תמוז ט"ו תמוז - יומא דהילולא של האור החיים הקדוש זיע"א (1 צופה)

[אחד יחיד]

רבי חיים בן עטר נולד בד' אב תנ"ו בעיר סלא במרוקו, ונפטר בט"ו תמוז תק"ג בירושלים.
ידוע על שם ספרו על התורה 'אור החיים'.

מנוחתו כבוד בהר הזיתים בירושלים.

הערך עליו במכלול:

רבי חיים בן עטר – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

רבינו הרה"ק ר' חיים בן עטר בן ר' משה בעל אור החיים הקדוש זי"ע, נולד בשנת תנ"ו בסאלי שבמרוקו.

רבינו הלך מגולה לגולה בנערותו, ועסק בסחורה אבל אבד כל הונו, ואז נדד מארץ מולדתו לארצות רחוקות. בימים אלו שנדד השלים ספרו הק' 'אור החיים', אחר שכבר הוציא ספרו 'חפץ ה" ואח"כ הוציא גם ספרו 'פרי תואר'.

בספריו 'חפץ ה" ו'אור החיים' רואים את גודל קדושתו ופרישותו וכחו בתורת נסתר, וב'פרי תואר' הראה עוצם חריפותו ובקיאתו.

כמו כן הדפיס גם ספר 'ראשון לציון' על מסכתות שבו קבע גם כן הלכה למעשה, ותלמידו הגדול הגה"ק חיד"א כתב כי כל ספריו אחד מעשרה מחכמתו, וחריפתו הפלא ופלא, ולפי דורו היו תלמידיו מבהיל הרעיון, והיה כמעיין המתגבר.

כתב רבינו בהקדמה לספרו 'אור החיים' על התורה, שהיה דורש בכל יום שתי דרשות בערב ובבוקר לכל בני העיר, ולא היו לו שעות לפירושו על התורה רק ד-ה שעות בשבוע.

בשנת תק"ב עלה רבינו לירושלים, וקבע לו ב' ישיבות, ישיבה שבה למד עם תלמידים בנגלה, בחריצות גדולה ובקדושה וטהרה מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין, וישיבה נוספת שבה למד עם תלמידים מהוגנים סתרי תורה.

חוץ המתלמידים לא ידע שום אדם מקום מושב הישיבה.

החיד"א זי"ע, שהיה אחד מגדולי תלמידיו, העיד שכל רואי פניו חשבוהו למלאך ה' צבא-ות, שהשכינה חופפת עליו כל היום.

לרבינו היתה תקשורת עם בני משה שבעבר נהר סמבטיון, על ידי מכתבים שנשלחו מהכא להתם ומהתם להכא.

 

[אחד יחיד]

כתב הרה"ק ר' אייזיק'ל מקאמארנא זי"ע בספרו (נתיב מצותיך) שרבינו זי"ע שמע בכל לילה תורה מפי הקב"ה, וגודל קדושתו אי אפשר לכתוב, והיה מיורדי מרכבה וגלוי נשמות, ומדרגתו רוה"ק אמיתי.

וכן בשו"ת 'דברי חיים' חשש להסתפק בכשרות שוחט, שאמר כי ספר אור החיים לא נתחבר ברוח הק', והוא בעצמו ז"ל פתח חיבורו הנ"ל וז"ל: "נפתחו השמים ואראה מראות אלקים, בורא קצות הארץ ואתבונן בהם מה שהורשתי להתבונן" וכו'.

הרה"ק ר' פנחס מקאריץ זי"ע אמר, שהלימוד בספר אור החיים הק' הוא מסוגל לרומם את נשמת אדם. וצדיקים אמרו, כי כמו שלימוד בזוה"ק מסוגל לטהר הנפש, כן הלימוד בס' אור החיים הק' מסוגל לזה. (עבודת עבודה שיחות)

הרה"ק ר' ישראל מרוזין זי"ע אמר כמו שבדורות הראשונים היה ספר הזוהר מסוגל לטהרת הנשמה, כך בדורות אלו ספר אור החיים הק' מסוגל לטהרת הנשמה, וכ"כ בספר 'יסוד העבודה' מסלונים ובספר 'סגולת משה'.

