חרם חברתי - התמודדות (1 צופה)

[יואל שילה]

אבל ייתכן שפשוט לא ידעת איך לתקשר עם בני גילך…
(כך ניתן להבין מדבריך, לא נראה כחוסר ביטחון עצמי, מה שמביא בד״כ לחרמות.)
וכן. לצערי הצלקות הללו נשארות רוב החיים, אבל אפשר להיבנות מהן (כעבדך הנאמן)
ואפשר להתרסק מהן (לצערי כבחורים הנושרים…)

לחץ כדי לכווץ...

נכון, אבל זה לא פחות כואב ומעיק ופוגע

 

[רב בת״ת]

נכון, אבל זה לא פחות כואב ומעיק ופוגע

לחץ כדי לכווץ...

מסכים לחלוטין,
לא מתכוון להמעיט מהכאב חלילה,
שהוא עצום ביותר!
מחילה אם חשבתם כך…

 

[הנעור בלילה]

במחילה אבל וכבודו טועה.
כנראה שלא עברתם זאת,
אבל מסכים עם כותב הדברים הנ״ל,
אין שום דרך לשפוט זאת!
אם כבודו עבר אז ראה בזווית אחרת או בעוצמה חלשה או לא יודע מה..
אבל.
ויש אבל גדול,
מניסיוני גם אני רציתי כבר לסיים את הסיפור.
בקרוב אשתף איך ולמה בע״ה, שיהיה את הזמן והכח.
אין אפשרות להבין כי אין טעם חיים כך,
זכורני שאני הרגשתי ״אם אלה החיים אז למה צריך לחיות?״
״ איך אנשים מחייכים אם אלה החיים?״



בטעות יסודכם,
אין הצדקה אבל בדברים כאלה לא הולכים אחר הצדקה.
הולכים אחר ההצדקה של הפוגע. למה?!
למה הילד, נער, בחור-שאני לא אכתוב כאן מילים גסות עליו
עשה מה שעשה?!
כותב בלב מורתח וכואב.
כותב בלב מבין את הצד הנפגע.
ובע״ה בחיים לא את הפוגע!

לחץ כדי לכווץ...

אפשר להצדיק כל אדם וכל מעשה. אפילו את הפוגע!
כשהייתי בחיידר היה ילד שתלטן, דורסני, ואלים. וגם אני סבלתי ממנו רבות.
אך כשגדלתי נודע לי שהילד הנ"ל עבר ילדות קשה ונוראית, והוא גדל בלי אבא בבית, ואכמ"ל.

אך אם נצדיק מעשים נוראים כאלו, זה נותן לגיטמציה לעשות את זה, כמו ששמעתי מאחד מאנשי החינוך בציבור החרדי, שמאז ששני אנשים ידועים מאוד בציבור החרדי לקחו את נפשם בידם. והייתה לכך סוג של לגיטמציה מצד הממסד, יש עליה גדולה (יחסית) בכמות המעשים הללו בציבור החרדי.

 

[רב בת״ת]

אפשר להצדיק כל אדם וכל מעשה. אפילו את הפוגע!
כשהייתי בחיידר היה ילד שתלטן, דורסני, ואלים. וגם אני סבלתי ממנו רבות.
אך כשגדלתי נודע לי שהילד הנ"ל עבר ילדות קשה ונוראית, והוא גדל בלי אבא בבית, ואכמ"ל.

אך אם נצדיק מעשים נוראים כאלו, זה נותן לגיטמציה לעשות את זה, כמו ששמעתי מאחד מאנשי החינוך בציבור החרדי, שמאז ששני אנשים ידועים מאוד בציבור החרדי לקחו את נפשם בידם. והייתה לכך סוג של לגיטמציה מצד הממסד, יש עליה גדולה (יחסית) בכמות המעשים הללו בציבור החרדי.

לחץ כדי לכווץ...

מסכים ששניתן להבין וגם אני לאחר שנים של עבודה מחלתי ומוחל לאותם ילדים ונערים,
שהיום רובם לא בני תורה לצערי (בלשון המעטה) ושאני רואה איך אני היום-בן ישיבה. שלומד ונהנה מהלימוד, מתייגע בעמל תורתנו הקדושה,
רב בת״ת שהצוות, ההורים והתלמידים מאוד אוהבים אותו (בלע״ה), אני אומר שזה היה שווה.

