיתי כבר בראשית דרכי בעיר.

"באחד החודשים הראשונים שלי בעיר נפגשנו, ואז אמר לי: 'הם פשוט רוצים להעיף אותך מכאן', ואז שאל אותי: 'מי שלח אותך לכאן?'. אמרתי שהרבי מליובאוויטש, והוא השיב לי על אתר: 'אם הליובאוויטשער רבי שלח אותך לכאן, לא יעזור להם שום דבר. אתה תישאר כאן'.

"עד כדי כך, שבתקופה מסוימת הוא גם עזר לי בקבלת כסף עבור שיעורים ובתמיכה, מאחר שבאותה תקופה פשוט לא היה לי ממה לחיות. הוא נתן לי גיבוי חזק ונדיר מסוגו, בכל התקופות הקשות ביותר שהיו לי בעיר.

"פעם הגיע לכאן רב ליטאי ואמר לי שהעירוב בעיר פסול. עשיתי אתו סיבוב מסביב לעירוב, והוא הצביע לי על מה שנראה לו כלא טוב. יחד עמנו היה גם הרב אברהם רובין מרחובות, ולאחר בדיקה נוספת אמרתי שלדעתי העירוב כשר. כדי להכריע בעניין, נסענו יחד לרב וואזנר והוא שמע אותי ואותו, ופסק שהעירוב כשר.

"בהזדמנות קרובה סיפרתי לאדמו"ר מגור את המעשה הזה, והוא שאל אותי: 'אבער וואס זאגסטו?' ['אבל מה אתה אומר?']. אמרתי שלדעתי העירוב כשר. 'אם לדעתך זה כשר, אז זה בסדר', פסק. ולאור קירוב נתן לי מאנדלאך [=שקדים], באומרו 'בני, אם חכם לבך ישמח לבי גם אני'.

"בשבת הקרובה הוא לקח את טליתו בידו, ואמר: 'חוצפה! יש פה אברך שמוסר את נפשו כדי לעשות כאן אידישקייט, ומגיע מישהו מבחוץ ואומר לו מה לעשות'. וכך יצא האדמו"ר מביתו כשטליתו בידו בפרהסיה והגיע לשטיבל של חסידי גור – דבר שחולל רעש גדול...

"בעקבות המקרה הזה, אף התבטא באוזני אחד ממקורביו: 'מה זה כאן? יושב יהודי במסירות נפש בערד, ופתאום בא אחד מבחוץ ומחווה דעות'...

"אם לא די בכך, הרי ששני המעשים הבאים היו מרטיטי לב. היה כאן יהודי אחד שהפריע לי מאוד בעבודה. סיפרתי על כך לאדמו"ר מגור, והוא אמר על משקל הפתגם הידוע 'אם הוא לא מבין באידיש, אני אדבר אתו בצרפתית'. זמן קצר לאחר מכן החלו האיש לסבול וירד ממעמדו הציבורי.

"בפעם אחרת העירייה גרמה לי צרות רבות. הוא קרא לאחד החסידים וביקש ממנו שינסה להסדיר את העניין כמו שצריך, ואם בכל זאת העירייה לא תסכים, אזי הוא מורה לכל החסידים שלו הנמצאים בעיר שלא ישלמו ארנונה..."

במשך השנים הבאות היו מספר פעמים שהרבי העביר דרך הרב ליפסקר מסרים אל ה"לב שמחה", ואף דרש בקביעות בשלומו. הרבי כיוון במפורש את הרב ליפסקר לחזק את הקשר שלו עם האדמו"ר מגור.

גם האדמו"ר מגור, מצדו, היה מתעניין אצל הרב ליפסקר בקביעות מה נשמע אצל הרבי. סיפר הרב ליפסקר: "כמעט בכל פעם שהייתי נוסע אל הרבי, האדמו"ר מגור היה שולח באמצעותי עבור הרבי בקבוק יין ופירות. בתקופה שהתקיימה 'יחידות' קבוצתית בחדרו של הרבי, הייתי פעם ב'יחידות' כזאת ובסיומה מסרתי לרבי מה שהרבי מגור שלח אתי ואמרתי שזה מהרבי מגור. הרבי שאל אותי בקול רם, לעיני כל הציבור: 'האסט אים געזען אין ערד?' ['ראית אותו בערד?']".

