נח "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" - טעם למבול או טעם שלא להביא מבול?

[נחום]

בסוף פרשת בראשית נאמר "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום", ובהמשך לכך באה גזירת המבול.

ואילו לאחר המבול נאמר "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו". לכאורה אותה מציאות עצמה, שרוע האדם נטוע ביצרו, משמשת תחילה טעם לעונש ואחר כך טעם להימנע ממנו.

אפשר לחלק בין אדם שבחר להיות ברע עד שכל מחשבותיו רעות, לבין עצם היצר שניתן בו משעת לידתו. אלא שלפי זה צריך להבין מה התחדש לאחר המבול, ומדוע הטעם של "רע מנעוריו" לא עמד לדור המבול מתחילה.

 

[אברך מעמיק]

בעבר כתבתי קונטרס שבתוכו יש פרק העומד על הענין הזה, ואכתוב כאן בקיצור את עיקרי הדברים:

לפני דור המבול כתוב 'כי רבה רעת האדם וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום'.
ואילו אחר המבול כתוב 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו' וגו'.

ואם נתבונן נראה שלפני המבול העיקר מיוחס אל 'מחשבות לבו' כלומר לא רק הבריאה הטבעית שבו רעה מעצם היותה, אלא גם חלק הבחירה שבו, חלק המחשבה שהוא פרי השכל, גם כן נוטים כולם לרע.
לעומת זאת, אחר המבול מה שנאמר זה ש'יצר לב האדם רע מנעוריו' היינו היצר הטבעי, וכדברי חז"ל משעה שננער לצאת ממעי אמו, אבל לא שהאדם הגיע למצב שהוא מכוון את דרכו ומחשבתו רק אל הרע.

כי זה יסוד גדול, היכן שמחשבתו של האדם שם הוא, וכל עבודת ה' לטוב ולרע תלויה במחשבה טובה לעומת מחשבה רעה, וכמו שכתב רש"י על 'בראתי לו תורה תבלין' שהתורה מצילה מההרהורים הרעים. והיינו במה שהוא מעסיק את מחשבתו בטוב - כי אין טוב אלא תורה.

נמצא שלפני דור המבול המהות הבוחרת והמודעת של האדם הייתה רעה, ועל זה אכן ראוי לאבדו, כי זה נעשה בבחירתו, וגם אין לנו תקווה כי ישתנו מעשיו, לעומת הדור שאחר המבול, שהיצר הרע הוא רק הטבע החומרי הבסיסי, אבל עדיין יש לנו תקווה שעל ידי מחשבה טובה, ייטיב האדם מעשיו, ויבוא אל תכלית הטוב.​

 

[אליהו נחמן]

בסוף פרשת בראשית נאמר "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום", ובהמשך לכך באה גזירת המבול.

ואילו לאחר המבול נאמר "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו". לכאורה אותה מציאות עצמה, שרוע האדם נטוע ביצרו, משמשת תחילה טעם לעונש ואחר כך טעם להימנע ממנו.

אפשר לחלק בין אדם שבחר להיות ברע עד שכל מחשבותיו רעות, לבין עצם היצר שניתן בו משעת לידתו. אלא שלפי זה צריך להבין מה התחדש לאחר המבול, ומדוע הטעם של "רע מנעוריו" לא עמד לדור המבול מתחילה.

לחץ כדי לכווץ...

על פי הגר"מ שפירא זצ"ל ,מבואר, שלפני המבול השפעת האדם על הבריאה היתה מאד חזקה, ושדור הבמבול חטא וקלקל, האופן היחידי לתקן, היה להחריב את כל העולם
ואחרי המבול, הקב"ה הקטין את השפעת מעשי האדם על העולם, וממילא לא יוכל לקלקל עד כדי כך שיהיה צריך מבול.

 

[יעקב ירושלמי]

בעבר כתבתי קונטרס שבתוכו יש פרק העומד על הענין הזה, ואכתוב כאן בקיצור את עיקרי הדברים:

לפני דור המבול כתוב 'כי רבה רעת האדם וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום'.
ואילו אחר המבול כתוב 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו' וגו'.

ואם נתבונן נראה שלפני המבול העיקר מיוחס אל 'מחשבות לבו' כלומר לא רק הבריאה הטבעית שבו רעה מעצם היותה, אלא גם חלק הבחירה שבו, חלק המחשבה שהוא פרי השכל, גם כן נוטים כולם לרע.
לעומת זאת, אחר המבול מה שנאמר זה ש'יצר לב האדם רע מנעוריו' היינו היצר הטבעי, וכדברי חז"ל משעה שננער לצאת ממעי אמו, אבל לא שהאדם הגיע למצב שהוא מכוון את דרכו ומחשבתו רק אל הרע.