בספר 'קיימו וקיבלו' כתב נכד בעל 'דברי חיים' זי"ע, שמקובל אצלו מפי צדיקים, שהלומד פירוש 'אור החיים' הק' על פרשיות אחרי מות וקדושים, מובטח לו שלא יפטר מן העולם בלא תשובה.

כתב הגה"ק ר' חיים פאלג'י זי"ע בשם החיד"א, שבצרות פולין נגלה מהר"מ אלשיך זי"ע בהקיץ לאחד שהיה לומד בפירושו, והוסיף ר"ח פלאג'י שכעין זה נגלה לו בחלום על ספר אור החיים הק', שהוא מסוגל להינצל בעת צרה.

 

[אחד יחיד]

רבינו בסוף ספרו כותב: "ואז תוושע מאלוקי השמים ברוב עושר ושנות חיים"

כתב בספר 'סגולת משה' מהרה"ק ר' משה האפשטיין מווישנאוויץ זי"ע, שהלימוד בספר 'אור החיים' הק' מסוגל לעושר ושנות חיים.

בספר 'אוצר יד החיים' מהרה"ק ר' ישכר דוב באב"ד אב"ק בוסקא זי"ע כתב משם ספר 'עדן ציון' שספר 'אור החיים' הק' הוא מסוגל לשמירה בבית.

בספר 'אמרי יוסף' מהרה"ק ר' יוסף מאיר מספינקא זי"ע, מובא שהלימוד בספר 'אור החיים' הק' מסוגל לזרע של קיימא, כיון שלבעל ה'אור החיים' הק' לא היו בנים, וטמן את כח ההולדה בספרו ויש כמה עדויות בזה.

 

[אחד יחיד]

סיפר הגה"צ ר' בנימין מענדעלסאהן אב"ד המושב החרדי קוממיות זי"ע, שהלוויתו של הגה"צ ר' דוד שפארבער מבראשוב בעל 'אפרקסתא דעניא' זי"ע, התלווה אל הרה"ק ר' שמחה בונם אלטר מגור בעל 'לב שמחה' זי"ע. בדרך הילוכו סיפר לרבי מגור, שהמנוח לא היו לו רבות בשנים זרע של קיימא, ובצר לו פנה אל רבו הרה"ק ר' יוסף מאיר ווייס מספינקא בעל 'אמרי יוסף' זי"ע, ויורהו הרבי ללמוד איזה קטע מסויים בהספה"ק 'אור החיים' כסגולה לזרע של קיימא, ואכן במשך זמן קיים את אשר נצטווה עד שנושע. בערוב ימיו נענה המנוח ואמר שנאבד מזכרונו איזה קטע ציווהו ה'אמרי יוסף' ללמוד, ואינו מצליח לזכור.

נענה ה'לב שמחה' ואמר: "באמת, כל קטע וקטע בספר קדוש זה מסוגל לזרע של קודש, אחר של'אור החיים בעצמו לא היה לו זרע של קיימא והכניס את כח המוליד שלו בספרו זה, על כן מסוגל הספר לפעול זרע קודש בנים עוסקים בתורה ובמצוות". (באר הפרשה מהר"צ ר' אלימלך בידערמאן שליט"א)

הרה"ק ר' יוחנן מקרלין זי"ע אמר שהלימוד בספר 'אור החיים' הק' הוא סגולה לאמונה.

 

[אחד יחיד]

הנה ידוע מה שאמרו דהנה שלשה ספרים נקראו 'קדוש' – אור החיים הקדוש. אלשיך הקדוש. השל"ה הקדוש.

ופעם אחת שמע הרה"ק ר' יחזקאל משינאווא בעל דברי יחזקאל זי"ע אחד שאמר 'ספר התניא הקדוש' וגער בו שאין קוראים 'קדוש'.

 

[אחד יחיד]

רבינו לא ארכו לו השנים בירושלים עיה"ק ועלתה נשמתו לשמימה במוצאי שבת ק' אור ליום ט"ו לחודש תמוז בשנת תק"ג בן מ"ז שנה ונקבר בירושלים בהר הזיתים, אצל הגה"ק ה'פרי חדש' זי"ע שביקש ממנו מחילה בחיים היותו, על שהשיג עליו כי לשם שמים נתכוון. כאשר נסתלק רבינו הק', הרגיש בזה מרן הבעש"ט הק' זי"ע, על ידי שקיבל אז כוונה בנטילת ידים שניתנת רק לחד בדרא, והבעש"ט הק' זכה בה במקומו של 'אור החיים' הק'.

