תמוז ט' תמוז - יומא דהילולא של האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצ"ל (2 צופים)

[אחד יחיד]

רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, הקים מחדש את חסידות צאנז בארץ לאחר השואה.
נודע בגבורתו היהודית בימי השואה.
הקים את קרית צאנז ובית החולים לניאדו בנתניה, וכן יסד את מפעל הש"ס.
נפטר בט' תמוז תשנ"ד.

הערך במכלול:

רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

סיפר לי ידיד נפש מעשה הוד על הרה"ק מצאנז קלויזנבורג זצ"ל, הוא הגבר הקים אהלה של תורה על אדמת אירופה החרוכה, כאשר קיבץ סביבו אודים מוצלים מאש בעבותות אהבה, והפיח רוח חדשה בעם שרידי חרב. התנער הצדיק מיגונו האישי, ומסר נפשו למען שארית הפליטה.

במחנה העקורים היה עמו נער רצוץ, עלה נידף, גלמוד ממשפחתו ומבית אביו . מכונס היה באבלו, ולימוד התורה ממנו והלאה. ראה הרב'ה שהבחור עוסק במשחק השחמט, ובו משכיח עיצבונו. פנה אליו בהצעה "התרצה להתחרות אתי במשחק?" הבחור שמח נוכח האתגר, והסכים!

הרב'ה הוסיף ואמר "זמני יקר למדי, ואינני רגיל במשחקים. אני מוכן לשחק אתך תמורת 'הסכם'. והיה ואנצחך – תתחייב ללמוד גמרא במשך שעה. ואם תנצחני – אלמד אני שעתיים!". הבחור הסכים והתיישבו למשחק, וסביבם מתגודדים צופים רבים בדממה.

לאחר משחק מחושב וממושך, ניצח הנער! הרב'ה קם והכריז שכעת ימלא הוא את מחויבותו והולך ללמוד שעתיים. השמועה עשתה כנפיים בקרב המחנה. כולם התפעלו כיצד הנער ניצח את האדמו"ר החריף ומהיר התפיסה! למחרת הציע הרב'ה שוב לשחק, והמשחק היום הסתיים בניצחונו של הרב'ה.

הבחור עמד בתנאו, והתיישב ללמוד בחברותא עם הרב'ה. שעה של גמרא. שעה של גן עדן. וכך המשיכו במשחקים יֹּוֹּמִּיִּים, שאגב, תמיד הסתיימו בניצחון האדמו"ר, שֶגְָרְרו שעות של לימוד. עם הזמן, המשחק התמעט ונעלם, והתורה המשיכה לְַנַצֵַּחַ. זו דוגמא של 'בחכמה פותח שערים'. השכיל האדמו"ר להפסיד בסיבוב ראשון, בכדי להרים את קרנו של הנער בעיני החבורה, ובעיקר בעיני עצמו.

מפתחות רבים יש לפתיחת שערי הלבבות, ויש מנעולים מורכבים הדורשים חכמה יתירה. כאמור, לכל דיבור ולכל אמירה קדמה קריאת ה' אל משה, אך התורה מלמדת זאת דווקא בפרשתנו. פרשת ויקרא, ספר 'תורת כהנים', מורכב וקשה בדיניו ובהלכותיו. כאן זקוקים באופן מיוחד להשמיע קריאה של חיבה. לאחר יצירת והידוק הקשר, צולחים – יחד – את הפרשיות הקשות ביותר, ותורתנו מתקיימת.

(ליקוטי שמואל)

 

[אחד יחיד]

מעשה מבהיל מספר הגאון הצדיק רבי יואל טוביאס שליט"א, רב ואב"ד שיכון ו' בני ברק ורבם של יוצאי רומניה בארה"ק:

אב ובנו נכנסו למעונו של כ"ק מרן האדמו"ר מקלויזנבורג זצוק"ל, בעל ה"שפע חיים" ומייסד מפעל הש"ס העולמי, אשר יום השנה להסתלקותו יחול בשבת הקרובה, ט' תמוז, ובפיהם בקשה לזרע של קיימא עבור הבן.

כ"ק האדמו"ר זצוק"ל, אחז את ידי שניהם בידיו, ותוך כדי הדברים שמורות עיניו נעצמו. הבן, משהבחין כי הרב'ה נרדם, החל להוציא את ידו מאחיזת ידו של הרבי. האבא סימן לבנו שוב ושוב שלא להוציא את היד בשום אופן, אולם הבן לא שמע והוציא את ידו, ואילו האב השאיר את ידו תפוסה בידו של הרב'ה.