תמיכתו החזקה של ה"לב שמחה" ברב ליפסקר התבטאה גם בעידודים גלויים לעיני חסידי גור, בתקופה שה"לב שמחה" כבר התחיל לשלוח משפחות מחסידיו להתגורר בערד. באותו זמן אמר לו ה"לב שמחה": "מעתה תיעשה רב של עיר גדולה...".

 

[אחד יחיד]

באחד הפעמים שהרבי הלב שמחה נסע ברכב זמן נסיעה ממושך, ואירע שהרכב התחמם וכלו מימיו, והדבר היה די בפרשת דרכים, ללא מקום קרוב בהליכה רגלית וכו’, והרכב חנה בצד הכביש, והנה ראו הסובבים שאין הרבה מה לעשות, ולפי דברי המספר לא היה כ”כ אפשריות לגבי מה עושים הלאה, וכל עניני תקשורת וכו’ לא היה בכלל בנמצא, ולבנתיים ראו איך שהרבי ‘הלב שמחה’ מטייל באזור על אם הדרך, ומתהלך על גבי האבנים שעמדו שם, ותוך כדי שהוא ממלמל בפיו, ודופק במקלו על האבנים, כדרכו בכך, ולא נמצא שם אדם זולתם באיזור, והנה בא לנגדם רכב אחד שנשא ברכבו בדיוק מים לרוב בתוך כלים, וכאשר ראו אותו, ביקשו את טובתו לתת להם מים, ושאלו אותו מה הביאך הלום למקום כזה? וכמובן שאמר שאירע לו טעות בדרך וכו’, וגם כל ענין המים שיש לו זה במקרה, ויהי לפלא.

 

[למאן]

בעת נפוש רבינו בערד, יצא פעם רבינו מחדרו בשעה שלוש לפנות בוקר, ופגש במשמשו - אשר לא יכול היה לישון מחמת החום הכבד ששרר - כשהוא
יושב וקורא בכתב-עת חרדי. נענה רבינו: אם ממילא לא ישנים, אפשר, הלא, ללמוד שיעור בצוותא!
כתום הלימוד, פנה המשמש לישון, כעשר דקות לפני השעה שבע בבוקר, עורר אותו רבינו ואמר אינך חייב לקום עדיין, הלכת לישון מאוחר, אולם,
זמן קריאת שמע עומד לחלוף תיכף. טול, אפוא, ידיך, קרא קריאת שמע ושוב לתנומתך!
בכלל, מקפיד היה על משמשיו, אשר שהו במחיצתו, לבל יאחרו את זמן קריאת שמע של שחרית. במקרים חריגים, כאשר מסיבות שונות איחרו לשכב, היה מעוררם בבוקר לקריאת שמע, בטרם יחלוף זמנה, ומורה להם, ברוב חמלה, להמשיך את שנתם לאחר מכן.
(מתוך לבם של ישראל)

 

[למאן]

סיפר יהודי אחד, אשר קשור היה בעסקי בנייתה של ישיבת חידושי הרי“ם בתל אביב, אשר רבינו יזם את הקמתה ונחשב כל ימיו לפטרונה. פעם, בעת
הבניה, כאשר חל מיתון קשה במשק, פיגרה ההנהלה בכמה תשלומים, דבר שהקשה על הקבלן את המשך העבודה. בלית ברירה, פנה הלה אל רבינו, בצעד
יוצא דופן, ודיווח לו על כך. היה זה בשעת ליל מאוחרת.
הקבלן, יהודי חרדי וקובע עתים לתורה, נוהג היה להשכים קום מדי בוקר. סדר יומו זה היה ידוע לרבינו. בבוקר המחרת, בשעה חמש לפנות בוקר,
צילצל הטלפון בבית האיש. היה זה רבינו, אשר ביקש לקבוע עמו פגישה לאותו הבוקר, בבנק מסויים בתל אביב.
משהגיע האיש למקום המפגש, מצא את רבינו, אשר הגיע לשם כך במיוחד מירושלים, כשהוא עומד כבר וממתין לו. לא יכולתי לעצום עין כל הלילה! -
נם לו רבינו - וחשבתי, כי אולי לכך התכוון הכתוב ’לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר‘ - הפעולת-שכיר איננה מניחה לישון עד הבוקר!
באותו מעמד, הוציא רבינו סכום כסף גדול מאוד, מתוכנית חסכון פרטית, אשר לשם כך הפסיקה באמצעה, ופרע לאיש את חובה של הישיבה.
(מתוך לבם של ישראל)