בעת המלחמה העולמית השניה בשנת תש"ד כבר עמדו חייליו של אותו הרשע ימ"ש במדבר מצרים, מוכנים ליכנס לארץ ישראל, ושלושה צדיקים יצאו אז יחד להשתטח על קברו של רבינו הק' בהר הזיתים, הלא הם הרה"ק ר' שלמ'קע מזוויהל זי"ע הרה"ק ר' ישראל מהוסיאטין זי"ע והרה"ק ר' אהר'לע ראטה בעל שומר אמונים זי"ע ושלשתם יחד השתטחו על הציון הק' ועוררו רחמים על המצב הנורא.

כאשר חזרו משם אמר הרה"ק מהוסיאטין זי"ע: "הנני מובטח שהרשע לא יכנס לארץ ישראל", שאלוהו היאך הוא בטוח בדבר זה כל כך? אמר: "בעת שהתפללנו על ציון האוה"ח הק', ראיתי את שם ה-וי"ה מאיר על קברו, וזהו סימן שפעלנו בקשתינו ולא יארע לנו דבר", וכך הוה.

 

[אחד יחיד]

וכתב מרן רבינו הרה"ק רבי משולם פייש מטאהש בעל עבודת עבודה זי"ע מעשה נורא: בעת שהרה"ק ר' אברהם גרשון מקיטוב זי"ע גיסו של הבעש"ט זי"ע נסע לארץ ישראל ללמוד בישיבת האור החיים הק', ביקש הבעש"ט הק ממנו שימסור בשמו פרישת שלום לבעל האוה"ח הק', וכאשר הגיע שם הרה"ק מקיטוב אמר לו שגיסו הבעל שם דורש בשלומו, אומר האור החיים הק': איני יודע מי הוא זה הבעל שם, עד שאמר הר"ר גרשון בעל שם טוב, אז אמר האור החיים הק': עתה אני יודע מי זה. ׁ(עבודת עבודה)

 

[אחד יחיד]

סיפר הרה"ק ר' אברהם שלום האלבערשטאם, ראש שושלת סטראפקוב בעל 'דברי שלום' זי"ע בסעודת מלוה מלכה הקראקא בשם אביו הרה"ק ר' יחזקאל שרגא האלבערשטאם בעל דברי יחזקאל משינאווא זי"ע, שסיפר בבואו חזרה מארץ ישראל: [כידוע שבשנת תרכ"ט ביקר בארץ ישראל ושהה בצפת ובירושלים. ובשנת תרל"א חזר לגליציה] הרב הקדוש והטהור נורא ונשגב רבי חיים בן עטר זצלה"ה בעל מחבר ספר 'אור החיים' הקדוש, היו לו שתי יבמות, ולפני פטירתו בכו היבמות לפניו שיגיד להן עצה ממה שיתפרנסו אחרי פטירתו? ואמר להן: "הנה אני נותן לכם את התפילין שלי, ואחר פטירתי תפרסמו בכל המקומות שמי שרוצה להתפלל בתפילין שלי יבוא ויתפלל, ועבור זה ישלם כל המתפלל בהם סכום מסוים, ומזה תתפרנסו. אבל דבר אחד אני מזהיר אתכן מאוד מאוד, שתשגיחנה שכל מי שישים התפילין בראשו, חס ושלום מלדבר דיבור של חול כשהתפילין בראשו, כי קדושים הם, ובדיבור הקל יחללו חס ושלום את קדושתן והאותיות שבפרשיות תהיינה פורחות באויר ויפסלו התפילין תיכף".

כך היה, אחר הפטירה הכריזו בכל תפוצות ישראל כרוז הנ"ל, ובאו הרבה אחינו בני ישראל בהשתוקקות רב להתפלל בתפילין הקדושים הנ"ל, ומזה התפרנסו האלמנות הנ"ל.

