חשוון י"ט חשוון - יומא דהילולא של רבי דב יפה זצ"ל (1 צופה)

[אחד יחיד]

משגיח ישיבת כנסת חזקיהו - כפר חסידים.

נפטר בי"ט חשוון תשע"ח.

הערך עליו במכלול:

רבי דב יפה – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

בבין הזמנים היו עושים נכדיו של הגה"צ המשגיח רבי דב יפה זצ"ל "ערב שירה" בחצרו, והמשגיח היה מגיע להשתתף כמה דקות. וכדרכו לרומם כל דבר גשמי, היה מקריא את דברי הטור בהל' יו״ט (תקכ״ט): "ויאמר האדם בלבו בעת שמחתו והנאתו: ואם כך היא שמחת העולם הזה אשר היא הבל כי יש אחריה תוגה וצער, א״כ מה תהא שמחת העולם הבא התמידית שאין אחריה תוגה"… והיה אומר: אם כל כך נעים לאכול ולשיר ביחד – כמה כדאי לנו להשתוקק ולרצות את תענוגי העולם הבא…

מספר נכדו: בהזדמנות אחת הבאתי לו גלידה, צחק ואמר: "זה מה שיש לגן עדן התחתון למכור?!". והביא מ'הפלא יועץ' שכשיש אוכל טעים זו סיבה לברך יותר בכוונה ובשמחה, ויותר להודות לה'. ואמר: "אפשר לאכול גלידה ולשקוע בתענוגי העולם הזה, ואפשר בגלידה להתקרב לעבודת ה'!". (גיליון 'דברי אמת')

 

[אחד יחיד]

תמיד עורר המשגיח שבכל מעשה שאנו עושים, שנראה לפחות לערב בו כוונה טובה לשם שמים, וחשוב מאוד שבמשך הזמן היא תהפוך להיות הכוונה העיקרית. פעם ראה את אחד מנכדיו שחביב עליו לנגן באורגן, ואמר לו: "תכוון לנגן כדי להתקרב אל ה', כמו שדוד המלך ניגן"… (וסיפר שאחד שאל את החזון איש אם ללמוד מוזיקה על מנת להתחזק ברוחניות, והחזון איש הורה לו ללמוד, והוסיף שילמד בצנעה שלא יראו את זה אחרים, שגם הם ירצו ללמוד אך להם לא תהיה מזה תועלת).

כשראה את נכדיו הקטנים משחקים היה אומר להם בחביבות – עכשיו יש לכם אפשרות לזכות במצווה יקרה – לשחק באהבה ובשלום, ולא לצער אחד את השני. (גיליון 'דברי אמת')

 

[אחד יחיד]

בבין הזמנים כשהיינו מתארחים אצלו והיינו נוסעים לים וכדו', היה מחדד לנו בדרך של נועם וכבוד שמטרת הנסיעה לים וכדו' היא כדי לאסוף כח לעבודת ה'.

זכורני שביום שהתרחש הפיגוע הנורא בקו 2, וכל כלל ישראל הרגיש ״עת צרה ליעקב״, ניגש למשגיח זצ"ל מרביץ תורה חשוב ושאלו האם ראוי לבטל הנסיעה המתוכננת עם בני המשפחה לים, משום שלא ראוי ליהנות בזמן שיהודים שרויים בצער כה גדול. המשגיח השיב: "היות והשהות בים נצרכת לבריאותך, נמצא שהנסיעה לים היא מצווה ואל תבטל זאת". והוסיף ויעץ לו שיספר לילדיו על התלבטותו אם לנסוע לים ועל התשובה שקיבל, ותהיה בכך גם הזדמנות לחינוך הילדים, שמטרת הנסיעה לים היא כדי לקבל כוחות חדשים לעבודת ה' ולא לבילוי גרידא!

