אלול כ' אלול - יומא דהילולא של הרב מפוניבז' זצ"ל (1 צופה)

[אחד יחיד]

הרב יוסף שלמה כהנמן, ראש ישיבת פוניבז' בליטא, ומקים ישיבת פוניבז' בארץ ישראל.

נפטר בכ' אלול תשכ"ט.

הערך עליו במכלול:

רבי יוסף שלמה כהנמן – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א. שמעתי מהרה"ח ר' יודל בערגער, שבימי בחרותו הרבה להתאבק בעפר רגלי גדולי ישראל מכל העדות והקהילות: באחת השבתות נסע מישיבתו (שבעי"ת נתניה) לשבות בעי"ת בני ברק כדי לזכות לקרבתו של הגאון גאב"ד פוניבז' זצ"ל.

מה עשה? את תפילת ליל שב"ק התפלל בישיבת פוניבז', ואחר התפילה עקב מרחוק אחר הרב, משראה שהרב נפרד מהתלמידים סמוך לביתו ונכנס הביתה, וכבר עזבו אחרוני התלמידים את המקום, נקש על הדלת, והיא נפתחה ע"י הרבנית ע"ה. משראתה חסידי'שער בחור עומד בדלת שאלה אותו לרצונו, ענה ר' יודל: לא הוכן לי מקום לסעוד בו סעודת שבת, האם אוכל להתארח אצלכם?

ענתה הרבנית, הן הן, בוא ברוך ה', וקראה לרב: ר' יוסף שלמה, יש לנו אורח היום… (ר' יודל מציין, שנס עשה עמו הבורא שלא שלחה אותו לסעוד בישיבה עם שאר הבחורים, כי אז כל תחבולתו הייתה יורדת לטמיון). ואכן, זכרונה של אותה סעודה לא מש מזכרונו של ר' יודל…

וסיפר שבין הדיבורים סיפר לו הרב מעשה נורא שבדידיה הוה עובדא:

בתחילת דרכו, כשהחליט גאב"ד פוניבז' על בניית הישיבה, נזקק לממון ודמים מרובים בסך ריבי רבבות, לשם כך החיש פעמיו לגולה, בהגיעו לארה"ב עם תכנית לשהות שם כמחצית השנה.

אחר כמה ימים החל הרב להרגיש כאבים עזים ברגלו, וככל שעברו השעות כך גדלו והתחזקו הייסורים נורא נוראות, בלית ברירה פנה לדרוש ברופאים והללו בדקו אותו בבדיקה אחר בדיקה, עד שהגיעו למסקנא שה'סוכר' משתולל בגופו וכבר גרם לנמק ברגליו, ומוכרחים המה לכרות את רגלו כי בלאו הכי יתפשט הנמק בכל גופו, ויש בזה סכנת חיים ודאית.

והנה, לא לבדו שהה שם הרב, אלא גם נכבדי ראשי הישיבות שבארה"ב שהו עמו, ויהי בשמוע הרב את מצבו הכריז קבל עם ועדה, שמצדו אין כל הסכמה לטיפול – רק אם יקבל הוראה מפורשת על כך מהגה"ק ה'חזון איש' זי"ע.

לעומתו שאלוהו הרופאים מי הוא החזו"א, וכי רופא או פרופסור הוא… הסבירו להם ראשי הישיבות שהוא רב גדול בישראל ודר בארץ ישראל והחולה סומך דעתו רק עליו.

הרופאים, שמימיהם לא נתקלו בכגון דא, יושב לו יהודי כשסכנה ודאית מרחפת על ראשו, ועדיין זמנו פנוי לשלוח שאלתו עד ארה"ק הרחוקה – הודיעו כי לדעתם עד שתבוא התשובה כבר לא יהא את מי לנתח בכלל…

לשמע דעתם הנחרצת, אמרו ראשי הישיבות לרב: א"כ, עפ"י דעת תורה אסור לכם להתנגד, פיקוח נפש דוחה כל התורה כולה. אך הרב בשלו, הודיע ב'עקשנות דקדושה' (שבה ניחן מן השמים, ורק בזכות עקשנות קדושה זו הגיע להיכן שהגיע, ובנה את הישיבה ושאר מפעלותיו בקודש) – ה'דעת תורה' שלי הוא החזו"א, ולא אזוז כמלא נימא מבלי תשובותו!

משראו ראשי הישיבות כי המצב רציני ביותר, שלחו בדחיפות מברק לארה"ק, ואכן, כעבור כמה ימים חזרה תשובת החזו"א: לא בא' רבתי – בשום אופן לא לכרות את רגלו של הרב…

הרופאים, שכאמור מעולם לא ראו כזאת, הודיעו שאינם נוטלים כל אחריות על הרב ועל מצבו, וחייבו את הרב להעלות על הכתב ולחתום על דבריו שכל האחריות מוטלת עליו עצמו, גם פסקו מלטפל בו, וכי סתם יעניקו טיפול למאבד עצמו לדעת?…

כעבור כמה ימים קרה הנס, היסורים החלו פוחתים והולכים, עד שהרב החל מהלך טיפין טיפין על רגליו… באותו היום רעשו וגעשו כותלי בית החולים, כי מעולם לא נראה בין כתליו נס רפואי כזה, אפילו במעין דמעין…

שוב עברו כמה ימים והרופאים מצאו בבדיקות שהנמק פוחת והולך – מצטמק ויפה לו, עד שאחר כמה ימים נוספים שוחרר הרב לביתו כשהוא בריא ושלם.

כעבור מחצית השנה סיים הרב את מגביתו בארה"ב בהצלחה גדולה (בפרט אחר מעשה כזה) וחזר לארה"ק. בהגיעו ארצה פנה מיד לביתו של הגה"ק החזו"א (עוד בטרם יפנה לביתו שלו). החזו"א קבלו בפנים מאירות, והרב שאלו: ילמדנו רבינו, הרי רבינו אינו נמנה על החסידי'שע רבי'ס (אדמו"רים חסידיים, שהורגלו בכגון דא), מאי וכיצד ענה תשובה כזאת – כשכל הרופאים עונים ואומרים פה אחד שאין להתעכב מכריתת הרגל אפילו שעה אחת?

ענה החזו"א: אכן, כשהגיע אלי הטעלעגראם הייתי באמצע הלימוד, נשאתי עיני השמיימה וחשבתי לעצמי: אוי, רבש"ע, הנני יושב בבני ברק והשאלה באה מניו יורק הרחוקה, כיצד אענה על שאלה כזו, כש'הן' שלי יהיה הן ו'לאו' יהיה לאו, כלומר, מוות וחיים תלויים עתה בתשובתי! לכן ביקשתי מאת הבורא יתב"ש: אנא, האר עיני בתורתך, והראני תשובה נכונה בדברי תורתך.

מיד הבטתי בגמרא מסכת שבת שהייתה פתוחה לפני, ונפלו עיני על התיבות 'פסיק רישיה ולא ימות' (לשון תמיהה, וכי יש לך אדם שקוטעים את ראשו והוא עצמו נשאר בין החיים?…). חשבתי לעצמי: הרי רגלו של גאב"ד פוניבז' אינה נחשבת כ'רגל', אלא כ'ראש', כי ברגלים הללו תלוי ועומד כל המפעל… אם לא יכתת רגליו בין דלתי הנדיבים לא תשיג ידו כדי בניית הישיבה וכו' והכל ירד לטמיון, ובוודאי לזה כוונו מן השמים להראות, שאין לכרות ולפסוק את רגלו של הרב הנחשבת כ'ראש', ורק כך ישאר לחיות, וכן הווה…

ולדידן ייאמר: בל נחשוב כי ימים הללו, סוף השנה, כ'רגל' של השנה המה, אלא אדרבה, רגלים אלו הן 'ראש' לשנה הבעל"ט. בימים אלו תלוי כל עתידנו, אם נמלא אותם בתשובה ומעש"ט, בבקשת רחמים כראוי וכהוגן, בוודאי נשיג לעצמנו חיים טובים, לאורך ימים ושנות חיים.

(באר הפרשה כי תבוא תשע"ט)

 

[אחד יחיד]

מרן הגרי"ש כהנמן מפוניבז' זי"ע הגיע יום אחד לעיר סינסינטי באמריקה, והתאכסן אצל יהודי מנכבדי הקהילה, אשר היה איש עסקים שמסר נפשו לכונן בעיר תלמוד תורה על טהרת הקודש. נחדד מעט, כדי להבין את משמעות הדבר: העיר סינסינטי היתה חוד החנית נגד היהדות, שם הוקם לראשונה "הסמינר התיאולוגי" של אנשי הרפורמה, העיר נחשבה כמבצר הכפירה, וכדי להקים שם תלמוד תורה, נצרכו כוחות גדולים מאוד.

הרב זצ"ל הגיע לבקר בתלמוד התורה, ומאחורי הדלת שמע איך נותן העסקן עצמו שיעור לילדים הקטנים, באותו ניגון מסורתי שלמדו בליטא! מרוב התרגשות פרץ הרב זצ"ל בבכי נסער ואמר לעסקן: "אני מקנא בכם על אהבת התורה שחוננתם בה!", ענה העסקן לרב: "אהבת תורה זו – לא בזול קניתיה", וכך ספר לרב:

"אני בן עיירה קטנה בליטא, גדלתי בבית של שבעה ילדים, ואבי ז"ל היה נודד בעיירות הסביבה במשך כל השבוע כדי למכור סחורות זולות, ורק לשבת היה חוזר לביתו. במשך השבוע לא נכנס לפינו כל מאכל חם, הפרנסה היתה בדוחק גדול, ואמי עמלה על גידול הילדים.

"יום אחד הובא מלמד לעיירה, ונקבו לו שכר למוד של רובל לחודש עבור כל תלמיד, היינו ארבעה בנים בבית, ותשלום של ארבעה רובלים היה בלתי אפשרי ממש. לכן החלו ההורים להיפרד ממטלטליהם אט אט: תחילה מכרו את כלי הכסף שקבלה אמא לנשואיה, אחר כך מכרו את התכשיטים, ולאחר מכן דברים נוספים. כך התמודדו בכל חודש מחדש עם קושי עצום להשיג כסף, אך לא ויתרו שנלמד תורה אצל המלמד!

"חורף אחד היה חורף קשה מנשוא, ואבא כמעט לא הביא פרנסה באותו חודש. לא נשארו חפצים למכור, ואמא אמרה לאבא: "יש לנו חוב של חודשיים למלמד!". השיב לה אבא במנוחה: "אחרי שבת נלך לעיר הקרובה ונמכור את הפרה!"

"הפרה היתה חלק מהבית, בזכותה היה לנו חלב לשתות, ואף גבינה וחמאה שהכינה אמי כדי לאכול מעט. היה זה האוכל המזין היחיד שהיה בביתנו. אמי ע"ה היניקה אז תאומים, והוזקקה מאוד לחלב זה! עם כל זאת הוציא אבא את תכניתו לפועל. ביום ראשון השכימו אבא ואמא קום, וצעדו עם הפרה עשרה קילומטר עד לעיירה השניה. לפנות ערב הם חזרו, בידם שמונה רובלים ועל פניהם שמחה עצומה שמעולם לא ראינו כמוה! הם עטפו את הכסף במפית ניר, ושלחו למלמד. מאז לא ראינו טיפת חלב!

משם נחלתי את אהבת התורה!" סיים העסקן את סיפורו.

אהבת תורה זו היא שהולידה את תלמוד התורה המיוחד בסינסינטי, שלאחר שנים היה אף מעמודי התווך של כולל "אהל תורה בירושלים".

 

[אחד יחיד]

היה זה בשנים הראשונות שלאחר השואה האיומה. הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל היה עסוק עד למעלה ראש בשיקום הריסות מבצרי ממלכת התורה שנגדעו בשנות הזעם. טרוד היה בהקמת ישיבתו הנודעת וביסודם של מוסדות מפוארים נוספים שיועדו למען פליטי השואה הצעירים. כדי שתצליח פעילות נחוצה זו, זקוק היה למשאבים עצומים שלא היו בידו, ובעל כורחו נאלץ ליטול את מקל הנדודים ולהפליג לריכוזי קהילות ישראל מעבר לים, בתקוה להשיג דרכם את התמיכה שכה היתה דרושה לו.

אלא שהדבר לא עלה בידו בנקל. באותם ימים טרם הכירו היהודים שבין עשירי תבל בערכה של החזקת התורה. רחוקים היו הללו מעולמה של תורה, וזקוקים לשכנוע רב כדי להסכים ולתמוך בלומדיה.

באחד ממסעותיו הגיע הרב כהנמן לדרום-אפריקה הרחוקה. מדינה שהתגוררה בה אוכלוסייה יהודית עשירה ומבססת. אלא שלדאבון לִּבוֹ, עוד בטרם הגיעו לשם כבר התארגנו כמה פורקי עֹל מבני המקום שעובדת בואו היתה לצנינים בעיניהם, ופתחו במסע שידול נרחב בעיתונות היהודית המקומית, שתכליתו היתה לשכנע את גבאי בתי הכנסת ומתפלליהם לבל יאפשרו לרב כהנמן דריסת רגל במחיצתם, ועל אחת כמה וכמה שלא יאפשרו לו לדרוש ברבים.

כאשר נכנס הרב בליל שבת קודש לאחד מבתי הכנסת המרכזיים ביוהנסבורג וביקש כדרכו לדרוש בפני הקהל, הודיעו לו הגבאים ביבושת כי בהוראה מגבוה הוחלט שלא לאפשר לו לעשות זאת. ההלם הראשוני שאחז בו לא מנע ממנו למצוא על אתר פתרון גאוני: הוא פנה לגבאי הראשי וביקש ממנו, שמאחר והוא טרח והגיע עד לכאן, יואיל לאפשר לו להשמיע דברים קצרים בפני המתפללים, תוך שהוא מבטיח לסיים תוך שלוש דקות לכל היותר.

לבקשה שכזו לא היה הגבאי מסוגל לסרב. בלבו חשב על הרעיון, שכן בהכירו היטב את בני קהילתו ידע כי בזמן קצר שכזה לא יספיק הרב לגרום להם להוציא ולו פרוטה אחת מכיסם. וכך, תוך שהוא שב ומזהיר כי לא ירשה לו לחרוג ממכסת הדקות אף קמעא, הזמין הגבאי את הרב לשאת את דבריו.

בצעד קליל ניגש הרב אל ארון הקודש, נישק את הפרוכת, הביט אל הקהל בעיניו האוהבות ופתח: "רבותי, יום היסטורי הוא היום. ביום זה לפני 275 שנים הציג האדם הלבן הראשון את כף רגלו על אדמת אפריקה. כיום, לאחר 275 שנים התהפכו היוצרות, וכעת הנני עומד לפניכם, האדם 'השחור' הראשון בין ילידיה הלבנים של יוהנסבורג…".

המתח ששרר קודם לכן בהיכל התפילה התפוגג באחת לקול צחקוקי הקהל. הכל תלו בו את עיניהם בצפיה להמשך הדברים, אך מה רבה היתה הפתעתם כאשר החל הרב לרדת ממדרגות הבימה. על דרשה טובה לא היה מוכן הקהל לוותר. מכל קצוות האולם הופנו קריאות לעבר הגבאים בתביעה לאפשר לרב להשלים את דבריו, ולו לא נותרה כל ברירה אלא להסכים לדרישת הקהל.

כיון שכך, התחזק הרב כהנמן והמשיך בדרשתו, תוך שהוא עובר לדבר על עניין 'ברכת הלבנה', ופתח בשאלה: "שמא תוכלו להשיב לי, רבותי, על שאלה שמציקה לי מאוד: מפני מה סדרו לנו חכמים לומר בקידוש לבנה מיד לאחר בקשת 'תיפול עליהם אימתה ופחד', את האיחול הלבבי 'שלום עליכם' הנענה על ידי זולתנו ב'עליכם השלום'?"

הציבור נאלם דום וציפה בסקרנות לתשובת הרב. הרב המשיך והסביר זאת מיד על פי המציאות שהיה נתון בה באותה שעה: "הנה הגיעה אליכם שמועה על אורח זר המגיע למקומכם. אותה שמועה גרמה לכך ש'תפול עליכם אימה ופחד' מפניו. אולם משרק נתתם לו את ההזדמנות להתקרב אליכם מעט, הבחנתם פתאום כי מדובר באחיכם ובשרכם, ומפיכם בקעה הקריאה: 'שלום עליכם! עליכם שלום'!".

שוב התחייכו הנוכחים. האזנים היו כרויות, והרב ניצל את ההזדמנות להוסיף ולהרחיב בעניין מצות 'קידוש לבנה': "במהלך שנות הגלות שעברו על אחינו בית ישראל, היו לא מעט ימים שבהם נגזרה עליהם גזרת שמד. נאסר עליהם לקיים מצוות ולעסוק בתורה, והעובר על הגזרה – אחת היתה דתו להמית. את מרבית המצוות יכולים היו היהודים לקיים בסתר, אולם מצות 'קידוש לבנה' שהיתה כה חביבה עליהם, חייבת היתה להיעשות בפרהסיא, וכיצד קיימוה?

"בלהט רצונם לקיימה מצאו אף לכך פתרון: הם היו יוצאים לטיול 'תמים' לשדות שמחוץ לעיר. שם, בסבך העצים היו מתבוננים בשמים הכהים, ועם ראית הלבנה מיד החלו בברכה. כיון שחששו מן השונאים המחפשים אחריהם, סיכמו ביניהם על סיסמה סודית: 'דוד מלך ישראל – חי וקיים', וכך, כשיהודי פגש בדמות שנעה לעברו בחשיכה, מיד היה מתחיל בסיסמה: 'דוד מלך ישראל', וכאשר נענה ב'חי וקיים', היתה נפלטת מפיו אנחת רווחה. מיד היה מושיט ידו וקורא לעברו: 'שלום עליכם', גם אני יהודי, ב'סימן טוב ובמזל טוב' אפשר להתחיל את המצוה"…

דריכות הורגשה בקהל כאשר סיים הרב את דרשתו המרתקת בזעקה מהולה בתחינה: "שלום עליכם רבותי, אתם יהודים, וגם אני יהודי כמוכם! יש לנו לב משותף, ואליו אני פונה: תנו לי את הכוח לגדל דורות נוספים של יהודים שיקיימו את המצוות במסירות נפש!"

למותר לציין כי ההיענות לקריאתו היתה מעל ומעבר לצפיות. הדרשה הנלהבת הותירה בקהל רושם בל ימחה, ומיד עם צאת השבת מהרו הכל לפתוח את לבם וכיסם למען התורה ולומדיה.

('ומתוק האור' בראשית, הובא בגיליון 'ברינה יקצורו)

 

[אחד יחיד]

אבי זצוק"ל נזעק להציל את 'ילדי טהרן'. היה זה שעה ששיירות ילדים, פליטים מסכנים שעלו ארצה מיותמים מן השואה ומערבות רוסיה לחיפה. רובם של אותם ילדים הגיעו מבתים חרדיים שם גידלו אותם הוריהם לתורה ולמצוות עד שהגיע הכורת הנאצי והניף את חרב הדמים על אדמת אירופה. כשהם הגיעו ארצה, הם עברו "מיון" על ידי נציגי הציונות שרצו להעביר אותם מדתם בכוח ולהעניק להם חינוך מחדש, נטול תורה ומצוות.

סערה רבתית התחוללה אז ברחבי ארץ הקודש, כאשר היהודים החרדים לדבר ה' הזדעקו מרה על העוול הגדול. באותה שעה הכניס רבינו עצמו לעובי הקורה וקפץ אל המים הזידונים על מנת להציל את הנפשות הטהורות. במאמצים כבירים שהגיעו עד כדי מסירות נפש, הוא הצליח לעשות ולפעול ככל שידו השיגה, והציל למעלה משלושים ילדי חמד מ'ילדי טהרן' אותם משך מבין ציפורני הטומאה והרשע אל היכל בית המדרש, בחזרה אל החיק התורני והרוחני אותו הם הכירו בבית הוריהם, טרם נהפכו כל מוסדי עולם. טרם נספגה אדמתה של אירופה במעיינות הדמים.

הבעיה העיקרית והמרכזית שעמדו לו למכשול משהציל את הילדים, היתה בעיית המיקום. היינו חייבים לאתר במהירות אכסנייה למען הילדים האומללים. רבינו ידע את אשר לפניו, הוא הורה לי לאתר צריף עץ מוכן ובנוי, כזה שמאפשר את שינועו ממקום למקום כדי שנוכל להביא אותו והתאים אותו למגוריהם של הילדים, לפחות בצורה ארעית וזמנית.

אותה תקופה הרת גורל, היתה גם תקופת 'משבר הפרדסנות' – טירוף המלחמה שהיכה בעולם, לא איפשר ייצוא של פירות הדר מחוץ לגבולות הארץ. הפרדסנים נתקעו אפוא עם מלאי עצום של פירות שהרקיבו מבלי דורש ומבקש. כצעד אחרון כדי למנוע גוויעה ברעב, הם החלו מוכרים את הציוד החקלאי ואת כל אשר רק יכלו, כדי להשיג כסף. כסף שמשמעו אוכל לפי הטף. כך מצאתי בפתח-תקוה פרדסן שביקש למכור ביתן עץ אשר נבנה במקור לאחסון תפוזים. רכשנו את הצריף ושתלנו אותו למרגלות הגבעה בשכונת 'זכרון מאיר' הבני-ברקית.

מיהרנו להקים בתוכו מטבח עשוי בלוקים. תחמנו חלק מהצריף שהפך לחדר שינה, בו הצבנו מיטות ברזל שהרכבנו בעצמנו. הכל היה מוכן לקליטתם של הילדים. רק כרים וכסתות עבור הפליטים הצעירים והמסכנים, חסרו לנו.

הדבר כאב מאד לאבי זצוק"ל. באותם ימים לא ימים לא היתה אפשרות לרכוש מן המוכן כרים וכסתות, והוא לא היה יכול לתאר לעצמו סיטואציה בה הילדים מגיעים לפנימיה החדשה, שלהם ואין להם כר וכסת למנוחת גופם הדוווי. הוא ניסה מכל הכיוונים משך שבוע שלם, אך שבת קודש פרשה את כנפיה כשעדיין אל היו לא כרים ולא כסתות.

הילדים צריכים היו להגיע ביום ראשון בשבת- – –

כאן מספר בנו בכורו ויד ימינו של הרב מפוניבז' על אותה דרשה מרטיטה ומפורסמת אותה נשא אביו בשבת קודש. הדרשה שהביאה 'יש מאין' כרים וכסתות לאותם פליטים ילדים אומללים. הדרשה וההדים שיצרה אולי שוכתבו מאוחר יותר בידי כותבי פרקי חיים של רבינו, אולם אין תחליף לאוטנטיות העדות המקורית-ראשונית של הבן הגדול שנוכח היה באותם רגעים ושחזר אותם אחת לאחת, במתיקות לשון ובמוחשיות רבה:

אבי זצוק"ל מיהר לפרסם שבשבת קודש אחר הצהריים, הוא ימסור "דרשא בעניינא דיומא" בבית הכנסת הגדול בבני-ברק השוכן במרכזו של רחוב רבי עקיבא. הייתה זו הפתעה מוחלטת לתושבי בני-ברק שלא הורגלו לידיעות כגון דא. הכל חפצו לשמוע את אשר בפיו הרב מפוניבז' וקהל רב גדש את ביהכנ"ס ואת מבואותיו הרבה לפני השעה היעודה.

רבינו עלה אל הדוכן ופתח בבירור הלכתי:

"רצוני לברר אתכם, טייערע ברידער, מצוה אחת מן התורה, הלכה למעשה – קולו היה נעים ורגוע – חכמינו קובעים ש'הקונה עבד עברי, קונה אדון לעצמו'. כלומר: אם יש לו לאדון רק כר אחד בביתו, הדין מחייב אותו למוסרו לעבדו העברי, גם אם הוא יצטרך לישון בשל כך על הרצפה הקרה והמוצקה! לומדים זאת מהצו האלוקי המפורש 'הענק תעניק לו' המלמד אותנו שזכויותיו של העבד העברי קודמות אפילו לזכויותיו של אדונו בעצמו".

אבי זצוק"ל השתהה כדי שניות אחדות, והמשיך בבירור ההלכתי.

"בספרי הפוסקים אנו מוצאים את מי שתמה על הוראה חז"לית זו שהיא אסמכתא מפורשת, איכה יתכן כדבר הזה בעוד הוא סותר ציווי מפורש אחר בתורה 'וחי אחיך עמך – חייך קודמין'. ואם כן מדוע שהאדון יחוייב למסור את הכרית היחידה שברשותו לעבדו העברי, הלא חייו קודמין?"

מן הקושיה לתירוץ: "בספרי ההלכה ישנה שקלא וטריא בנידון, אולם אני רצוני להביע בפניכם 'סברא' משלי. סברא פשוטה. לעניות דעתי אין כל ניגוד בין הציווי של 'חייך קודמין' לבין הציווי להעניק לעבד את הכר היחיד. אדרבה, ציווי ההענקה לעבד נובעת מעצם הציווי של חייך קודמין.

"הנה ההסבר: התורה רוצה אך את טובתו של האדון, היא רוצה שהוא יוכל לישון במנוחה ובמרגוע שכן חייו קודמים לחיי העבד וראשית יש לו לדאוג לעצמו. והתורה מבינה שאם הוא ייקח לעצמו את הכרית היחידה ואילו את עבדו ישכיב על הרצפה הקרה, בלי כר ובלי כסת, הוא הרי לא יוכל להירדם, הוא לא יוכל להירגע. מצפונו יבער בקרבו וייסר אותו עד כדי שלא יצליח לתת תנומה לעפעפיו. לכן הגיעו חכמי התורה, מתוך דאגה לאדון שחייו קודמים, והציעו לו פתרון שכולו אמת וצדק – שימסור את הכרית הבודדת לעבדו העברי; העבד יישן שנת ישרים וכך גם תערב שנתו של האדון מבלי שיסורי מצפון יהפכו אצלו לנדודי שינה".

דממה של תמיהה השתררה בבית הכנסת הגדול. איש לא הצליח לרדת לסוף דעתו של אבי זצוק"ל. הכל ניסו לטוות חוטי השערה במוחם, להבין אל מה חותרים הדברים.

ואז הדהד קולו של רבה של פוניבז' בעוצמה:

"משהבנתם, אחים יקרים, את בסיס ההלכה; הנני לבשרכם: מחר בערב תבוא לבני-ברק קבוצת ילדים ניצולים, אודים מוצלים מאש. הכנו להם בית ומיטה, אך לצערי הרב לא הצלחנו למצוא עבורם כרים וכסתות. והתורה אומרת 'וחי אחיך עמך – חייך קודמים', ואני שואל אתכם – הכיצד תוכלו לעלות על מיטותיכם לישון, כשאתם יודעים שבאותה שעה שוכב לו ילד מסכן, אומלל, בודד ויחיד בעולמו, שאין לו כר למראשותיו? שאין לו שמיכה שתחמם את עצמותיו הרכות?! אין לי ספק שלא תצליחו להירדם! על כן אני מייעץ לכם את עצת התורה, הביאו נא כרים, הביאו נא כסתות, הנעימו לאותם אומללים את שנתתם וכך תערב גם שנתכם…"

עוד באותו ליל, במוצאי מנוחה, הגיעו יהודי בני-ברק אל צריף העץ כשהם מביאים אתם את כריהם וכסתותיהם, עד שנערמה ערימה גדולה עוד יותר מכפי שנדרש… (בנו רבי אברהם)

 

[אחד יחיד]

מקובל לראות באבי זצוק"ל 'מהפכן' גדול, מופלא ומפליא, מי ששוב ושוב מחדש ומביא המצאות חדשות ומוסדות חדשים למען הרמת קרן התורה והפצת לימוד התורה. אם מדובר בישיבה המעטירה על כל הדרכים המקוריות להביא לה משאבים ואם על כל אחד מעשרות המוסדות והיוזמות שהוציא אבי זצוק"ל מן הכוח אל הפועל.

והאמת היא: הוא לא חידש דבר מעצמו! כל מה שחידש וייצר והגה, היה מתוך התורה הקדושה אליה היה דבוק וממנה שאב את החכמה ואת הבינה, ואת העצות ואת הפעולות. הוא היה איש שכולו תורה והכל נבע אצלו מהתורה הקדושה. סייעתא דשמיא מיוחדת הייתה לו בבחינת 'והאר עינינו בתורתך', התורה האירה את עיניו בצורה יוצאת דופן ולימדה אותו איך לפעול ללא לאות למען הקמת קרנה של תורה וקרנה של יהדות. (בנו רבי אברהם)

 

[אחד יחיד]

באחד ממסעותיו הרבים של הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן מפוניבז' עבור מוסדות התורה שלו, נעמד בבית כנסת כלשהו בארצות הברית, מסר דרשה חוצבת להבות אש כדרכו הייחודית, וסביבו נעמדו יהודים רבים שהתפעלו מכושרו הרטורי ומן המרגליות הנפלאות ששזר בדבריו.

בסיום הדרשה, כאשר מחה רבי יוסף שלמה את זיעתו מן המאמץ, ראה לצדו ילד קטן כבן שש שהביט בו משך כל הדרשה. פנה ראש הישיבה לילדון בשאלה: "האם הבנת את הדרשה שלי?"

הילד נענע בראשו במבוכה: "לא הבנתי את דברי התורה שמסר הרב כמו שצריך, אבל דבר אחד הבנתי היטב: ראש הישיבה זקוק לכסף עבור התורה".

נהנה רבי יוסף שלמה מדבריו, ומאחר שכפי הנראה לא פתחו הציבור את כיסם כפי שציפה, הפטיר לעברו בשנינות: "אתה היחיד שהבנת אותי"…

(סוף מעשה במחשבה תחילה)

 

[אחד יחיד]

הייתי אז תלמיד בישיבה המעטירה, תלמיד בין תלמידים. אבי הגדול עלה למסור עוד שיעור משיעוריו המלהיבים. וכמו תמיד הוא שילב בין התעמקות מוחלטת לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, כשהוא עוקר הרים תלמודיים וטוחנם דקה מן הדקה; ומאידך מרתיחים את נפשו רעיונות מבעבעים, רועשים ורוגשים. ואז הוא סיים להתעמק בקטע תלמודי עליו נסוב השיעור, קטע המסיים במילת האי־פתרון: תיקו.

חושיו הרוחניים של רבינו התחדדו, ופרץ של התרגשות פרץ הימנו –

"למדנו עתה מילה פשוטה ומוכרת, תיקו", להט הרב מפוניבז', "נוטריקון כידוע לכל בר בי רב, תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות. ברם, לפני שאנו עוברים 'תיקו' שכזה, עלינו להכיל את עמוד ההשקפה הטהורה והצרופה העולה ומיתמר מתיבה זו. תיבת נוטריקון זו הרי היא מלמדת גדולה על עוצמת קדושת התורה, על שגב אורייתא קדישתא שניתנה לנו מימינו של הקב"ה, מימינו אש דת למו".

פליאה קטנה נחזתה על פני התלמידים. לא ירדנו לסוף דעתו הרחבה. מה עניין תיקו למעלת התורה…

ורבינו בשלו. "למה לא תבינו זאת?", הוא שואל כשחיוך לבבי מתבקע על פניו המאירות. מחייך ומתלהב ומסביר: "הרבה אנו לומדים ויודעים על חזון אחרית הימים. על אותם הימים בהם בן ישי ימלוך עלינו בהתגלות כבוד אלוקינו, זאב יגור עם כבש וקול מלחמה לא יישמע; ויידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו… אך המילה הזו אותה למדנו עתה מציבה לנו בידיעתנו שנדע מהי מטרת הגאולה העתידה, מה יהיה הדבר העילאי ביותר, החשוב ביותר והמרכזי ביותר באותם ימים בהם יישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים".

נפשו של מקומם עולם הישיבות לא עמדה לו. כשהוא דיבר מהתורה הקדושה – משוש כל רגע בחייו – הרגש היה מציף אותו. "הדבר הכי חשוב יהיה: תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות – שנשב כולנו, כל ישראל יחד, נקיף את אליהו הגלעדי ונשמע מפיו סודות התורה, נשמע מפיו ביאורים מחודשים שיבארו לנו את כל אשר לא ידענו ולא הבנו… אח, מה מתוק יהיה אותה העת…". (בנו רבי אברהם)

 

[אחד יחיד]

מבין כל צאצאיו של רבינו אותם גידל בפוניבז' שלפני המלחמה, ניצל רק בנו בכורו, רבי אברהם זצ"ל. הוא הגיע לארץ הקודש טרם פרוץ מלחמת הדמים, וכעבור תקופה קצרה ניצל גם אביו – רבינו בדרך לא דרך והגיע ארצה. משעלה ארי מבבל הוא לא התמהמה לרגע ולא הניח לעצמו לשקוע בסאת יגונו על קורות עמו ומשפחתו. הוא התגייס בכל רמ"ח ושס"ה איברי וגידי נשמתו על מנת לרומם רוחם של העם היושב בארץ הקודש.

וכפי שמגולל בנו בכורו מתוך עדותו האישית:

השמועות הנוראות שהגיעו מאירופה סיפרו על חדוות הניצחון של הנאצים, יימח זכרם, ההולכים וכובשים מדינה אחר מדינה ומתחילים בהוצאתו של הפתרון הסופי לפועל. השמועות המפחידות זרעו בהלה רבה בקרב יושבי ארץ ישראל. מי לא נבהל מאותה עננה עקובה מדם הפרושה מעל מדינות אירופה ועלולה, חלילה, לבוא גם לארץ ישראל.

אותם ימים של פחד שימשו עבורי כמורים שלימדו אותי על עוצמת ביטחונו האיתן של אבי הגדול, ביטחון שלא התערער גם לא בשעות הקשות ביותר. גם כשלבו חצוי היה בין משפחתו הנאבקת ברוע הגזירה מעבר לים לבין התקומה בארץ הקודש, נותר הלב איתן באמונתו, קשור בעורקים עבים כפלדה אל אביו שבשמים.

היה ברור לו שיש פתרון אחד שיכול להביא לעידוד המצב. פתרון מקודש נגד הפתרון הסופי:

התורה הקדושה! נקודת חייו!

"אל לנו לבזבז רגע", הוא קרא אלי, "רק בכוח התורה הקדושה נצליח להגן על ארץ ישראל. התורה הקדושה היא גם הדרך היחידה בה נוכל לרומם את המורל הצונח של יושבי הארץ הספונים בהיכלי הדאגה והדיכאון מפחד הבאות. עלינו לתת קונטרה נגד רוח החילוניות המנשבת בארץ האבות, להסתובב עם לפיד התורה ולהבעיר עוד ועוד יהודים, עוד ועוד לבבות".

הוא אמר ועשה. הוא לא התיימר לטפס על עצים רבי־צמרת ולהתחיל בגדולות ובנפלאות, הוא החל בהשקט ובטח, לא ברעש. הוא היה עובר מבית־מדרש לבית־מדרש, מבית־כנסת למשנהו, נכנס, פוגש יהודים. יהודי של יפו ושל חיפה, של תל אביב ושל בני ברק. נטמע בתוכם. מחזק אותם, מוסר דבר התעוררות, דבר עידוד, מפיח זיקים של חיים וחיות.

היו אלה ימים בהם היייתי צמוד אליו, הלכתי אחריו ממקום למקום, גם אני הייתי זקוק לחיזוק ואת החיזוק מצאתי בתוך דבריו. הייתי הולך אחריו רק כדי לראות את פניו כמראה הברק – בהתלהבות כמוה לא ראיתיה אצלו מעולם. הוא חצב להבות אש ולא הפסיק לשנן באוזני עצמו ובאוזני כל מי שרק חפץ לשמוע אותו ולהאזין לו:

"אין לנו שיור רק התורה הזאת! רק בזכות התורה הקדושה נזכה שארצנו תהיה מוגנת. רק בכוח התורה הקדושה! תורת ה' תמימה!".

 

[אחד יחיד]

בחור מתושבי חוץ לארץ שלמד בישיבת פוניב'ז, התבקש על ידי אביו לשוב הביתה להשתתף בשמחת בר המצוה של אחיו הצעיר. האב בעצמו הגיע לישיבה כדי לבקש ממרן הרב כהנמן זצ"ל שיורה לבנו להגיע לשמחה. מרן הרב זצ"ל ישב עם האב, שמע אותו ברוב קשב, וכשסיים, אמר לו אספר לך סיפור.

כאשר אני הגעתי לגיל בר מצוה, למדתי בישיבה קטנה. באופן טבעי היה זה מתבקש שאסע הביתה לחגוג את בר המצוה של עצמי. עשיתי חשבון שכדי להגיע לעיירה שלי, נדרשת נסיעה בעגלה שמתמשכת שעה, לשוב ממנה עוד שעה, וכמובן השהיה לסעודת 'בר המצוה'… לא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז שעתיים ויותר של ביטול תורה. לכן נשארתי בישיבה, ומאחר והייתי ביישן, לא גיליתי לאף אחד מרבני הישיבה אודות הבר מצוה שלי, כך שגם לא זכיתי בעליה לתורה. חגגתי עם עצמי את המאורע… והנה אתה מבקש ממני שאורה לבן שלך לבזבז לא שעתיים בלבד אלא ימים שלמים, ולא כדי לחוג בר מצוה לעצמו, אלא כדי לחוג אותה עם אחיו, איך אני יכול להורות דבר כזה לבנך… האב שמע, התפעם, סבר וקיבל.

 

[אחד יחיד]

ישיבת פוניבז'. ספינת הדגל של עולם הישיבות מאז ומקדם – לא צמחה מאליה. היה מי שהשקיע את כל כוחותיו ומרצו להקמת ישיבה זו, טיפוחה, צמיחתה ועידודה התמידית.

היה זה מרן הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצוק"ל רבה של פוניבז'. שעוד באמצע שנות המלחמה הנוראה, שעה שכלל ישראל עדיין התאבל על אחינו בני ישראל אשר מצאום צר וצרה, התהלך וחלום בקרבו: קום אקים ישיבה לאלף בחורי בני תורה שיהגו וילמדו בה בדברי תורתינו הקדושה! היו מי שהסתכלו עליו בתימהון: הכיצד יקים ישיבה דווקא בעת הזאת? ומאין יהיו לו בחורים בני תורה שישקדו שם על תלמודם? אולם הוא, בכוח ברכתו של מרן החפץ חיים זצ"ל שאמר לו בטרם עלותו ארצה 'ובהר ציון תהיה פליטה', התחזק והתאמץ למעלה מכוחותיו והקים בגבעת הישיבה את קומפלט בנייני הישיבה ושאר המוסדות. ומכוחו והשפעתו צמחה הישיבה, פרחה, שגשגה והגיעה למימדים כפי שאנו מכירים אותה כיום.

בעת שהקים את אחד מבניני הישיבה צמחה לפתע בעיה בלתי שגרתית ובלתי פתירה… הקודחים קדחו והחופרים חפרו, אלא שלפתע התגלגלה השמועה ובאה, לאמור: מצאו וגילו קברי יהודים בעת חפירת היסודות לבנין הישיבה.

השמועה התגלגלה, קרמה עור וגידים, וכמנהג בעלי בתים חשובים בסיטואציות מעין אלו, כל אחד נעשה בר סמכא ובר דעה בעניינים אלו כחפצו וכרצונו. החלו רבים לדוש ולישא בענין, כבקיאים וכרגילים.

כך שם לב הגר"י כהנמן בבחורים המתגודדים בפינת הרחוב ונראים משוחחים בהתלהבות על ענין מאד חשוב. לכשהתקרב וביקש לדעת על מה הם משוחחים. ענהו הבחורים שהם מגוללים שיחה על חשש הימצאות הקברים בבנין הישיבה, ועל דרכי הטיפול בהם. כשהם מפרטים לו, שיש אומרים שאכן מצאו שם קברים בעומק האדמה, ויש השוללים שמועה זו, וכדרכם של דברים והתפתחויות.

הגר"י כהנמן שקל את הדברים, אחר פנה אל קבוצת הבחורים. "אכן – – – יש כאן קבר!"

הבחורים הופתעו. הודאה כל כך נחרצת, שעה שהשמועות עדיין לא ברורות דיין. "ולא רק קבר פשוט", המשיך הרב מפוניבז'. "כי אם של גדול בישראל!!!"

הבחורים השתוממו. גדול בישראל? איזה גדול? מי טמון בבני ברק? ועוד בגבעה די צדדית?

הגר"י כהנמן שהבחין בתימהון שעל פניהם, מיהר להסביר להם: "היודעים אתם בחורים יקרים, לפני המלחמה הייתי רבה של פוניבז'. יושב הייתי בבית המרדש והוגה בתורה יומם ולילה. התפרנסתי משכר הקהילה, גם ישיבה החזיקה הקהילה בהם מסרתי שיעורים. וב"ה העפלתי בתורה למדרגות רמות. כשאני מתעתד לישב על התורה והעבודה כל ימי חיי במנוחת הנפש והדעת. כך חפצתי, וזו הייתה שאיפתי תמיד. 'אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש שבתי בבית ד' כל ימי חיי!'

אלא שמסבב כל הסיבות הוביל את דברים אחרת. השואה האיומה כילתה חלק ארי מכלל ישראל. ישיבות נחרבו. קהילות התפרקו. ובתי המדרש אינם קיימים עוד. ואני מרגיש שעל כתפיי הצרות מונח עול חדש ועצום: להקים מחדש את עולם התורה המפואר שנגדע בענן הכבשנים!

אלא שהקמת והפרחת שממת התורה בארץ ע"י הקמת הישיבה והמוסדות הנלווים אליה כרוכים במחיר נורא של ביטול לימוד והתמדת התורה שבה חפצתי כל כך לעמול, להתייגע ולקנות בה קניינים נצחיים. ובשכך התחבטתי הרבה בדבר, עד שכורח השעה והזמן הכריחוני לקבל החלטה. וכך יצאתי לדרך בנסיון להקים את עולם התורה שנחרב, מחדש. כשדעו לכם, בחורים יקרים, על ידי החלטתי זו נעצרה אכן עלייתי הרוחנית בהתעמקות בתורה לטובת הקמת מקום תורה לאלפי בחורים.

כשבעצם כאן על גבעת הישיבה אפשר להקים מציבה גדולה בה ייכתב: "פ"נ רבה של פוניבז' וגאונה!" באשר את תפקיד רבה של פוניבז' וככזה שעתיד לגדול לגאון בישראל הוכרחתי לזנוח לטובת הקמת הישיבה, איסוף כספים למענה, וכל ההשתדלויות סביבה.

כך שבהחלט יש כאן קבר.

קבר של גדול בישראל.

קבר של הרב מפוניבז'!!!"

"אלא שכל זה שווה", סיים הרב מפוניב'ז. "באשר בתקופה בה אני חי עתה בעת הקמת הישיבה קוראת כאילו בת קול ממרום: "התעוררי התעוררי כי בא אורך קומי אורי!" חייבים להקים את עולם התורה מחדש, לגדל את ילדינו שוב על מבועי התורה והיראה, ולהשיב את השכינה לישראל. לכן זנחתי לטובת קוב"ה ושכינתיה את הרב מפוניבז' וקברתיו בינות לבנייני הישיבה. והעטיתי על עצמי את תפקיד נשיא ישיבת פוניבז', להקימה, לטפחה ולדאוג לה ברוחניות ובגשמיות.

כאשר למעשה הנני עושה זאת בלב שלם. באשר אם ד' יתברך במצב הזה ובסיטואציה שנוצרה רוצה שאעשה מעשה זה, הריני עושה זאת בחשק ומתוך רצון הלב!

שכן אותו רבונו של עולם שציווה עלי להיות רבה של פוניבז' ולהגות בתורה יומם ולילה, ציווה עלי בעת הזאת לפרוק מעצמי את הפראק של רבה של פוניבז', ולהקים את קרית הישיבה ובנייניה, כמו גם יתר המוסדות הנלווים אליה. ואם זהו תפקידי כעת, אני עושהו בלב שלם ובנפש חפצה!". (הרב אליהו שור)

 

[אחד יחיד]

על הרב מפוניבז' זצ"ל מספרים שהיה פעם באמריקה ונקלע לרכבת התחתית בשעת לילה מאוחרת. הביט סביבו ולפתע הבחין כי בקרון נשארו רק שחורים [כושים].

בקיצער, הוא רואה את עצמו, יהודי בודד, מוקף בחבורת שחורים, שפניהם הקשוחות אינן מבשרות טובות, והוא שם לב שהם קורצים עין אחד לשני…

ניגש אליהם, הוציא מהכיס פסת נייר, עליה רשומה כתובת ואמר: "אקסיוז מי [סלחו לי], אולי אתם יכולים לומר לי באיזו תחנה עלי לרדת?

"הו, בודאי", אמרו הכושים, "עליך לרדת בתחנה הקרובה. אל דאגה, אנחנו נראה לך את הכתובת", ובעודם מדברים נעמדו כולם ליד הדלת של הרכבת. ברגע שהרכבת נעצרה, פנה אליהם הרב ואמר: "בבקשה, תרדו קודם…" כיבד אותם לרדת לפניו.

אין זמן, כולם ירדו בזריזות.

ואז לפתע קרא הרב: "אוי, שכחתי את המזוודה…" בינתיים הדלת נסגרה והכושים נשארו כולם בחוץ. הרב התיישב בחזרה במקומו והמשיך בנסיעה עד למחוז חפצו.

לאחר מכן שאלו את הרב זצ"ל מהיכן לקח את הרעיון הזה, והוא ענה: "למדתי זאת מיעקב שאמר לעשו: 'יעבר נא אדוני לפני עבדו', הוא כיבד אותו – בבקשה, לך לפני"…

 

[אחד יחיד]

בשנת תש"ח, לאחר שנגמרה השואה הנוראה, הגיע לארץ ילד בן עשר פליט שואה שאיבד את הוריו וכל משפחתו באושוויץ, דודתו הזקנה הצליחה למלטו ולשמרו עד סוף המלחמה, וכך הגיע לבית האבות של פוניבז שהוקם עבור פליטי חרב אלו, כבית חם ותומך.

גברת מונק הייתה מנהלת בית האבות וקיבלה את הילד בחום רב. הילד אכל ארוחת ערב ומיד לקח פרוסת לחם והחביאה בתוך מעילו הבלוי, אימי המחנות נותרו כצלקת בלבו הקט. גברת מונק לא אמרה דבר ונשאה תפילה שישתקם ויבריא מכל מה שחווה.

ואז הראתה לו את חדרו ומיטתו, כשעל המיטה הכינה לו ביגוד חדש וכן פיג'מה, כשהיא אומרת לו שיילך להתרחץ וילבש את הפיג'מה החדשה. אבל הילד סירב. הוא נכנס למיטה עם בגדיו המלוכלכים וכך נרדם. דבר זה חזר על עצמו גם למחרת, כשגברת מונק מנסה לשדלו בכל דרך על ידי מתנות וממתקים, אבל הילד בשלו! היא הביאה את הרב גרנדביץ, שהיה זה שתמך נפשית בילדים, הוא ניסה והילד בשלו. עד שבלית ברירה קראו לרב מפוניבז' שהיה בעל לב רחום במיוחד, והוא ניסה בכל דרך לשכנע את הילד: "מוטקל'ה המתוק, מדוע אינך מתרחץ?" והילד שותק…

אמר הרב מפוניבז': "בלית ברירה נלך ל'חזון איש'!", וכך הלכה כל המשלחת לביתו של החזו"א עם הילד, כשהרב מפוניבז' מסביר לחזו"א על הבעיה עם הילד המסכן הזה.

שאל ה'חזון איש' את הילד ברוך: "מרדכל'ה, למה אתה לא רוצה להתרחץ?", ואז התפרץ הילד בזעם: "לא רוצה להוריד את הבגדים, כל פעם שהורדתי את הבגדים בברגן־בלזן לקחו לי אותם והשאירו אותי עם הפיג'מה המחוספסת. אין לי אבא ואמא שישמרו לי את הבגדים, לא רוצה שיגנבו לי אותם!".

הצער שבו אמר הילד את הדברים גרם לזעזוע לכולם, הרב מפוניבז' יצא החוצה ופרץ בבכי, ואז אמר החזו"א לילד: '"אל תדאג, גב' מונק תשמור לך על הבגדים". ענה הילד: "אני לא מאמין לה!". המשיך החזו"א: "הרב גרנדביץ ישמור לך על הבגדים", ענה הילד: "אני לא מאמין לו". המשיך החזו"א: "אולי הרב מפוניבז' ישמור לך על הבגדים", גם כאן חוזר הילד על תשובתו: "אני לא מאמין לו".

ואז אמר לו החזו"א: "מרדכל'ה, אתה יודע מה? אני אשמור לך על הבגדים!". הביט הילד בחזו"א בחשדנות, והוסיף לו החזו"א: "תאמין לי, אני אף פעם לא שיקרתי, אני אשמור לך". ואז התרכך הילד ואמר לחזו"א: "אם הרב שומר לי אז אני מוכן ללכת להתרחץ".

כמובן, מיד הלכה גב' מונק להביא את הפיג'מה לילד, הוא נכנס להתרחץ ולאחר מכן הלביש את הפיג'מה ופנה לחזו"א: "רב'ה, תשמור לי על הכיפה והציצית, הגרביים, הכותנות, החולצה והמכנסיים", והחזו"א אומר לו: "הבטחתי לך ואקיים".

לאחר שיצא עמדו החזו"א והרב מפוניבז' ופרצו בבכי מר על היתום האומלל הזה, כמה צער ומכאוב ניכרו מפניו ומילותיו.

מיד יצא החזו"א והביא קערה גדולה מלאה מים, הפשיל שרווליו, התחיל לשפשף את בגדיו המלוכלכים של הילד, כשהרב מפוניבז' מצטרף אליו. וכך שני גדולי הדור עומדים מעל קערת כביסה ומשפשפים את בגדי היתום האומלל, כשמעיניהם זולגות דמעות ומתערבבות במי הסינטבון ובמים השחורים הספוגים בצרת הילד היהודי היתום. וכך מרוב שחרותם של המים החליפו את המים כמה פעמים.

והנה, לאחר 25 דקות מופיע הילד נקי ורחוץ כשהוא לבוש בפיג'מה החדשה, ומיד שואל את החזו"א: "היכן הבגדים שלי שהרב שמר לי?". ענה לו החזו"א: "הנה, תראה מרדכל'ה, אנחנו שוטפים לך את החולצה והמכנסיים, וכבר נייבשם וננקה גם את הציצית… מרדכל'ה, הלילה תישן אצלי בבית, ומחר תתלבש בבגדים הנקיים והיבשים", ואורו עיניו של הילד לראשונה מאז שהגיע לארץ. (הרב בנימין בירנצוויג)

 

[אחד יחיד]

אבי מורי שליט"א מספר, שהיה נוכח בעת מעמד הנחת אבן הפינה לישיבת פוניבז', בו השתתף מרן ה'חזון איש' זצ"ל. הרב מפוניבז' היה שרוי בהתרגשות עצומה ונוראה. הוא הרי איבד את כל משפחתו, ישיבתו ובני קהילתו בשואה, ובכוחות שמימיים התגבר כארי וכשחל להתחיל מאפס, ולקומם מעפר את תורתינו הקדושה.

בעת יציקת היסודות, הרגע שסימל את כל מאמציו הכבירים שהתחשלו לידי מעשה, הוזיל הרב דמעות חמות שנטפו על לחייו, על זקנו, ונשרו אל קערת המלט.

בהמשך הארוע, ביקשו מה'חזון איש' לשאת דברים לרגל המעמד. פתח ה'חזון איש' ואמר: "אני יכול לומר רק דבר אחד: כשעושים הנחת אבן הפינה מִיט אַגרוֹיסֶ'ע קידוש, עם כוס של יין, 'לחיים' ומיני מזונות, לפעמים זה מצליח ולפעמים לא. אבל כשעושים הנחת אבן הפינה עם כוס של דמעות – זה וודאי מצליח!".

וכמו הדמעות ששפך יעקב אבינו שבנה את כלל ישראל, באו דמעותיו של הרב מפוניבז' זצ"ל ופעלו במרומים. הוא שבנה את בית ה' אך ורק לכבודו יתברך, אכן זכה וראה את ממלכתו קמה וניצבת לתלפיות, בית אולפנא לחכמים שהפך לסלע יציב ביסודות העם היהודי. (מתוך 'אוצרותיהם אמלא')

 

[אחד יחיד]

מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', סיפר שבתחילה כשבנו את בניין הישיבה, היו בית המדרש וחדר האוכל בקומה התחתונה – היכן שחדר האוכל נמצא גם כיום. ביום בו התחילו את בניית הקומה השניה עבור בית המדרש, היו אמורות להגיע כמה משאיות עם הברזלים, הבלוקים, הקורות וכל השאר, לצורך הכנת התשתיות והעמודים.

אחרי תפילת שחרית, הלכו הבחורים לאכול ארוחת בוקר, אך הרב זצ"ל נעמד בחוץ והמתין לחומרים שיגיעו. כידוע היתה הנהגתו של הרב תמיד בנכבדות ובהדר, כשכולו אומר כבוד כראוי לתלמיד חכם. כשהגיעה המשאית עם הברזלים, לא יכול היה הרב להתאפק, ובמקום להמתין לפועלים שיחלו להוריד את חומרי הבניה – התחיל לשאת בכוחות עצמו את הברזלים מן המשאית, תפס בעצמו ברזל אחרי ברזל והורידם מתא המטען. כשאינו חס על חליפתו הנקיה שהתלכלכה וניזוקה מהחלודה שלהם.

אחד הפועלים השתומם למראה שנגלה מול עיניו, ורץ במהירות לתוך חדר האוכל, לקרוא לבחורים שיבואו למנוע מהרב להתבזות כך. הבחורים רצו החוצה, וכששאלו את הרב – "מדוע הראש ישיבה סוחב ברזלים כאחרון הפועלים?!" – הביט בהם הרב בתמיהה. "ברזלים הם אלו?", קרא ברגש, "זה ש"ס, זה רמב"ם! זה ראשונים ואחרונים! הם אלו הברזלים שישמשו כיסודות בית המדרש לשנים רבות. זה לא ברזלים זה תורה!"…

[ולא שהיה באותם זמנים קל ופשוט. אני ראיתי בדירתו של הרב מפוניבז' זצ"ל מכתב שכתב לו האדמו"ר בעל ה'אמרי חיים' מויזניץ זצ"ל, בו הוא מבקש שימכור לו ששים שקים של מלט!… בני החסידות עמדו אז לסיים סוף סוף את הקמת הבניין של החסידות, במרכז הקריה המתחדשת, אך היה חסר להם שקי מלט, ולא הצליחו להשיגם מהספקים, עקב החובות העצומים.

"ייטיב נא עמנו, וימכור לנו שקי מלט, ולכשירחב נשלם לכבודו"… כך כתב האדמו"ר זצ"ל לרב.

בני התקופה התמודדו עם עניות כה מחפירה, עד שכדי להשיג שקי מלט נזקקו לעזרת הרב מפוניבז' זצ"ל; ודווקא כך בנו תורה. מתוך הרצון הכביר לבנות את בית ה', ולקומם את חורבות העם היהודי, מצאו גדולי הדור את הכוח לייסד את כל עולם התורה כפי שהוא היום. (מתוך 'אוצרותיהם אמלא').

 

[אחד יחיד]

עוד סיפור נפלא סיפר ראש הישיבה רבי שמואל זצ"ל, שבימי ראשית הישיבה מנתה הישיבה כארבעים בחורים, ובא היום והרב קיבל לישיבה כעשרים בחורים נוספים. המנהלת של המטבח פנתה לרב, ואמרה לו שהסירים שברשותה כבר לא מתאימים בגודלם לכמות הבחורים, והיא זקוקה לסירים גדולים יותר. הבטיח לה הרב שיטפל בעניין, ואכן לאחר כמה ימים הגיע לישיבה משלוח של סירים.

כשראתה המנהלת את הסירים החדשים, נדהמה לחלוטין. הסירים היו ענקיים, גדולים דיים כדי לבשל עבור כמה מאות בחורים… היא הלכה שוב אל הרב, ותמהה באוזניו: "מה יש לי לעשות עם סירים כה גדולים?", השיב לה הרב: "אני כבר כעת רואה חמש מאות בחורים מול עיני!"… (מתוך 'אוצרותיהם אמלא').

 

[אחד יחיד]

במהלך הביקור סיפר רבי לייב, שבשנות המלחמה, כאשר הגיע לארץ ישראל, זכה להשתתף במעמד הנחת אבן הפינה של ישיבת פוניבז' במרומי גבעת הישיבה, עליו סיפרנו. לאחר המעמד, כאשר פנו כולם לרדת מהגבעה, נשאר הוא לבדו על ההר עם הרב מפוניבז'. שאלו הרב: "רבי לייב, וואס הערט איהר (מה אתם שומעים)?", בעוד רבי לייב תמה לכוונתו, המשיך הרב בהתרגשות: "אִיך הֶעֶר שוֹין וִוי מֶעֶן לֶעֶרְנְט תּוֹירֶה (אני שומע כבר את קול לימוד התורה)!"…

זהו "והטיבות עם לבבך", זהו "ויבן לו בית", וזהו "ובנא ליה בי מדרשא"!…

(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')

 

[אחד יחיד]

בין הרב מפוניבז', רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, לבין רבי שלמה הופמן נרקמה מערכת יחסים עמוקה, נרחבת ומסועפת, אשר הניבה תובנות לימודים רבות, אותן הנחיל רבי שלמה לדור אחרון. בתבונתו הרבה השכיל רבי שלמה ללקוט ולקלוט את הלקח הטמון בין כפלי המעשים, ולמוסרו בפני תלמידיו שומעי מוסריו.

את העובדה הבאה סח הפוניביז'ר רב, לרבי שלמה הופמן באחת מהשיחות האישיות הרבות שנטוו ביניהם.

כפי הידוע, הרב מפוניבז' ניחן בגאונות ובחריפות שניכרו בו החל מימי צעירותו. לאחר נישואיו, כאשר שמו יצא לתהילה, זכה רבי יוסף שלמה כהנמן להצטרף ל'כולל קדשים' שנוסד על ידי הכהן הגדול ה'חפץ חיים', שם שקד על לימודו בחברותא עם הגאון הקדוש רבי אלחנן ווסרמן הי"ד.

רבי אלחנן, שכח התמדתו נודע לתפארה, היה מסוגל להתרכז בלימוד במשך שש שעות רצופות ללא הפוגה. לעומתו, החברותא רבי יוסף שלמה טרם הסכין לכך באותם הימים. כך אירע שלעיתים, לאחר לימוד משותף ורציף של כארבע שעות, חש רבי יוסף שלמה כי כוחות הריכוז שבו אוזלים. בזמנים כגון אלו היה רבי יוסף שלמה תר בגאונותו אחר קושיא עצומה, "א'בומבע קשיא", אותה היה מציע לפני חברו רבי אלחנן.

בעוד החברותא הדגול היה שוקע במחשבות ותר אחר תירוץ ראוי לקושיה הגאונית שנפרשה בפניו, היה רבי יוסף שלמה מזדרז ויוצא החוצה למשך מספר רגעים כדי לפוש קמעא, לאוורר את ראשו ולהשיב לעצמו את כח הריכוז.

ככלל, היה רבי שלמה טוען בפני תלמידיו כי על ידי קיבוץ הגלויות אשר נאספו בארצנו הקדושה, זימנה ההשגחה לידינו את האפשרות להיווכח במיני שיטות והדרכות אשר היו נהוגות בכל מחוז וארץ, לפי אורחות המקום וטבעי הזמן. בדורנו העני, זיכנו ה' יתברך למידת 'ערום יעשה בדעת', כך שנקל על כל אדם לברור לעצמו את המידה והדרך המתאימה והראויה לאופיו, הן בלימוד והן בהנהגה.

שקיעות בלימוד תורה

עם בואו של הרב מפוניבז' ארצה, הוא החל לעמול בחריצות מופלאה ובמרץ עלומים בלתי נדלה על מנת לשקם את ההריסות ולייסד מוסדות תורה ויראה עבור כלל ישראל. במהלך פעולותיו הכבירות להקים את החורבות מעפר ולהחיות את הנפשות הדוויות של עם ישראל, נבצר ממנו להקדיש את כל ימיו ושעותיו ללימוד התורה הקדושה, רבי יוסף שלמה אשר ליבו נמלא בחשש 'תורה מה תהא אליה?' נכנס ליטול עצה מהחזון איש, מה יעשה כדי שלא יתבטל מלימודו.

החזון איש הציע לו לקבוע סדר יום רצוף בלימוד, וכך בחר לו הרב מפוניבז' שמונה שעות מידי יום, בהן היה יושב במקום נסתר והוגה בתורה ברציפות ובשקידה מאין כמותה.

רבי שלמה הופמן העיד כי פעם אחת נאלץ לסור אל חדרו הנסתר של הרב מפוניבז', לצורך עניין בהול שאינו סובל דיחוי. היה זה אירוע מאלף ממנו אפשר לקבל מושגים בשקיעות התורה.

וכה סיפר רבי שלמה באוזני שומעי לקחו:

הגעתי אל חדרו של הפוניביז'ר רב וניצבתי בסמוך למפתן. מאחורי הדלת המוגפת בקע קולו של הרב המתנגן בתלמודו. נקשתי על הדלת חרש, אך כל תשובה לא באה, קול הלימוד המתרונן הדהד ללא הפוגות.

נקשתי שוב ושוב על הדלת בעוצמה הולכת וגוברת, אך מאמצי היה לשווא. כל תגובה לא הבליחה מבעד לדלת הסגורה.

היות ומדובר היה בעניין חשוב ובהול, התחלתי להלום בעוצמה על דלת העץ עד שהד חבטותיי חזר מהבתים הסמוכים, אך ללא הועיל, קול הלימוד המשיך להצטלצל ברמה.

בלית ברירה בדקתי אם הדלת נעולה. משכתי בידית, ולהפתעתי הרבה החליקה הדלת על צירה. לעיני נראתה דמותו ההדורה של הרב מפוניבז' השקוע בתלמודו, ראשו נשען על זרועותיו, בינות לשתי ערמות ספרים גבוהות קומה.

כחכחתי בגרוני בניסיון למשוך את תשומת ליבו של הפוניביז'ר רב, אשר ניצב על מקומו שקוע בשרעפי לימוד, מבלי שיחוש בדבר מכל המתרחש סביבו.

התחלתי להניע את הרהיטים. לחבוט בכריכות הספרים, אך רבי יוסף שלמה לא זע ולא נע משקיעותו. במשך קרוב למחצית השעה עמדתי נבוך אל מול המחזה המופלא של הרב מפוניבז' הזונח את ענייני השעה הבוערים ואת מוסדותיו השוקקים וטובל בלא הרף בימה של תורה.

והנה הגיע הרגע לו ציפיתי דקות ארוכות… היה זה כאשר רבי יוסף שלמה ניתק את מבטו מערימת ספריו, בכוונה ליטול ספר נוסף מהארון שעמד בסמוך.

מבטו המהורהר של הרב מפוניבז' נדד על שנתקל בדמותי. הוא סקר אותי בהפתעה וקרא בקול רוויי פליאה: "האם הגעת רק עכשיו?"…

גדול יהיה הבית הזה

אחד מטובי הלקחים המאלפים אותם הפיק רבי שלמה מהפוניביז'ר רב, היה כרוך בחבלי הלידה שנלוו לתקומת ישיבת פוניבז' הנודעת בשערים.

הימים עוטים עננה כבדה וסמיכה. זה עתה כלו שנות הזעם. לא מעבר באה אל קיצה מלחמת העולם הנוראה אשר כילתה כל חלקה טובה בנפשות עם ישראל מקטן ועד גדול. וכאילו לא די בכך, נאנקים יהודי ארץ הקודש בצר ומצוק, תחת ידי הברזל של שלטון המנדט הבריטי, התומך באספסוף ישמעאלי צמא דם. מנגד עומד מיעוט יהודי קולני הפוצח בתרועות מלחמה. בתוך הערבוביה ניצבים שלומי אמוני ישראל, מביטים כנדהמים במתרחש. הספק והמבוכה מכרסמים בלבבות באין אור בקצה המנהרה.

בעוד הכל הלומי רעם ואובדי עצות, ניצב בתווך יהודי נשוא פנים הבוטח בחזונו הנישא והמלבב: "אקים כאן בארצנו הקדושה", הוא מבטיח בפני כל, "ישיבה לאלף בחורים, בני תורה מובחרים!".

הכל נדים לו בראשיהם, מזכירים זה לזה כי מפעל חיים גדול ונשגב היה לאיש בגולה החריבה. קהילה מפוארת ובה חיים יהודים תוססים, בתי כנסיות פעילים לצד ישיבה מעטירה, מוסדות שוקקים ושאר צרכי הרבים. הלב נצבט בכאב לזכר גורלה המר של הקהילה רוחשת החיים אשר התפוגגה בערפילי המלחמה, ובניה נספו בתוך שאר קדושי ישראל בימי השמד בידי המרצחים הגרמנים ימ"ש.

השומעים מקשיבים בפליאה לחזונו המופלא של הרב מפוניבז'. חומלים בסתר ליבם על הזקן האומלל שראה את מעשי ידיו טובעים בים הלהבות ובעשן המלחמה. אולם רבי יוסף שלמה, איתן ומפוכח, מניף את דגלו ברמה. "אומרים עלי שאני יוסף בעל החלומות", מצהיר הוא ללא חת, "אבל טעות בידכם ידידיי, אינני חולם, אין לי זמן לזה, אני פשוט לא ישן!".

בעיר בני ברק, עירו של רבי יצחק גרשטנקורן שהקומה על אדמת עפר צחיחה ושוממה, מתנוססת גבעה זנוחה. "כאן, על הגבעה הזאת תקים את ישיבתך", מכריז רבי יצחק באוזני הפוניביז'ר רב, ידידו משכבר הימים. "כיאות לעיר של תורה, יעמוד בגובהה ובטבורה מבנה שכולו אומר תורה!".

וכה סיפרה הגברת וינטרויב, בתו בכורתו של רבי יצחק גרשטקורן: לאחר מלחמת העולם השנייה גונבה לאוזני אבא השמועה כי רבי יוסף שלמה כהנמן ובנו אברהמ'לה, נחלצו בעור שיניהם מהשואה ומתגוררים באכסניה בעיר יפו. אבא נחפז לבוא אל הכתובת שנמסרה לו ופגש את רבי יוסף שלמה היגע מתלאות הדרך ומעוצם האסון הנורא שהתרגש על הכלל ועל הפרט.

אבא דיבר על ליבו של הרב מפוניבז' ושידלו: "בוא אלינו לבני ברק, אסייע בידך לבנות מחדש את כל מה שנחרב"…

אולם הרב כהנמן השיב: "הלוא בינתיים אפילו מקום לגור אין לי"…

"בוא לביתי", השיב אבא לאלתר, ושיכן את הרב מפוניבז' בקומה השנייה שבביתנו, עד אשר נמצא עבורו בית קבע בעיר. למותר לציין כי אבא סייע לרבי יוסף שלמה בכל מאודו להקים את מוסדותיו המפוארים בעיר בני ברק.

בשנת תש"ג כבר ניצבה על הגבעה קומת המקלט, הנדבך הראשון לבניין הישיבה שהתעתדה לקום בקרוב. באותה עת הגיע רבי שלמה הופמן, ידידו הקרוב ואיש סודו של רבי יוסף שלמה כהנמן, כשבאמתחתו עניינים נכבדים בהם היה עליו לדון עם הרב מפוניבז'.

רבי שלמה נכנס אל המבנה הנמוך ותיכף נתקלו עיניו בסבר פניו המאירות של הרב מפוניבז', הישוב אל מול שולחן עמוס גיליונות נייר, גדושים בשרטוטים ובתוכניות הבניה של קריית הישיבה, האמורה להיבנות במהרה.

"ברוך הבא", קדמו הרב ממרחק, ולכשהתקרב פנה אליו בדברים: "הבט נא", קרא המארח מביט ברישומים בעונג ובסיפוק, "זו תכנית ההיכל, אורכו יהיה כך וכך ורוחבו יהיה כך וכך… וזוהי המרפסת", המשיך נלהב, "רוחבה כך וכך ואורכה עתיד להיות כך וכך", המשיך לפרט.

רבי שלמה התבונן ברב ובניירותיו, מסרב להאמין כי יש בכל זה ממש. הן היכל התורה הגדול ביותר בארץ בקודש קטן 'פי ארבע' ממידות ההיכל רחב הידיים הפרוש בגיליון שלפניו.

'פי ארבע' היה ביטוי בו נקט בו לימים רבי שלמה הופמן זצ"ל, בגוללו את הדברים לפני תלמידיו, ולא בכדי!

בעת בואו של הרב מפוניבז' לביקור בהיכל ישיבת 'עץ חיים' בעיר הקודש ירושלים, שהיה בית המדרש הגדול ביותר בארץ באותה התקופה, קיבלוהו ראשי הישיבה ותלמידיה בכבוד ובהערצה.

רבי משה בלוי זצ"ל, מנהיג אגודת ישראל בארץ הקודש, אשר נכח במקום, סיפר כי ברגע אחד נקרעו עיני באי בית המדרש בתדהמה. היה זה כאשר גאון ישראל, הרב מפוניבז', פתח בצעדה, עקב בצד אגודל, ממקומו שבקצה המזרח עד לכותלו המערבי של היכל הישיבה. בהגיעו לפאתי בית המדרש הכריז הרב מפוניבז' בגאון ובבטחה: "היכל הישיבה שלי יהיה גדול פי ארבע!".

הפגישה עם הרב מפוניבז' בגבעת הישיבה בבני ברק הגיעה אל קיצה, ורבי שלמה הופמן יצא לענייניו. אך תימהונו טרם נמוג למראה התוכניות המפתיעות וחסרות הסיכוי, לכאורה, של רבי יוסף שלמה כהנמן.

הנה לא ארכו הימים ובמעלה גבעת הישיבה התנוסס על תילו המבנה המרשים ורחב המידות של ישיבת פוניבז'. היה זה בחודש אלול תש"ה. מספר שנים לאחר מכן, לקראת ראש השנה תשי"ב, החליט רבי שלמה הופמן להתפלל את תפילות הימים הנוראים בהיכל הישיבה החדש והמפואר.

בסוף התפילה השתרך רבי שלמה בתור הארוך, ופסע אט אט עם הקהל הרב לקראת ראש הישיבה ומייסדה, הפוניביז'ר רב, כדי לברך ולהתברך בברכת 'שנה טובה'. והנה כאשר קרב רבי שלמה לכותל המזרח, תפסו הרב מפוניבז' בידו נמרצות תוך שהוא דוחק בו להתלוות אליו.

רבי יוסף שלמה כהנמן לא שת ליבו למבטים המתפלאים של קהל הממתינים, ומשך את אורחו לעבר המרפסת העורפית הרחבה הפרושה לאורך בית המדרש.

כאשר השניים ניצבו על גבי הגזוזטרה הנודעת, שלח הרב מפוניבז' מבט רב משמעות לעבר רבי שלמה הופמן וקרא בנעימת ניצחון: "לאמיר ציילען די באלאטע'ס"… הבה ונספור את המרצפות… דעתו של ראש הישיבה לא נחה עד אשר השניים סיימו את צעדיהם ופסעו עד לאריח האחרון של המרפסת…

"נו, הלא אמרתי לך?!"… חתם ראש הישיבה את דבריו במבט רב משמעות…

(מתוך הספר 'בנין נפש האדם')

 

[אחד יחיד]

מרן ראש הישיבה הגאון רבי דוד זצוק"ל סיפר שפעם השתתף עם זקני מרן הרב זצוק"ל בחופה של יהודים בעלי בתים מתומכי הישיבה. בעת החופה כיבדו את מרן הרב זצוק"ל בברכה שלישית כאחד המוזמנים כשלפניו ובברכה אחריתא כובדו אנשים הרבה יותר פשוטים ממנו. מרן הגאון רבי דוד זצוק"ל השתומם מהנהגת בעלי השמחה, וכשנפנו לצאת תמה באזני זקני מרן הרב זצוק"ל 'עד כדי כך, צריך הרב לבזות עצמו'?… זקני מרן הרב זצוק"ל חייך והגיב בביטול מוחלט, 'הדברים האלו לא מעניינים אותי, – 'סאיז פאנעמט נישט ביי מיר קיין פלאץ'… – 'זה לא תופס אצלי מקום'.

זו עובדה מעשית, אבל האמת היא שכל הבניין של הישיבה היה באופן כזה. הוא מינה ראשי ישיבות והאציל להם את כל הנהגת הישיבה, הוא היה מעיין המתגבר בעיון התורה, אבל הוא נתן את כל המרחב לראשי הישיבות והמשגיחים בהנהגת הישיבה. (נכדו הרב אליעזר כהנמן)

 

[אחד יחיד]

אספר סיפור מופת, כאשר הוא הקים את הישיבה, החלו דיבורים ומגעים מצידו להביא את מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצוק"ל מלומז'א לישיבה, לפתע תוך כדי הפעולות שנדרשו לאחר יסוד הישיבה, הוא לקה בכאב חד בגרונו. הוא דרש ברופאים ורופא אחד אמר לו שיש חשש שמדובר בגידול מסוכן שהטיפול בו עלול לפגוע במיתרי הקול עד כדי אבדן כושר הדיבור. בינתיים הורה לו הרופא שלא לדבר כלל, שכן הדיבור עלול להחמיר את המצב.

זקני מרן הרב זצוק"ל, לא רק שלא השתהה בהמשך הקמת הישיבה, אלא ניגש לאבא זצוק"ל (הג"ר אברהם זצ"ל), וכתב לו על גבי פתק, שישלח ויבקש מרבי שמואל רוזובסקי שיבוא לכהן בישיבה. בינו זאת: מצידו, נכון לאותה עת, הוא עסק בבניית ישיבה, למרות שהיה צד סביר שהוא לא יזכה לאורך ימים לראות בבניינה ובוודאי שלא להשמיע בה שיעורים! וכל זה לא מנע ממנו להמשיך ביתר שאת להקים את הישיבה ולסייע ביד מרן הגאון רבי שמואל זצוק"ל בהרבצת התורה לתלמידים. שכן גם מלכתחילה הוא לא בנה את הישיבה עבור עצמו אלא לכלל ישראל, אז מה לי אם הוא יזכה לראותה ומה לי אם יזכה לכהן בה… ברוך ד' הוא זכה והאריך ימים, אבל מבחינתו הוא נותר כמי שהעמיד את הישיבה עבור הכלל ולא עבור עצמו כלל. נדמה שזה היה סוד הסייעתא דשמיא שליוותה אותו בהקמת המוסדות הכבירים שהקים. (נכדו הרב אליעזר כהנמן)