פעם אחת בא סוחר גדול והתפלל בתפילין הנ"ל, ופתאום בא אדון אחד נשוא פנים, ואמר שיש לו לשאול דבר נחוץ מאוד מהסוחר הנ"ל ואין יכול להמתין עד אחר התפילה כי הוא אץ לדרכו. והיו היבמות הנ"ל שמרו תמיד על הפתח שלא להניח שום אדם להיכנס לבית המדרש בשעה שהניחו את התפילין, רק הוכרחו להתפלל בהתבודדות כדי שלא יהיה אפשר להם לדבר דיבור של חול בתפילין.

והנה אותו האדון בא בחיפזון גדול ונכנס בלי נטילת רשות, והיבמות העלימו עיניהן כרגע, ודיבר עם הסוחר הנ"ל איזה דיבורים, ובתוך כך באו היבמות וצעקו ככרוכיא צעקה גדולה, האיך עשו הדבר הרע הזה לדבר בתפילין הקדושים הללו. ובדקו התפילין ומצאו שאין בהן אותיות כי פרחו לעילא. (דברי שלום)

 

[אחד יחיד]

תפילה זו תיקן רבינו לאמרה בתפילת מוסף של יום הכיפורים:

יְהִי רָצון מִלְפָנֶיךָ אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אֱלֹקינוּ יְדִידוּת אוֹר נַפְשֵׁינוּ רוּחֵינוּ וְנִשְמָתֵינוּ, לְמַעַן בְּרִיתְךָ אֲשֶר כָּרַתָּ לִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִידוֹת שֶאֵינָן חוֹזְרוֹת רֵיקָם מִלְפָנֶיךָ זְכוֹר אַהֲבָתֵינוּ וְחִיבָּתֵינוּ וְהָשֵׁב שְׁכִינָתְךָ לְבֵית קָדְשֵׁינוּ וְתַחֲזוֹר לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּנוּ כִּימֵי קֶדֶם כִּי קָשָׁה פְּרִידָתְךָ מִמֶנוּ כִּפְרִידַת נַפְשֵׁינוּ מִגוּפֵינוּ, הָמוּ מֵעֵינוּ וְכָלְתָה נַפְשֵׁינוּ אֶל גְאוּלַת שְׁכִינָתְךָ וְאֶל מְעוֹן קָדְשֶׁךָ וְלִרְצוֹנְך ה' נִכְסַפְנוּ. הִנְנוּ מִתְחַנְנִים וּבוֹכִים לְפָנֶיךָ ה' אָב הָרַחֲמָן עַל גָלוּת הַשְׁכִינָה הוֹשִׁיעָה ה' שְׁכִינָתְךָ וְדַבֵּק נַפְשֵׁינוּ בְּאַהֲבָתְךָ הַנְעִימָה וְהָעַרֵיבָה עַל נַפְשֵׁינוּ רוּחֵינוּ וְנִשְׁמָתֵינוּ וְייֵעוֹל מַלְכֵּנוּ בְּהֵיכְלֵיה.

 

[אחד יחיד]

סיפר הגה"צ רבי נטע פריינד מעשה שהיה ביהודי שהגיע לציון קדשו של רבנו ה'אור החיים' הקדוש להעתיר לישועה להיפקד בזרע של קיימא. ברגע מסוים הבזיקה כמן הארה שמימית בלבו של האיש והוא לחש: "ריבונו של עולם, מקבל אנוכי על עצמי שאם אפקד בישועה ובן זכר ייוולד לי, אקרא שמו 'חיים' והוא יישא את שם הצדיק עליו כל ימיו עלי אדמות". התחושה כי היתה זו שעת רחמים ועת רצון, הקלה את צעדיו בלכתו מן הציון הקדוש לביתו. וכאשר חש כן היה, ולפקודת השנה נולד לו בן זכר למזל טוב.

אלא שחודשים אחדים קודם לכן נפטר בשיבה טובה סבו של האיש, ועתה התגוששו בלבו התגוששו שני השמות. ברור היה לו כי חייב הוא לקרוא את שם הרך הנולד 'חיים', אך סבר להוסיף את השם 'דוד' כשמו של הסבא המנוח. ספק היה בלבו, אם יקדים את חיים לדוד או להיפך, וגם בספק זה היה לו ספק ספיקא, אולי אסור לו לכזב בדבריו למחצה ועליו לתת את השם 'חיים' לבדו.

