אלול כ' אלול - יומא דהילולא של רבי אליהו לופיאן זצ"ל (1 צופה)

[אחד יחיד]

משגיח בישיבת כנסת חזקיהו - כפר חסידים.

נפטר בכ' אלול תש"ל.

הערך עליו במכלול:

רבי אליהו לופיאן – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

'לארץ ישראל'? התפלאו החברים בכיתה.

'לעזוב ארץ מולדת, בית ומשפחה, סביבה וחברים, וללכת אל הכלום והבלתי נודע שבארץ הקטנה והנידחת הזו? האם השתבשה עליך דעתך??' לא היססו חלק מהם לברר בדאגה כנה…

מייק היה אז נער צעיר שעמד לסיים את חוק לימודיו בתיכון היהודי המקומי שבגולדס-גרין, אנגליה. כל חבריו לכיתה ולשכבה המשיכו את לימודיהם במוסדות שבהם הקודש והחול היו מעורבים, ואילו הוא – חשקה נפשו בתורה, ובתורת ארץ ישראל דווקא…

גם ההורים ניסו לעצור אותו מחלומותיו המוזרים, תיארו בצבעים עזים את הקשיים שבהם הוא עלול להיתקל. דיברו על השנים החשובות שבהן הוא צריך לרכוש מקצוע, להתכונן לחיים, ולא לבזבז את זמנו אי שם בארץ לא זרועה… אבל גם הם הבינו בסופו של דבר שאי אפשר לעצור אותו. ראו את הלהט שבער בליבו, חשו את התשוקה העזה שפיעמה בו לזכות ללמוד בישיבה קדושה של ממש, ולא סתם אלא בישיבה שנמצאת באווירה המחכים של ארץ הקודש, ונתנו את הסכמתם לרעיון הבלתי שגרתי.

מזוודה גדולה. בגדים ארוזים ונפנוף אחרון של פרידה. מייק עלה לאונייה והפליג ארצה, מאושר עד גדות מול התגשמות חלום חייו. בכיסו מידע על כמה וכמה קרובי משפחה שיוכלו לארח אותו ולסייע לו בשלבי ההתאקלמות הראשונים בארץ, ובליבו תקווה ענקית – – –

ולא העלה בדעתו שהוא נמצא רק בתחילתו של מלול מלא מהמורות וקשיים…

*

'דחו אותך שלוש פעמים, ארבע, חמש… תקלוט שאין לך סיכוי…'

'חבל על המאמצים ועל הניסיונות שלך, מייק. תחזור לאנגליה, תיכנס לאוניברסיטה. אתה לא מתאים לישיבה, לא תצליח להתקבל כאן לשום מקום'.

אלו היו התגובות שהוא שמע סביבו. בחור שבקושי מבין את השפה, שלא יודע מאיזה צד להסתכל בדף הגמרא, ובתמימותו מנסה להתדפק על דלתותיהם של ראשי ישיבות ומבקש שיקבלו אותו…

והלב שלו, הלב שהיה מלא בכל כך הרבה תקוות, נשבר והתנפץ בכל פעם מחדש.

ובכל זאת, הוא לא אמר נואש. לא היה מסוגל לחשוב על הרעיון של חזרה לאנגליה בידיים ריקות.

'לפני שאתה מרים ידיים, שווה לך לנסות את מזלך אצל רבי אליהו לופיאן, המשגיח של ישיבת כפר חסידים', לחש אחד הידידים באוזניו, 'הוא יבין לנפשך, ואולי יסכים לקבל אותך לישיבה שלו…'

מייק שמע וקיבל, אבל לא מיהר לארוז תרמיל ולצאת לדרך. 'שב תלמד כמה דפים של גמרא, תעשה לפחות איזושהי היכרות עם הסוגיות. אתה צריך להגיע מוכן אל המשגיח. להראות לו שיש לך ידיעות', יעצו לו.

והוא מלמד, חזר ושינן את הדפים הראשונים של מסכת ביצה, וזה לא היה קל בכלל. וכעבור מספר ימים עמד בלב פועם מאחורי דלת ביתו של הרב לופיאן.

*

מול דמותו ההדורה ומבטו הנעים של המשגיח נמס ליבו של מייק. סיפר קצת על עצמו ועל התיכון היהודי שבו למד עד כה, תיאר איך חשקה נפשו ללמוד תורה ואיך עזב ארץ ומולדת, והעז להביע את משאלתו לזכות ולהתקבל לישיבת כפר חסידים.

המשגיח הגיב במאור פנים, וכצפוי, הציע למייק לומר חידוש כלשהו מהמסכת שבה הוא עוסק.

'לא זכיתי ללמוד עד היום גמרא בדרך שבה לומדים בישיבות', התנצל מייק במבוכה, 'ובכל זאת, את חמשת הדפים הראשונים של מסכת ביצה אני יודע'.

'נו, חמישה דפי גמרא זה דבר גדול', עודד המשגיח את רוחו, והחל לשאול אותו שאלות פשוטות מתוך הסוגיות הראשונות שבמסכת ביצה.

אבל מייק – – –

לשונו דבקה לחיכו מרוב התרגשות, ומוחו הפך להיות ריק וחלול לגמרי. כל מה שלמד וחזר ושינן לקראת המפגש עם המשגיח – נעלם ונשכח ממנו לגמרי מרוב החיל והרעדה שאחזו בו.

והמשגיח ממשיך לנסות במילים רכות, מלטף את כתפו בחיבה, משתדל לנסוך בו עוז ותעצומות.

לבסוף אמר לו הרב לופיאן: 'הבה ואשאלך, בני היקר, שאלה פשוטה מתוך דברים מפורשים שנאמרו במשנה הראשונה של המסכת. מה עושים בביצה שנולדה ביום טוב?'

אבל לרוב התבהלה שאחזה בו, לא הצליח מייק להיזכר אפילו במידע הפשוט הזה. מה, מה באמת עושים בביצה שנולדה ביום טוב??

ורבי אליהו שוב שואל, מבטו רך ומתחשב: 'אמור נא לי, יקירי. מה עושים בביצה שנולדה ביום טוב?'

מייק, מייק הנבוך והמבולבל שלא זכר מילה וחצי מילה מכל מה ששינן בימים האחרונים, נענה והשיב בפשטות: 'עושים ממנה חביתה'…

רגע של הלם.

המשגיח רבי אליהו לא קיבל מעולם תשובה מהסוג הזה. גם הבחורים החלשים ביותר מתוך אלו שהגיעו אליו למבחן, לא הפגינו בורות מדהימה כל כך.

ובכל זאת – – –

'אני מקבל אותך לישיבה, מייק. מקבל אותך בזכות אהבת התורה העצומה שיש בליבך'. אמר לו המשגיח ולחץ את ידו. 'אומנם התשובה שלך לא הייתה נכונה כלל', הוא הוסיף, 'אבל אתה נראה לי בחור בעל שכל ישר, וכשתהפוך בעזרת ה' לתלמיד מן המניין בישיבה שלנו, תדע לענות לא רק על השאלה הזו אלא על עוד רבות אחרות…'

לא רק בשורה טובה, גם מחמאה זכה מייק לקבל באותו ערב. מילים טובות שליטפו את נפשו ורוממו אותה.

הוא מסוגל. אפילו המשגיח מרגיש וחושב כך. הוא אומנם מגיע מרקע שונה כל כך, עומד בקו ההתחלה וכולו תוהה ומבולבל, אבל המשגיח אומר שיש לו אהבת תורה ושכל ישר- – –

והוא באמת היה מסוגל. והשקיע את כל כוחו ואונו בלימוד התורה הקדושה. והתקדם בצעדי ענק והפך להיות תלמיד חכם ממש. וידע לענות לא רק על שאלתו הראשונה של רבי אליהו, מה עושים בביצה שנולדה ביום טוב, אלא ידע את כל סדרי נשים ונזיקין, בעל פה, עם רש"י ותוספות…

*

בית כנסת באחת משכונותיה של תל אביב. מנין יהודים שהתאסף לתפילת מנחה.

דפיקה קלה על הבימה, הגבאי המסור, ר' מנשה, מבקש להודיע כי מכיוון שמגיד השיעור הודיע שאינו יכול להגיע, לא יתקיים היום שיעור המשניות הקבוע שבין מנחה למעריב.

בין המתאספים לתפילה היה גם אברך בני ברקי, הרב א' יוטקובסקי שנקלע במקרה אל בית הכנסת הזה. כשהוא שמע את ההכרזה על ביטולו של השיעור, ניגש אל ר' מנשה הגבאי והציע את עצמו כממלא מקום. חבל שיהודים טובים יבטלו את הקביעות שלהם ללימוד תורה.

התפילה הסתיימה, השיעור החל, אך מהר מאוד הבחין הרב יוטקובסקי כי מרבית היושבים מולו אינם מצליחים לרדת לעומקם של דברים. המשניות שבהן הם אחזו באותו זמן היו באחד הפרקים הקשים ביותר בסדר 'טהרות', ורק אחד מבין המשתתפים, יהודי מבוגר ונשוא פנים, גילה הבנה והתעניינות רבה, הקשה ושאל, ביקש להבין וללבן כל פרט.

ובתום השיעור, כשלחץ הרב יוטקובסקי את ידיו של אותו תלמיד חכם בלתי מוכר שהתברר כי שמו מיכאל, הוא זכה לשמוע את סיפורו של מייק – – –

מייק שלפני שנות דור היה מלא באהבת התורה אבל ריק מידיעתה. מייק שהפך לרבי מיכאל וזכה להקים משפחה לתפארת ולהעמיד שלושה עשר ארזים בכרם בית ה'.

(מתוך 'משמרת השלום', מעובד ע"פ הספר 'לחנך בשמחה' של הרב זילברשטיין)

 

[אחד יחיד]

המשגיח, רבי אליהו לופיאן זצוק"ל, כותב באחד מן ה'שמועות'ים ב'לב אליהו', שבגשמיות כל דבר יש לו את העונה שלו.

כשמתחילה עונת הקיץ, בעלי חניות הבגדים מוכרים בגדי קיץ ואז הסחורה 'הולכת' והסוחרים מרוויחים יפה. כשמסתיימת העונה ונשארו בגדי קיץ קשה מאוד למכרם, כי בחורף לא קונים בגדי קיץ!

וכן להיפך, סוחר המתעסק עם בגדי חורף, בהגיע עונת החורף הוא עושה את עיקר פרנסתו השנתית, מוכר בגדי חורף וכולם קונים. כשעוברת העונה – גמרנו! אולי יש כמה בודדים שיקנו פריט או שניים, אבל זו כבר לא העונה, וכעת אין מקום למכירת בגדי חורף…

כך היא המציאות בגשמיות. המשגיח זצוק"ל אמר, שגם ברוחניות כך הם פני הדברים: כל תקופה בשנה יש את העונה שלה, מה שניתן לרכוש ולהשיג. כך באלול, כך בשבועות, וכך בחודש ניסן – בימי חג הפסח.

חודש ניסן בכלל, וליל הסדר בפרט, זו ה'עונה' לרכוש אמונה.

כמובן, האמונה נצרכת לנו בכל ימות השנה. זה הלחם, האוויר לנשימה, בלעדיה לא שייך לחיות! אבל בליל הסדר, שעוסקים בו בסיפור יציאת מצרים – זוהי ה'עונה' בה אפשר לרכוש ולקנות יותר ב'קלות' את האמונה. (יחי ראובן)

 

[אחד יחיד]

ליל הסדר הוא אכן לילה גדול. הבעיה היא שגם היצר הרע יודע את הסוד הזה, והוא מנסה 'לחטוף' לצדו כל מה שיוכל. כאן הוא שופך את היין, שם הוא מסיח את הדעת מסיפור היציאה…

זהו כלל גדול בכל דבר שבקדושה: כל הקדוש מחברו חרב מחברו. היצר הרע עובד שם שעות נוספות…

הנביא (זכריה ג, ב) מתנבא: " יגער ה' בך השטן ויגער ה' בך הבוחר בירושלים". בפשטות, המילים: "הבוחר בירושלים" מתייחסות לקב"ה שהוא, הקב"ה, הבוחר בירושלים – יגער בשטן.

אולם רבי אליהו לופיאן זצוק"ל מביא פירוש אחר, לפיו מילים אלו מתייחסות לשטן. כוונת הפסוק היא שהקב"ה יגער בשטן שבוחר בירושלים בה משקיע השטן את כל כוחותיו, ונלחם בכל אונו בקדושה המיוחדת שיש בה.

כך היא דרכו של השטן: להילחם ביתר שאת וביתר עוז בכל המקומות שיש בהם קדושה יתירה. כמו שאמרו עליו חז"ל (סוכה נב.): "שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל, ובתלמידי חכמים יותר מכולם".

מספרים על אדמו"ר אחד שעלה מחו"ל לארץ ישראל. לפני שעלה לאנייה פנה ליצרו הרע ואמר לו: "אתה נשאר כאן בחו"ל! בשום פנים ואופן איני משלם עליך כרטיס נסיעה"…

כשהגיע לנמל יפו חשכו עיניו: 'ער איז שוין ווייטער דא' (-הוא שוב נמצא כאן)… פנה אליו ושאלו: "מה זה? הרי דיברנו שאתה נשאר שם. איך נסעת? מי שילם עליך?".

נענה היצר הרע והשיב לו: "רבי! אתה טועה. שם, בחו"ל, היו אלה רק התלמידים שלי. כאן בארץ ישראל אני בעצמי נמצא!"…

"הבוחר בירושלים" – השטן מניח לאומות העולם ואינו מתגרה אלא בישראל (סוכה נב.) אבל חכם עיניו בראשו ו"מאויבי תחכמני". אם היצר יודע את חשיבות הלילה הקדוש אף אנו נלמד ממנו, וניגש לעבודת הלילה הזה – אשר "כיום יאיר" – עם כל הפרישקייט, עם כל הלעבעדיקייט, עם כל הברען, ועם שמחה אמתית של דבר מצווה!

(מתוך 'יחי ראובן' – הגדה של פסח)

 

[אחד יחיד]

שח מרן הגר"מ שטרנבוך שליט"א בשיעורו השבועי:

שמעתי על כמה צדיקים וקדושי עליון שאמרו לפעמים כשעצתם לא התקיימה, שכנראה מי שבא להתייעץ עמם לא קיבל על עצמו בתמימות לקיים ככל אשר יאמרו, ולכן לא היתה להם סייעתא דשמיא לכוון לאמת.

ובדומה לזה גם בגורל הגר״א צריך השואל להחליט בדעתו שיעשה ככל שייצא בגורל, ואם אינו מסכים בדעתו שיעשה ככל שייצא בגורל, אינו מקבל תשובה נכונה.

ובזכרוני מעת תחילת מלחמת העולם השניה, לאחר שהנאצים ימ״ש כבשו את צרפת, הם שיגרו כלי משחית יומם ולילה על אנגליה, וחשבו שבוודאי תוך זמן קצר מאוד האנגלים ייכנעו, והייתה סכנה עצומה לתושבי אנגליה.

והנה לפתע התעורר פתח שהיה נראה כהצלה לילדים, כאשר ממשלת אנגליה סידרה אפשרות לילדים לנסוע בספינות לקנדה או לאמריקה, ואלפי ילדים כבר נרשמו למשלוח הילדים אשר נשלחו לבתי גויים שם, ואמי ע״ה קיבלה הצעה מקרובי משפחה באמריקה שהתחייבו לקחת את הילדים תחת חסותם ואחריותם ולגדל את הילדים אצלם בחינוך תורני.

אמנם חששה היא מאוד ממשלוחים אלו, ואמרה לנפשה, מי יערב לי שבני ובנותי יגדלו בדרך התורה והיראה המסורה בשעה שישהו בארץ נכר, ושמא יושפעו לרעה מהאווירה הקלוקלת ששררה באמריקה באותם הימים, והחליטה ברוחב דעתה שלא תשלח את ילדיה בשום פנים ואופן, אלא אם תקבל לכך הסכמה והוראת חכם.

מיד פנתה לשאול דעת תורה אצל הגה״צ רבי אליהו לופיאן זצ״ל, והוא אמר לה שאינו יכול להכריע בזה מדעתו בשאלה גורלית כזאת שחיים ומוות תלויים בה, והוא מסכים לברר את הדבר ע״י גורל הגר״א כדי לקבל גילוי משמים מה להשיב.

אולם הוסיף הגה״צ רבי אליהו זצ״ל ואמר לה יסוד גדול שרק אם היא מסכימה שהתשובה שתצא מהגורל היא תעשה בלא שום פקפוק, הוא יוכל לקבל תשובה נכונה בגורל, אבל אם אינה מקבלת לעשות ככל אשר יצא בגורל, לא יועיל הגורל ולא יקבל תשובה נכונה לשאלתו. מיד השיבה אמי ע״ה בגבורה שהיא מוכנה לקבל כל אשר ייצא בגורל.

לאחר מכן אמר לה הגה״צ רבי אליהו לופיאן זצ״ל כלל נוסף בגורל הגר״א, שאין הגורל מוכן בכל עת והזדמנות, אלא צריך לזה עת רצון, ולכן הוא מוכן לשאול דווקא ביום שני או חמישי, וזהו לאחר שיתענה כדי שיזכה לקבל תשובה משמים.

בסופו של דבר מחמת איזה סיבה הוא לא צם ביום שני ולא שאל, ואמי ע״ה נחרדה, כי בינתיים הגרמנים הגבירו את ההפצצות והיה חשש שתוך שבוע או שבועיים ייכנסו ללונדון, והתחננה לפני רבי אליהו זצ״ל שישאל מיד, כי יש בזה עניין פיקוח נפש, והיא כאלמנה איננה מוכנה לקבל על עצמה אחריות, אולם הוא השיב לה שבלא הכנה כראוי אינו מוכן לשאול, והבטיח לה שישאל ביום חמישי הבא.

אמנם אדהכי והכי, הפליגה הספינה לדרכה לפני יום חמישי, כאשר כל בניה של אמי ע״ה נשארו באנגליה ולא עלו על הספינה. ולאחר מעשה התברר כמה גדולים דברי חכמים, שכן הנאצים ימ״ש עקבו אחר הספינה שבה היו מאות הילדים, והטביעו אותם בלב ים, וכל הילדים שהיו שם נהרגו, הי״ד.

(מאמרו השבועי של מרן הגר"מ שטרנבוך שליט"א מופיע ב'קובץ גיליונות')

 

[אחד יחיד]

במחיצתו של זקן חכמי המוסר בדור האחרון, הודה והדרה, מרן הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצוק"ל בעל "לב אליהו" ומשגיח ישיבת כפר חסידים היו אנשים חשים בכל ימות השנה כאילו הם עומדים בעיצומם של ימי אלול וזאת לרוב יראת ה' ואהבתו ית"ש שהשרה על סובביו, לא כל שכן, בחודש אלול גופא, מסביב לד' אמותיו של "ר' אלי'", היו כמו מרחפות האותיות א' ל' ו' ל' וממלאות את החלל והאויר כולו.

חודש אלול לא היה במחיצתו כעוד חודש מחדשי השנה, אף לא "חודש הרחמים והסליחות", אלול במחיצת קדשו, פירושו – תביעה גדולה ומחייבת, תביעה להתעלות עצמית, להתבוננות פנימית, לחשבון נפש יורד ונוקב בכל רגע ורגע עד חדרי השיתין.

תלמידיו העידו כי די היה להם בימים אלו לראות את צורת קדשו, להביט בהליכות קדשו, להתבונן בכל ניד שלו, כדי להיסחף יחד עמו לאוירת ה – – – 'אלול' שלו. (הרב יעקב הייזלר)

 

[אחד יחיד]

מאימתי החלה עבודת חודש אלול במחיצתו של הגה"צ ר' אלי' זצוק"ל?

זאת נוכל ללמוד ממעשה שהיה כאשר באחת השנים בא ר' אלי' לחגיגת אירוסין של אחד מצורבי הישיבות. תוך כדי הסעודה קמו בזה אחר זה ראשי הישיבה והשמיעו דברי תורה משולבים ושזורים בענייני דיומא – "בת פלוני לפלוני", "לעולם ישא אדם בת תלמיד חכם", "מ' יום קודם יצירת הוולד" וכדומה – עד שנתבקש גם ר' אלי' לומר דברו. קם, כשכולו חיל־ורעדה, אצבעותיו ליפפו את זקנו, מצחו העלה קמטים־קמטים, עיניו נתעצמו ונראו כבוכיות, עד שנשמע קולו המרטיט:

"מורי ורבותי, עומדים אנו כבר במחצית השניה של חודש תמוז, לאחר תמוז יבוא עלינו לטובה חודש מנחם־אב ואחריו, זכרו מורי ורבותי, אחריו ח־ו־ד־ש א־ל־ו־ל. ועכשיו, רבותי כשאלול אחר כותלנו, א־ל־ו־ל, א־ל־ו־ל, מה לנו להרבות בדברים? ולשם מה להשמיע דרשות? תשובה, מורי ורבותי, תשובה והתעוררות!". זו היתה כל דרשתו בערב זה, בחגיגת־אירושין זו.

בדומה לזה סיפר הגה"צ ר' חיים וואלקין שליט"א, משגיח ישיבת עטרת ישראל: "זכורני מצעירותי, בלמדי בישיבת טעלז בארה"ב, היה זה בזמן קיץ, ראש הישיבה הג"ר ברוך סורוצקין זצ"ל שב מארה"ק, וחזר מלא התפעלות ממעשה שהיה בנוכחותו. רבי ברוך השתתף בחתונת תלמיד בחודש תמוז, ובאותה שמחה השתתף גם הגה"צ ר' אליהו לופיאן זצ"ל, והנה היתה שם איזו סטיה משמחת חתן וכלה, והארוע עבר ר"ל לקלות ראש. אז קם ר' אלי' לופיאן זצוק"ל והתריע: "איך אפשר להקל ראש עכשיו, הלא אנו עומדים באמצע תמוז, ועוד מעט חודש אב, ואב הלא הוא החודש לפני אלול". הגר"ב סורוצקין זצ"ל לא הפסיק להתפעל ממעשה זה, כיצד התייחס לחודש אלול.

כך חי ונשם ר' אלי' זצוק"ל כל שנותיו את אוירת חודש אלול הקרב ובא כבר מחודש תמוז בעיצומם של ימי הקיץ. (אני לדודי, חודש אלול)

 

[אחד יחיד]

ר' אלי' זצ"ל היה אומר שהוא מודה להקב"ה על שזכה לשמוע כמה פעמים את הגה"צ רבי יצחק בלאזר זצ"ל מגדולי תלמידי הגר"י סלנטר זצ"ל ב"ימים הנוראים", ומאז נתהפכו אצלו "הימים הנוראים" לכל ימי חייו. וכידוע, היה ר' אלי' נראה נורא בימי הדין ופחדו על כל סביבותיו.

היה זה לאחר פטירת ה"סבא" מקלם זצ"ל. היו מזמינים את רבי איצל'ה לתקופת ימים נוראים, כדי להדריכם ולעוררם ביראת ה'. אמרו: מי שלא ראהו בימים אלו לא ראה יראה מימיו.

אחד מוותיקי התלמידים סיפר לנו לא מכבר: "עדיין מהדהדת באזני קריאתו של רבי אליהו לופיאן בהיכל הישיבה, שבכל שמוע'ס של אלול היה פותח במילים: "היום עשרים ושמונה יום ליום הדין", ובהמשך: "לא יותר מעשרה ימים ליום הדין".

"כבחורים צעירים זה היה מעביר בנו חלחלה וצמרמורת בכל הגוף בימים קדושים אלו. (הרב יעקב הייזלר)

 

[אחד יחיד]

באחד המכתבים ששיגר ר' אלי' לילדיו בימים הנוראים אשר נשתמר בקרב בני משפחתו, למדים אנו על הלכי רוחו באותם ימים נשגבים:

"בני היקרים והחביבים היושבים בסתר לבי… כולנו בחיים ושלו' ב"ה על חסדו הגדול אשר יעשה הבורא עמנו.

"בטח פחד יום הדין הכה שורש בלבכם ביותר לתקן המידות ולהכניס בלב הרגש הבושה ממעשי הנעורים, כמאמר הנביא 'בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי'. וההרגש מוביל את האדם למדרגת התשובה, ר"ל שיש בנפשו הכח והיכולת לבוא לתשובה, ממילא נכנס תחת המדרגה אשר עליו נאמר 'לא חפץ כו' כי אם בשוב רשע מדרכו וחי". כי אם ח"ו אפילו בדבר אחד יאבד אדם ההרגש אשר יביא להתעוררות ויוחלט בשמים כי הוא בדבר זה נכרת מתשובה ר"ל, אבד הסיבה אשר מביא האדם לתשובה, אז יעמוד תחת הפסק אשר פסק מידת הדין: נפש החטאת מה תהי' עליה וכו'.

"אמנם יש אדם אשר מן התעוררות עצמית נכרת. אבל אם ישמע התעוררות אז יתעורר ונכנס בלבו הרגש ופחד, אז עוד עומד כי יש ביכולתו בנפשו לעשות תשובה. אבל אם ח"ו הוא שונא מוסר ואינו אוהב לשמוע תוכחה ואל חכמים לא ילך, אז נאמר עליו המקרא: 'מוסר רע לעזוב אורח', פירוש יסורים וצרות, 'ושונא תוכחות ימות', פירוש כי אין לצפות עליו כי אבד היכולת לעשות תשובה ח"ו.

"על כן בני החביבים תלמדו למען השם בכל יום ספרי מוסר וגם לשמוע התעוררות, כי בטח בימים אלו תשמעו דברי התעוררות בהישיבה אז תקשיבו באוזן שומעת – ואוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין, ועיין בשערי תשובה לר"י… הקב"ה יורנו בדרך הישר.

אברך אתכם בכתיבה וחתימה טובה ושנת ברכת ושלו'. ממני אביכם אלי' לאפיאן. (הרב יעקב הייזלר)

 

[אחד יחיד]

מספר תלמידו ומשמשו הגרי"ד שלוסברג שליט"א: "שיחותיו של רבינו כל השנה עוררו מאד את הלבבות, אך במיוחד אלה של חודש "אלול". עד היום זוכרים התלמידים את הניגון המיוחד בו חזר רבינו על המילה "אלול" שהרעיד את הלבבות ואשר די היה בו כדי לפתוח פתח כפתחו של אולם בכל התלמידים

"היה זה בחודש אלול שנת תשכ"ח. רבינו הוזמן לישיבת "קמניץ" לשאת שיחת מוסר. את דבריו מיקד על מידות. בין יתר דבריו סיפר שהוא נזכר שלפני כ־50 שנה בזמן שהיה בוורשא (פולין) קרא סיפור שהרשימו מאד ואשר הופיע באחד מעיתוני התקופה. וזה הסיפור: בעל־כלב אילף את כלבו ושלח אותו מדי בוקר עם סל למכולת. בתוך הסל היה פתק ובו רשימת מצרכים. הכלב הנאמן ביצע את שליחותו ושב אל אדונו. כך היה מדי יום ביומו. בבוקרו של יום אחד שב אל אדוניו, אך הסל הכיל לחמניה אחת פחות. לתומו, חשב בעל־הבית שאך מקרה הוא. אך הדבר חזר על עצמו. במקום חמש לחמניות חזר הכלב רק עם ארבע. פנה בעל־הכלב לבעל־המכולת בטרוניא, אך זה האחרון השיבו: מה אעשה, לא שיניתי מאומה! שם אני בסל חמש לחמניות.

"התעלומה גברה והלכה. החליטו שניהם לעקוב אחרי הכלב ולבדוק פשרם של דברים. ואמנם התעלומה נתחוורה. הכלב החל לשנות את מסלולו הקבוע ובחר לו מסלול העובר דרך גינה צדדית בעיר. לתדהמתם כי רבה, באמצע הדרך ניגש הכלב אל כלב אחר ששהה במקום, כלב פצוע, בעל רגל שבורה שבקושי מצליח לדדות. משהגיע אליו, הוציא לו לחמניה מן הסל, והמשיך הלאה בדרכו אל אדונו!

בשלב זה של סיפור הדברים, דפק רבינו על השולחן והרעים בקולו: "הם (בעלי־החיים) לא חייבים בחסד! הדבר טבוע בהם! אבל אנחנו?!…" (הרב יעקב הייזלר)

 

[אחד יחיד]

סיפור שכל מי שהוא מתלמידיו של רבי ברוך מרדכי אזרחי מכיר, ולטעמי שם בצעירותו, קיבל מרן הגרב"מ אזרחי את היחס הגדול לאלול, כי זאת עליכם לידע, רב"מ ככל שהוא היה מלמד גדול, וראש ישיבה עצום, הוא היה תלמיד בכל מהותו!, כמעט כל הנהגה שלו, אפשר למצוא, מהיכן הוא שאב אותה, הוא היה כל כולו תלמיד, וזה היה כוחו העצום בללמד. וזה דבר המעשה.

אל תשכחו את התאריך הזה היה אומר רבי ברוך מרדכי, זה תאריך לדורות. ר"ח אייר תשכ"ד.

או אז נכנסתי לראשונה לישיבת כפר חסידים, למסירת החבורה הדו חודשית שלי, מאז למשך כמה שנים.

הייתה זו שעת ערב מוקדמת. וההיכל כולו המה מלימוד המוסר. התיישבתי בספסל האחורי, לידי ישב ידידי המשגיח הגה"צ רבי דב יפה זצוק"ל.

אני שזו לי הפעם הראשונה בישיבה, הבטתי סביב ובעיקר במרן הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצוק"ל היושב במזרח. וכולו מתנועע ומחפש במבטו לצדדים.

הערתי את תשומת ליבו של ידידי רבי דב לכך שנראה כי ר' אל'ה מחפש איזה משהו.

רבי דב הרים לרגע קט את העינים ואמר מיד: "זעט זיך אויס אז ער קומט זאגן א שמוע'ס" = זה נראה כי הוא עומד למסור שיחה. (בהיכל הכפר מוכרות שיחות אלו שלא מן המנין, וּמְכֻנּוֹת היו "מבזקים")

ואכן הגיע זמן מעריב. ובמקום להתחיל בתפילה, הס השתרר ורבי אליהו קם ועלה במעלות ארון הקודש. נעמד והחל סורק את זקנו שוב ושוב.

לאחר דקות קצרות וטעונות – זעק רבי אליהו בקול הארי שלו:

ראש-חודש אייר!

עס איז אוטוטו שוין אלול!!!

הלא אוטוטו כבר אלול!!!

ובסיימו את דבריו אלו, ירד והחלו בתפילת מעריב.

רבותי היה מסיים רב"מ את העובדה: ר' אלה כבר התכונן מר"ח אייר, אנחנו כאן על מפתנו של אלול, בואו נתכונן ונתפוס, נשיג את ההישגים והפסגות שאפשר להעפיל אליהן רק בחודש 'אלול'. אלול!

נסיים בדברים שהיו אומרים בקלם, כור מחצבתו של הגר"א לאפיאן, אלול היו אומרים בקלם, זו דאצ'ה, כמו שחודש אב הוא זמן הנופש לגוף, כך אלול זה הדאצ'ה של הנשמה, אז הנשמה מחליפה כוחות, ומקבלת אור וטעינה, לכל השנה הבאה.

אגוטע'ן אלול!

(רבי צבי גטקר)

 

[אחד יחיד]

תשמעו סיפור שלא סֺופַר מעודו. את הדברים שמענו מפי הרה"ג רבי יעקב בייפוס, מחבר סדרת הספרים המופלאה 'לקח טוב', ומי שזכה ליצוק מים על ידיו של המשגיח מרן הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצ"ל בישיבת כפר חסידים. ר' אלי', מספר הגרי"י בייפוס, היה נוהג לומר את שיחותיו בשבת, לאחר סעודה שלישית, לפני תפילת ערבית.

בשנת-חייו האחרונה עזב את הישיבה ועבר לשכונת 'בית וגן' בירושלים (וראש הישיבה, מרן הגר"א משקובסקי זצ"ל, המליץ על כך בהספדו את הפסוק 'נקי יהיה לביתו שנה אחת'). זמן קצר לפני כן, דהיינו כשנה וחצי לפני פטירתו, עלה המשגיח לבימה כדי למסור את שיחתו, ולפני-כן הפתיע את הבחורים בהודעה קצרה. 'אני רוצה לבקש עכשיו דבר-מה מהקב"ה, והנני מבקש מה'עולם' שיענה אמן על כך'.

הבחורים בישיבה תמהו מאוד על ההודעה, ולא ידעו מה מתעתד משגיח לבקש. רבי אליהו לא השאיר את הבחורים בפליאה זמן רב. 'אני מבקש מהקב"ה שייתן לי עוד ראש-השנה ויום-כיפור אחד' – – – וכל הציבור ענה 'אמן' בקול רם – – –

ואגב, הרבנית חנה ע"ה (אחותו של מרן הגר"א משקובסקי זצ"ל) שאלה את המשגיח, אם כבר מבקשים מהשי"ת, אפשר לבקש שיתנו לך עוד הרבה ראש-השנה… למה רק פעם אחת? והמשגיח השיב לה: בגיל הזה שבו אני נמצא, כל שנת-חיים היא מתנה, ואין זה מן הנימוס לבקש מתנות גדולות'…

למדנו עכ"פ את חשיבותם של ימי התשובה שלפנינו, ואת סגוליותם, וכמה הם יכולים לתרום לנפש האדם. הרי מרן המשגיח היה אז בשיא גדלותו התורנית, והוא היה באמת אחד מאישי המוסר הגדולים שקמו לעם היהודי בדורות האחרונים! ובכל זאת הוא מבקש בתחנונים עוד ראש- השנה ויו"כ אחד!

(קול ברמה – ביטאון רמת אלחנן, גיליון 396)

 

[אחד יחיד]

באדר תרס"ו נולד בן להגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל ויקרא שמו בישראל: 'חיים שמואל', ובספר 'משל האבות' על בקור חולים, מסופר ספור מופלא סביב קריאת שם זה:

לרבי אליהו היה בן שקראו לו 'שמואל' והוא נפטר בינקותו. לאחר מכן נולד לו עוד בן, ורבי אליהו חפץ לקרוא לו 'שמואל' על שם בנו הגדול, אך כיון שהוא נפטר בקיצור ימים, הוסיף לו את השם 'חיים' ויקרא שמו בישראל 'שמואל חיים', אך גם בן זה כקודמו, לא האריך ימים ונפטר לבית עולמו.

לאחר מכן מצא רבי אליהו בדברי הגר"א שהשם הנוסף צריך להיות ראשון, ובאמונתו הגדולה בדברי חכמים לא נרתע לקרוא לבן השלישי גם כשם בנו הגדול 'שמואל', והפעם הוסיף את השם חיים בתחילה, ובעוז רוחו קרא לו 'חיים שמואל'. (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

באחת השבתות בדרכו מישיבת 'חברון' לישיבת 'קמניץ' ראה הגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל יהודי שמתקן מכשול בכביש, היטב חרה לו חילול השבת ואמר: "כמה חבל על חייו של האדם הזה!", והסביר: "אחרי שיסיים את עונשו בגיהינום על חילול השבת, הוא לא יוכל להיכנס לגן עדן, אי אפשר להיכנס לגן עדן בלי אמונה! אמונה היא כרטיס כניסה לגן עדן! ליהודי מחלל שבת אין אמונה! כפי שמבואר ברש"י בחולין (דף ה.) 'האי תנא חמירא ליה שבת כעבודת כוכבים, דהעובד עבודת כוכבים כופר בהקב"ה, והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית'".

על סמך דברי רש"י הנזכרים צידד ה'ערוך לנר' בספרו 'בנין ציון החדשות' (סימן כ"ג) להקל לשתות יינם של מחללי שבת בפרהסיה אחר שמתפללים תפילות שבת ועושים קידוש, משום דחילול שבת שלהם הווה כ'אומר מותר', ובזה שמקדשים ואומרים 'מקדש השבת' הרי הם מודים במעשה בראשית, וכבר אין בהם הטעם שהמחלל את השבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית.

(להלכה כתב שבוודאי המחמיר תבוא עליו ברכה, אך המקלים יש להם על מי שיסמוכו). (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

סיפר תלמידו הרב דוד יוסף שלוסברג:

ערב אחד כשהייתי בישיבה, התלוויתי אל הרבנית, אם הישיבה, שעשתה את דרכה אל מחסן הישיבה… ירדתי עמה ופתחתי עבורה את דלת המחסן. כשנפתחה הדלת, חלפו על פנינו מספר עכברים. הרבנית נבהלה מאד והביעה חשש שהעכברים יכרסמו את מצרכי היסוד השמורים בשקים, כמו קמח ועוד.

אמרתי לה: עצה טובה יש לי. אם נאכסן כאן חתול – לא יהיו לנו יותר עכברים… אחד הבחורים, זריז ביותר, גייס את ה"שומר" המבוקש למחסן הישיבה. החתול היה שומר ביום והוקצתה לו פינה במחסן לשנת ליל.

יום אחד כשטייל רבנו וראה את החתולה מסתובבת, שאל של מי היא? הסברתי לו שהיא גויסה למען מטרה חשובה – להגן על המחסן והאוכל שבו מפני העכברים. ומי נותן לה לאכול? – שאל. יש לה אוכל, את העכברים – השבתי. רבנו הישיר מבט אלי ותמה: "אינני מבין, הרי אמרת שהיא הובאה לכאן כשומר כדי שלא יימצאו כאן עכברים. עליך איפא לקחת בחשבון שלא יהיו כאן עכברים…"

"קום ואראה לך מה צריך לעשות" – רבנו יצא עם ספל, שטפו ומלאו חלב, תוך כדי שהוא מפטיר לעברי: "צריך לתת לה לאכול!" והוסיף: "כאשר אחד הברואים משרת אותך ומועיל לך, עליך לתת לו אוכל עוד לפניך!" והוא נתן לי שיעור שלם בחובת האדם כלפי ברואי עולם… (מתוך המבשר)

 

[אחד יחיד]

אלא ששמעתי על מרן הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצ"ל, שבתקופה שהיה משגיח בכפר חסידים, היה לפני התפילה בבוקר נכנס לחדרים של הבחורים כדי לעוררם לתפילה, וכאשר ראה שבחור לא התעורר, היה מעוררו על ידי הציצית. הוא היה נוגע בציציותיו באוזנו של הבחור, שהיה מתעורר מיד. ועיין בזה בהקדמה לספר 'לב אליהו' (עמוד 68, בהוצאה החדשה) שסיפר על כך בהרחבה, ושמעתי גם מאחד מתלמידי הישיבה מאותה תקופה, שהצביע על אוזנו ואמר: "אוזן זו זכתה שיכנסו בה מציציותיו של ר' אליהו לאפיאן"… (רבי בן ציון פלמן)

 

[אחד יחיד]

פעמים רבות מצאנו שמצוות נדחות אחת מפני רעותה. למשל "עשה" דוחה "לא תעשה". כל זה – במצוות הנוגעות אל העושה בלבד; או אז כששתי המצוות מוטלות לפניו – אחת יכולה לדחות את השניה מפני חומרתה. אולם, אם על הפרק ניצבת מצוה חשובה וחמורה ולעומתה ניצבים כבודו או צערו של הזולת – הכלל משתנה! כי מצוות האדם אינן יכולות לבוא על חשבון הזולת. כאן אין הוא בעל-הבית בכדי לדחות זו מול זו!

רעיון זה שהסיק רבי שלום שבדרון מאחת פרשיות התורה, קיבל תימוכין מהמעשה הבא:

"פעם" – סיפר – "נלוויתי לרבינו רבי אליהו לופיאן על פי בקשתו. הלכנו יחדיו לאיש פלוני על מנת להוכיחו על דבר מה, וצירופי לענין היה נצרך. בבואנו לביתו פתחה לנו אשתו את הדלת, הכניסה אותנו אל החדר וקראה לבעלה. אך מכיון שלא בכל יום מזדמן לה בביתה ביקור שכזה – נעמדה אף היא בפתח החדר להאזין לשיחה. רבינו שאל בשלומו של בעל הבית, התעניין במצבו ושוחח כך עם בעל הבית כרבע שעה, בירכו לשלום – ויצא לדרכו".

בדרכנו הסביר רבינו את פשר הנהגתו זו: "היות שאשתו של אותו בעל בית ניצבה כל העת בפתח החדר, לכן על אף שבאמת מחמת חומרת מעשיו – הייתה מגיעה לו ההערה ומגיע לו הביזיון אפילו מול אשתו, אבל מה שנוגע לאשתו – הרי היא לא חטאה ולא פשעה. וכיון שההערה לבעלה תפגע גם בה, אם כן היאך נעשה ונקיים מצות תוכחה באיש, בעודנו עוברים על 'בין אדם לחברו' בעלבונה של אשתו?!". (מתוך הספר ר' אל'ה)

 

[אחד יחיד]

תקופה הייתה, שבה גדולי המשגיחים בישיבות התכנסו אחת לחודש, בביתו של רבי צבי שרגא גרוסברד. אחד האורחים הקבועים בכינוס זה היה רבינו, ששימש אז כמשגיח דישיבת כפר חסידים. מפאת גילו המבוגר (למעלה מתשעים!) וחולשתו, לא שב רבינו לכפר חסידים בתום הכינוס, אלא נשאר ללון בבית המארח, ורק למחרת בבוקר עשה את דרכו חזרה. כאן יצויין שגם בימים עברו בעודו בליטא, נהג רבינו להתארח בבית רבי אהרן זאב גרוסברד, אביו של רבי צבי שרגא.

פעם עם תום אחד הכינוסים, הגיע לבית משפחת גרוסברד יהודי, שטען שהוא קרובו של רבינו. בטענה זו בא לרבינו וביקשו שיבוא ללון אצלו. דעת רבינו לא היתה נוחה מכך, יתכן מהסיבה שכך למדנו מאברהם אבינו – שאין אדם משנה מאכסניה שלו. אבל אותו קרוב משפחה החליט לעשות מעשה, ונטל עמו לביתו את מזוודתו של רבינו, שכללה את הטלית והתפילין וכל חפציו. כך קיווה לקבוע עובדות בשטח. למרות זאת נשאר רבינו ללון בבית מארחו הקבוע. אף את תפילת השחרית התפלל בתפילין של מארחו. אך לא איש כרבינו יניח למאורע כלשהו שיחלוף, מבלי להפיק ממנו את הלקח הנדרש: בשנה שלאחר מכן הקפיד להודיע מראש שמיד בתום הכינוס הוא חוזר לכפר-חסידים, גם אם יסתיים בשעת לילה מאוחרת.

– כי מהי טרחה של יהודי בן למעלה מתשעים שנה ותשוש כח – לעומת בושה כלשהי שעלולה להיגרם למישהו… (מתוך הספר ר' אל'ה)

 

[אחד יחיד]

עובדה נוספת לפנינו, המעידה על גודל זהירותו של רבינו מלבייש את הזולת:

בנוהג היה שבמוצאי שבתות היו באים לביתו של רבינו קבוצת תלמידים חשובים, וביניהם רבי שלום שבדרון ורבי הירש פלאי, והיו מספרים סיפורים על צדיקי הדורות הקודמים. מכל סיפור והנהגה למדה חבורת המוסר הלכה למעשה. באחת ההזדמנויות רצה רבינו לספר סיפור כלשהו, אבל לא רצה שנכדו, שהיה אז עוד צעיר לימים, ישמע את הסיפור. מאידך, גם לא רצה לבקש ממנו שיעזוב את החדר שמא זה עלול לביישו. מה עשה? עבר עם כל הקבוצה לחדר אחר. וכל זאת, כדי שלא יעבור חלילה על נדנוד קל של פגיעה בבית אדם לחבירו. (מתוך הספר ר' אל'ה)

 

[אחד יחיד]

לעת זקנותו שהה רבינו בבית משפחת בתו הרבנית פינסקי, בשכונת בית וגן בירושלים, והיא זכתה לשמש את אביה במסירות רבה.

ומעשה שקרה בשבת קודש בביתה, עת חילקה הרבנית את מנות-האוכל לבני הבית. בהגיע תור החמין המהביל להגיע לשולחן, רבינו קיבל את מנת החמין, אכל אותה וסיים את כולה. כשהגיעה הרבנית לשולחן וטעמה ממנת החמין, פערה את פיה בתמהון בשאלה: "אבא, הכיצד סיימת מנה זו של חמין, הרי החמין כה מלוח?!".

– "אכן, צדקת בתי" – ענה רבינו, בקול מלא רוך ואהבה – "החמין יצא הפעם כשהוא מלוח מן הרגיל, והיה קשה לאוכלו. אבל קשה פי כמה היה שלא לאוכלו, ולהגיע לידי חשש שאת תפגעי"…

(מתוך הספר ר' אל'ה)