באחת השנים היינו ב'קעמפ המוסר' ב'יד בנימין' וניסיתי לשדלו שנלך לים לטובת בריאותו, ולא רצה, והסביר לי: "היום יום הנישואין שלנו, ביום זה אני עסוק בלהודות לה' ולחשב אם אני מקיים את ייעודי – אין לי זמן ללכת לים"…

בזמנים אחרים שהצעתי לו ללכת לים, אמר: "אומרים שהולכים לים להתאוורר ולקבל שלוות הנפש, ברוך ה' גם בלי הים לא חסרה לי שלוות הנפש"… (גיליון 'דברי אמת' מפי נכדו)

 

[אחד יחיד]

סיפר, שכשהיה בהבראה בנתניה מטעם 'ועד הישיבות', התפילה בבית ההבראה היתה מדי מהירה לטעמו. "אמרתי להם: אם מצאתם מקור שכשנמצאים בהבראה פטורים לכוון בתפילה, מובן שאפשר למהר, אולם אם אין לכך מקור, אזי להתפלל מהר ולהצליח גם לכוון זה דורש הרבה מאמץ, ואנחנו הרי באנו לכאן כדי לנפוש ולא כדי להוסיף מאמץ"… (גיליון 'דברי אמת' מפי נכדו)

 

[אחד יחיד]

פעם הוא ראה את נכדו הולך להתפלל מעריב בבין הזמנים בשעה 12:00 בלילה (לפני חצות). הוא היה מזועזע – "איך המתנת כל כך הרבה זמן למעריב?!"

הקפיד מאוד שח״ו לא יפסידו זמן קריאת שמע של רבנו הגר״א, ובשטיבלאך של הישיבה בבין הזמנים לא נתן בשום פנים ואופן שיתפללו אחר זמן קריאת שמע (והיה אומר שאין זו דרך לומר קריאת שמע קודם התפילה, ולשנות מתקנת חז״ל שתקנו סדר לתפילה), ומדי תקופה היה מגיע בעצמו לראות שלא עוברים על התקנה ולא עושים מנין אחרי זמן קריאת שמע. וכשטענו בפניו שיש כאלו שאנוסים, כמדומה שאמר: לא עושים מנין נגד ההלכה, ואם אחד נאנס הוא פטור. (גיליון 'דברי אמת' מפי נכדו)

 

[אחד יחיד]

אחד מנכדיו התפלל בבין הזמנים בלא כובע וחליפה. הוא לא העיר לו מיד, רק אחר כך בהמשך היום ניגש אליו ושיתף אותו בדרך אגב ברגשותיו, כאשר המסר היה ברור אך התקבל בדרך כבוד – וכה אמר: "מעניין מאד שגם הרב אלישיב וגם רבי חיים קניבסקי סבורים שעדיף להתפלל ביחידות מאשר להתפלל בציבור ללא כובע וחליפה"… (גיליון 'דברי אמת' מפי נכדו)

 

[אחד יחיד]

סיפר לי הרה״ג ר' יצחק עמוסי שליט״א, תלמיד כפר חסידים, עובדה שאופיינית מאד להנהגתו של המשגיח הגה"צ רבי דב יפה זצוק״ל.

לפני מספר שנים המשגיח הוצרך לצאת לפני קדיש של שמו״ע, וחזר אחרי שהציבור כבר ספרו ספירת העומר. ר' יצחק שליט״א חשש שהמשגיח לא ספר ספירת העומר, ובדאגתו לרבנו ניגש אליו ביציאתו מהישיבה וביקש רשות להזכיר שאולי המשגיח לא ספר ספירת העומר…

המשגיח שמח מאד לקבל את התזכורת (וכנראה שכבר ספר…) ונישק את ידו של ר' יצחק פעמיים, ואמר: "נשיקה אחת על כך שאתה חושב עלי ודואג לי שלא אכשל, ונשיקה שנייה על שלא התביישת"…

(נכדו הרב י.מ ארנפרוינד שליט"א, גיליון 'דברי אמת' אחרי-קדושים תשע"ח)

 

[אחד יחיד]

קשה לתאר את אהבתו וכמיהתו של המשגיח לקבל תוכחה והערה מכל אדם. ראינו עליו בחוש את דברי הרא"ש שהיו רגילים על לשונו: 'שמח בשומעך תוכחת כמוצא שלל רב", כאשר כל כך שמח והשתוקק לקבל כל הערה ותוכחה – מקטן כגדול – ממש כמוצא שלל רב!