מתוך לבטיו שלא ידע לשית להם עצות בנפשו, קם האיש ונסע לתל אביב, למעון קדשו של הרה"ק רבי אהרן מבלעזא זי"ע, וכאשר נכנס אל הקודש פנימה שח דברים כהווייתם ושאל הדרכה.

משסיים לשאלו, הזדעזע הרה"ק מבעלזא והשיב בחיל וברעדה: "ה'אור החיים' הקדוש היה מלאך! איך ניתן לצרף מלאך עם אדם בחדא מחתא?"… ויקרא שמו בישראל 'חיים'….

(גליון פניני עין חמד מתוך 'נר המערבי')

 

[אחד יחיד]

סיפר החסיד רבי מנלי רוזנשטרוך ז"ל מאנשי שלומו של הרבי האמרי אמת, כי אחד מנכדי האמרי אמת שאל את הסבא קושיא בחומש, ואמר לו שיחפש במפרשים, וחיפש ומצא שבאוה"ח דיבר מזה. כאשר שב וסיפר לזקנו שמצא ישוב לקושייתו באור החיים הק', אמר לו:

בשחרותי לא עיינתי בספרי האוה"ח מחמת אזהרתו, שכתב בהקדמה לחפץ ה' שלא יעסקו בספרו זולת העוסקים בתורה לשמה, עד שבא אליו האור החיים הק' בחלום ושאל אותו מדוע אינו עוסק בספריו ואמר לו שלא אליו התכוון, ואז ישב והגה בכל ספריו הקדושים. ואף על פי כן, לא אמר לו האמרי אמת במפורש שיחפש באוה"ח, אלא שהורהו לחפש במפרשים ואם יזכה – ימצא מעצמו.

 

[אחד יחיד]

סיפר הרה"ח ר' אברהם איסקולסקי זצ"ל, מחשובי חסידי סלונים בארה"ב, מעשה היה שכיבדו את הגאון רבי חיים מבריסק בסנדקאות בברית מילה, כנראה המקרה אירע בעת שהותו במינסק בימי מלחמת העולם הראשונה, והקהל המתין לבואו. על השולחן בביהמ"ד היה מונח הספר הקדוש חפץ ה' ממרן בעל אור החיים הקדוש. אחד מהקהל שהיה מלמד תינוקות בעיר, עיין בהקדמת הספר וראה שרבינו האור החיים הקדוש כותב שזה שאינו לומד לשם שמים לא ילמד בספרו.

אותו מלמד התבטא על כך דרך הלצה: "עס איז דאך נישט הייליגער פון דעם חומש". (זה הרי לא יותר קדוש מהחומש).

בינתיים נכנס הגר"ח מבריסק, והמלמד חזר בפניו על "דברי החכמה" שאמר.

הגר"ח מבריסק לא השיב על דבריו מאומה, רק פנה אל קהל העומדים שם שלא יתחילו בברית עד שישלחו את אותו עז פנים מבית המדרש, ויבטיחו לו שמעבירים אותו מהמלמדות.

(דברים ערבים – מאת ישראל פנחס טירנואר, המודיע, ממכתב הרב ישראל דוד גולדהבר שליט"א, גבעת זאב, ירושלים).

 

[אחד יחיד]

במכתב מר' ישעיה אשר מרגליות זצ"ל (נדפס בסוף ספר עצי עדן מאביו ר' יהודה לייב מרגליות זצ"ל) כתב ששמע שהאור החיים הק' בכל ערב שבת למד הלכות עדות ואמר כי מטרת לימודו שידע שעל פי ההלכה הוא ראוי להיות עד כשר ונאמן לעדות שבת, [ועי' ישועות יעקב או"ח (ס' רס"ח סק"א) ודרך פיקודיך ריש הקדמה ו'].