מסכים שבמקרה החריג הנ״ל אתה צודק ובלא מעט מהמקרים זה חריג
(הייתי רוצה לכתוב משהו אבל מעדיף לכתוב אותו בספוילר מצונזר,
או בצנזור או בספוילר עם כפתור, אשמח לדעת איך לעשות זאת. )

אסור לתת להתxבדות של הילדים והנוער לגיטימציה,
אבל לומר שאני לא מבין אותם? אני מבין בהחלט ורואה מהצד בחיים לא יבין אותם.
לא נותן אישור והכשר למעשה, אבל לעיתים זה בהחלט מובן לצערי…

 

[אברך מישיבת מיר]

אני הקטן חושב לענ"ד שכל א' אפשר לעזור בלי לדעת ובלי סימת לב, כמו לומר מילה טובה לילד בבית כנסת שנראה קצת בודד ועצוב
והאמת שלא רק לילד עצוב ומסכן גם לילד שטוה ומאושר וכן גם לבחור או אדם מבוגר ואפילו שנזרקה בו זקנה זה טוב לזרוק לו איזה הערה משמחת או לשבחו במדהו.
והאמת מנסיון שלי שהדבר טוב אפילו לחברים ואברכים רגילים ונורמטבים לגמרי ואפילו כאלו שהם שמחים ומאושרים שמאוד מאוד מעודד אותם לומר להם איזה שבח ומילה טובה אפילו לומר שאץתה מחזק אותי בתפילה, וכד' כל אחד כפי היד ה' הטובה עליו. (וכן שמעתי על חשיבות ענין זה מהמשגיח של חברון) וה' יעזור לי להתחזק בזה.

 

[יהודי וזהו]

קראתי את כל האשכול ואת חטאי אני מזכיר היום, אני בשונה מכל המגיבים לא הייתי בצד של הנפגע כי אם בצד הפוגע, ואני רק רוצה להעיר ולא חלילה להמעיט מחומרת הדבר,
בילדותי קרה פעמיים או שלוש שהחרמתי את אותו ילד, אבל זה לא קרה ביום בהיר וללא סיבה אלא, אחרי שהרבה ילדים נדנדו לי במשך שבועות שהוא מציק משפיל פוגע ומתנשא [מילולית], והם התחננו בפני שאני יעשה לו משהו כי רק לי היה את הכוח, אני פחדתי להחרים ידעתי שיאשימו אותי ואני יפסיד מזה אבל בסוף נכנעתי ללחץ והחרמתי.
אני לא יודע כמה זה מצוי והאם זה בכלל שיקול, אף לא בקשתי שיבינו צד שני אומנם סבור אני שמהידיעה הזו הפסד לא יבוא.

 

[רב בת״ת]

קראתי את כל האשכול ואת חטאי אני מזכיר היום, אני בשונה מכל המגיבים לא הייתי בצד של הנפגע כי אם בצד הפוגע, ואני רק רוצה להעיר ולא חלילה להמעיט מחומרת הדבר,
בילדותי קרה פעמיים או שלוש שהחרמתי את אותו ילד, אבל זה לא קרה ביום בהיר וללא סיבה אלא, אחרי שהרבה ילדים נדנדו לי במשך שבועות שהוא מציק משפיל פוגע ומתנשא [מילולית], והם התחננו בפני שאני יעשה לו משהו כי רק לי היה את הכוח, אני פחדתי להחרים ידעתי שיאשימו אותי ואני יפסיד מזה אבל בסוף נכנעתי ללחץ והחרמתי.
אני לא יודע כמה זה מצוי והאם זה בכלל שיקול, אף לא בקשתי שיבינו צד שני אומנם סבור אני שמהידיעה הזו הפסד לא יבוא.

לחץ כדי לכווץ...