ממבטו של המשגיח – שלנגד עיניו עמד רצון חזק של עשיית רצון ה', וקיום תפקידו ותכליתו בעולם, כאשר כל ענייני העולם היו אצלו להבל הבלים וכל כך פחד וירא מלעשות חלילה עבירה – פשיטא שהיתה לו שמחה גדולה כאשר מאן דהו העמידו על מקומו והאיר את עיניו, שהרי הוא קירבו אל שאיפת חייו – קיום רצונו יתברך והצילו מן החשש הגדול ביותר – עבירה. לא פלא אם כן שחיפש אחרי מי שיעזור לו להתייעל במשימת חייו, והתחנן ממש שיעירו לו ויאירו את עיניו, וכלשונו תמיד: "תשמרו עלי!" ועד כדי כך שניגש פעם לאברך מרכסים המקורב אליו, וביקש ממנו שפעם בשבוע ייתן לו מוסר – בתשלום… כמו כן הוא ביקש מהחברותא שלו שיעיר לו במה שאפשר לתקן, ואמר – "אנחנו הרי חברותא, וזוכים להתעלות ביחד, אז מגיע לי שתכיר לי טובה ותעיר לי מה שאפשר". (גיליון 'דברי אמת')

 

[אחד יחיד]

בנו הגר"מ שליט"א מספר: כשמלאו לו שמונים שנה, הוא התקשר אלי ואמר: "בני היקר, יש לך מצוות כיבוד אב ואם של 'מאכילו ומשקהו', ברוך ה' יש לי אוכל, ואף אני יכול לאכול לבד, אולם יש גם 'מאכילו ומשקהו' רוחני, וזהו העיקר. על-כן, אם אתה רואה שיש ידיעה חשובה שכדאי שאדע אותה תתקשר לומר לי. והוסיף: אתה יודע שאחרי גיל שמונים – הגם שהבריאות טובה ב"ה – צריכים עוד יותר להתכונן… ועל-כן, אם אתה חושב שיש דבר שראוי לי לתקן, תתקשר אלי ותעורר אותי. אתה יודע שאינך צריך לחשוש שאקפיד עליך אם תעיר לי, זוהי המצווה של 'מאכילו ומשקהו' בדרגה הכי גבוהה".

למדתי בפוניבז', ומו"ר מרן רה"י הגר"ג אדלשטיין שליט"א אמר לי: יש לך סבא בעל מוסר גדול ואתה לא מנצל אותו?! תלך לשהות במחיצתו באלול… באתי בראש חודש אלול, המשגיח קיבל את פני בחמימות יתירה, עשה עמי סיבוב והראה לי את כל הבית (שהכרתי…), את המקרר את הספרים וכו', ואמר לי: "כל הבית עומד לרשותך, אתה יכול לעשות בו ככל אשר תחפוץ", אך הוסיף: "בבקשה ממך – כל דבר שאתה רואה בבית שדרוש תיקון, או שיש במה להשתפר בו, תעיר לי, אל תהסס להעיר לי, וזה יהיה לך להכרת הטוב עבורי!" לאחר זמן שראה שלא הערתי לו מאומה, אמר לי: "אני רואה שאתה מתבייש להעיר לי, אולי אתה חושב שזה לא מספיק מכובד להעיר לי, אז אתה לא צריך להעיר בצורה החלטית, אתה יכול לומר בנוסח ש'אולי היה ראוי שיהיה כך וכך'. לבסוף לא היתה לי ברירה, ולשמחתי מצאתי שחוט בציצית נקרע, ואמרתי לו, אף על פי שלא נפסל על פי דין. המשגיח נכנס מיד לחדרו להחליף את הציצית, ואין לתאר את השמחה הגדולה שהיתה לו מכך, והוא לא גמר להודות לי…