 

[למאן]

כל ימיו, לא חדל רבינו להיזהר ולהזהיר על אודות מורא מקדש. בחומרה רבה מתייחס היה לאיסור שיחה בביתה כנסת בשעת התפילה וקריאת התורה,
ומרבה היה לעורר לשמירתו.
פעם אחת, לעת נסיעה בדרך, עיין באגרת הגר“א. לאחר מכן אמר, ’הגר“א, מתבטא בחריפות רבה, נגד המשוחחים באמצע התפילה. יתכן, כי אלו אשר
אינם יכולים להימנע משיחה בתפילה, היה מטיבים לעשות, אילו לא הלכו כלל להתפלל‘.
כמו כן, כאשר באו להזכיר לפניו לעורר רחמים, בגין אי אלו אסונות שהתרחשו בקרב מתפללי אחד השטיבלעך שבחוצה לארץ, נענה ואמר: מה יכולני
לעשות?! משוחחים שם בשעת התפילה!
פעם, כאשר שהה בעיר זרה, ובבית הכנסת בו התפלל נמצאה אות מחוקה בספר תורה, אמר רבינו ’לכל יהודי, יש, כידוע, אות בספר התורה. כאשר
מדברים באמצע קריאת התורה, גורמים לאות שתימחק‘.
(מתוך לבם של ישראל)

 

[למאן]

בביתו של רבינו, עבד מנקה קבוע, פעמיים בשבוע, בכל פעם שעתיים. באחד מימי הקיץ, כאשר שרב כבד השתרר, הופיע הלה לעבודתו כרגיל, אולם
דעתו של רבינו לא היתה נוחה מכך, וחושש היה מסרך ’לא תרדה בו בפרך‘.
כעבור עשר דקות של עבודה, ניגש אליו רבינו, הושיט לו את מלוא הסכום שמקבל היה הלה בעבור שעתיים, ופטרו לשלום. חם, חום היום! - אמר לו -
עבדת מספיק!
התנגד העובד להצעה האדיבה, וטען כי אינו מוכן לאכול ’לחם חסד‘. השיב לו רבינו ’אין זה לחם חסד.
עשר דקות עבודה בשרב כזה, חשובות כשעתיים עבודה ביום רגיל‘. ואילצו להפסיק לעבוד ולקבל את התשלום.
(מתוך לבם של ישראל)

 

[למאן]

לפני תפילת שמונה עשרה, נוהג היה רבינו, להסיר את הצעיף מעל צווארו. פעם ביאר את טעמו ונימוקו, הואיל ותפילת שמונה עשרה היא החשובה
מבין חלקי התפילה, ראוי, אפוא, להקדים לה ’הכנה‘ מיוחדת, משום ’היכון לקראת אלקיך ישראל‘, והוא מקיים זאת בהסרת הצעיף מעליו.
באחת השנים, בימים הנוראים, ניגש בעל התפילה לפני העמוד, כשבטליתו קרע בולט. בעיני רבינו נראה הדבר כפגם בכבוד הציבור ובכבוד התפילה.
לרבינו היתה אז טלית חדשה בביתו. הוא מיהר, אפוא, לשגר את משמשו לבית להביאה, ומסרה לבעל התפילה.
(מתוך לבם של ישראל)

 

[למאן]

במוצאי תענית אחת, שאל רבינו את אחד מבני הבית, אם הגיע כבר זמן תפילת ערבית. טרם! - השיב הלה - עוד מספר דקות!
בהגיע הזמן, ניגש הלה והודיע: יכולים כבר להתפלל!
יכולים להתפלל? - קרא רבינו כמתפלא - מי הוא זה ה‘יכול‘ להתפלל?! שאלתי אם הגיע הזמן להתפלל!
(מתוך לבם של ישראל)

 

[למאן]

לאחר פטירת הרבנית ע“ה, נכנס רבינו לקבל קהל בחדרה, בהסבירו, כי מקיים הוא בכך מצות התורה ’ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו
וירש אותה‘, ודרשו חז“ל )ב“ב קיא:( ’שארו זו אשתו, מלמד שהבעל יורש את אשתו‘.
מעשה זה, זהה להנהגתו של הגה“ק רבי אברהם מטשכנוב זי“ע, אשר לאחר הסתלקות אשתו, נכנס לחדרה, נטל בגד מבגדיה, העבירו לארון בגדיו,
והטעים, כי בכך מתכוון הוא לקיים מצווה זו של ’וירש אותה‘. משהגיע הדבר לאוזניו של הרבי מקאצק זי“ע, התפעל והפליג בשבחו.
(מתוך לבם של ישראל)