דבר ראשון,
אני לא כותב מתוך מטרה לפגוע חלילה וחס,
אני כותב מתוך כאב…
ואם הודעותי פוגעות-התנצלותי הכנה לפניך. ואשמח שתעדכן אותי בכך.
אהיה איתך פתוח…
בהתחלה חשבתי לצערי לחסום אותך…
פשוט להתנתק מכל מה שקשור לעבר של המכות וההשפלות ושייך לצד הזה…
אבל הבנתי שדבר כזה יהיה להיות בת יענה- לטמון את הראש בחול…

אני מנסה לדון לכך זכות ובע״ה מצליח-שזה לאו דווקא היה מרצונך אלא לחץ חברתי שגרם לכך,
ורגע אחד לפני זה- אם הוא פוגע מילולית,
(אני לא אחד שאומר מצווה להעליב וכו׳ אבל בנידון דנן באמת יש לדון האם מותר לדבר עם ילד שכזה)
אני לא יודע האם זה מוגדר כחרם או שמא מיגון פשוט,
אתה יודע..
יש ספר חינוכי (לא זוכר את שמו. המחבר תלמיד של בנו של הרב אלחנן וסרמן הי״ד זצ״ל)
שאומר שבמקרה ותלמיד מפריע למהלך השיעור התקין-לדעתו יש פשוט להתעלם מהילד (לא אעשה זאת בחיים…)
כי אם הוא מפריע לי אז למה שאענה לו?
אז על אותו משקל- הוא פוגע בי, למה שאדבר איתו?
אם זה חרם מוגדר כבר זה רמה אחרת שעליה אני מעדיף שלא לדבר..
ועליה יש לדון במקרה הזה שהאם מותר לא לשוחח באופן מוצהר-חרם, עם ילד שעושה מעשים כאלו…
אבל העיקרון מובן בע״ה.

שיהיה המון בהצלחה בהמשך!
ועכשיו שאני מסיים את כתיבת השורות אני מבין שירדה לי אבן מהלב ושהבנתי אותך באמת!
יישר כח!

 

[יהודי וזהו]

האמת היא שאני לא מבין אותך, לא נפגעתי אבל אני לא מבין מה הקשר בין עוול שעשיתי כילד להתעלם מהניק שלי, ושוב גם אני מתעלם מאחרים לא כי הם רעים אלא לא בסגנון שלי ככה שאין לי אף תרעומת או טרוניה, אני פשוט לא מבין מה הקשר.
ולגופו של עניין אני ירחיב קצת בסיפור הנ"ל: הלחץ החברתי לא היה בו כדי להציק שנכנעתי, אלא הציף את רגש הרחמים והצדק של ילד בן 8.
החרם לא כלל אלימות בכלל, ואגב אומנם לא הייתי בצד הנפגע מחרמות אבל מאלימות נפגעתי גם נפגעתי.
ולא זה לא היה בדיוק הגנה עצמית אבל זה גם לא הגיע משומקום.

 

[רב בת״ת]

האמת היא שאני לא מבין אותך, וכו׳…

לחץ כדי לכווץ...

דבר ראשון, שימחתני בכך שלא נפגעת!
דבר שני-מומלץ לתייג משתמש שפונים אליו ספציפית…
דבר שלישי-יפה אמרת ידידי ורעי!
אני הדגשתי זאת במקרה לעיל׳:
לא דיברתי על המקרה שלך,
הרצון להתרחק מכל מה שקשור להתעללות בילדים הוא בוער בי,
וכן, גם תלמידי היקרים יודעים ש:
״אצל הרב שלמה אפשר ליהנות ולזרום ולצחוק… הוא כמעט חבר!
אבל אם יש אלימות פיזית או מילולית הכי קלה- לא נכיר אותו בכלל! ולא לטובה…
הוא מיד ישים גבול לזה ולא יציק או יזרום אלא יגיב בחומרה הרבה ביותר!!״

אי לכך היתה התחושה המיידית ״לברוח״ מכל מה שקשור לכאב…
ולדאוג שלא אראה את הכאב הזה לעולם… (ציני כמובן. מכאב…)
אך זו היתה התחושה הראשונית בקריאת השורה הראשונה..
לאחר מכן הבנתי אותך והסכמתי איתך,
ואהיה איתך פתוח יותר-
יש לי בישיבה בחור שמדבר בצורה ממש לא טובה ויפה
ולגמרי מבצע אלימות מילולית,
(כמובן שבחסות ה״בצחוק״ הארור…-זה היה ״בצחוק״
טוב… תודה על העדכון, זה לא ממש הצחיק אותי לשמוע אותך מנבּל את הפה…)

לעניינו, לאחר מכך הציפה אותי תחושת הזדהות עמוקה,
והכרה בכאב שלך,
ואם תשאל אותי-אני תומך בך ובהחלטה שלך,
כילד זה הדבר הנכון והטוב ביותר לעשות..
ניכר שבעל רגש וחוש צדק מבורך ומפותח הינך!