כעבור מספר רגעים התעורר לפתע הרב'ה והחל מיד לברך מעומק ליבו.

אני מכיר את האבא והבן, מעיד הגה"צ ר"י טוביאס שליט"א, הבן למרבה הצער לא זכה להיפקד, ואילו האב נולד לו בן לאחר זקנתו!

זכותו של כ"ק האדמו"ר הגה"ק זצוק"ל, תעמוד לנו ולכל בית ישראל כל הימים. (מתוך "במה")

 

[אחד יחיד]

בימים ההם חלה חזקיהו למות. ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו, כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו'. מאי כי מת אתה ולא תחיה, מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא. אמר ליה מאי כולי האי, אמר ליה משום דלא עסקת בפריה ורביה. אמר ליה משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו, אמר ליה בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד. אמר ליה השתא הב לי ברתך, אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מנאי בנין דמעלו. (ברכות דף י.)

האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג, בעל השפע חיים (דרשו חומש רש"י תשמ"ב, עמ' פח) סיפר, שלמד מגמרא זו תשובה מעשית לשאלה ששאל אותו יהודי צדיק בארה"ב, לאחר שאיבד את כל בניו בשואה, הוא שאל האם נכון שישא אשה כדי להשתדל בפו"ר, או מוטב שלא יעסוק בכך, כי רואה שלפי המצב בארה"ב באותה תקופה, לא יוכל לחנך את בניו כראוי, ולגדלם בצורה שיהיו צדיקים ויהיו המשך לבית אבותיו הנעלים. האדמו"ר זצ"ל התפעל מצדקותו של אותו אדם, שמעדיף להישאר ערירי לבדו בלא אשה ובנים, מאשר להינשא ולהותיר אחריו בנים לא כשרים. אולם למעשה השיב לו על פי גמרא זו, שאין להתחשב בחשבונות כאלו, אלא עליו לקיים את חובתו ולשאת אשה בכדי שיהיו לו בנים.

 

[אחד יחיד]

"כשהרבי החליט להקים את קריית צאנז בנתניה, לא היה שם כלום, רק חול. אבי מורי היה אחד מחמשת הדיירים הראשונים בקרייה.

"סיפר לי אבא זצ"ל, שהאזור כולו היה חול ושממה, על חוף הים, הרחק מן העיר נתניה, בפינה מבודדת. פעם כשהיה צורך לקנות את איזה מצרך לבית, צעד אבי מורי קילומטר וחצי בחול כדי להגיע למכולת הקרובה בנתניה הסמוכה… כשהוא הגיע לעיר, היו שם שני חילונים שראו אותו, אחד מהם הצביע עליו ושאל את חברו: 'מה זה?'…

"הם אפילו לא דיברו עליו בלשון 'מי זה' כמו שאומרים על בנאדם, אלא 'מה זה', כאילו היה זה איזה בעל חי מוזר ומשונה. עד כדי היתה נתניה מנותקת מיהדות. אבל הקריה החסידית גרמה לכך שאנשים נוספים הגיעו בהמשך, נתניה שינתה צורה, לא מזמן אמרו לי שכיום יש בנתניה יותר מ-2,300 בתי כנסת. רוב חברי המועצה בנתניה הם יהודים שומרי תורה ומצוות!

"אבל מה? הרבי לא סתם סחב אנשים לגור במדבר שממה, הוא גם חשב על העתיד שלהם, אז הוא הקים בית חולים, אין צורך להסביר כמה זה דבר מורכב ומסובך להקים בית חולים, אבל הוא לא נרתע ולא נבהל. בכך לא אמר די, הרבי הקים גם בית מלון וגם בית אבות, כמובן גם תלמוד תורה ובית ספר לבנות, ישיבה וסמינר וכו' וכו', הוא חשב קדימה, הרבה שנים קדימה, עד היום עדיין ניתן להרגיש היטב את ההשקעה האדירה שלו בכל פסיעה ופסיעה בקריית צאנז.

"את כל זה עשה הרבי, אחרי שעבר את השואה הנוראה, בה איבד כידוע את רעייתו ו-11 ילדיו. עוד לפני שפרצה המלחמה, הוא כבר היה בשיא תפארתו והצלחתו, ולאחר מכן איבד את הכל, עבר ייסורים קשים, ושב והתאושש ביתר שאת, כשהוא מקים מחדש משפחה לתפארת, בונה מוסדות ומשפיע על אלפים ורבבות. זה לא יאומן שיש ילוד אשה שמסוגל לכל זה.