(א“ה: וילה“ע במ“ש דבקבלת קהל בחדר הרבנית קיים מצות ’וירש אותה‘, דלכאורה החדר לא היה שייך להרבנית, אלא להלב שמחה, ומה שייך בזה דין ירושה.
ובעובדא דהגה“ק מטשכנוב זי“ע גם ילה“ע דצ“ל שהמדובר על בגדים שהכניסה הרבנית מבית אביה, כי בגדים שקנתהאח“כ הם של הבעל, וכמבואר בשו“ע אבה“ע סי‘צט.)

 

[למאן]

ימים מקדם היה אחיו הרבי הלב שמחה זי“ע מציב שאיפה ותביעה עצומה בפני קהלא קדישא - לזכור בכל עת ובכל שעה את מציאות אלוקותו ית‘ המחיה את הבריאה, לקיים הלכה למעשה ’בכל דרכיך דעהו‘.
אחד מבני העליה, ביקש איש תבונות שידע לדלות עבורו את העצה הנכונה והמתאימה לו, לקרב אל לבו את השאיפות הנדמות בעיניו כבלתי מושגות. עלה אפוא למעונו של ראש הישיבה - הוא רבינו הפני מנחם זי“ע, אשר היטיב תמיד לבאר ולהרחיב כל קוץ ותג שיצאו מפי קדשו של אחיו הרבי, ושטח בפניו את ענינו.
נענה לו רבינו הפני מנחם זי“ע ברוב ענוותנותו: ’אף אנכי התחבטתי רבות בענין זה, ומצאתי עצה טובה: הנני רושם לעצמי שבע זכירות שליקטתי מהספרים ’ארחות צדיקים‘ ו‘חובות הלבבות‘, והדבר מסייע בידי לקיים לעובדא ולמעשה את הענין הגדול שהרבי מדבר על אודותיו‘.
(מתוך ספר הפני מנחם)

 

[אוהב ספר]

פעם נכנס אליו בחור ובהושיטו את ידו לקבלת שלום הבחין האדמו"ר שיש לו חבורה בידו, ושאלו האם הוא מטפל ברפואתה, השיב הבחור כי עשה סגלה מסימת האמורה להועיל. ענה לו האדמו"ר: 'ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה' – שמר עצמך כראוי זו היא הסגלה הטובה ביותר, ואלו בקשר לפצע – לך לטפול רפואי…

 

[אוהב ספר]

בהוראת סבו הגדול נקרא שמו בישראל 'שמחה בונם', על שמו של הרבי רבי שמחה בונם מפרשיסחא זצללה"ה, רבות משמעות היו דבריו של אביו ה'אמרי אמת': 'אכן, מה חפץ הייתי שיהיה לי רבי ר' בונם בבית', ויהי לפלא. בשלחן סעודת המילה אשר ערך ה"שפת אמת" במוצאי יום השמיני בליל שבת קודש פרשת תזריע תרנ"ח אמר: " - - - אבל מי שיש לו כח למעלה מן השמים, כמו שנאמר באברהם הבט נא השמימה וכו' - הוא יכול להמשיך דרך חדש לעולם -".

 

[אוהב ספר]

בבית סבו הקדוש ה'שפת אמת' עמדה עריסתו, אשר הקרין עליו מהודו עד יום הסתלקותו בדמי ימיו והוא אך בן שבע שנים. על כסאו ישב אביו הגדול רבי אברהם מרדכי בעל ה'אמרי אמת' אשר היה למנהיגו של דור תהפוכות במשך ארבעים ושתים שנה. תקופה סוערת בדברי ימי עם ישראל והוא המנהיג, מנווט ספינת הדור הלוחם על קדשי בני ישראל.