ויותר מזה, באתי לסגור את ההודעה ובדקתי שעניתי על כל ההודעה שלך.
אבל אז נתקלתי במשפט הבא:

החרם לא כלל אלימות בכלל, ואגב אומנם לא הייתי בצד הנפגע מחרמות אבל מאלימות נפגעתי גם נפגעתי.
ולא זה לא היה בדיוק הגנה עצמית אבל זה גם לא הגיע משומקום.

לחץ כדי לכווץ...

אני תוהה לעצמי, למה קראת לעצמך מבצע חרם?!
האם לא ראוי לקרוא לדמות בשמה הנכון?!
מציל הכיתה?
איש צדק?
ילד נהדר שהלוואי עליי תלמידים כמותו??
(לא כמו החוצפן ההוא..סליחה על ההגדרה והביטוי…)
כואב לי על כאבך וכולי תפילה ותקווה שהצלחת להשתקם ןלהיבנות מכך בע״ה לטובה ולשמחה!
(כעבדך הנאמן…)

יישר כח וחזק וברוך!
חזק ואמץ בן החייל!

 

[יהודי וזהו]

רק להעיר שמה שכתבתי 'אלימות' התכוונתי פיזית, וזה לא היה כלולה בחרם, אבל זה רק הרע במיעוטו, והאלימות שממנה נפגעתי כלל לא הייתה מאותו ילד ורק באתי לומר שאני מכיר ספיציפית את הצד הזה כיון שחוויתי אותו על בשרי, ובכל אופן ירבו כמותך בישראל הדנים לכף זכות.
שוב נזכרתי שביקשת לתייג אז @רב בת״ת

 

[רב בת״ת]

בס״ד.
כפי שציינתי לעיל, אספר מעט מסיפור חיי.
כמובן, בקיצור נמרץ…

אחיי ורעיי.

כבר בהיותי ילד בכיתה ב׳-ג׳ אני זוכר את עצמי כחריג יותר. אחד שפחות משתתף בהפסקות, אחד שיורדים עליו יותר.

אני זוכר את עצמי הולך שוב ושוב לרב ואומר: “הרב, הרביצו לי”, “פגעו בי”, “הציקו לי”…

(אגב, לאותו רב שמורה עד היום פינה חמה בליבי – הרב יוסף עבאדי שליט״א. איש חינוך משכמו ומעלה!)

כך משנה לשנה המצב הלך והחריף.

ייתכן שבגלל שלא היה לי ביטחון עצמי, וייתכן שגם הרקע המשפחתי השפיע במידת מה.

יש לי אחות עם C.P (שיתוק מוחין). מבחינה קוגניטיבית היא ברוך ה׳ ככל אדם,

אך מבחינה פיזית ההתמודדות מורכבת מאוד.

כבר אז, בכיתה ב׳-ג׳, ידעתי מה אני רוצה להיות כשאגדל – רב בת״ת.

וברוך ה׳, גם כיום זו שאיפתי, ואני מקווה להמשיך במלאכת הקודש הזו עוד שנים רבות.

במשך השנים היו תקופות טובות יותר ופחות.

לעיתים הייתי משתלב יותר בחברה ולעיתים פחות,

אבל בדרך כלל הייתי ה”כבשה השחורה”. זה שקל לצחוק עליו, זה שקל להפוך למטרה.

בכיתה ז׳ נוסף קושי משמעותי נוסף.

זכיתי לרב שהיה, בלשון המעטה, קשוח מאוד, וברמז דק- אלימה גבר ובאותה תקופה התפתחה אצלי חרדת מבחנים.

לפני מבחנים הייתי נכנס ללחץ עצום. הזעת יתר, מתח בלתי נתפס, פחד מכישלון וקושי להתרכז.

כתוצאה מכך התחלתי פשוט להיעדר מהת״ת.

באותם ימים החלה גם תקופת הקורונה, כך שבחלק מהזמן הסגרים והבידודים הסתירו את הבעיה.

אבל כשהגיעה כיתה ח׳ כבר אי אפשר היה לברוח מהמציאות – מבחני הקבלה לישיבות.

