כי תבוא פנינים לפרשת כי תבוא (מלוקט)

[התורה]

צריך האדם להתפלל לה' בכל יום שיצילהו מיצר הרע​

ואומרו ונצעק אל ה' כאן רמז שצריך האדם להתפלל לה' בכל יום שיצילהו מיצר הרע, והוא אומרו ונצעק אל ה' וגו', ואומרו וישמע ה' את קולנו וגו', פירוש הגם שה' הוא שברא יצר הרע לבחון האדם בעבודת בוראו, אף על פי כן כשצועקים אליו שומע קולם, מטעם שראה את הרשום שהוא ענינו ועמלנו ולחצנו.
אור החיים הק' - בפרשתנו​

 

[התורה]

כיצד התקיימה ה'בת קול'?​

רש"י כותב בפרשת השבוע (דברים כו, טז) שכל מי שהיה מביא ביכורים היתה בת קול מברכת אותו 'הבאת בכורים היום, תשנה לשנה הבאה', ויש להקשות: א. אם כן, כל מי שהביא ביכורים לא ימות לעולם, כי בכל שנה תצא בת קול ותאמר שיזכה להביא לשנה הבאה! ב. כיצד נחרב בית המקדש, הרי בשנה האחרונה בוודאי היו יהודים שהביאו ביכורים ובת קול אמרה שיזכו להביא גם בשנה הבאה! וצריך עיון.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

מתי תבוא לידי ואקיימנה
בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר (כח, סז)​

כידוע בפסוקי התוכחה גנוזות ברכות נשגבות, והרמז בפסוק זה: 'בבוקר תאמר מי יתן ערב' - זה ערב פסח שיהודי ישראל משתוקק לאכול מצה בערב. 'ובערב תאמר מי יתן בוקר' - זה ליל סוכות שיהודי משתוקק ליטול ארבעת המינים בבוקר.​

(הרה"ק רבי צבי הירש מזידיטשוב זי"ע, תורה שבכתב)​

 

[התורה]

לשמח עם פיוטים
שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹקָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי (דברים כו, יד) עשיתי ככל אשר צויתני - שמחתי ושימחתי בו (רש"י).​

פסוק זה אמנם מדבר על אכילת מעשר שני, שיש לאוכלו בשמחה בירושלים, וכן לשמח בו הלויים והעניים והעבדים. אך כאן למדנו בלשונו של רש"י גם את היסוד של 'עשיתי ככל אשר צויתני – שמחתי ושימחתי בו', עד כמה חשוב לפני הקב"ה כאשר יהודי משתדל לשמח יהודים אחרים, להרנין את לבבם, ולשובב את נפשם.

ביתו של הגאון רבי שלום מאשש זי"ע, רבה של ירושלים, פתוח היה לכל דכפין, נכנסו ויצאו שם אנשים מכל רבדי האוכלוסייה, גם אנשים פשוטים שבפשוטים שהגיעו לקבל מילת חיזוק ושמחה מפי הרב. 'אני רבה של ירושלים' אמר 'לא רק הרב של תלמידי החכמים, אני צריך שגם הפשוטים ירגישו שהם מקבלים מהרב מה שצריכים'.

פעם נכנס אחד מנכדיו לביתו ומצא אותו יושב ומשורר פיוטים עם יהודי פשוט. לאחר שהיהודי עזב את הבית שאל הנכד מה פשר הדבר שהקדיש זמן לפייט פיוטים עם אותו איש פשוט. השיב לו הסבא הגר"ש מאשש: רציתי לשמח אותו, אך לא הצלחתי למצוא שיחה משותפת איתו, בדברי תורה לא ידע ובדברי חכמה לא הבין, מצאתי לי דרך אחת, רק לשורר איתו בקול נעים בשבת אחים גם יחד, כך הצלחתי לשמח יהודי!​

הסוס המשמח...​

הגיע פעם הרה"ק רבי דוד מטאלנא זי"ע לכפר קטן כשהוא יושב בעגלה הרתומה לסוס. ילדי הכפר לא היו רגילים לראות עגלות, וכשהבחינו בעגלה נטפלו כולם אל הסוס, מיששו אותו, רקדו סביבו ונתלו עליו ברוב רינה וצהלה. נענה הרה"ק מטאלנא ואמר: פערדעלע פערדעלע! איך בין דיר מקנא אז די ביזט משמח יידישע קינדערלעך!... [-סוס סוס! מקנא אני בך שאתה משמח ילדי ישראל!].
תורה שבכתב​