 

[אוהב ספר]

עוד בהיותו רך בשנים בא בקשרי שידוכין עם בת דודו אחי אביו רבי נחמיה אלתר, בנו השלישי של ה'שפת אמת', מרת יוטא הענא. אשר נכדה היתה לבית קוצק וראדזימין. היא אשר עמדה לצידו במשך שבעים שנה. בראש חודש ניסן בשנת תרע"א - סמוך ליום בר-המצוה שלו - נכתבו התנאים, אך מפאת המלחמה העולמית הראשונה התקיימו נישואיו רק ארבע וחצי שנים אחר-כך, בראש חודש אלול שנת תרע"ה, בעיר ווארשא. הד לדברים ניתן למצוא גם במכתב ההזמנה אשר שלחו האחים המחותנים - ה'אמרי אמת' ורבי נחמיה - לקהל החסידים, בו מדגישים הם כי למרות שלרגל 'העת הנוכחית אין הזמן גרמא לשמוח יחד במקום אחד במקהלות'. מכל מקום מבקשים הם כי ישמחו החסידים איש איש במקומו 'ובזאת יתאחדו שמחותינו'.

מופלאים הם הדברים אשר אמר אביו ורבו, לעת ימי כלולות בנו, רבן של ישראל לעתיד. ואשר כתבם אחיו כ"ק אדמו"ר בעל ה"בית ישראל" זצללה"ה בעצם כתי"ק: 'ולא ימס את לבב אחיו כלבבו' מדה טובה מרובה לב טוב יכול להמשיך אתו כל לבות בנ"י. - 'אודה ה' בכל לבב' אי' בזוהר שדוד אמר שמשבח לה' בכל לבו. בכל לבות בני ישראל, כדאיתא בהרמב"ם שלב מלך לב כל בני ישראל. ('אור זרוע לצדיק' להרב ב"צ קלוגמן שי', תשס"א).

 

[אוהב ספר]

עם פרוץ מלחמת העולם השניה. פעל רבות לחלץ את אביו מאדמת פולין הבוערת, ואכן, בשעת הכושר האחרונה ממש הצליח ה'אמרי אמת' זצללה"ה לצאת את ארץ הדמים בלוית קומץ מלוים. כך - בחסדי ה' - הונחה התשתית לשיקום והתחדשות, משם הנצה הפריחה הגדולה בשנים יבואו.

עם הסתלקותו של בעל ה'אמרי אמת', קיבל לידיו אחיו הקדוש בעל ה'בית ישראל' זצללה"ה את שרביט ההנהגה, ורבי שמחה בונם אחיו הקרוב מתקשר אליו בלב ונפש, כפוף הוא אליו כחסיד מן השורה, בהצנע ובביטול גמור. - ואחיו הרבי מפליא בגדולתו, מזהיר את סובביו כי ישמרו עליו מכל משמר, אומר הוא: 'הוא מסתובב כאן אך מתהלך בשמים'. סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

 

[אוהב ספר]

שמעתי מפי הגה"ח רבי משה לב זצ"ל. מחשובי חסידי גור, שכאשר עלה לאה"ק הרה"ק רבי אהרן מבעלז זצוק"ל, אחרי השואה, ביקר ביקור נימוסין אצל הרה"ק בעל ה'אמרי אמת' זצוק"ל. כאשר הובא "לחיים" לאורח איחל "שהשי"ת יתן במהרה ישועה כללית ולפני כן ישועה פרטית". אמר על כך הרה"ק בעל "לב שמחה" זצוק"ל. שהיה נוכח בפגישה: "ביז צי די קרעטשמע דארף מען אויך א ביסל בראנפן" (=עד לבית המרזח גם יש צורך לקצת יי"ש). כששמע זאת הרה"ק מבעלז זצוק"ל התרגש והביע קורת רוח מן הפתגם. הוא אחז בידו של ה"לב שמחה" זצוק"ל וביקשו לחזור על הפתגם שוב ושוב.

הרה"ח ר' טוביה בלוי שליט"א "כרם חב"ד", אלול תשס"ג, ע' רצ"ט

 

[אוהב ספר]

בלומדי בעיר קאפעלן בישיבתו של הגאון המפורסם רבי יצחק דוב קאפעלמאן שליט"א, הגיע פעם הרה"ק בעל ה'לב שמחה' מגור זי"ע לאנטוורפן, ובהיותו שם בא גם לבקר בישיבה, ולפני שסיים את הביקור, שאל את ראש הישיבה אם קבעו בלימוד הישיבה גם סדר ללימוד ספרי מוסר, משנענה שלא, הגיב בקוצר אומרים כדרכו בקודש: "תרעא לדרתא?!", כלומר המוסר צריך שיהא השער ללימוד התורה, ואיך לא יקבעו סדר ללימוד ספרי מוסר.