(קב ונקי)

 

[אחד יחיד]

בתקופה שהתגורר רבינו בסאלי שבמרוקו, התגורר בראבט הסמוכה יהודי שהיה עשיר גדול, והתהפך עליו הגלגל עד שהתרושש לגמרי מנכסיו. יצא האיש ונדד בערי מרוקו, על מנת לחפש תעסוקה לפרנס את בני ביתו הרבים שהיו סמוכים על שולחנו. ביטחונו היה חזק בבורא עולם, שיזמן לו כדי מחייתו. השקיע האיש בעסקים שונים, ומצבו החל להשתפר אט אט, עד שאסף סכום כסף נכבדי שאפשר לו – לשוב לעיר מוצאו. בדרכו חזרה לביתו, עבר בעיר סאלי עירו של ה"אור החיים" אשר בה היה לו ידיד ומכר משכבר הימים.

מכיוון שנקלע למקום בערב שבת, ולא הייתה לו שהות להגיע לעיר ראבט לפני שבת, הוזמן הלה על ידי חברו להתארח אצלו בשבת קודש. נענה האיש להזמנה בשמחה, ואף מסר לו את צרור כספו, שהרוויח בתקופת נדודיו לשמירה עד צאת השבת. במוצאי שבת לאחר ההבדלה, ניגש מיודעינו האורח למארחו, וביקש את הפיקדון שהפקיד בידיו. אך לתדהמתו כפר הלה בכל, "לא הפקדת בידי אף לא פרוטה אחת" אמר לאורח הנדהם. משעמד האורח על דעתו, והתחנן בפניו להשיב לו את כספו, שעמל עליו זמן רב ביגיעה רבה. הרעים עליו המארח בקולו: "האינך מתבייש? בביתי לנת ועל שולחני אכלת, ולבסוף אתה קם ומעליל עליי עלילות דברים?!".

ראה היהודי, שבטובות לא יעלה בידו להוציא את כספו מידיו של הרמאי, והחליט לתובעו לדין תורה אצל רבנו חיים בן עטר. ניגשו שניהם לבית הרב, ושטחו את טענותיהם לפני הרב, הלה טוען, שהפקיד את כספו בידי חברו, והלה טוען, לא היו דברים מעולם. שאל ה"אור החיים" הקדוש את האורח: "האם היה עד ביניכם בשעה שהפקדת ממונך בידו?". השפיל האיש את עיניו ואמר: "לא היה עד בינינו, המעשה היה סמוך מאד לכניסת השבת, ולא הספקתי להעיד על כך עדים, רק זאת אני זוכר, שבזמן מסירת הכסף ישבנו שנינו תחת עץ, ואז הוצאתי מכיסי את צרור הכסף ומסרתיו לו".

מיד אורו עיניו של הרב, באומרו לאורח: "גש נא לעץ הזה והזמן אותו להעיד את עדותו". המפקיד, שהכיר ברבנו שהינו קדוש ובעל מופת, יצא מיד לדרכו לזמן את העץ לבוא להעיד, בלי להרהר אחר הדברים. ואילו המארח נשאר בבית הרב. כעבור כמה רגעים, אמר הרב, כמסיח לפי תומו: "בוודאי הגיע כבר האיש אל העץ" "מה פתאום, רבי!". השיב המארח כלאחר יד "עדיין רחוק העץ, ואינו יכוללהגיע אליו כל כך מהר". התבונן הרב באיש הכופר בפיקדון, בתתו בו מבט נוקב, ואמר: "קום והשב לו ליהודי את כספו".

לפליאתו של האיש, כיצד חרץ הרב את גורלו ללא שמיעת ה'עד', ענה הרב: "אם טענתך צודקת, שלא היו דברים מעולם, והלה לא הפקיד מאומה בידך, מהיכן יודע אתה את מקומו של העץ?". ללא אומר ודברים, החזיר האיש בבושת פנים את צרור הכסף לבעליו.

מיד לאחר מכן ניגש האורח ל"אור החיים" הקדוש, נישק את ידיו, והודה לו, על כי בחכמתו גילה את האמת, ודן דין צדק.