 

[התורה]

לראש ולא לזנב​

בתוך פסוקי הברכה בפרשתנו נאמר (כח, יג) וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב (דברים כח, יג). וכן מתפללים בליל ראש השנה 'שנהיה לראש ולא לזנב'. מקובל לפרש לפי פשוטו שנהיה מהמושלים העומדים בראש, ולא מהאנשים הפשוטים שהם כזנב הנגרר אחרי הראש, וכן הוא בתרגום יונתן כאן: 'לְמַלְכִין וְלָא לְהֶדְיוֹטִין', וכן ביאר הרמב"ן: 'לראש לכל העמים ולא לזנב לאחד מכל הגוים'. אולם אונקלוס תרגם 'לְתַּקִיף וְלָא לְחַלָּש' [ובחלק מהדפוסים: 'תַּקִיף וְלָא חַלָּש']. וביארו המפרשים (מרפא לשון) שסבר התרגום ש'ראש' הוא כינוי לאדם גיבור, כי דרך הגיבור לרוץ בראש הגדוד, ו'זנב' הוא כינוי לאדם חלש, כי החלש מתאחר והולך בסוף כמו הזנב.​

תורה שבכתב

​

 

[התורה]

ברכה למביא ביכורים • התחדשות במצוות • ישראל בחרו בה', וה' בחר בישראל​

נלמד על בת-קול המברכת את המביא ביכורים שיביא גם בשנה הבאה. כן נלמד שיש לקיים מצוות בתחושת התחדשות כאילו היום קיבלו אותן. ישראל בחרו בה' והתפארו בו לקיים מצוותיו, והוא בחר ומתפאר בהם להיות מעל כל הגוים.

בת קול:
בהמשך למצות ביכורים שנאמרה בתחילת הפרשה, מוסיף משה ואומר, שכל המביא ביכורים יוצאת לעומתו בת-קול המכריזה ומבטיחה: הבאת ביכורים היום – כך תזכה שוב בשנה הבאה להביא ביכורים.

כחדשים:
לאחר שסיים משה ללמד את ישראל את המצוות בחומש דברים, הוא אומר להם: בכל יום ויום מימי חייכם, יהיו כל החוקים והמשפטים אשר אנכי מצוך היום, חביבים בעיניכם כמו חדשים, כאילו בו ביום הצטוויתם עליהם לראשונה, לשמור ולעשותם בכל לב ונפש.

הפרשה והבדלה:
עוד מוסיף משה ואומר לעַם-ישראל: אתה 'האמרת', כלומר הִפְרַשְׁתָּ והִבְדַלְתָּ את ה' מכל אלילי הנכר, ובחרת להתפאר בה', וקיבלת אותו עליך שהוא יהיה לך לאלקים, וקיבלת על עצמך ללכת בדרכיו, לשמור את חוקיו-ומצוותיו-ומשפטיו, ולשמוע בקולו.

עם סגולה:
וגם השי"ת הבדיל והפריש אותך מאומות העולם, ובחר להתפאר בך, ועשה אותך לעם-סגולה, כפי שהבטיח במתן תורה 'והייתם לי סגולה', ובחר בך שתשמור את מצוותיו, ושתהיה עַם-קדוש לה', כפי שאמר במתן תורה 'והייתם לי קדושים'. והעמיד אותך במקום עליון מעל כל הגוים-אשר-עשה, כך שתהיה לתהילה ולשֵם ולתפארת.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

זו בעצמה היא "מכה אשר לא כתובה"​

גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת (כח, סא). ובמדרש זו מיתת צדיקים.
פעם אחת שאלו להגאון רבי ישעיה פיק זצ"ל [אב"ד ברלין בעל מסורת הש"ס ועוד] שהיה זכרן נפלא בש"ס, היכן הוא מאמר חז"ל השגור בפי כל "מכה אשר לא כתובה בתורה זו מיתת צדיקים"?
והשיב בדרך צחות, כי זו בעצמה היא "מכה אשר לא כתובה", שאין זה מאמר חז"ל בשום מקום.​

פרדס יוסף החדש - בפרשתנו, גליון מחוברים​

 

