חשוון י"א חשוון - יומא דהילולא של רבי ברוך מרדכי אזרחי זצוק"ל (1 צופה)

[אחד יחיד]

ראש ישיבת עטרת ישראל.

נפטר בי"א חשוון תשפ"ד.

הערך עליו במכלול:

רבי ברוך מרדכי אזרחי – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

את המעשה דלהלן סיפר מרן הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט"א, ראש ישיבת עטרת ישראל, בביקורו בעיר מודיעין עילית בשבת הגדול ה'תשע"א.

וכך אמר: כל אימת שהייתי מזדמן אצל הרב יצחק קוליץ [קולדצקי], רבה של ירושלים, הייתי שב ומבקשו לספר לי בפרוטרוט ובדקדוק, את המעשה ברבי יחיאל ויינברג [ה'שרידי אש'], הסבא מסלבודקא, ור' נפתלי אמסטרדם.

והיה רבה של ירושלים עליו השלום ניאות ושב ומספר לי, תוך שהוא מדגיש, שבהיות שמתחילה חשש שמא יש בסיפור הדברים הזה קצת לשון הרע, ואולי איזו פחיתות כבוד בכבודו של ה'שרידי אש', לפיכך אזר חיל ושאלו להגאון הרב וינברג עצמו האם רשאי הוא לספר זאת, והשיבו ה'שרידי אש' בתקיפות: 'כן, בודאי', והוסיף על אתר בהחלטיות: 'עם שמי המלא!'

וזה המעשה:

מתמיד עצום ונורא היה הבחור יעקב יחיאל וינברג בישיבת סלבודקא, היה הנער מסוגל לשבת על מקומו שעות על שעות מבלי להרגיש מתי הוא יום ומתי ירד הלילה, כך יום אחר יום, שבוע אחרי שבוע, ושנה אחר שנה.

עד שפעם אחת נכשל השקדן בשגגה… הערב ירד על המתמיד תוך ש – אבוי, החמיץ הוא את תפילת המנחה.

לא היה קץ לצערו ולאבלו של הנער… בצר לו פנה חיש למורו ורבו הנוהג בו כאב רחום, רבי נתן צבי פינקל ה'סבא' מסלבודקא.

ה'אלטע'ר' האזין בדומיה וברוב קשב למצוקה ופרטיה. אחר פקד על הבחור הנבוך 'שוב למקומך ולתלמודך'. הרב לא השאיר מקום לדון שנית במועקה של התלמיד.

כעבור מספר ימים, בשבת השקדן על מקומו בבית המדרש הופיע ה'סבא' כנגדו וסימן לו באצבעו. על אתר 'קפץ' הנער נכון לדבר רבו. 'הבט', אמר רבי נתן צבי, 'היום הגיע לאזורנו תלמידו של רבי ישראל סלנטע'ר, רבי נפתלי אמסטרדם ה'פטרבורגע'ר רב', גש נא אליו ובבקשה ממך ספר לו אודות ה'מנחה' ההיא.

נענה הצעיר הנבוך, ואכן בהתלוותו לרבי נפתלי בלכתו על הגשר המקשר בין סלבודקא לקובנא, גמגם קמעא במבוכתו; 'ב"ה זכיתי ללמוד בהתמדה… והרב מהנהן… אבל לצערי הרב, הוא ממשיך, לואט… הפסדתי מנחה – פארלארע'ן [הפסדת] מנחה?! – נאנק רבי נפתלי, וצנח מתעלף במקום… ['אני עברתי בגשר זה כמה פעמים'… מפטיר הרב אזרחי בשולי דבריו].

'מאז', היה מספר הרב וינברג, 'תהפוכות רבות עברו עלי, מחנות השמדה, גלויות מדכאות, אולם 'מנחה' – מעולם לא החמצתי'!

בשולי הדברים סח הרב אזרחי, 'פעם הייתי בכפר חסידים לצורך אמירת הספד על רבי אורי קלרמן, וכשסיפרתי את הדברים והשמעתי את הצווחה 'פארלארע'ן מנחה', נשמעה חבטה –

– האדם ממולי נפל מתעלף…

(מתוך הספר הנפלא 'אפשר לתקן' – סיפורי רבי שלמה הופמן)

 

[אחד יחיד]

כשזכינו לסיים את הש"ס, עשינו סיום גדול מאוד, לקחנו אולם והזמנו לא רק את משתתפי השיעור, אלא גם את הילדים שלהם, ההורים שלהם ואפילו הסבים.

"השיא של האירוע היה כשהגיע ראש הישיבה הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל לשאת את נאום הכבוד.

"רבי ברוך מרדכי פנה אלי, קבל עם ועולם ואמר לי ככה: "יושבים בשיעור שלך תלמידי חכמים, אנשים שלמדו בישיבה בעיון, אני מכיר את חלקם, עמלי תורה אמתיים. אני מבקש ממך בקשה אישית", אמר לי רבי ברוך מרדכי זצ"ל, "בכל יום כשאתה מוסר את השיעור, תוסיף על הגמרא ורש"י עוד משהו אחד, שיהיה להם מתוק! איזו חקירה מעניינת, חידה הלכתית שקשורה לסוגיא, שאלה מעניינת שיוצאת הלכה למעשה מהסוגיא הנלמדת. גם אם זה ייקח לך עוד שלוש דקות, תשקיע את החלק הזה, תשקיע! זה שווה את המאמץ, זה יגרום להם לשמוח עם התורה וליהנות מהלימוד".

"אני רוצה לומר לכם שהעצה הזאת של רבי ברוך מרדכי זצ"ל, שווה זהב! כשאתה משחרר את הלומדים בסוף השיעור עם חקירה מעניינת, הם יהיו מונחים בזה כל היום. כשהם יפגשו זה את זה בתור במכולת או בכניסה לתפילת מנחה, הם ידברו על זה, זה מה שיעסיק אותם! (הרב יוסף סגל)

 

[אחד יחיד]

ת"ח חשוב, לימים הוא נהיה חתן של אחד מגדולי הדור זצ"ל, שלמד בבחרותו במחזורים הראשונים של ישיבת עטרת ישראל. ראש הישיבה הצמיד לו בחור צעיר שנכנס זה עתה לישיבה כדי שילמד איתו וירומם אותו.