"הרבי עצמו היה מסביר שאחרי מה שהיה, הוא הרגיש שיש לו שתי אפשרויות. או לשקוע בעשייה של הרבצת תורה ובניית מוסדות עד כלות הכוחות, או שהוא חלילה וחס ישתגע מצער על מה שהיה". (רבי חיים שמרלר)

 

[אחד יחיד]

"אבא סיפר לי שכשהרבי החל להכין את השו"ת שלו 'דברי יציב', שאבי מורי כתב אותו מפיו של הרבי, הגיעה העת והכרך הראשון כבר היה מוכן. הוא עבר עריכה ולאחר מכן הגהה מדוקדקת, הדפיסו אותו ברוב עמל ויגיעה, וכרכו את הספר הראשון כדי להביא אותו לרבי.

"אבא היה בטוח שכשהרבי יראה את הספר, הוא מאוד יתרגש ובוודאי יעלעל בין דפיו בשמחה. אבל כשהוא הביא את הספר, ישב הרבי והתבונן בספר הסגור במשך כמה דקות, לבסוף ביקש שיכניסו את הספר לארון, ולא הציץ בו. 'אני לא רוצה ליהנות בעולם הזה', אמר"… (רבי חיים שמרלר)

 

[אחד יחיד]

היה מתפלל ומוריד דמעות כמים מדי יום בברכת 'אהבת עולם' לפני קריאת שמע. לפעמים הוא היה יכול להאריך בברכה זו לבדה 25 דקות ואפילו חצי שעה, והיה חוזר על המילים ומתחנן לפני בורא העולם: 'ותן בליבנו בינה, איך בעט דיר טאטע, האב שוין רחמנות, ותן בליבנו בינה… זיסער באשעפער, ותן בליבנו, ותן בליבנו, ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל, אוי טאטע אוי אוי אוי טאטע…'.

"גם כשהוא כבר היה גאון עצום וידע לפלפל בכל מכמני הש"ס והשולחן ערוך, ובכל מקצועות התורה, הוא היה בוכה כמו ילד קטן, מתחנן שהקב"ה יזכה אותו להבין את התורה הקדושה, בהרגשה שכל חייו תלויים רק בבקשה הזאת. (רבי חיים שמרלר)

 

[אחד יחיד]

"בחודש אלול שנת תשמ"א, נסעתי לארה"ב. הרבי התגורר שם באותה התקופה, ונסעתי אליו כדי להסתופף בצלו מספר שבועות, וגם להיות אצלו בימים הקדושים של חודש תשרי.

"לפני שיצאתי מנתניה לכיוון שדה התעופה, נכנסתי אל בנו ממלא מקומו, כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א, שהיה אז רב הקריה בנתניה, כדי להיפרד ממנו כפי שנהגו בתפוצות ישראל ומופיע גם בהלכה שנכנסים לרב כדי להיפרד ממנו כשיוצאים מהעיר.

"הרבי שליט"א קיבל אותי במאור פנים, ואיחל לי הצלחה בדרכי ושאשוב בשלום לבית אבי. לפני שיצאתי מביתו הוא ביקש ממני להמתין רגע, כי הוא רוצה לשלוח איתי משהו לאביו, הרבי זצ"ל.

"'האבא ביקש שאשלח לו מהארץ בשר ליום טוב', הסביר לי הרבי שליט"א, 'הוא לא אוכל בשר בחו"ל אלא רק בשר שמגיע מהארץ'.

"אני הייתי בחור צעיר וקצת חששתי, אמרתי לרבי ששמעתי שבגבולות של ארה"ב לא מרשים להכניס דברי מאכל, הם עלולים להחרים לי את הבשר, ואולי גם ינקטו נגדי בהליכים פליליים עם ניסיון הברחה…

"אבל הרבי חייך ואמר לי שאין שום סיבה לדאגה: 'אבא ביקש שאשלח לו בשר ליום טוב! אני מבטיח לך שהבשר הזה יגיע אליו כרצונו, והשומרים בגבולות? אל תדאג מהם, 'והאנשים אשר פתח הבית הוכו בסנוורים'!!!".