[התורה]

כשאדם חושב בדעתו מחשבה שפתותיו דובבות מעצמן,​

מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ וגו' אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ (כג, כד).
ואומרו אשר דברת בפיך - יתבאר על דרך אומרם בזוהר (ח"ג רצד) בפסוק כי עוף השמים יוליך את הקול (קהלת י כ), כי כשאדם חושב בדעתו מחשבה שפתותיו דובבות מעצמן בלא ידיעתו והוא אומרו אשר דברת בפיך, כי הגם שלא עשה אלא מחשבה פיך דיבר מה שחשב.
ולזה דקדק לומר בפיך שאם לא כן למה הוצרך לומר בפיך, וכי אין אנו יודעים כי הדיבור הוא בפה, ולדברינו יבא על נכון, ורבותינו ז"ל (ר"הו) דרשו הכתוב באופן אחר, ושבעים פנים לתורה (במדב"ר יג טז).
אור החיים הק' - בפרשתנו​

 

[התורה]

הגות יומית מאור החיים הקדוש || י.א.
השכר על ההימנעות מן החטא איננו רק בעולם הבא, אלא ניכר כבר בפניו של האדם בעולם הזה. התורה אומרת: ״וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך״. כל זמן שיהודי שומר את עצמו מן העבירה, צלם האלוקים שבו נשאר גלוי והבריאה כולה חשה בו. בני אדם, בעלי חיים והמזיקים נרתעים מפניו.
קין גילה את הצד השני של הסוד. לאחר שרצח את הבל אמר: ״והיה כל מוצאי יהרגני״. החטא מטשטש את דמות האדם, וכאשר הצלם מסתתר - המורא הטבעי נחלש.
כפי שמבואר בספר חסידים: כל זמן שפניו מאירות, אין המזיק יכול לשלוט בו. עבירה מחשיכה את הפנים, ואילו תורה ומצוות מחזירות להן את האור. פניו של הצדיק מספרות מי שוכן בתוכו.​

 

[התורה]

'ביאתך לעולם בלא חטא' – מה הכוונה?​

על הכתוב בפרשתנו (כח, ו) בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ, מביא רש"י את דרשת חז"ל במסכת בבא מציעא (קז, א) 'שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם, מה ביאתך לעולם בלא חטא - אף יציאתך מן העולם בלא חטא'. מה הכוונה 'ביאתך לעולם בלא חטא'? והאם אכן כל הבא לעולם הוא בלא חטא? על כך בשורות שלפנינו.​

אמונת הגלגול​

אמונה פשוטה מקובלת בידינו מפי ספרים וסופרים, שיש נשמות שהיו פעם אחת בעולם, אך כיון שלא השלימו את עצמם, הם שוב חוזרים ומתגלגלים לעולם הזה. אמנם בדורות הראשונים היו שלא קיבלו אמונה זו, אך כל גדולי הדורות הראשונים והקדמונים והאחרונים, כתבו כדבר ברור ומוסכם שבוודאי ישנם גלגולי נשמות. כן ידוע שבכתבי האר"י יש ספר שלם 'ספר הגלגולים' ו'שער הגלגולים', ועוד הרבה ספרים התחברו על אמונת הגלגול.​

חידושי הרש"ש​

והנה, אחד הפירושים הנדפסים בש"ס ווילנא, פירוש קדוש ונפלא אשר יד הכל ממשמשת בו, הוא הפירוש של 'הגהות הרש"ש', שחיברו הגאון רבי שמואל שטראשון זצ"ל, מחכמי העיר ווילנא. תוכו רצוף הגהות וביאורים נכוחים וישרים, השופכים אור בהיר ליישב הרבה קושיות. אולם הגהה אחת של הרש"ש, גרמה לסערה בעולם התורה, והיא מה שכתב שם במסכת בבא מציעא, וז"ל: "מכאן סתירה קצת לבעלי דעת הגלגול", עכ"ל. כוונתו להעיר, שמדברי הגמרא "מה ביאתך לעולם בלא חטא", משמע שכל הבא לעולם הרי הוא נקי לגמרי מחטא, וכיצד הדברים מתאימים לאמונה שאדם יכול לבוא לעולם בגלגול שני, ואז הוא אינו נקי מהחטא בביאתו לעולם? דברים אלו הכתובים ברש"ש, היו תמוהים בעיני כמה מגדולי הדורות, כי איך יתכן לפקפק ח"ו על האמונה הפשוטה של גלגולי הנשמות.​