לאחר כמה ימי ניסיון הוא ניגש לראש הישיבה לומר לו שהניסיון לא צלח. "מדובר על בחור טוב, אבל לא מספיק רציני, אני לא מוצא איך לקדם אותו, אולי עם מישהו אחר זה יילך".

ר' ברוך מרדכי פקח עליו זוג עיניים נדהמות… "וכי לא שמת לב לכח השמחה והבדחנות שלו"? שאל.

נו, עונה הבחור החשוב, זה בדיוק הבעיה…

הקשב טוב, ענה לו ראש הישיבה. אם יש אדם שיש לו ראש 'תיכנוני' והוא יכול לצאת אדריכל גדול, צריך ללמד אותו איך בונים סוגיה ולתת לו סיפוק והנאה בזה. במקום אדריכל הוא יצא ראש ישיבה שבונה שיעור כללי טוב.

אדם שיש לו כושר ביטוי חזק צריך ללמד אותו איך להכניס את זה לתורה ולכתוב ספרים יסודיים ורבי מכר בלומדע'ס ובהלכה או להפוך למגיד שיעור מוצלח.

מי שיש לו תכונות של זמר צריך להפוך לו את התורה לשירת חייו, הוא ישיר את שיר ה' בתורה.

כנ"ל מי שיש לו את כח השמחה והבדחנות. התורה הרי משמחת לב, הוא יכול להיות ה'מנוע' של כל הבית מדרש. אם רק תראה לו את הדרך איך להכניס את כוחות הנפש שלו לתורה, הוא ירצה לשמח אנשים עם סברא טובה או חידוש נפלא.

זו הדרך! קח את האדם על שלל כוחותיו ומבתרי נפשו, הכנס אותם לתוך התורה, שהם כולם ישרתו אותה. אין מי שלא יכול לנצל את כוחותיו לתורה ולהפוך לנושא דגלה בדרך כזו או אחרת!

כך מבעיר ראש הישיבה בהקדמה לספרו על מסכת בבא קמא.

סולם יעקב מעורר תמיהה בלב כל אחד.

סולם ענק, מוצב ארצה, אבל ראשו בשמים. מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו. וכי מדוע מלאכי ה' צריכים לעלות ולרדת בסולם? אם המטרה היא להעלות את מלאכי ארץ ישראל ולהוריד את מלאכי חוץ לארץ גרידא, הרי לשם כך יש להם כנפיים, מדוע צריך סולם בשביל זה? ואם כבר יש סולם למה צריכים המלאכים לעלות ולרדת דווקא בו ולא להשתמש בכנפיהם?

התשובה היא שסולם מבטא את השאיפה!

אדם העומד בשליבה הראשונה הוא כבר מכוון את עצמו לראש הסולם. לא סתם עולה באקראי לגובה לפי צד ההזדמן. בעצם זה שהוא נעמד על השלב הראשון וממשיך לשני, הצורה של הסולם היא העמדת העלייה בקביעות.

זה רק על ידי שאיפה!!

חז"ל מבארים על הפסוק "והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו" שכל המחזה הזה היה מגולם 'בו'. בתוכו של יעקב אבינו. עמוד התורה נבנה מהשאיפה שהיא המציאות של העמדת העלייה כמצב בפני עצמו.

המלאכים באו ללמד אותנו את הדרך לנצל את עצמנו.

גם אם יש כנפיים חזקות ואפשר לנסוק בהם בבת אחת למעלה, לא יהא זה בר תועלת אם אדם לא מעמיד את עצמו במצב שמציאותו היא עליה. את זה עושים על ידי הסולם.

ביאור נפלא זה מכבשונו של ראש הישיבה הוא בבחינת 'הוא היה אומר'. הוא האמין בכל ליבו שכל אחד ואחד, אם רק יעמיד את עצמו על סולם העלייה המתמדת, יוכל להיות ראש וראשון לכל דבר ממש. (הרב ישראל היימן)

 

[אחד יחיד]

בשנותיה הראשונות של הישיבה נכנס פעם אדם לבית המדרש וניגש לראש הישיבה במקומו הקבוע. הוא סיפר לו על בת כלילת המעלות שיושבת בביתו ומצפה לזיווגה. הוא בא לכאן כדי שראש הישיבה ימליץ לו על בחור. למדן ושקדן, בעל מידות טובות ולב טוב, בחור שדבק ברבותיו ובעל מחשבה. כך האריך היהודי לבאר את שלל המעלות אותם הוא רוצה למצוא בבחור עליו הוא חולם כחתן.

ראש הישיבה לא התלבט אפילו רגע כשאמר לו, "הנה בית המדרש המלא לפניך, בחר לך איזה בחור שאתה רוצה"…

זו לא הייתה הלצה! הוא האמין באמת שכל בחור בישיבה ולא רק, יש בו את כל המידות והמעלות!

צריך רק להוציא אותם אל הפועל ולעלות בסולם. (הרב ישראל היימן)

 

[אחד יחיד]

מאחרוני ממלכת ההוד וההדר של סלבודקה בתפארתה, דולה ומשקה מתורתם של מעתיקי השמועה, העמיד דורות של תלמידים מרביצי תורה ומוסר, זכה לקרב אלפי בני נוער לא רק לתורה, אלא לאהבת תורה אמיתית. ואלה מקצת-דמקצת מן התארים שנכתרו, ועוד ייכתרו, לראשו של מרן הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל, ראש ישיבת 'עטרת ישראל' וחבר מועצת גדולי התורה, ומי שלמעלה מיובל שנים זכה להיות מגדולי מרביצי התורה והיראה.

לא זה המקום, ולא זו הבמה, להאריך בשבחיו של האי גאון וצדיק, שמן הסתם לא היה בן-תורה אחד בדור האחרון שלא נהנה ממנו, ומדברי תורתו הנלהבים. אבל יורשה לנו להעלות כאן מחזה שנצרב ונחרט במוחו של כותב השורות לפני כיובל שנים, בהיותו לומד בישיבת 'כנסת חזקיהו' בכפר חסידים.