"כמו כן קיבלתי הנחיה שכשאני מגיע למטוס אבקש להכניס את החבילה למקפיא של המטוס. כך אכן היה, עליתי למטוס, ניגשתי לראש הצוות ואמרתי שיש לי חבילה שצריך להכניס למקפיא. הוא מיד שאל אותי 'אתה שמרלר מנתניה?', והתברר לי שמישהו בצאנז כבר דאג מראש לוודא שבטיסה הזאת יסכימו לבקשה של הנוסע שמרלר מנתניה, ויכניסו את החבילה העטופה למקפיא.

"לאחר הנחיתה הכנסתי את החבילה לתוך התיק שלי. אבל כשעברתי את הביקורת, ביקש השומר לפתוח את התיק וחיטט בין החפצים. הוא הציץ והסתכל, אבל את החבילה עצמה הוא לא ראה. הוא הוכה בסנוורים כמו שאמר לי הרבי שליט"א, שהוא בטוח שהכח של אביו הקדוש בוודאי יעוור את עיניהם ולא יאפשר להם לראות מה בחבילה!" (רבי חיים שמרלר)

 

[אחד יחיד]

סיפר הגה"צ אב"ד סאנטוב שליט"א: לפני שנים רבות שמעתי מפ"ק של מרן הגה"ק מקלויזענבורג זי"ע, דהנה איתא בירושלמי שבאמת בזמננו לא היו צריכים כלל להתפלל, לפי שאין יכולים לכוין בתפילה כדבעי, ומה שמתפללים הוא כדי "שלא תשתכח תורת תפילה" – דהיינו, אנו מתפללים כדי שלא ישכחו שפעם היה דין שצריכים להתפלל, אבל בעצם מדין תפילה לא היו צריכים להתפלל, ע"כ דברי הירושלמי.

ואמר הגה"ק מקלויזענבורג זי"ע: "אני מחפש את הירושלמי הזה כבר ששים שנה – ואני מבקש מכם – אם יש אחד שיודע היכן הירושלמי הזה כתוב, אנא, יבוא בבקשה להודיעני. ואם תשאלוני מנין לי דבר זה שיש בכלל ירושלמי כזה – אומר לכם, כך שמעתי ממו"ר הגה"ק רבי טעביל מדוקלא זי"ע, ואם מורי אמר שיש ירושלמי כזה – אין לי ספק שיש כזה ירושלמי. אך במטותא מינייכו, מי שיודע היכן הירושלמי, שיבוא להודיעני".

כשחזרתי לביתי, לקחתי פיסת נייר וכתבתי מכתב, אח"כ לקחתי עוד פיסת נייר וכתבתי עוד מכתב – את המכתב הראשון שלחתי אל הגאון רבי פנחס הירשפרונג זצ"ל אב"ד מונטריאל, ואת המכתב השני שלחתי אל יבלחט"א הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א – אשר שניהם מהבקיאים הגדולים בדורנו – ואכן כתבתי לשני הגדולים את מה ששמעתי מהגה"ק מקלויזענבורג בדבר הירושלמי, ושאלתי את פיהם היכן דברי הירושלמי.

לאחר זמן קצר קיבלתי מכתב מהגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א שכתב לי שאינו יודע היכן יש כזה ירושלמי, אך הוא ציין כמה מראי מקומות ששם כתוב כעין הדברים האמורים בשם הירושלמי. כמו כן הגיע מכתב מאת הגאון רבי פנחס הירשפרונג זצ"ל, שכתב שבספר 'הקנה', מגדולי המקובלים, שם כתב ממש כדברים האלה, אבל לא ציין היכן המקור של הירושלמי.

כעבור כמה שנים, נפגשתי עם הגאון רבי פנחס הירשפרונג זצ"ל בעיר פליישמאנס באחד מימי הקיץ. הצגתי את עצמי ואמרתי לו את שמי ואת מקום מגורי – ואז שאל אותי מיד: "האם ראית את ספר הקנה?"…

(פניני נעם שיח)

 

[אחד יחיד]

כל הדרכים הוליכו אל שכונת קריית-צאנז באותו יום חמישי בלילה. המונים, בחורי ישיבה עזי מבע ותאבי פלפול, בעלי בתים חסידיים לצד בני תורה ליטאיים. נערים וישישים. נשים וטף. כולם הלכו לעבר שכונת קריית-צאנז הירושלמית.

הרינה עברה במחנה: כקש"ת האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג הגיע לירושלים לשבת והוא ימסור את שיעורו הידוע בחומש ורש"י ברחבה הגדולה של השכונה.

מי רוצה להפסיד אירוע תורני חסידי כזה?