 

[אחד יחיד]

במהלך שנת ה'תשנ"ח התגלתה מחלת חשוכת מרפא בגופו של נער, בנו של אחד מיקירי ירושלים התורניים. אביו של הנער שמע בעצת חבריו ועלה לבית העלמין בהר הזיתים, שם נעמד להתפלל לרפואת בנו ליד קברו של ר' חיים בן עטר, "אור החיים" הקדוש. משסיים לומר את פרקי התהלים המיוחדים לתפילה על החולה, קיבל על עצמו ללמוד מדי שבת בשבתו בספר "אור החיים". לתדהמתם של הרופאים, הבן החל להתאושש, ולא עבר זמן רב עד שהבריא לחלוטין.

זמן קצר לאחר מכן שמע האב, כי הרב של רמת חן, הרב יעקב יוסף אוירבך, איבד את מאור עיניו בעקבות החמרה במחלת הסוכרת. הרופאים טענו בכל תוקף שאין תרופה או טיפול רפואי כלשהו שיכולים להשיב לו את ראייתו. מיהר האיש לביתו של הרב אוירבך והציע לו לפקוד את קברו של ר' חיים בן עטר.

"יבקש הרב חנינה בעד נפשו שיאירו עיניו כמקודם, כדי שיוכל מכאן ולהבא ללמוד כל שבוע בספר "אור החיים". הרב התקשה להאמין, כי ישועתו תבוא ממעשה זה. ברם, לאחר הפצרות מרובות, נסע יחד עם האב להר הזיתים, נעמד ליד קברו של הצדיק ושפך לבו כמים. הוא ביקש שיתעוררו עליו רחמים רבים בזכות הצדיק, שיאירו עיניו, כדי שיוכל ללמוד מדי שבת בספר "אור החיים".

בשובו לביתו פתח הרב אוירבך את הספר, שהיה בספרייתו. לתדהמתו הבחין, כי הוא יכול לראות מעט מעט, כמתוך ערפל. למחרת ניסה שוב ואז כבר ראה טוב יותר, ובתוך ימים ספורים נפקחו עיניו לגמרי. הרופאים הודו, כי מדובר בנס רפואי של ממש. כמה צדקו חכמי ונציה שכתבו בהסכמתם לספר: "הטועם מיערות דבשו יאירו עיניו, כי כשמו כן הוא: אור החיים".

 

[געגועים]

מחידושיו של בעל ההילולא האור החיים הקדוש בפרשת השבוע - בלק

א] ומצינו בדברי המקובלים (שער הגלגולים להאריז''ל) כי נפשו של בלעם באה בחמורו של רבי פנחם בן יאיר, וזה יורה שנתקן באחריתו, והגם שמת על ידי ישראל היה הניצוץ משוקץ והוצרך להתלבן בגלגולים וליבונים ועמד עד שבא לאתונו של ר' פנחס בן יאיר ומשם עלה למקומו הראשון.

ב] כנגד מעשיו אמר הגבר שתום העין שהיה ניכר במעשה עיניו שכל מקום שהיה מסתכל בעיניו היה לוקה, ולכן היה סותם עינו הרעה לבל יזיק, ואפשר שהיתה לו עין השמאלית מיוחדת לזה.​

 

[אחד יחיד]

סיפור מופלא התרחש בזמן מלחמת תש”ח. באותה מלחמה שפרצה בכל גבולות ארץ ישראל, נכבשה העיר העתיקה של ירושלים. מימדי ההרס שחוללו הירדנים ברובע היהודי של ירושלים העתיקה, התגלו רק לאחר מלחמת ששת הימים. הם הרסו בתי מדרשות ובתי כנסיות שברובע היהודי, ואף את ספרי התורה שרפו בידיהם הטמאות. הירדנים לא הסתפקו בזאת ופנו אף להציק לשוכני עפר. הם פנו להר הזיתים, הרסו מצבות והחלו לסלול כביש. לשם כך הובא טרקטור אשר החל לחרוש וליישר את הקרקע. מצבה אחר מצבה התמוטטו תחת עוצמתו של הטרקטור, עד שהגיע לשטח קברו של 'אור החיים' הקדוש.

