קדושים מאיזה שיעור שנאה עוברים על לא תשנא (1 צופה)

[התורה]

לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ (יט, יז)
בספר אור החיים הקדוש מדייק בלשון הכתוב ומבאר שהיה ראוי לכאורה לומר "לא תשנא 'בלבבך' את אחיך", כדי להסמיך את מקום השנאה בלב לפועל השנאה ורק אחר כך להזכיר את האדם הנשנא.
אלא מבאר רבנו האוה"ח שהכתוב נתחכם להסמיך את המילים "לא תשנא" למילה "אחיך" כדי להגדיר במדויק מהו שיעור השנאה שהתורה אוסרת עליה.
כוונת הכתוב היא למנוע מהאדם לחשוב שאיסור השנאה חל רק במקרה של שנאה גמורה המביאה אותו לבקש את רעת חברו ולחפוץ בכיליונו, בעוד שסתם הרחקה בלב או קרירות אינן נחשבות לשנאה. לכן מלמדנו הכתוב ששיעור האיסור נמדד ביחס למדרגת "אח", ומכאן שכל ריחוק הלב שמוריד את החבר ממדרגת האחווה הרי הוא בכלל האיסור ועוברים עליו משום לא תשנא.
הרה"ק האהבת שלום מקאסוב בספרו תמה על חומרת הדברים, שכן לכאורה הוא פלא גדול לומר שכל הרחקה מועטת ממדריגת אח כבר נחשבת לעבירה של שנאה בלב, שהרי אם נחמיר עד כדי כך לא שבקת חיי לכל בריה חס ושלום.
ומתרץ שיש להמתיק את הדברים על פי יסוד דברי חז"ל במסכת שבת (קה:) בעניין אומנותו הידועה של יצר הרע. הדרך שבה פועל היצר היא שבתחילה הוא אומר לאדם עשה דבר קל ורק לאחר מכן הוא משיאו לדברים חמורים יותר עד שמביאו לידי עבודה זרה ממש.
לפי זה ניתן לומר שאמנם מצד שורת הדין ייתכן שעל ריחוק קל בלבד עדיין לא עוברים מיד על איסור השנאה הגמור, אך התורה הקדימה והזהירה על כך משום שאם לא ישמור האדם את עצמו משנאה קלה כזו, ימצא היצר הרע פתח להיכנס בו ויוכל להסיתו להפליג בשנאה גדולה ותהומית שתביא אותו לעבור על האיסור בשלמותו.
נמצא אפוא שהאזהרה על ריחוק הלב נועדה לגדור את האדם ולמנוע ממנו את תחילת המדרון החלקלק המוביל לשנאת חינם גמורה.