בסופו של דבר הגעתי לישיבה שלא התאימה לי כלל.

הנסיעות היו ארוכות מאוד, התנאים לא היו פשוטים, ובעיקר – האווירה החברתית הייתה קשה מאוד.

חוויתי שם לעג, קללות, השפלות ואף אלימות של ממש.

(קרח לגב באמצע הלילה, ביטול ״סתם ככה…״ ללא סיבה ממשית הנראית לעין…

אחרי כחצי שנה עזבתי.

או מדויק יותר-ברחתי…

כל פעם הייתי בורח ליום יומיים, אי״כ לשבוע שבועיים או חודש חודשים…

אבל הפעם ההיא היתה הסוף!

ומאותו רגע, במשך כשנה שלמה, למעשה לא הייתי במסגרת ישיבתית כלל.

ישבתי בבית, מול מסכים, והרחק מעולם התורה.

למעשה במשך שנים לא סבלתי ללכת לאותה שכונה וגם היום אמממ אין לי משהו נגדה אבל לא ארצה לגור באותו מקום של הישיבה…

(או שאולי כן?! כדי להראות שעמדתי באתגר? וואוו עלה לי כאן כיוון מחשבה חדש,מעניין ומרענן…)

ואז הגיע המפנה.

כעבור כשנה חזרתי לישיבה.

בהתחלה לשעתיים ביום בלבד.

לאט לאט התקדמתי. תחילה סדר א׳ בלבד, לאחר מכן המשכתי בהתמדה, ומתוך שלא לשמה בא לשמה.

בהמשך התחלתי להגיע גם לסדר ב׳, ומאז, כבר מעל שלוש וחצי שנים, אני לומד באופן סדיר בישיבה.

היום אני לומד בישיבה ספרדית מצוינת, מהחשובות והמוערכות בעולם הישיבות הספרדי, וברוך ה׳ זכיתי לחזור לעולם התורה.

כאילו לא די בכך, לפני כשנתיים נשרף ביתנו.

במשך שנה שלמה התגוררנו במלון.

ובתוך כל הקושי הזה זכינו לראות ניסים והשגחה פרטית בצורה מיוחדת מאוד.

בעקבות כך אף הקמנו אתר המתאר את המאורעות והניסים שחווינו.

וכן התראיינו לשבועון מריה לצמא- לינק לאתר 50 שניות של נס לוהט https://6967d10db08ef.site123.me/

וכבר כשנה שאני בתחום החינוך, ומנסה- ומצליח בעזרת ה׳ יתברך.
לדאוג שהילדים היקרים לא יעברו את מה שהרב שלהם עבר.

אני יודע שכל מה שעברתי לא היה לחינם.

הקשיים, הנפילות, הכאב וההתמודדויות - כולם היו חלק מהבניין שהקב״ה בנה בי.

ועל הכול אני אומר:​

תודה לך ה׳.

תודה על הטוב.

ותודה גם על מה שפחות הבנתי באותו זמן.

נשמת כל חי תברך את שמך ה׳ אלוקינו.

וכאן, בשער בת רבים, אני רוצה לומר דבר נוסף:​

לכל מי שפגע בי.

לכל מי שציער אותי.

לכל מי שהעליב, השפיל, דחה או הקשה עליי את הדרך. אך בנה אותי לעתיד…

מחול לך.
מחול לך.
מחול לך.

ויהי רצון שבזכות המחילה והוויתור, יחמול הקב״ה על עמו ישראל וישלח לנו את משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן

 

[בקלם]

לא יקירי.
גם אם בבית יהיה לו טוב (כמו שבחלק ניכר מהמקרים)
הכיתה היא רוב יומו של הילד, וכ״ש בישיבה שהיא כל יומו וכל חיו״

לחץ כדי לכווץ...

זה אמנם נכון, אבל הבית אינו נועד רק בכדי לבלות בו בנעימים, אלא בית נותן לילד גב, מקום ביטוי וחוסן אישי, ומשך יקל עליו יותר להתמודד עם בעיות החרם, ובפרט שיוכל לספר להוריו והם [מאחר והם בנו כזה בית הם אמורים להבין דבר וחצי בחינוך...] יתנו לו כלים להתמודדות עם המצב, זה לא פתרון אך זה ממש דרך להתמודדות