מדי ליל-ששי היה רבי ברוך-מרדכי מגיע לומר 'חבורה' לפני בני הישיבה. היה זה כמובן עוד בטרם ייסד את ישיבת 'עטרת ישראל', וכיהן כר"מ בישיבת חברון. טובי הלומדים היו יורדים לחדר השיעורים בו נאמרה ה'חבורה', ומיותר יהיה לתאר ולפרט את הריתחא דאורייתא שהורגשה שם.

באחד מרגעי-השיא התערב אחד הבחורים

גם המשגיח, מרן הגה"צ רבי דב יפה זצ"ל, היה מגיע לשמוע את הדברים חוצבי-הלהבות שיצאו מפיו של הגאון. ואגב, בהספדו על המשגיח, סיפר ראש ישיבת 'עטרת ישראל' שכל פעם כאשר כתב 'חבורה', הראה אותה לפני-כן לידידו רבי דב יפה, ורק כאשר הדברים עברו את שבט-ביקורתו, אמרם בפני בני ישיבת חברון.

המחזה שנצרב בזכרוני היה באחת הפעמים האחרונות שהגרב"מ הגיע לכפר חסידים. אם בכל פעם נאמרה ה'חבורה' בלהט האופייני של ראש הישיבה, הרי שבפעם ההיא זה היה כפול ומכופל. החל למן הרגע הראשון, ומן המילה הראשונה שיצאה מפיו, שילהב והדליק הגרב"מ את האווירה, וההתלהבות גדלה וּבָעֲרָה מרגע לרגע. חדר השיעורים הלא-גדול הפך להיות מְלֻבָּן מרוב תבערה.

באחד מרגעי-השיא הללו ניסה בחור להתערב בדברי הגרב"מ, והעיר דבר-מה. ראש הישיבה, ברוב להטו ורגשי-הקודש שבערו בקרבו, האזין לדברי הבחור, אבל דחה אותם. מי שהביט באותו רגע בפניו של הבחור-השואל, ראה שהוא נפגע קמעה.

הגרב"מ המשיך לומר את ה'חבורה', והיא נמשכה הפעם הרבה מֵעֵבֶר לזמן הרגיל. בסיומה, המתינו הכל שראש הישיבה ייכנס – כדרכו – למונית שהסיעה אותו מירושלים. בדרך כלל הוא עשה זאת מיד בתום ה'חבורה'.

והנה, הגרב"מ נעלם. חשבו שאולי הוא מתעכב לצורך מסוים, ועוד כמה שניות יגיע למונית. אבל לא. הבחורים מחפשים ואינם מוצאים אותו.

גם כותב השורות היה בין ה'מחפשים', ויצא מבנין בית המדרש לעבר ה'צריפים' הידועים של ישיבת כפר חסידים. והנה להפתעתי אני רואה שם, על השביל, את הגרב"מ, ולצדו בחור, וראש הישיבה משוחח איתו בהתלהבות ובאש-קודש.

כשהתקרבתי, ראיתי שמדובר בבחור ההוא שהעיר באמצע השיעור, ונפגע…

במשך שעה ארוכה התדיינו וליבנו את הענין

מה התברר? – שלא רק אלה שישבו ליד הבחור הרגישו בכך שהוא נפגע. גם הגרב"מ עצמו הבחין בכך בחושיו המחודדים, אלא שמן-הסתם הבין ברוחב-דעתו שלא כדאי להגיב עתה על כך, ולהתנצל בפניו, כי יתכן שהבחור ייפגע מכך עוד יותר. בסיימו את ה'חבורה', עקב אחרי הבחור, וכשראה אותו עומד לבדו בפינה מסוימת, ניגש אליו במהירות (כפי שסיפר אחר-כך הבחור עצמו, לחבריו), הניח ידו על כתפיו, וביקש סליחה מעומק הלב. 'יתכן שלא הבנתי כראוי את דבריך, ולכן אני מבקש שתחזור שוב על ההערה שאמרת באמצע השיעור', ביקש-התחנן ראש הישיבה.

וכך עמדו השניים, הגרב"מ והבחור, ובמשך שעה ארוכה התדיינו וליבנו את ההערה שהושמעה. לפני פרידתם ביקש שוב ראש הישיבה סליחה ומחילה, ו'הבטיח' שלא יעשה זאת שוב.

סיפור מופלא זה מַשְׁלִים את כל תארי-השבח שהוזכרו לעיל, בהצביעו על הענווה המופלגת של מרן ראש הישיבה זצ"ל, ש'התחבאה' בין צלילי ההוד וההדר המלכותיים של סלבודקה. כאשר סיפרתי מאוחר יותר את הדברים למרן המשגיח זצ"ל, יצא אף הוא מכליו מרוב התפעלות, ומי שהכיר את המשגיח ידע שהוא לא התפעל מכל מעשה…

נלך בדרכיו, ונאהב ונאהיב גם אנחנו את התורה.

(קול ברמה – ביטאונה של רמת אלחנן)

 

[אחד יחיד]

ראשית היכרותי איתו היתה כשנכנסתי לישיבת חברון. הייתי אז בחור צעיר בגיל שבע-עשרה, וכמו כל תלמיד חדש שבא לישיבה התחלתי להתעניין מי הם הבחורים המבוגרים בישיבה? מי הם הבחורים בועד שמעלינו? מי הם מובילי הטון בישיבה? וכדומה. אני זוכר שכולם הצביעו לי על שניים שהם ה'שפיץ' של הישיבה, לא רק היום אלא גם אתמול ושלשום. הישיבה לא ראתה כמותם שנים רבות. האחד היה בקי גדול מאד, והשני היה עוקר הרים. השני היה הבחור ברוך מרדכי אזרחי. הוא היה עוקר הרים. התבטאו ואמרו לי עליו אז טובי הבחורים: "אין כמו רבי ברוך. אין דומה לו".