כי זה יסוד גדול, היכן שמחשבתו של האדם שם הוא, וכל עבודת ה' לטוב ולרע תלויה במחשבה טובה לעומת מחשבה רעה, וכמו שכתב רש"י על 'בראתי לו תורה תבלין' שהתורה מצילה מההרהורים הרעים. והיינו במה שהוא מעסיק את מחשבתו בטוב - כי אין טוב אלא תורה.

נמצא שלפני דור המבול המהות הבוחרת והמודעת של האדם הייתה רעה, ועל זה אכן ראוי לאבדו, כי זה נעשה בבחירתו, וגם אין לנו תקווה כי ישתנו מעשיו, לעומת הדור שאחר המבול, שהיצר הרע הוא רק הטבע החומרי הבסיסי, אבל עדיין יש לנו תקווה שעל ידי מחשבה טובה, ייטיב האדם מעשיו, ויבוא אל תכלית הטוב.​

לחץ כדי לכווץ...

ויש להוסיף ולפרש 'כי יצר לב האדם רע - מנעוריו' כלומר שמה שיצר לב האדם רע הוא מנעוריו, שאין הרע נובע ממהותו אלא מנערותו.

כלומר שרק מחמת הנערות שבאדם והיינו הקלות ראש והילדות, כשאינו עומד על דעתו כראוי, והוא מנוער מדעתו, ייצר האדם רע, אבל זה רק 'מנעוריו' (וממילא גם כשהוא כך אין זה אמיתות פנימיותו).

וכמובן שאין זה תלוי בגיל הנערות אלא ייתכן שיהיה אדם שכל חייו יהיה כך, אבל אין זה ממהותו הפנימית אלא 'מנעוריו' כלומר מחמת שאינו עומד על דעתו כראוי.

והמשמעות של זה היא הן לעצם הגדרת מציאות האדם, שגם בהיות יצרו 'רע' והוא עושה הרע אין זה אלא חיצוני והמעמיק ראות רואה את פנימיותו הטובה, והן להבנה שגם כשתראה שהאדם מתנהג ברע בידוע שבסופו של דבר יעמוד על דרך הנכון והטוב, (הכוונה לאדם המסוים או להילוך הכללי של האנושות לדורותיה) כי בסופו של דבר המהות הפנימית של האדם תצוץ ותפרח, ומהלך של חיים ומעשים שאינם מהותו הפנימית של האדם ושהם רק יצירה של צלם מדומה של חיים חיצוניים - נעוריו, לא מחזיקים לאורך זמן.

ושמא כל זה כלול בדברי הרב היקר שביקרים @אברך מעמיק

ויש להליץ הכתוב - כי לא יזנח לעולם - ה', שגם אם אדם עוזב את ה' לא יזנח לעולם, ששם ה' טבוע במהותו של האדם ולא יוכל לעולם לזנוח את זה לגמרי וממילא בודאי תהא השלהבת חוזרת ועולה מאליה.

 

[אברך מעמיק]

ויש להוסיף ולפרש 'כי יצר לב האדם רע - מנעוריו' כלומר שמה שיצר לב האדם רע הוא מנעוריו, שאין הרע נובע ממהותו אלא מנערותו.

כלומר שרק מחמת הנערות שבאדם והיינו הקלות ראש והילדות, כשאינו עומד על דעתו כראוי, והוא מנוער מדעתו, ייצר האדם רע, אבל זה רק 'מנעוריו' (וממילא גם כשהוא כך אין זה אמיתות פנימיותו).

וכמובן שאין זה תלוי בגיל הנערות אלא ייתכן שיהיה אדם שכל חייו יהיה כך, אבל אין זה ממהותו הפנימית אלא 'מנעוריו' כלומר מחמת שאינו עומד על דעתו כראוי.

והמשמעות של זה היא הן לעצם הגדרת מציאות האדם, שגם בהיות יצרו 'רע' והוא עושה הרע אין זה אלא חיצוני והמעמיק ראות רואה את פנימיותו הטובה, והן להבנה שגם כשתראה שהאדם מתנהג ברע בידוע שבסופו של דבר יעמוד על דרך הנכון והטוב, (הכוונה לאדם המסוים או להילוך הכללי של האנושות לדורותיה) כי בסופו של דבר המהות הפנימית של האדם תצוץ ותפרח, ומהלך של חיים ומעשים שאינם מהותו הפנימית של האדם ושהם רק יצירה של צלם מדומה של חיים חיצוניים - נעוריו, לא מחזיקים לאורך זמן.

ויש להליץ הכתוב - כי לא יזנח לעולם - ה', שגם אם אדם עוזב את ה' לא יזנח לעולם, ששם ה' טבוע במהותו של האדם ולא יוכל לעולם לזנוח את זה לגמרי וממילא בודאי תהא השלהבת חוזרת ועולה מאליה.