וכך, כפי שפתחנו היו הדרכים שוקקות צאן אדם. היה זה באמצעו של קיץ. לא זכורה לי השנה במדויק, תשל"ח או תשל"ט, או שנה אחרת.

כ"ק האדמו"ר נכנס אל המקום בהדר מלכות. התיישב במקומו ובקולו הצרוד קמעא החל מרעיף את טללי אמריו המתוקים מדבש. הוא ביאר את הפסוקים ואת כל העניין בצורה בהירה שאפילו ילד קטן יכול היה להבין, שאל שאלות, תירץ תירוצים. נשא ונתן בדברי רש"י ועוד מפרשים במתיקות של דבש ניגר. הוא היה, מלבד גאונותו וקדושתו ותואר פניו כפני מלאך, גם מלך הנואמים והדרשנים, הייתה לו רטוריקה שריתקה את הקהל בריכוז מלא. כדברי המליצה הידועה, השקט של כל הקהל הגדול בלי עין הרע, (שחלק ממנו ילדים קטנים!) היה כה מוחלט – עד שגם את הזבוב המזמזם ברקע ניתן היה לשמוע.

כשעתיים תמימות דיבר הרבי הקדוש כשהוא מתבל את דבריו גם בסיפורים מרתקים, השמיע אמרים ולקחי מוסר גם בענייני השעה, וכאשר הסתיים השיעור הביטו האנשים בשעוניהם בתדהמה: מה? שעתיים? חשבנו שבקושי חלפו חמש דקות.

זה היה כוחו של כ"ק האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זיע"א, ליתר דיוק רק פן אחד מעשרות התכונות והכוחות שלו. הוא היה דרשן ונואם בחסד עליון, עד כי גם דרשה של שלוש שעות הצמידה אליה אלפים והם חשו שבסך הכל עברה רבע שעה. (אותו שיעור חורש"י עליו כתבתי כאן – על כל פרטיו ודקדוקיו – שמור מן הסתם בארכיון מכון הוצאה לאור "שפע חיים", של "איגוד חסידי צאנז בארץ הקודש"). (הרב יאיר וינשטוק)

 

[אחד יחיד]

פעם התעניין על אחד מבני עירו שהתגלגל לארה"ב. נודע לו כי הוא עזב הכל וחי את חייו כגוי. הרבי יזם אתו פגישה ושאלו ברכות: הרי היית כל כך 'ערליכער', מה קרה לך?

האיש רק חיכה לשאלה זו. הוא החל לדבר ולבכות מנהמת לב: רבי, כל משפחתי נשחטה בידי הרשעים. אבא, אמא, אחיי, אחיותיי. הם כולם היו טובים ממני. אני הייתי הגרוע שבבני המשפחה עוד לפני השואה. כבר אז לא הייתי צדיק גדול. אז איך זה יתכן, שהם, הטובים, נרצחו בכל מיני מיתות משונות ואכזריות, ורק אני הגרוע שבכולם שרדתי. האם יש דין ויש דיין?

שמע אותו האדמו"ר וענה בראש מושפל ובקול שבור. "ומה תגיד עלי? הרי גם אני כמוך בדיוק. הייתי הגרוע שבבני משפחתי, והנה כולם נרצחו ורק אני נשארתי בחיים. סימן שהקב"ה רוצה דווקא אותנו, הפחותים!".

מילים אלו שנאמרו ממעמקי שברון לב של ענווה שאין בלתה, רחצו את לבו של האיש כמי מקווה של ארבעים סאה. הוא פרץ בבכי נורא. הניח את ראשו על כתפיו של הרבי וגעה בבכי.

…ויצא משם אדם חדש. הקים בית יהודי למופת וחי את חייו כיהודי חסידי שומר תורה ומצוות שהניח אחריו דור שלם של בנין וחתנין רבנן. (הרב יאיר וינשטוק)

 

[אחד יחיד]

בחור שהרבי הכירו עוד לפני החורבן. חי גם הוא בניו יורק כאשר לא דקדק יתר על המידה בנטילת ידיים של שחרית, ויש אומרים שאף את ציפורניו לא נטל לפי הסדר של בדאג"ה…

הרבי קרא לו אליו ודיבר אליו בחיבה יתרה. מה אתה עושה וכיצד אתה מתפרנס?

"אני מחפש עבודה ולא מוצא".

"אז בוא אלי" הציע לו הרבי הצעה נדיבה. "אתן לך כל מה שאתה צריך".