ה'לב שמחה' הגיע אז לאנטוורפן לשב"ק פרשת וישב שנת תש"ט, ומכיון שידענו שהוא ישבות שבת באנטוורפן לכן נסענו כמה בחורים לשבות שם בעיר כדי לשהות במחיצתו. אחרי סעודת שבת הלכנו למלון שהתאכסן בו ה'לב שמחה', וראינו אותו יושב שם עם עוד כמה מחסידי גור ומספר סיפורי צדיקים, והחסידים שישבו איתו הפצירו בו מאד שיאמר 'תורה', והוא סירב בכל תוקף באומרו "די ברידער זאגט" [-הרה"ק בעל ה'בית ישראל' זי"ע שהיה אז האדמו"ר, הוא אומר 'תורה'], אמנם החסידים לא הרפו ממנו ובקשו שיאמר, לבסוף נעתר לבקשותיהם ואמר: כתיב בפרשתן (בראשית לז, ז) "והנה אנחנו מאלמים אלומים" יש לרמז לזה מש"א חז"ל (חולין פט.) "מה אומנותו של אדם בעוה"ז ישים עצמו כאלם...".

הגה"ח רבי אליעזר דוד פרידמן שליט"א "מפי ספרים וסופרים" (ב"ב תשס"ח) ח"ב, ע' קע"ד

 

[אוהב ספר]

הי' לאאמו"ר [הגאון רבי גדליה שארר] ז"ל קשר מיוחד עם האדמו"ר בעל לב שמחה זצ"ל, והי' מעריץ אותו בעד גודל פקחותו. זכורני כשביקר באמעריקא בשנים קדמוניות בתקופה שגרנו עוד בווילאמסבורג, הלך אאמו"ר ז"ל להתפלל שחרית בש"ק - לכבוד האורח החשוב - עם חסידי גור, וכשבא הביתה, הי' מלא התפעלות מהתנהגותו של הרב ר' בונם זצ"ל [כפי שנקרא אז בחבה ובהערצה ע"י חסידי גור]. וסיפר אאמו"ר ז"ל שהתאסף בביהמ"ד ציבור גדול, ולא היו די מקומות לישב בהן, וכשכיבדו להר"ר בונם בהגבהת הס"ת, רצו (לאחר שהתיישב) ליטול הס"ת ממנו, אמנם הוא ז"ל אחז בהס"ת, ואמר: "אחזתיו ולא ארפנו"...

הגאון ר' יצחק מאיר שארר שליט"א "מגדל אור" (ברוקלין תשס"ב) ע' קצ"א

 

[אוהב ספר]

[הרה"ח ר' מרדכי שטלברג ז"ל] היה אומר את שאמר לו ה'לב שמחה' - שאין זו גזירה מן השמים שלא יהיה בעולם גאון נוסף כמו רבי מנחם זעמבא הי"ד... ניתן להגיע, ברצון טוב ויגיעה גם לגדולות...

ופעם באחת השיחות הרבות שהיו בינו לבין ה'לב שמחה', קודם שנות ההנהגה - אמר לו הרבי שמקנן בו רצון להקים כולל לאברכים מצוינים במקום מרוחק - בו ישהו האברכים כל ימות השבוע ויעסקו בתורה ללא עול הבית, ויקבלו שם סכום גדול לפרנסתם, וכך תהיה עקרת ביתם פנויה לגדל את הילדים, והם יוכלו לפרוח בתורה כאוות נפשם - והראה על כך את דברי רש"י (יבמות ס"ב:) על הפסוק "האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני": "אם אין עזרתי בי - אשתי דכתיב 'עזר כנגדו' - מיד תושיה נדחה ממני, שצריך לעסוק בצרכי ביתו ותלמודו משתכח".

והלב שמחה אמר לו אז כדברים האלה: האברכים אינם יכולים ללמוד כדבעי, כיון שעליהם לטרוח עם הילדים. ומדוע? כי האֵם בעבודה! ומדוע? כי האברכים אין מקבלים די כסף לפרנסתם. כלומר, שאם יתנו להם כפי הצורך, ישובו סדרי עולם לכנם; היא תהיה בבית עם הילדים והוא על לימודו...

"גדולת מרדכי" (ירושלים תשס"ו) ע' מ"ז