ברש"ש אין שטויות...​

יש שכתבו שהערה זו אין מקורה מהרש"ש עצמו, אלא יד זדים שלטו בו והכניסו דברים שלא כתב. כן מובא בספר דרך שיחה (בפרשתנו) בשם הגר"ח קנייבסקי זצ"ל שמסתבר שלא הרש"ש כתב זאת, כי "בדברי הרש"ש אין שטויות". גם בגליון 'דברי שי"ח' מהגר"ח קניבסקי (פסח תשע"ז) מובא בשם הגר"ח קנייבסקי, שבנו של הרש"ש נטה תחילה להשכלה, והוא כתב אז הגהה זו [ובסוף ימיו הוא חזר בתשובה והיה ת"ח גדול ויש הגהות שלו על הש"ס].​

אדרבה – מכאן ראיה!​

ולעצם הערת הרש"ש, כבר כתב הגה"ק בעל מנחת אלעזר ממונקאטש זצוק"ל בספרו 'חיים ושלום' בפרשתנו לדחות בחריפות, שלא זו בלבד שאין בדברי חז"ל אלו שום סתירה לאמונת הגלגול, אלא אדרבה מכאן הראיה והמקור לאמונת הגלגול! כי בלי אמונת הגלגול ח"ו, הלא קשה איזו ברכה שייך 'ברוך אתה בבואך' שתהא ביאתך לעולם בלא חטא, הלא זה מוכרח שיבא לעולם בלי חטא, ולא שייך בזה ברכה או קללה, אלא ודאי לפי האמת בסוד הגלגול, יש נשמה שבאה לעולם עם חטא כדי לתקן, ומצד שני יש נשמה חדשה שבאה לעולם בלי חטא, ועל זאת נאמר 'ברוך מי שביאתו לעולם בלא חטא', דהיינו נשמה חדשה שלא צריכה לבוא בגלגול ולסבול יסורים.​

ארור אתה בבואך​

תוספת המתקה לדברים אלו, מובא בשם הגאון גאב"ד טשעבין זי"ע (בספר כוסי רוויה, בפרשתנו), שהרי בפרשה זו כתוב גם 'ארור אתה בבואך', ומוכח מזה שבאותה מידה ששייך מציאות של ביאתך לעולם בלא חטא, שייך גם ארור אתה בבואך שביאתך לעולם עם חטא, וכפי שביאר בפירוש משכיל לדוד על רש"י כאן: ארור אתה בבואך – היינו רשע שמתגלגל שוב בעולם הזה, שכבר בביאתו לעולם הוא מלא עוונות וחטאים, ומה שכתוב ברוך אתה בבואך הוא במי שבא לעולם בפעם הראשונה, או שהוא נשמת צדיק, והוא ברוך בבואו בלא חטא.​

דף חדש​

תירוץ נוסף כתבו האחרונים (דרך שיחה שם בשם הגר"ח קנייבסקי, וכן כתב מרן פוסק הדור הגר"מ שטרנבוך שליט"א בספרו טעם ודעת בפרשתנו) שגם מי שבא לעולם כגלגול על מה שחטא בגלגול הקודם, אבל עכשיו הוא מתחיל דף חדש בלא חטאים חדשים, ועל כך אמרו שכשם שבא לעולם בלא לחטוא חטאים חדשים בגלגול זה [ועוד, שאם יעבור כל גלגול זה בלא חטא ימחלו לו למפרע גם על מה שחטא בגלגול הקודם].​

בגלגול הראשון​

יישוב נוסף ופשוט, כתב הגאון הגדול רבי יעקב חיים סופר שליט"א, ראש ישיבת 'כף החיים', בספרו הדר יעקב (ח"א סימן לט) כי דרשת רבותינו ז"ל מה ביאתך לעולם בלא חטא מדובר על ביאתו הראשונה של האדם לעולם הזה, ואכן כשהנשמה באה בפעם הראשונה לעולם הזה, היא באה בלא חטא.​

רק 'סתירה קצת'​

ואכן יש מי שכתבו שבדקדוק כתב הרש"ש הלשון 'סתירה קצת', לפי שבאמת אין זה קושיא כי בקל אפשר ליישב קושיא זו בתירוצים שהזכרנו.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