הבחור הגיע לביתו של הרבי אחרי כמה ימים, וללא בושה מנה את כל צרכיו. הרבי קיים את הבטחתו והחל שוקל לידיו עוד דולר ועוד אחד, עד שלבסוף אמר הבחור ברוב עזות, כי הוא צריך עוד כמה דולר כדי ללכת לבלות…

"אתן לך" אמר הרבי. "והרי הבטחתי לך".

הבחור לא האמין למשמע אוזניו. בטוח היה כי הרבי ישמע את המילה ויגלגל אותו מכל המדרגות. אבל הרבי נתן לו את הכסף ברוגע ושלווה.

נטל הלה את הכסף, קנה לעצמו כרטיס והלך אל האולם. אפס, כי התמונות חלפו על פניו והוא לא ראה כלום. מעיין של דמעות נפתח לו בעיניו והוא ישב ובכה. הרבי הצדיק נותן לי כסף ואני הולך לטמא את עיני?!

מן האולם הוא חזר כבעל תשובה גמור. (הרב יאיר וינשטוק)

 

[אחד יחיד]

היה גביר בניו יורק שמוצאו מן העיר קלויזנבורג, ולאחר השואה בנה את ביתו מחדש בהצלחה מזהירה. הוא היה איש עסקים מצליח והכסף התרבה אצלו כחול. לזכותו ייאמר שהיה בעל צדקה גדול ותרם לכל דבר שבקדושה סכומים משמעותיים. הרבי ידע עליו אבל התעלם ממנו לחלוטין. עד שפעם ביקש ממקורבו לזמן אותו אליו. הדבר היה באותם ימים בהם החל הרבי לבנות את שכונת קריית-צאנז בנתניה והגביר ששמע כי הרבי קורא לו עשה אחד ועוד אחד. הרבי צריך את כספו. הוא הכין סכום אסטרונומי של 50,000 דולר בתיקו במזומן (זה היה כמו מיליון דולר בימינו ואולי יותר). כשהגיע אל הרבי הופתע לגלות כי לא הכסף שלו מעניין את הרבי אלא דווקא סדר יומו. בלי חשק סיפר לרבי כיצד הוא מעביר את כל ימי השבוע 24/7 והרבי שמע אותו בהקשבה מלאה ובלי תגובה. לבסוף אמר הגביר באי נוחות, "אני מתאר לעצמי שהרבי לא קרא לי לשמוע על הבילויים שלי אלא למטרה הזאת", והוא ביקש לתת לרבי את הסכום האדיר. אלא שלמרבה תדהמתו הרבי לא רצה את כספו ונזף בו קשות בצורה חמורה ביותר על אורח חייו המנוכר לאביו שבשמיים.

העשיר היה כה נסער, עד כי מקורבו של הרבי היה צריך לקחתו הביתה מחשש שמא אם ינהג בעצמו יעשה תאונה…

כאשר חזר המקורב אל הרבי שאל: מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר. אם הרבי מזמן אותו לביתו הרי שורת הדין נותנת שאת האורח שלך אתה מכבד ולא להיפך.

אלא שהרבי הצמיד לעיניו של האיש משקפיים של מנהיג בישראל, ולימד אותו פרק בהלכות אחריות על נשמתו של יהודי מזרע ישראל. "הרי אותו אדם הוא גם כן מקרבנות הנאצים. הם אלו שגרמו לו להתנהג כמו גוי. כעת הוא חי בטוב ובנעימים ויש לו את העולם הזה במלואו. אבל יום יבוא והוא יחזיר את הפיקדון ויעלה לבית דין של מעלה, ושם יעמוד עירום ויחף. אוי ואבוי על נשמתו האומללה באותו מעמד.

"אבל אם היו לו כאן בחדרי כמה דקות של הרהורי תשובה" סיים הרבי במבט רושף, "הרי ביום הדין מצבו יהיה קצת טוב יותר, וכל עולם הנצח שלו יקבל משמעות אחרת. מכוחו של הרהור תשובה אחד". (הרב יאיר וינשטוק)

 

[אחד יחיד]

סיפר לי מחותני הרה"ח רבי יעקב משה שפיצר ראש מוסדות "אמרי שפר" בהר נוף, כי פעם נזדמן יחד עם חברו הטוב לעת לילה לעיירה יוניון סיטי, שם התגורר הרבי בשנותיו האחרונות כשהיה בארה"ב. הם טרם התפללו מעריב והתברר להם כי גם הרבי לא התפלל מעריב, היו חסרים לו שניים למניין ואתם הושלם המניין. היה זה בשעת לילה מאוחרת ביותר. לתומו חשב כי מדובר בתפילה של רבע שעה.

בפועל עמד הרבי והתפלל שמונה-עשרה ארוך של כשלושת רבעי השעה. עד כי הרבנית ע"ה הגיעה מודאגת לברר מה קרה. "האם זה יום כיפור היום?" הביעה תמיהה.

הרבי עצמו כלל לא הבין מה הפלא. הוא עמד להיכנס אל ביתו כאשר פנה אל אורחיו מארץ ישראל ואמר להם בחיוך, "האם כתוב בשולחן ערוך שאסור להתפלל שמונה עשרה ארוך סתם כך ביום חול?". (הרב יאיר וינשטוק)

 

[אחד יחיד]

אחת מדמויות ההוד שזכה להם דורנו, היתה דמותו הפלאית והאגדית של האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצ"ל, שעוד בצעירותו הרעיש תבל ומלואה בגאונותו המיוחדת ובעבודת ה' שלמעלה מהשגת אנוש שחרגה מכל גבול. במיוחד קנו להם שם השבתות הנעלות במחיצתו, החל מריקודו הסוער בקבלת השבת בעת אמירת "בואי בשלום", והמשיך בשולחנות הקדושים אותם ניהל בקדושה ובטהרה בסופה ובסערה, בהם גם לחם את מלחמת התורה, כאשר מידי שבוע בשבוע היה מחדש ציצים ופרחים של חידושי תורה עמוקים אותם העלה בפני המסתופפים בצילו.

גם בשנות עברה וזעם, כאשר שתה את כוס התרעלה עד תומם, לא ויתר כהוא זה על כל מנהגיו המיוחדים ליום השבת. הוא מסר את נפשו כפשוטו ממש על שמירת השבת עד קצה הגבול, כאשר אף לא הסכים לגעת במוקצה שלא לצורך פיקוח נפש ממש. בתקופה מסוימת העבידו אותו במתפרה, ומלבד בשעות שבהם נערכה ביקורת קפדנית ודקדקנית, היה ממהר לאחוז במחט התפירה בידו באשר היה זה פיקוח נפש מוחשי וקיים, אך בשאר הזמן אפילו לא נגע במחט, למרות שהיה נתון בכך בסכנה עצומה כל רגע ורגע.

לא רק על שמירת השבת לא ויתר, אלא אף על מנהגי כבוד השבת לא היה מסכים לוותר כלל. את הלחם שחילקו במחנות מידי יום, היה שומר ומצניע לעצמו כדי שיהיה לו פת לכל סעודות השבת. ואם לא די בכך, אף היה מנסה להשיג מאכלי שבת אותם נוהגים לאכול בסעודות השבת. לא אחת התרוצץ נואשות לחפש חתיכת בצל, אותה נהג לאכול בסעודת השבת, כאשר היה מסכים לתת בתמורה לכך את כל אשר לו.

בעודו בעמק הבכא, לא ויתר על אמירת דברי תורה במהלך יום השבת, וכאשר היה מגיע זמן בין השמשות של יציאת השבת, היה אומר דברי תורה וכיבושין לעתים לעצמו בלבד, כפי שהיה נוהג כאשר היה יושב בבית מדרשו.

(עלון ישמחו לפרשת בלק תשע"א)

 

[אחד יחיד]

מעשה מפעים סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א ששמע מאחד מגדולי ראשי הישיבות באמריקה: פעם נכנס לבית מדרשו יהודי שבמראהו היה נראה כרחוק מאד מלהיות שומר תורה ומצוות, וכשנתנו לו כיפה לחבוש על ראשו ושוחחו עמו, גילו כי אינו יודע מאומה מסדר התפילה ומפסוקי התורה.

שאלוהו: אם כן במה הנך יהודי? ויען: יודע אני שני פסוקים מן התורה, והם: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל, ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל ונתן עול ברזל על צוארך עד השמידו אותך", הלא הם כתובים בתוך פרשת התוכחה (דברים כח, מז-מח), וחזר עליהם אותו יהודי בעל פה.

נפעמו סובביו ושאלוהו: מהיכן יודע אתה שני פסוקים אלו? וסיפר להם אותו יהודי, כי בשנות השואה כששהה במחנות המוות שהקימו הנאצים ימ"ש, תוך כדי עבודות הפרך ניצב היה לידו פעמים רבות יהודי גדול וקדוש, שניכר היה עליו כי מורם מעם הוא, ומדי פעם כשנגשו בהם הצוררים היה חוזר ואומר את אלו שני הפסוקים. "בפסוקי תורה אלו ביטא אותו אדם גדול וקדוש את קבלתו בתבונה את צרותיו ואת החורבן שעבר, ולימים נודעתי כי היה זה כ"ק האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג", סיפר.

"הוי אומר", זעק הגר"י זילברשטיין, "כי גאון וצדיק קדוש זה, כ"ק האדמו"ר בעל 'שפע חיים' זי"ע חרת לדורו ולדורות אחריו שיש לעסוק בתורה ובמצוות דווקא מתוך שמחה". (דברים בכינוס מפעל הש"ס אב תשע"ח)

 

[אחד יחיד]

בעת שיסד כ"ק האדמו"ר זי"ע את 'מפעל הש"ס' והחל בתכנית של לימוד 30 דף לחודש, שאל הגר"י זילברשטיין את פיו: הלא תכנית זו מיועדת רק לגדולים ולא כל אחד מסוגל ללמוד ולהיבחן על 30 דף לחודש, אולי כדאי להשתית את תכנית הלימודים והמבחנים רק על 20 דף לחודש?

השיבו כ"ק האדמו"ר זי"ע: "מפעל הש"ס מיוסד למען יהיו עמלים בתורה, וללא עול תורה על צווארם של הלומדים תחסר להם שמחת התורה!".

(עוד מדברי הגר"י זילברשטיין בכינוס מפעל הש"ס אב תשע"ח)

 

[אחד יחיד]

כשהיה רבי בן ציון אבא שאול ב"בית הארחה" בנתניה, ניצל את ימי שהותו בעיר להתרשם מקרוב בעבודתו בקודש של האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצ"ל, בעל ה"דברי יציב". מתבונן היה בתפילותיו ובעבודת הנענועים ביגיעות עצומות, בפרט בהושענות של "הושענא רבה".

שנה אחת ביקשוהו ראשי הישיבות להצטרף עמהם לביקור חג בסוכת האדמו"ר. לפליאתם, רבינו סירב. בחזרתם, שאל רבינו: "מה אמר לכם הרבי?"

ענו לו: "הרבי תמה, 'מה? הרבנים יצאו לחופש בחג? והרי בו עיקר העבודה!'..." משיצאו, לחש רבינו לבנו, הגאון רבי אליהו: 'כעת הנך מבין מדוע לא הלכתי?!...'

לא אחת, כאשר באו תלמידי רבינו לבקרו בחול המועד, לקיים בו "חייב אדם להקביל פני רבו ברגל", היה אומר להם: "לכו לבית מדרשו של הרבי מקלויזנבורג, תראו מה זו תפילה של עובד השם. מסירות נפש עד כלות הנפש".

זאת ועוד, היו נושאים שנהג לשלוח אליו שואלים, לבקש ברכתו ולשאול בעצתו. אחר פטירתו של האדמו"ר, נשאל רבינו: "אצל מי נלך?" וענה בכאב: "כבר אין! האחרון היה הרבי מקלויזנבורג"... (מתוך רבינו בעל האור מציון)

 

[אחד יחיד]

כאשר חזר כ"ק האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצ"ל מהשואה האיומה, היה מזרז את היהודים הניצולים שלא להתחבר לשכנים החילונים שאינם שומרים תורה ומצוות, וכך אמר להם:

"כשהגרמנים ימ"ש באו עלינו להשמיד את גופינו לא יכולנו לעשות מאומה כנגדם, אך כשעוזבי התורה באים, חלילה, להשמיד את נפשנו היהודית נצא ונילחם בהם מלחמת חרמה, כי הרי 'גדול המחטיאו יותר מן ההורגו'!"

והוסיף: "מצינו בתורה הקדושה שני כתובים שלכאורה סותרים זה את זה, בקריאת ים סוף כתוב: 'ה' ילחם לכם', ובמלחמת עמלק כתוב: 'צא הלחם בעמלק', במה שונות שתי המלחמות, מדוע במלחמת עמלק נצטוו להילחם ואילו מול המצריים נצטוו להחריש?

"אלא, במצרים היתה סכנה על הגוף, בזה יש לבטוח בקב"ה שיצילם בדרכו, אבל מלחמת עמלק היתה מלחמה רוחנית, במלחמה כזו אין להחריש, צריך לצאת ולהילחם..."

 

[אחד יחיד]

ט' תמוז - יום ההילולא של האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצ"ל

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il