היה פער גילאים של חמש שש שנים בינינו, ובזמני הוא כבר כמעט לא היה נוכח בסדרי הישיבה, משום שבשעות הסדרים הוא היה מצוי בבתי גדולי הדור; הוא היה אורח של קבע בביתו של מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל. בביתו של מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל. בביתו של מרן הגרז"ר בענגיס זצ"ל, ובבתיהם של גדולי ישיבת מיר. בכל מקום שהיו גדולים הוא היה נוכח שם. היתה לו קביעות עיתים אצלם, והיה יושב ולומד איתם בחברותא, ומגלגל איתם שיחות תורניות. שמע והשמיע, למד ולימד, קלט ורשם.

אולם בכל התפילות בישיבה הוא כן היה נוכח. הוא לא הרשה לעצמו להיעדר מהתפילות. וזכיתי לראותו בעמידתו בתפילה. הוא הקפיד תמיד ללבוש מעיל עליון ולחבוש את הכובע (בשונה מבחורים אחרים בשנים ההן, גם מצויינים וטובים, שלא הקפידו על כך בשעתו. רוח אחרת היתה אז). הוא עמד מאחור, לא מקדימה. תמיד הצטנע.

כך החלה ההיכרות בינינו. (רבי מאיר צבי גרוזמן)

 

[אחד יחיד]

כבר אז בישיבה ראינו את הכישרון הבלתי-מצוי שלו. בחברון היה נהוג לאחר שגמרו לקרוא את המגילה בליל פורים, כל הבחורים ירדו לחדר-האוכל של הישיבה למעמד שמחת הפורים. בכל שנה היה בחור אחד שמינו אותו כ"פורים רוב" והוא היה יושב בראש השולחן וממלא את מקומו של הרבי. המרכז של המעמד היה ה'גראמען' שאמרו שנים או שלושה מחריפי תלמידי הישיבה. לאחר שלב השירה נעמדו כמה בחורים ואמרו 'גראמען' בחרוזים. ה'גראמען' עסק בנושאי פורים, ובעיקר בהלך הרוח בישיבה, על נוהגי הישיבה, ועל כל מה שמתהלך בה. היו הם משפטים חדים. עם הרבה פקחות. הרבה נקודות רומזות.

שנה אחת היה זה רבי ברוך מרדכי אחד מאלו שאמרו את ה'גראמען'. לא אשכח את המחזה המדהים הזה עד היום: הוא נעמד על השולחן והמציא במקום את ה'גראמען' בין שירה אחת של הבחורים למשנה. אותה השירה המקובלת לשיר בין בתי ה'גראמען'. כל בית של 'גראמען' היה בן ארבע שורות, שהומצא על ידו במקום. ואם היה צורך לשלב מילה באידיש, הוא שילב את המילה באידיש, והמילה השתלבה יפה עם שלוש רעותיה. כולם עמדו פעורי-פה מהכישרון והגאונות שלו. איך אפשר כך להמציא במקום בתים של ארבע שורות בזה אחר זה, ולהקיף בהם את כל הנושאים הישיבתיים, עם הרבה שבחים והערצה, כאשר לימוד התורה כמובן תופס מקום מרכזי.

אז לראשונה ראיתי בתדהמה, את היותו בעל כישרון כביר, חכם ופיקח עצום. (רבי מאיר צבי גרוזמן)

 

[אחד יחיד]

זיכרון נוסף ממנו מהשנים ההן – שנת תשי"ב או תשי"ג: היה זה כאשר אחד הבחורים החשובים בישיבה נישא מחוץ-לעיר, באחת המושבות הרחוקות במרכז הארץ, והיתה סיבה שבגללה הרבה בחורים נסעו לחתונה. הן הבחורים הצעירים והן המבוגרים, ומשום מה התארגנו לנסוע באמצעות רכבת מירושלים לתל-אביב. גם רבי ברוך מרדכי נסע יחד איתנו ברכבת. הוא התיישב באחד הספסלים ועל ידו התיישב אחד הבחורים המבוגרים. התפתחה שם שיחה ביניהם, והשיחה לא עסקה כמובן בפוליטיקה ובענייני חברה. כל השטויות הללו לא העסיקו אותו. השיחה עסקה כולה בדברי תורה.

אנו הצעירים העזנו והתקרבנו כי לא היו לנו מקומות ישיבה, וכך עמדנו בסמוך אליו ושמענו את כל השיחה. לאורך כל הנסיעה קלחו מפיו 'ווארטים' ואמרות שפר על פרשת השבוע ועל מאמרי חז"ל. כך בלי הכנה, בלי פתק. כל מה שזרם, וכל מה שהמח יכול היה להנפיק עובר לאמירתו הוא אמר. הוא השמיע שם דברים מדהימים ומתוקים. בשנים המאוחרות יותר הצטערתי על כך שלא שלפתי בשעת מעשה מכונת כתיבה, ותיעדתי ורשמתי לפחות את ראשי הפרקים מהדברים המחכימים שאמר בדרך לחתונה ההיא. (רבי מאיר צבי גרוזמן)

 

[אחד יחיד]

היה לו לרבי ברוך מרדכי כבר בתור בחור חן מיוחד. הוא היה אהוב על כולם. מרשים מאד. חבל שלא היה נוכח תמיד בסדרי הישיבה, כי אילו היה נוכח לבטח הייתי מעיז לגשת אליו, לשוחח איתו בלימוד, וליצור איתו קשר לימודי. אולם הוא היה עסוק ב"לקבל" מגדולים. כך דמותו חרוטה בזכרוני משנות הבחורות. (רבי מאיר צבי גרוזמן)

 

[אחד יחיד]

יחסי ההיכרות והחברות בינינו התעצמו והתחדשו שוב כחלוף הרבה שנים. היה זה בחודש מנחם-אב תשל"ו, כבר הייתי אז נשוי, אב למשפחה, והתגוררתי בתל-אביב. באחד הימים נשמעו נקישות בדלת ביתי. ניגשתי לפתוח, ושני אנשים של צורה ניצבו בדלת:

ראש הישיבה רבי ברוך מרדכי זצ"ל ואחיו יבדלחט"א ידידי הגאון רבי יצחק שליט"א, מראשי ישיבת מיר. הם באו לבקרני.

קידמתי את שניהם במאור פנים ובחביבות, ואירחתי את שניהם במרפסת, שם היה אויר טוב יותר בימי הקיץ הלוהטים. אשתי ע"ה שנפטרה לפני כעשרה חודשים ידעה לארח ראשי ישיבה בכבוד הראוי להם, ואכן הגישה לפניהם כיבוד. הם באו כדי לספר לי שהם הקימו ישיבה, "עטרת ישראל" לזכר אביהם. את אביהם הכרתי היטב, הוא היה משרידי סלובודקה בליטא, ובערוב ימיו ניהל חדר בירושלים, וביקשו להתרים אותי למען הישיבה. אמרתי להם שאני בסך הכל מורה המתפרנס ממשכורת דלה וצנועה, וגם אשתי העוסקת בהוראה יש לה בסך הכל שליש משרה, כך שאין לי אפשרות לתת להם יותרנמידי, ולא ממני הם יוושעו. הם אמרו לי כי הם הולכים לפי רשימה מסודרת, מכתובת לכתובת, ומכל תרומה יצטבר בסוף סכום גדול, והם בדרכם אחרי לעוד כתובות ברחבי העיר.

מיד הצעתי להם עזרה: מכיון שאני תושב תל-אביב, ויש ברשותי רכב, מוכן אני להעמיד את עצמי ואת רכבי בכדי לסייע להם. כך שמלבד התרומה הקטנה שאתן להם בעצמי, גם אסייע להם להוביל אותם לכל המקומות שיחפצו, באופן קבוע, ולא רק היום. תגובתם היתה חיובית מאד.

עוד באותו היום סיפרתי לידידי ורעי הרב הגאון רבי שאול הירשוביץ זצ"ל, שגר בשכנותי בתל-אביב, על דבר האורחים החשובים שבאו לביתי. על הישיבה שהקימו, ועל ההצעה שהצעתי להם, וביקש גם הוא לקחת חבל במצוה הגדולה של סיוע לביסוס וכינון מקום תורה. גם הוא היה מבוגרי ישיבת חברון, מתקופתו של רבי ברוך מרדכי, והיה בידידות -אמת איתו. רבי שאול אמר לי: "כשאתה מוביל אותם לכתובות שונות בעיר גם אני אצטרף, לפעול ולשכנע, וכשאתה לא תוכל להסיעם אני אשמש להם כנהג". כך נסגר הענין באותו הערב. מאז, בכל יום שני בשבוע, היה בא רבי ברוך מרדכי לבדו למקום המפגש, ה'שטיבלאך' של איצקוביץ בבני-ברק, ומשם אני ורבי שאו יצאנו איתו לפי רשימה מסודרת שהביא או שאנחנו גיבשנו במשך הזמן, לבתי נדיבים ואוהבי תורה. חרשנו כתובת אחר כתובת.

המפגש היה מתחיל בשעה שבע או שמונה בערב, ונמשך עד שתיים-עשרה ואחת בלילה, כך שבוע אחרי שבוע. (רבי מאיר צבי גרוזמן)

 

[אחד יחיד]

התכונה האחת שראיתי אצלו, גדלות האדם. מי שרצה לראות גדלות אדם בדורות האחרונים בצורה מדוייקת וקפדנית, היה צריך לחיות את רבי ברוך מרדכי, לראותו ולחסות בצילו. אחד האישיים שהיה מדבר עליהם תמיד בהערצה בלתי-נגמרת, היה זה מרן הגאון רבי אייזיק שר זצ"ל, ראש ישיבת סלובודקה. רבי אייזיק היה אדם מאד חריף, מאד מוכשר, חתנו של ה'סבא מסלובודקה', ורבי ברוך מרדכי התגורר לידו בילדותו ולמד ממנו הרבה, בנוסף לאביו שהיה סלובודקאי וראשי הישיבה בחברון שגדל בצילם. היתה לו את הגדלות הזאת בנשמתו. הוא היה בטבע כזה, עם גדלות, מלכות ורוממות, אבל הוא גם ידע לשכלל את הגדלות הזאת ולעבוד לפיה, ולחיות כגודל גדלותו של האדם.

קשה לתמצת במילים בודדות את השיטה השלימה של גדלות האדם. הבסיס הוא הפסוק "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". רבי ברוך מרדכי באחד מספריו עסק בענין הזה, אנו נאמר כאן רק את התמצית: ה'סבא מסלובודקה' היה אומר, שאם האדם נברא ב"צלמנו כדמותנו" של הקב"ה, עליו לחיות ולהתנהל בצורה הזאת. וכיון שהנשמה היא חלק אלוה ממעל, והגוף מולבש עליה, יש לנתב את הגוף שיהיה כנוע לנשמה ויש לנתב את הגוף שיתנהל ב"צלמנו כדמותנו". זוהי תמצית גדלות האדם. זה בא לידי ביטוי גם במעשים היום-יומיים וגם במחשבה.

אצל רבי ברוך מרדכי זה בא לידי ביטוי בכל צעד ושעל. אם נדבר על לימוד התורה, כדוגמא. ה'סבא' דרש מהתלמידים שהלימוד יהיה במקסימום עיון, אחרת זה לא ב"צלמנו כדמותנו", מי שהכיר את תוצאות העיון של רבי ברוך מרדכי, וראה את העמקות, יכול אולי לשער מהו עיון אמיתי. כן בהנהגה שלו. מעולם לא ראו אצלו רבב בבגדו. מעולם לא ראו אצלו הנהגה פשוטה המצויה ברחוב. כל הליכה שלו, כל הושטת יד שלו, כל נענוע ראש שלו לחיוב ולשלילה – היה מדוד. מחושב. הכל בגדלות אדם. "בצלמנו כדמותנו". ראינו את הגדלות הזאת כל הזמן, בכל המצבים.

לא היה שייך שלא לרחוש לו כבוד. ראינו אצלו גדלות ונחרדנו. לא במובן של פחד המוכר והמצוי, אלא בגלל שתקף אותנו רוממות. כי הוא ייצג את ה"צלמנו כדמותנו". ראינו והרגשנו זאת. לא יכולנו לשוחח איתו ברמה נמוכה. לא יכולנו לשוחח איתו כשוחח איש לרעהו – למרות שהפכנו להיות רעים אהובים שלו. גם אם אתה מכיר אותו היטב והוא ישב לידך שנים במכונית והתחכך בך. זו גדלות אדם במובן האמיתי והרחב שלה. (רבי מאיר צבי גרוזמן)

 

[אחד יחיד]

התכונה השניה שראיתי והכרתי אצלו, כולם זוכרים את דברי חז"ל: "מה אומנותו של האדם בעולם הזה? יעשה עצמו כאילם".