כאשר הגיע הטרקטור לציונו בכדי להרוס את המצבה, מיד התהפך והנהג נפל ומת במקום. הירדנים תלו את הדבר בטרקטור. הם חשבו שכנראה חל קלקול במנוע, ויש להביא מיד מומחה שיתקן את הטרקטור. המכונאי הגיע, תיקן מה שנראה לו, ומיד אח”כ הגיע נהג אחר על מנת לסיים את משימת קודמו: הרס מצבות. אולם אך נגע קצה הטרקטור במצבה של הרב, ומיד התהפך והנהג נהרג. עכשיו הבינו הירדנים שיד הצדיק בדבר, אך עדיין לא נכנעו. ברום לב, במחשבה של “כוחי ועוצם ידי”, ביקשו לנתץ את המצבה ויהי מה.

לשם כך לקחו פטיש כבד במטרה להרוס את המצבה, אולם כאשר הרים הערבי את הפטיש נשמט זה מידו ורוצץ את ראשו. הפעם, נבהלו הירדנים והבינו שקדושת הצדיק הטמון במקום זה, היא הגורמת למקרים אלו, ומיד נסו מהמקום ואיש לא העז לגעת יותר בקברו של רבינו הקדוש…

 

[אחד יחיד]

וסיפר אדמו"ר ה'ברכת משה' מלעלוב זי"ע בשם החיד"א זצוק"ל שהעיד שראה בעיניו את רבו האור החיים הקדוש בשעת התפילה כשהוא מרחף באוויר.

וסיים על כך רבינו ה'ברכת משה' זי"ע: "אנו, אנשים מגושמים וחומריים, כובד הגשמיות מושך אותנו אל האדמה הגשמית, אבל מי שהוא רוחני, אינו נמשך אל האדמה ולפיכך הוא יכול לרחף באוויר".

ועוד אמר רביה"ק אדמו"ר ה'ברכת משה' זי"ע בשולחנו הטהור, בשם הרה"ק מרוז'ין זי"ע שכמו שידוע שהלימוד בספר הזוהר הקדוש מטהר את המחשבה ומקדש את מי שהוגה בו, אף אם אינו מבין מה שלומד, כך גם הספה"ק 'אור החיים' הקדוש בכוחו לטהר את הנשמה בעצם הלימוד בו.

 

[אחד יחיד]

דרכו בקודש של רבנו שתבעה התמסרות לרוחניות ולעבודת ה' בצורה החלטית, מצאה את בטויה גם בדרכו בפסיקת ההלכה, בה היה נוהג להחמיר. מעבר לפסיקותיו היומיומיות והכלליות, נודעו שלושה ענינים בהלכות מאכלות אסורות בהם יצא חוצץ כנגד מנהג מרוקו מקדמת דנא, וכל זאת למרות היותו צעיר לימים: החגבים, נפיחת הראה, והתולעים.

מאז ומקדם היה מנהגם של יהודי מרוקו, כאשר תקפה מכת ארבה את עריהם ושדותיהם, לתפוס מהחגבים המעופפים ולאכלם. בעיני רבנו לא מצא הדבר חן כבר מאז ילדותו, שכן הבחין כי זקנו הקדוש נמנע מלאכלם, וגם אין דעתו נוחה באוכלי החגבים.

והנה הגיעה הבצורת של שנת תפ"א, ושוב ראה רבנו את הקהל נוהג התר באכילת החגבים, משל היה זה דבר פשוט ומסכם שאינו דורש כל תנאים הלכתיים.

כיון שראה רבנו שאין איש יודע על סמך מה נהגו לאכול את החגבים, מבלי לבדוק אם הנם מהסוגים המותרים באכילה, רצה לאסור את הדבר. אבל בענותו כי רבה, עדין לא רצה לסמוך על העדויות שאסף עד שירד לחקר הדבר. רבנו הגיע למסקנה נועזת, כי התר החגבים שנהגו בו במרוקו התר שגוי הוא, וכי האוכלם כאוכל שאר שקצים ורמשים. הוא הרעיש הרבה על הדבר, ואסורו התקבל על בני סאלי עירו ובפרט יראי ה' שבהם.

וראה זה פלא: "וגדול הנס האחרון שעשה ה' שתמיד דבר רגיל היה לבוא מין זה לב' או לג' שנים ולא אחר טפי מד', ומשעה שפרסמתי איסורם וחכמי העיר הטו אוזנם ואסרום, מאותה שנה לא נראו עוד במערב למעלה מעשרים שנה" (פרי תואר סי' פה, וראה גם אור החיים ויקרא יא כא).