לחץ כדי לכווץ...

יישר כח גדול על הדברים (ועל כמה חלקים מהם זיכני ה' להרחיב בעבר כמ"ש):

בעבר כתבתי קונטרס שבתוכו יש פרק העומד על הענין הזה,

לחץ כדי לכווץ...

לגופו של ענין: זה גם הביאור בפסוק 'כי רבה רעת האדם וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום' ואמרו חז"ל 'רבה' - הולכת ומתרבה. היינו כיון שהאדם היה מקולקל כולו, ממילא הקלקול רק הולך ומעמיק, הולך ומתרבה, ללא שום כח שמתנגד אליו שיחליש את כוחו.
וז"ש 'וכל יצר מחשבות לבו' כל - ללא יוצא מן הכלל.
'רק רע' - רק בדבר אחד הוא דבוק ברע, ואין לו שום שייכות לטוב.
'כל היום' - לא היה אפי' רגע אחד שבו היה מקום למחשבה טובה להיכנס בלב האדם, אלא כל היום היו שקועים ברע.
ולו זו בלבד, אלא שדרך הרע להיות מתעורר בלילה, ככתוב 'און יחשוב על משכבו', אבל בדור המבול המחשבה הרעה באה גם 'ביום' דבר המעיד על השייכות המהותית אל העוון.

ועל כן לא נותרה תקווה אחרת, אלא 'אמחה את האדם'...

 

[ישעיהו מנחלת דן]

אפשר לחלק בין אדם שבחר להיות ברע עד שכל מחשבותיו רעות, לבין עצם היצר שניתן בו משעת לידתו. אלא שלפי זה צריך להבין מה התחדש לאחר המבול, ומדוע הטעם של "רע מנעוריו" לא עמד לדור המבול מתחילה.

לחץ כדי לכווץ...

לפי שמידת הדין שהאדם יתגבר על יצרו ואין זה תרוץ שהרי לכך נברא כי בלאה''כ אינו ראוי למתנת החיים בצלם אלהים
אלא שממידת הרחמים לבוא לקראת האדם שמתקשה בזה ולא להשחיתו אם משתדל בכך וזה התחדש לאחר הקרבנות שהקריב נח לריח ניחוח
ובאמת אם היה מקריב קודם המבול לכאורה היה נמנע המבול מטעם זה וע''ז אמרו חז''ל שיצא נח וראה העולם שמם אמר להקב''ה לא היה לך להמלא רחמים על עולמך - אמר לו רועה שוטה עכשיו אתה מבקש רחמים ? היה לך לבקש רחמים קודם המבול ! ואמרו בזוהר שלכך נקרא המבול על שמו ''מי נח''

 

[דוד מביתר]

במנחת אשר בהקדמה לספרו על שבת מביא שאלה זו ומחלק שקודם המבול היה רק יצר הרע ולא למדו תורה ולכן היה רק רע כל היום וזה סיבה לגרום המבול
אולם אחר המבול שכבר נח למד תורה כמבואר ברש"י ז ב אז היה היצר הרע רק בהגרה של רע מנעוריו

 

[הצבי והצדק]

חשבתי לבאר על פי תחילת הפסוק "וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל ליבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם" ומבואר שעל ידי ריח הניחוח של קרבנו של נח עלתה זו המחשבה, ולכאורה היה מתאים יותר שעל ידי ריח הניחוח יאמר ה' שיש תקווה לטוב, אלא שלפני המבול נאסר האדם באכילת החיה והעוף ורק אחר המבול (והקרבת קרבנו של נח) הותר באכילת הבהמה, ונראה הטעם שקודם המבול נקבע היחס לאדם כהמין הנבחר בבריאה אך סו"ס עיקר תפקידו היה לשרת את הבריאה, ואם יצר מחשבות ליבו רע מנעוריו אפילו אם הוא לא אשם צריך למחות אותו כי אינו מוכשר להשלמת הבריאה, אך אחר המבול וביתר שאת ע"י קרבנו של נח שהשתמש בחי לצורך הקרבת קרבן התחדש היחס שעיקר הבריאה היא תיקונו של האדם וממילא אם יש תועלת לאדם בבהמה יכול הוא להקריבה או לאכלה, לכן מעכשיו אם יצר לבו רע מנעוריו והוא אינו אשם אין לכלותו שהרי מטרת הבריאה היא תיקון האדם ולא שמטרת האדם לתקן את הבריאה ונקודה זו התחדשה ב"וירח ה' את ריח הנחוח"

 

[אברך מעמיק]

מצ"ב כמה עמודים שכתבתי בעבר על ענין זה, אולי יהיה לתועלת לאי מי: