בבלי למה לי קרא סברא - כח הסברא (1 צופה)

[אוהב ספר]

בגיטין ב, כתב רש''י שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ...

וביבמות פח, כתב הסברא דאי לאו הכי אין לך אדם אוכל משל חברו ואין לך אדם סומך על בני ביתו.

ואפשר להוכיח מדברי רש''י שהוא רואה בסברא זו ''האמינה תורה''

לחץ כדי לכווץ...

ידועים דברי הגרי''ז ששם הוא מקרא ד'דרכיה דרכי נועם'

 

[מחכה]

ידועים

לחץ כדי לכווץ...

לא הכרתי, ייש''כ גדול.
ובכל אופן, סברא הוא דלזה הכוונה בקרא

 

[אוהב ספר]

ובכל אופן, סברא הוא דלזה הכוונה בקרא

לחץ כדי לכווץ...

סברא להסביר קרא ברור שזה דאו', שכן התורה ניתנה לחכמים לפרשה, וכאן הנידון רק על סברא עצמית שאינה פירוש בפסוק

 

[מחכה]

יש בעניין 'יהרג ואל יעבור' מח' תוס' ורמב''ם:

להרמב''ם (יסודה''ת פ''ה ה''א), בשאר עבירות (חוץ מג' החמורות) יעבור,שנא' ''וחי בהם''.

ולתוס' (ע''ז עד, ב) מקור הדין מסברא [ומ''וחי בהם'' יש לימוד אחר].

 

[מרכז]

ראוי לציין לדברי הצל"ח שכתב ליישב את קושי' הפנ"י בברכות לה. למה לא הוו ברכות הנהנין מדאורייתא אם אמרה הגמ' שהוי מסברא, דאין הדברים אמורים אלא כלפי ענייני ממון, וז"ל : "שייך רק בדין מן הדינים, כמו בכתובות מנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ובבבא קמא מנין להמוציא מחבירו עליו הראיה וכו', שבאלו המקומות מקשה הגמרא קרא למה לי סברא הוא, אבל לומר על דבר שהוא מסברא שהוא חשוב מצוה דאורייתא, זה לא שמענו, ואם הדבר כן לחנם נכתבו כל המצות שהם שכליות, ועוד שסברא זו שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה סברא זו שייכא בכל באי עולם, וא"כ יהיה ברכת הנהנין חובה גם על בני נח, אתמהה".

 

[נתתי חכמה]

זכורני שיש רע"א בחולין שבדורינו ראוי להשקיע בסברא על חשבון הידיעות מכיון שא"א שניהם, ובעל סברא יגיע למה שכתוב מכח הסברא. וצריך לחפש האכן יש כזה גרע"א.

לחץ כדי לכווץ...

רבי נפתלי זילברברג בהקדמה לחי' רע"א עמ"ס חולין, וורשא תרצב, בשם הגאון שערי שמחה.
"רע"א הזהיר לתלמידיו הגאונים ותלמידי תלמידיו הרבים והעצומים, שעיקר היגיעה והעמלה בתורה תהיה להישר השכל, אף אם עי"ז יחסר כח הבקיאות שאין העת מספקת על שניהם, כי מי ששכלו ישר באמת אזי שכלו הישר ימרהו וימנעהו מללכת שובב להעלות על דעתו חלילה נגד הגמ' ותוס' ורמב"ן וכו' כי כל דברי קדשם מיושרים בתכלית וההיפך מדבריהם הוא עקום בתכלית, ובר שכל הישר לא יטבע ח"ו בעקמומיות עמקי שאול תחתית ר"ל מהאי דעתא".

 

[מבקש תורה]

זכורני שיש תוס' בשבועות המבאר את החילוק אימתי אמרי' 'למה לי קרא סברא' ואימתי אמרי' 'איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא' שזה תלוי בחוזק הסברא
אינני זוכר כעת המר"מ מדוייק, אשמח אם מישהו מחוו"ר הפורום יזכירני.

 

[מחכה]

כוונת כת''ר בדף כב ?
איבעית אימא קרא כו'. בספ"ק דקדושין (דף לה:) גבי כל שישנו בהשחתה אמר הכי וכן בכמה מקומות ותימה כיון דאיכא סברא ל"ל קרא דהכי פריך בפ"ב דכתובות (דף כב.) גבי הא דאמר רב הונא מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר למה לי קרא סברא הוא הוא אסרה הוא שרי לה ויש לחלק דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך וצריך הפסוק להשמיענו הסברא

לכאו' תלוי במח' רש''י ותוס' בכתובות יח', ב ויש בזה כמה מהלכים בדין הפשא''ס

 

[ליחדא שמיה]

בגמ' בסנהדרין מסופר שאחד בא לשאול את רבא שגוי אמר לו להרוג את חבירו ואם לא הוא יהרוג אותו, והשיב לו רבא מאי חזית דדמא דידך סמיק טפי דילמא דמא דחברך סמיק טפי, ומבואר שצריך למות מכח סברא.

 

[מחכה]

תלוי במח' רש''י ותוס' בכתובות יח', ב

לחץ כדי לכווץ...

אביא כאן סיכום שנכתב לא על ידי לסוגי' והמורם לעניין זה:
בכתובות כב, א במקור דין 'הפה שאסר':
"א"ר אסי מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה שנאמר (דברים כב, טז) את
בתי נתתי לאיש הזה לאשה. לאיש – אסרה, הזה – התירה. למה לי קרא סברא היא
הוא אסרה והוא שרי לה".
ובתוס' שבועות כב, ב ד"ה איבעית אימא חילק מתי אין אומרים 'למה לי קרא' – 'ויש
לחלק דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך צריך הפסוק להשמיענו הסברא '. היינו
דמדברים אלו למדנו כי בדיני טענות בין בני אדם הרי יש בהם ענינים שהם 'סברא
פשוטה'. והיינו שהתורה רואה ב'דעת בני אדם' את ההכרעה בדבר זה.
ובהבנת גדר 'הפה שאסר' מצינו ב' שיטות כלליות:

א. דין זה הוא חלק מדין 'מיגו'. כלומר ד'מתוך' שהיה יכול שלא לומר מאומה ("איבעי שתיק") הרי הוא נאמן שהדברים שאמר נכונים הם. ובזה גופא מצינו כמה הבנות בדברי המפרשים (כפי שביאר במחנה אפרים).
ולפי''ז הסברא שישנה בדין הפשא''ס עומדת בפ''ע ואינה צריכה חיזוק. ולכאורה כ''ה לשיטת תוס' בכל סברא ויש להאריך בזה עוד [וראיתי בספר הנפלא 'תא שמע' להר' גרינבוים שהאריך בזה בכח הסברא, ואין אצלי להעתיק ממנו ואולי ישנו תח''י של אחד מחו''ר הפורום ויוכל להעלות דבריו לטובת הכלל].

ב. דין זה הוא ענין בפני עצמו ואינו קשור ל'נאמנות' אלא מעין 'בעלות' על דבריו והדברים נתבארו בחידושי הגר"נ פרצוביץ:
"דאין זה מהלכות "נאמנות" אלא גדר הדין הוא דבכהאי גוונא שמפיו אנו חיים והוא עצמו התיר את איסורו אי אפשר לקבל את הודאת ה"אסר" יותר ממה שהוא עצמו "התיר", דכלפי חלק ה"התיר" אין כאן הודאה ולא שייך לדון לחייב מכח הודאתו".

וזו דעת הגאון רבי עקיבא איגר שכתב (מהדו''ק קל''ה) "ולא מקרי הודאה כלל. . דכל שאתה בא לחייבו מכח דיבורו צריכין להאמין לכל דבריו גם מה שהוא לזכותו"
ואם אכן זהו דין בפ''ע יש בו סברא בוודאי כדאי' בגמ', אמנם עדיין יש מקום להו''א ולדעת המקשן. (ועיין עוד בכללי הש''ס שבסוף ברכות גבי מח' תוס' והרמב''ן בדרך ראשי הישיבות לעשות המקשן חכם). ויש להאריך ואשמח שמי שיוכל ירחיב בדברים שחשובים הם בהבנה בכל מקום