אין הכוונה לתענית דיבור. ה'סבא מסלובודקה' כתב על זה מאמר, ומתאר שם כמה עבודה צריך האדם להשקיע כדי להגיע לרמה הזאת של "ישים עצמו כאילם", שהרי חז"ל קוראים לזה אומנות. כל אחד מבין שסנדלר אינו יכול לפתוח סנדלריה מבלי שילמד סנדלרות, וכך בכל תפקיד ותפקיד. אם חז"ל אומרים "מה אומנותו של אדם בעולם הזה יעשה עצמו כאילם", זאת אומרת שהוא צריך ללמוד ולהתאמן להיות אילם. זה מקצוע שיש ללמוד אותו. זו אומנות לכל דבר וענין.

אצל רבי ברוך מרדכי ראינו את האומנות הזאת של "יעשה עצמו כאילם". הוא היה מדהים ביכולת המופלאה הזאת של אילמות.

יש מן הקוראים שלבטח ירימו גבות, כמתמיהים: לבוא ולהגיד על רבי ברוך מרדכי שהוא אילם, זה דבר מוזר. הרי הוא היה גדול הנואמים, גדול מגידי-השיעורים, בהלכה, באגדה ובכל דבר. הוא היה גדול הדור. מי עוד הופיע כמוהו בכל-כך הרבה במות בדורנו בצורה כל-כך שופעת, ודיבר, ונאם וביטא דברים בכל הרמ"ח אברים ושס"ה גידים שלו? אף על פי כן אני קורא לו אילם. כי היתה לו אומנות שלא אמר מה שלא היה צריך להאמר. הוא אמר רק מה שכלול בתוך גדלות האדם. תורה, ותורה ותורה. הקמת תורה, שמירת תורה, הפצת תורה, ניהול תורה.

בשעת ההתרמה, אני וידידי רבי שאול זצ"ל ראינו אותו גם בעבודה הזאת של "יעשה עצמו כאילם". מעולם הוא לא אמר לתורם – "אני זקוק לכסף". מעולם הוא לא אמר לתורם – "תרום לנו". אבל תמיד הוא סיפר לתורם על הישיבה. מה התלמידים עושים בישיבה, איך לומדים בישיבה, איך בחורים כותבים חידושי תורה. הכיס שלו היה מלא בחידושי תורה של תלמידים ואת זה הראה לתורמים.

הוא דיבר רק על הישיבה, אבל לא דרש, אלא שתק.

הדבר הכי מעניין שראינו אצלו כסדר, היה זה: כאשר יצאנו מתורם שלא נענה לו, ולא תרם, היינו יוצאים נזופים, בשתיקה, וציפיתי שהוא יאמר משהו. ציפיתי שהוא יאמר לכל הפחות את המשפט הבא: "נו, הוא לא רצה לתרום". רק משפט כזה. אני כבר לא מדבר על משפט של זלזול או ביזוי, שיוצא מפי מתרימים ברגעים כאלו. אבל גם משפט כזה הוא לא אמר. אף פעם.

הפה שלו היה סגור. השתיקה שלו היתה רועמת. הוא שתק כשהיה צורך לשתוק. (רבי מאיר צבי גרוזמן)

 

[אחד יחיד]

אני נזכר שפעם אחת נכנסנו אל תורם מסויים להתרים למען הישיבה. היה זה בשעה עשר בלילה, ויצאנו ממנו באחת בלילה. התנהלה בינו ובין ראש הישיבה זצ"ל שיחה מאד מעניינת. השיחה נפתחה כך: פניתי לתורם ואמרתי לו: "אתה הרי למדת בחברון, שמעת שיעורים מרבי ברוך, באנו אליך, ראש הישיבה טרח מיוחד לבוא אליך, כדי לכבדך לתרום לישיבה שהוא עומד בראשה". ידידי רבי שאול הירשוביץ הוסיף אף הוא לדבר משפט אחד ושניים. והנה לתדהמתנו הביט התורם לכיוונו של רבי ברוך מרדכי ואמר לו בערך בלשון הזו: "הנה, בזמנו כאשר נודע לך שאני עומד לעזוב את הישיבה ולהתגייס לצה"ל, היחס שלך אלי השתנה לגמרי. קודם נתת לי יחס חביב, ואחר-כך נהיה יחס מתעלם. ועכשיו אתה מעז לבוא אלי ולקבל תרומה?!"… כאן רבי ברוך מרדכי כבר לא יכול היה לשתוק, והיפר את האילמות שאחז בה. הוא אמר לתורם ההוא: "לכן באנו אליך, כדי שתוכל לתקן את מה שעשית אז, כשעזבת את הישיבה"…

כמה חכמה היתה בתשובה הזאת. רציתי ממש לנשקו על ראשו. ואז התפתחה לה שיחה לא על נושא הגיוס שהעלה, אלא על חשיבות לימוד התורה, ועל חשיבות קיום מסגרות תורניות כהיכלי הישיבות. כאן כבר רבי ברוך מרדכי אִפשר לעצמו לדבר. כאן כבר לא היה מקום לאילמות, כי זה כבר שייך לתורה. הוא דיבר ודיבר, ולא חדל מלדבר. בשעה אחת בלילה כשעזבנו את ביתו של אותו תלמיד הוא כבר היה משוכנע לגמרי. הוא הבטיח לנו, כי כעת הוא בשלבים של סיום עסקה גדולה, ואם העסקה תסתיים בכי טוב הוא יעניק תרומה לישיבה מחצית משכר העסקה. הוא נקב בסכום.

כשיצאנו מביתו, חשבנו שרבי ברוך מרדכי יאמר משהו, אבל אז שוב הוא עשה עצמו כאילם. התעטף בשתיקתו. בשביל מה הוא צריך לומר משהו, מה יש לומר מבחינתו; ממה-נפשך, אם התורם ההוא יצליח בעסקה ויביא את הכסף מוטב, ואם לא יביא אז לא. לי היה הרבה מה לומר, לרבי שאול היה הרבה מה לומר, אבל רבי ברוך מרדכי שתק.