לשנה הבאה באתי בראש השנה ונשארתי לצום גדליה, והתכוננתי לחזור במוצאי הצום לפוניבז', והנה בתפילת מנחה נקלע לידי המשגיח דף חשבון הנפש שמאן דהו כתב, עם תביעות חזקות, כגון, האם אתה מוכן להיבחן בפני בית דין של מעלה? האם אתה מנצל את זמנך? וכו', והמשגיח התכנס בתוך עצמו וישב זמן רב לחשבון נפש נוקב, אחר כך כשעלינו במדרגות לכיוון ביתו, נעצר ושאל: מתי אתה מתכוון לנסוע לישיבה? אמרתי שתכננתי לנסוע בעז"ה מיד אחרי שיגמר הצום, והוא ביקש בעדינות שאחזור רק למחרת, מכיון שנוכח שאינו מספיק מכיר את עצמו, והוא צריך עזרה… (גיליון 'דברי אמת')

 

[אחד יחיד]

בשיחות בישיבה היה מבקש מהבחורים שאם לדעתם יש מה לתקן ולשפר בשיחות שלו, או בהנהגתו עם הבחורים, שיואילו בטובם להעיר לו, והיה אומר שאפשר גם לשלוח לו מכתב בלא להזדהות, ובאמת בחורים רבים היו שולחים לו מכתבים בלא להזדהות, ובוודאי שהיתה לו מכך תועלת. וסיפרו תלמידים שכשהעירו לו פעם איזה הערה, והוא קיבל ממנה תועלת, הוא הודה מאוד ואפילו נישק אותם…

לא תמיד המשגיח הסכים עם דברי המוכיח, אבל תמיד הוא שמע והתבונן במה שהעירו לו, והיה יכול לחשוב ולדון בהערה כמה ימים – ואפילו להתייעץ עם אחרים. הוא אמר לי פעם: כאשר מעירים לי, ראשית אני מודה על כך, ואם יש לי במה להצטדק, לאחר שאני מודה אני גם מצטדק. (גיליון 'דברי אמת')

 

[אחד יחיד]

סיפר תלמיד בוגר הישיבה, שהיה יושב בתפילות בקרבת מקום למשגיח, והיה רגיל להעיר לו על מקום הנחת התפילין, והמשגיח כהכרת הטוב על כך, חיבב אותו במיוחד, עד כדי כך שנסע במיוחד לחתונתו בירושלים – למרות שכמעט ולא נסע לחתונות של תלמידים – כדי להכיר טובה על דאגתו הרוחנית. (גיליון 'דברי אמת')

 

[אחד יחיד]

נכדו חביבו רבי ישראל מאיר שרון שליט"א סיפר לו שמרן שר התורה ר' חיים קניבסקי שליט"א אוחז שאסור לענוד שעון. המשגיח שמע זאת ומיד חלץ את השעון. אחרי כמה דקות לבשו שוב. לפליאת הנכד – הסביר המשגיח: ראשית כל הורדתי את השעון, שלא תהיה לי עצלות לחשוב שמותר. אולם לאחר שהתבוננתי והגעתי למסקנה שאפשר לסמוך על שאר הגדולים שהולכים עם שעון, החזרתי את השעון. (אמנם כשבא המשגיח למסור שיחה באחת מהישיבות שתחת נשיאות הגר"ח שליט"א, הוריד את השעון, ואמר – מסתמא כאן נוהגים ללכת בלי שעון…) בדרך שחזרנו מהתפילה המשגיח היה לבוש בטלית, ואמר שיש בזה עניין ליראת שמים, אך הטלית לא כסתה את ראשו. סיפרתי לו שר' חיים מקפיד בחזור לביתו שהטלית תכסה גם את ראשו, ומיד הוא כיסה את הראש בטלית… (מתוך עבודת הימים הנוראים) (גיליון 'דברי אמת')

 

[אחד יחיד]

כאשר ליוויתי את המשגיח לביתו לאחר תפילת ליל ראש השנה, ניגש אליו יהודי שאינו שומר מצוות, ובירכו ב'שנה טובה'. המשגיח השיב לו כברכתו- "שנה טובה". לאחר מספר פסיעות נעצר המשגיח ואמר: "היצר הרע הצליח להכשיל אותי!", והסביר שהיה עדיף לברך: "לשנה טובה תכתב ותחתם", ובכך להזכיר לאותו אדם שיש דין ויש דיין שכותב וחותם, מאשר לומר "שנה טובה", שהוא נוסח שעלול להתפרש כתקווה לטוב גרידא, והוא נוסח ששגור גם אצל אינם מאמינים. (מתוך עבודת הימים הנוראים)

 

[אחד יחיד]

אחד הביע את צערו לפני המשגיח, על כך שלמרות שעשה מאמצים גדולים, הוא לא הצליח לבכות בתפילה, והאריז"ל הרי אומר שמי שאינו בוכה סימן שנשמתו פגומה. אמר לו המשגיח: "היום אנחנו לא צריכים סימנים שנשמתנו פגומה"… (דהיינו שהפגם שהאריז"ל דיבר עליו הוא אינו לפי דרגתנו). (מתוך עבודת הימים הנוראים)

 

[אחד יחיד]

שאלתי: "יש לפעמים שאחד המתפללים הסמוכים אלי מגביה את קולו, וזה מפריע לי להתרכז, מה העצה לכך?". תוכן התשובה היה: "ראשית, אם מתרכזים היטב בתפילה עצמה זה מקל קצת. אך צריך לדעת: יהודי צריך לדעת מה ה' רוצה מאיתי עכשיו, במצב הנוכחי, ואם הקב"ה סיבב את המציאות שתהיה לך הפרעה בתפילה, סימן שתפקידך להשתדל להתפלל דווקא מתוך אותה הפרעה, עד כמה שניתן – וזוהי התפילה שבורא העולם כעת רוצה ממך!

"טוב גם שתחשוב: 'ברוך ה' שהוא מתפלל בהתלהבות ובדביקות, ויש להקב"ה הרבה נחת ממנו'". (מתוך עבודת הימים הנוראים)

 

[אחד יחיד]

ידוע שהזוהר הקדוש כותב בגנות המבקש בקשות פרטיות בראש השנה. ביום המלכת המלך כל הבקשות צריכות להיות סביב המלכת המלך, ואין מקום כלל לבקשות פרטיות!

אמנם, בדורות אחרונים, שהתמעטה ההרגשה שבראש השנה אנו עומדים למשפט, אשר בו ייגזר דיננו, מי יחיה ומי ימות, מי ישלו ומי יתייסר – הכריעו רבותינו זיע"א להתיר בקשות פרטיות, משום שבקשות אלו מחזקות ומחיות את ההרגשה, שביום זה יהיה גזר דין על כל העניינים שהכי חשובים בעבורנו.

ומעורר המשגיח, שגם כאשר מבקשים בקשות פרטיות, תלוי באמת בעבור איזו מטרה מבקשים, כי אם רצוננו להיות עבדים נאמנים לה', ואנו מבקשים דברים שיעניקו לנו אפשרות לעבוד את הקב"ה בשמחה ומתוך מנוחת הנפש – נמצא שבקשה זו היא בקשה לחיזוק מלכותו יתברך!

ולא רק שאין בה סתירה להמלכת המלך, אלא אדרבה, זוהי בקשה להמלכת ה' ומקומה וזמנה בראש השנה! והוסיף המשגיח שכנראה כוונת הזוהר הק' בבקשות גשמיות פרטיות – במי שמבקש רק עבור עצמו.

אלא שצריך באמת שימת לב שהבקשות יהיו בכוונה הראויה, וכגון שמבקשים על בריאות, פרנסה, וכדו', שנתכוון שננצל אותם כאמצעי לעבודת ה' מתוך מנוחת הנפש, ולא סתם בשביל טובתנו האישית.

ואולי באמת לפ"ז, בקשות שאין בהן תועלת לעבודת ה', אין מקומן בראש השנה (והתועלת לחיזוק הרגשת המשפט, ניתן לקבל מהבקשות הגשמיות שיש בהן לחיזוק בעבודת ה' – פרנסה בריאות וכו').

(אך למעשה כאשר שאלתי את המשגיח האם להגביל חלק מהבקשות, השיב: "סוף סוף ה'משנה ברורה' לא הזכיר את דברי הזוהר הק', והלוואי ונקיים את עיקר הדין!). (מתוך עבודת הימים הנוראים)

 

[אחד יחיד]

המשגיח עורר, שהבקשות שבסוף תפילת העמידה לא יהיו על חשבון חזרת הש"ץ.

והדגיש המשגיח, שאפשר לבקש ולהתפלל על דברים פרטיים גם במהלך היום של ראש השנה ויום כיפור, ולאו דווקא בתוך תפילת העמידה (ואע"פ שבוודאי שהזמן המועיל ביותר הוא בתפילת העמידה, אך כאשר זה על חשבון חזרת הש"ץ, עדיף לדחות את הבקשות לזמן אחר). (מתוך עבודת הימים הנוראים)

 

[אחד יחיד]

המשגיח סיפר על רוח הקודש של ה'חפץ חיים' זיע"א, שהגה"ק ר' אלחנן וסרמן זצוק"ל, היה רגיל לומר י"ג עיקרים פעמיים ביום, ו'החפץ חיי'ם, בלא שידע מזאת, אמר לו: "אתה חושב שלומר פעמיים י"ג עיקרים זה מוגזם?". שאלתי את המשגיח, מנין באמת ידע ה'חפץ חיים' שר' אלחנן אומר פעמיים י"ג עיקרים – הוא חלם זאת בלילה? אמר המשגיח: "רוח הקודש, הכוונה שהקב"ה משרה לומר דבר מה גם בלא שמבין למה לומר זאת". שאלתי אם זה שייך גם היום, וענה המשגיח בפשטות: "בודאי, כשאחד רוצה לעשות רצון ה' ולהשפיע על אחרים, הקב"ה שם לו בפה מה לומר"… (מתוך עבודת הימים הנוראים)

 

[אחד יחיד]

בחורף תשע"ז המשגיח כבר היה חלש מאוד. נכנסתי לבקרו. כשהוא שוכב במיטתו, המשגיח דיבר בהתרגשות על זכותו הגדולה של מרן ה'חפץ חיים' זיע"א, שזכה שספריו כל כך התקבלו בכל תפוצות ישראל, וכל כלל ישראל מכל העדות, לומדים את ספריו. הוא סיפר שמרן הרב שך התבונן בתופעה זו- שהלא בדורו של ה'חפץ חיים' היו תלמידי חכמים שהיו גדולים ממנו, ואף על פי כן ה'חפץ חיים' זכה שספריו התקבלו בכל ישראל! והרב שך תלה זאת בזכות שה'חפץ חיים' חיבר את ספריו לשם שמים! הוא ראה והתבונן בצורך הדור, ומזה התעורר לחבר את ספריו. בתחילה הוא ראה שיש רפיון בענייני הלשון, וחיבר את ה'חפץ חיים' ו'שמירת הלשון'.

אחר כך הוא ראה שרבו שיטות הפוסקים וצריך להכריע ביניהן. בתחילה הוא חיפש אצל הגדולים אם יש מי שיסכים לחבר על ה'שולחן ערוך', אולם כולם הטילו עליו את עבודת הקודש, באמרם שהוא הכי מתאים לכך, ונטל זאת על עצמו. אחר כך כשבאו לאמריקה, כתב לחזק מה שראה צורך לחזק ביחס לאמריקה, וגם לחיילים הוא כתב, כשראה שהם צריכים הדרכה, ובזכות שכל חיבוריו נכתבו בכוונה טהורה לשם שמים, להרבות כבוד ה' בעולם, הוא זכה וחיבוריו נשתרשו לנחלת כלל ישראל! (אגב, המשגיח התקשה מדוע ה'חפץ חיים' קרא לחיבוריו 'משנה ברורה' ולא 'הלכה ברורה'? ועלה על דעתו, שהרי הרבה פעמים ה'חפץ חיים' לא מכריע לגמרי בין השיטות, ורק מביא את שיטות האחרונים, ואולי משום כן יש בחיבורו משנה ברורה – אך לא הלכה ברורה. מחשבה של איש אמת…). (מתוך עבודת הימים הנוראים)