רק אסיים את הסיפור: שאכן לבסוף, האיש הזה עשה את העסקה, ובא במו ידיו להביא את תרומתו לישיבה. עם הכסף הזה, שהיה סכום גדול מאד, שילמו את דמי השכירות של הדירה שבה נוסדה הישיבה. ומאז הפך להיות אוהד מובהק של הישיבה ותורם קבוע שלה.

השתיקה, זה פן מחודש בדמותו של רבי ברוך מרדכי, שלא רבים יודעים עליו, ולי יש עוד הרבה מה להרחיב בו. (רבי מאיר צבי גרוזמן)

 

[אחד יחיד]

התכונה השלישית, היא מידת ההצנע לכת שהיתה בו. ראיתי אותו במשך שנים בטקסים רבים; גם של הכנסת כלה, וגם של הלוויית המת. אבל בכל יום שני בשבוע ראינו את מידת ההצנע-לכת שלו.

בל נשכח ששלמה המלך במשלי אומר: "ואת צנועים חכמה". זאת אומרת, שאם מדברים על צניעות מוכרחים לחבר זאת עם חכמה.

הרבה פירושים ניתנו לכך, אבל הפירוש הפשוט מחזיר אותנו לגדלות האדם. הצנע לכת זו דרישה, שצריכים להיות עם צניעות, ולא נולדים איתה. צריך חכמה איך להצטנע. ככל שיש לאדם יותר 'הצנע לכת' זה אומר שיש בו יותר חכמה. כי הוא יודע איך להתנהג בחיים. להשתדל להישאר קטן. שהדרישות של האדם יהיו מינימליות. שההופעה שלו תהיה מינימלית. כזה היה רבי ברוך מרדכי, בתוך כל ההדר, בתוך כל הגדלות, הוא נשאר צנוע, כנוע, לא דרש לעצמו כלום.

לפעמים הוא היה בא אלינו בשעות הערב, לאחר שידענו שהוא אכל ארוחת בוקר בלבד באותו היום. הוא היה עסוק כל הבוקר והצהרים בשיעורים, בהכוונת תלמידים, בניהול הישיבה. מעולם הוא לא דרש שנעצור באיזו חנות ונקנה לו משהו, שנכין לו משהו. זהו הסתפקות במועט וצניעות שצריך חכמה לנהוג כך.

כשביקרנו בבתי תורמים, כמעט כולם כיבדוהו בכיבוד כזה או אחר. כאמור, ידענו שהוא לא אכל ושתה כל היום, ולמרות זאת הוא אכל ושתה אצלם מינימום בלבד. כדי טעימה, כדי כבוד לכבדם. מינימום שבמינימום. זהו ההצנע-לכת שלו.

ועיקר צניעותו היתה בדברי תורה. מה היה כל-כך קשה לו לספר לנו שהיום הוא חידש חידוש מיוחד?! מה כל-כך קשה היה לו לספר לנו שמאמר חז"ל שהציק לו שנים רבות בא היום על פתרונו על ידי חידוש שחידש?! אולם מעולם הוא לא סיפר מה חידש. רק אם שאלנו קיבלנו תשובה, והתשובה היתה חדה. אבל אם לא שאלנו הוא לא סיפר על עצמו כלום, מעולם. הוא נכנס למכונית מידי שבוע, הוא יכול היה להתחיל לשפוך ווארטים, לחדש, לספר, כדי שנהנה ונתרשם ממנו.

אבל לא, אם לא שאלנו הוא לא דיבר.

מעולם הוא לא סיפר לנו על ספר מתוך סדרת ספריו המיוחדים "ברכת מרדכי" שעומד להוציא לאור. רק לאחר שיצא לאור היה שואל בצניעות: "נו, כבר קיבלתם את הספר החדש? אדאג שתקבלו"… והוא אכן דאג בדרכים משלו שנקבל כל ספר חדש שהופיע עם צאתו לאור עולם. (רבי מאיר צבי גרוזמן)

 

[אחד יחיד]

בערב יום כיפור באחת השנים שאלתי אותו שאלה מעניינת: "רבי ברוך אתה הרי נתת לילדים שלך את החינוך הכי טוב. אתה אוכל הכשר הכי מהודר. מי כמוך עוסק בתורה ימים ולילות. בשביל מה אתה צריך ארבעים ימים של אלול ויום הכיפורים?"…

הוא השיב לי משפט אחד חכם ונוקב, כל-כך אופיני לצניעות שלו: "וייל איך האב גיקענט זיין בעסער" ("בגלל שיכולתי להיות טוב יותר"). הוא צריך את ארבעים הימים הנוראים, את יום הכיפורים, בכדי לכפר על כך שיכול היה להיות טוב יותר. זאת אומרת שהוא לא מספיק מנצל את ה"צלמנו כדמותנו", יש לו עוד שטח רחב כדי להיטיב עם עצמו. הוא לא התחיל לספר יש לי חטאים, ולא העמיד עצמו כחוטא, נבזה, חלש-אופי, אלא "יכולתי להיות טוב יותר", ושתק.

זה היה רבי ברוך מרדכי. זהו הצנע-לכת. (רבי מאיר צבי גרוזמן)

 

[אחד יחיד]

בחור נכנס אל בית הרב מבריסק, נו, בשביל מה נכנסים אצל הרב מבריסק?, כמובן, להציע קושיא. הבחין הבחור כי הרב מבריסק אמנם יושב על יד השולחן אך הוא מנמנם, ראשו נשמט לו שוב ושוב מרוב חולשה ועייפות, הוא המתין בצד, עד שראה את הרב מתנער מתנומתו, כשפניו מעידות על עייפות משמעותית, בחשש הוא ניגש, והציע: ‘אני רואה שהרב עייף, אולי זה לא הזמן לדבר בלימוד’, אך הרב הגיב בתקיפות – ‘איך בין נישט פארמטערט’! – אינני עייף.

לאחר שסיימו לדבר והצורב הצעיר יצא, שאל את הרב מבריסק אחד מבניו, אבא, וכי אסור להיות עייף? אסור להתנמנם?. ענה לו הרב: אכן, מותר להירדם ולהתנמנם, אך לא להתעייף. עד כאן המעשה.

מרן ר’ ברוך מרדכי אזרחי זצ”ל, המתמיד הגדול, היה מספר את הסיפור לפרטיו, ומבאר: “אכן מותר להירדם, אנחנו בני אדם, ואחרי יום עמל בתורה הרי גם הרב מבריסק היה נרדם, ובבוקר מברך ברוב שמחה, ‘הנותן ליעף כח’. נכון. לא רק שנרדמים, אלא הרי חייבים להירדם, הרמב”ם מציין שעות שינה שהאדם צריך למנוחת הגוף, אמת. אבל להיות עייף??, להתעייף מלימוד? זה הרי פרדוקס, זהו הדבר והיפוכו, כי מתורה לא מתעייפים, מקיום מצוות לא נלאים, אדרבה הלומד תורה ומקיים מצווה הלאות ממנו והלאה”. פלאי פלאים.

ויותר משהיה רבי ברוך מרדכי, מדברנא דאומתא, ‘נאה דורש, הרי היה נאה מקיים’. (הרב צבי גטקר)

 

[אחד יחיד]

ישבתי פעם וחיכיתי לשמוע שיעור ממנו זיע”א, על מסכת זבחים, היה זה בשנותיו האחרונות של רב”מ, משום מה היה היום ההוא יומא דפגרי ביה רבנן, כשחלק מהמשתתפים לא הופיעו, רה”י בנו שליט”א ראה את מצבת הנוכחים וסבר כי במתכונת מצומצמת כזו לא כדאי שיתאמץ למסור שיעור, הרי ממילא כוחותיו של אביו בל עמו, אך עד הכא והכא, ורבי ברוך כבר ניצב בפתח חדרו, יוצא למסור את השיעור, ‘אבא’, אמר הבן, יש לך כוח למסור את החבורה?, ‘לא’ ענה רבי ברוך תוך נענוע ראשו בנחרצות לשלילה, ‘נו אז אולי תוותר, אבא, הרי בין כך רק חצי מהקבועים הגיעו?’, רבי ברוך מרדכי, נעמד על עומדו, התלבט למשך שניות ארוכות, ובלא להוסיף מילה צעד עם תומכיו אל השולחן, ומסר חבורה עיונית ועמוקה במשך שעה!. עיני ראו ולא זר.

ואגב כך גם היה בשבת האחרונה לשהותו בישיבה, שבת בישיבה זה אומר מבחינת רה”י בן ה90 פלוס, שיחה בליל שבת, שיעור בריתחא דאורייתא בחצות הלילה, ולקחי מוסר בקידושא רבא.

רב”מ כבר בקושי נשם, הקושי הנשימתי שעמו התמודד, החמיר, וחולשתו היתה ניכרת, ואשר על כן הוכרז בער”ש כי החבורה בליל שבת, מבוטלת.., לאחר התפילה, נודע לו לרה”י זיע”א, כי הודיעו שהשיעור לא יתקיים, הוא התפלא ממש, מדוע שלא?, בנו שליט”א הסביר, כי הבינו שרה”י חלש ולכן ביטלו את השיעור, מה פתאום, שלל רה”י, אני מעוניין למסור את השיעור, לאחר דין ודברים בין מבקשי בריאותו, ומרן זצ”ל, הוחלט כי השיעור יתקיים כרגיל אך יוקדם ולא יתקיים בחצות הלילה, וכך הוי, רבי ברוך מסר את השיעור, ולמחרת אף נאם בקול לא לו בקידושא רבא, ומשם נלקח אל בית הרפואה, אדם כי ימות באוהל.

רבי ברוך מרדכי היה התגלמות המושג של ההכרזה הבריסקאית, ‘איך בין נישט פארמטערט’, איך הוא הגיב פעם למי שהציע לו ‘ללכת לישון’, אני אמר רבי ברוך, מעולם לא הלכתי לישון, השינה תמיד מגיעה אלי… (הרב צבי גטקר)

 

[אחד יחיד]

לא אשכח את סוף זמן חורף האחרון לחייו, שבת בבוקר, אחרי התפילה, רבי ברוך האריך לדבר ב’קידושא רבא’ על סיום זמן מוצלח, כמה התעלו הבחורים במשך החורף, וכמה עוד אפשר להספיק בפחות משבועיים שנותרו, ואז רעם קולו בתוכחה: ‘סוף זמן’, בחורים, אני שואל אותכם, התעייפתם?, אין לכם כבר כוח?, והרי ‘אני יש לי כוח!, אני לא עייף!. אתם, בחורים צעירים, התעייפתם?…’. (הרב צבי גטקר)

 

[אחד יחיד]

היה זה שנה קודם הסתלקותו, מספר לי הגר”צ שליט”א, כמידי ליל שבת הייתי מלווה אותו מהתפילה אל שולחנו, ושם לפני הקידוש הייתי מציע קושיא או שניים על הנלמד במשך השבוע ב’חבורת קדשים’, באותה השבת התארחו אצלו כמה וכמה מבוגריי הישיבה שהיו חביבים עליו, ותכף כשהתיישב רה”י אל השולחן, החלו האברכים לשורר מנגינות עריבות, אך היה ניכר על פניו כי אינו נהנה, חולשתו הרבה לא נתנה לו לשמוח, אחד ממשמשיו הפנה את תשומת ליבי למה שקורא, ואמר לי, כנראה שזה לא הזמן לשאול שאלות, אם שירים הר”י קשה לו לשמוע וודאי לדבר בלימוד, הסכמתי, ופניתי אל רה”י לאחל לו ‘גוט שבעס’, רה”י ראה אותו ומיד אמר, אה ר’ צבי, נו מה יש לך להקשות?, אני נדהמתי, אמרתי לו, נראה לי שאולי לא מתאים עכשיו, אבל הוא הגיב בתמיהה, למה לא, אדרבה, שאל, וכך דיברנו בלימוד כרגיל.. – הוא אשר אמרנו, איך בין נישט פארמטערט. (הרב צבי גטקר)