לפחות אל תשמח...
תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה (כח, מז)​

אם לא עבדת את ה', ולפחות היית נאנח - ניחא. אבל גם לא עבדת את ה', וגם נשארת בשמחה, זה כבר יתר על המידה...​

(הרה"ק רבי מנחם מענדל מקוצק זי"ע, תורה שבכתב)​

 

[התורה]

בימי ההכנה לחודש תשרי, דברי פרשת השבוע מתחברים ישירות לפסוק: "אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה". הכבוד וההערכה שאומות העולם רוחשות לעם ישראל הם חלק בלתי נפרד מתכלית הבריאה - גילוי כבוד שמיים בעולם כולו, כפי שנאמר בפרשה: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ".
למרות כל המורכבות, שיבת עם ישראל לארצו במאה השנים האחרונות והצלחתו המופלאה והמרשימה לאחר אלפיים שנות שממה וגלות, מעוררות השתאות בינלאומית רחבה ועמוקה. מציאות זו הנחיתה מכה ניצחת על התיאולוגיה הנוצרית, שטענה במשך דורות שעם ישראל נזנח ונשכח.
כי כשהשממה מתעוררת לחיים והעם היהודי שב לנחלתו – גם גדולי המפקפקים בעולם נאלצים להודות: מול הבטחה אלוקית וההיסטוריה היהודית, אין לשום תיאוריה בעולם שום סיכוי.
(א.ה.)​

 

[התורה]

תלויים מנגד – שקית אינפוזיה...
וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד (דברים כח, סו)​

כאשר היה פעם כ"ק האדמו"ר בעל 'דברי יואל' מסאטמאר זי"ע מאושפז בבית החולים, חיברו לו הרופאים אינפוזיה, על מנת להכניס נוזלים ותרופות בעירוי אל תוך הוורידים. הגיע רב אחד לבקרו, הצביע הרבי על עמוד האינפוזיה ועל שקית הנוזלים התלויה למעלה והפטיר בצחות: הנה לנו דוגמא חיה של הכתוב 'והיו חייך תלויים לך מנגד' - כל החיות שלי תלויה כאן על העמוד הזה המספק לי נוזלים וחיות...
תורה שבכתב​

 

[התורה]

אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת​

בפרשת השבוע הצטוו ישראל על הקמת המזבח בהר עיבל (דברים כז, ה-ו): וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹקֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל, אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ. נאמרו כאן שתי מצוות: א. שהאבנים תהיה שלמות. ב. שברזל לא יגע כלל באבנים, אפילו אם אינו פוגם אותן. גם בפרשת יתרו הצטוו ישראל על כלל המזבחות בשתי מצוות אלו (שמות כ, כב) וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ. הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פ"א הל' יד-טו) מסביר שהמשמעות של 'אבנים שלמות' היא, שהאבנים תהיינה שלמות כפי בריאתן, לא שבורות ולא פגומות כלל, ומהיכן היו מביאים אבני מזבח שלא נפגמו משעת בריאת העולם? היו חופרים בקרקע עד שמגיעים למקום הניכר שאינו מקום עבודה, ומוציאין ממנו האבנים, או מן הים הגדול.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

הקמת אבנים וכתיבת התורה • מזבח בהר עיבל • התחדשות בקיום המצוות​

נלמד על המצוה להקים 12 אבנים בירדן, ובהר-עיבל ובגלגל, ולכתוב עליהן את התורה. בהר עיבל הקריבו על האבנים עולות ושלמים לפני כתיבת התורה עליהן. יש לקיים את המצוות בתחושת התחדשות כאילו היום נהיו ישראל לעם.

אבנים גדולות:
משה ביחד עם זקני ישראל ציוו את ישראל שיזהרו לשמור תמיד את מצוות ה'. בנוסף, ציוו להם לקחת 12 אבנים גדולות, למרוח עליהן סיד, ולכתוב על גביהן את כל התורה כולה, בביאור טוב דהיינו תרגום לכל שבעים השפות. בזכות זה, יזכו לבוא אל ארץ זבת חלב ודבש אשר ה' נתן לישראל כפי שדיבר להם.

אבנים בירדן:
את האבנים יש להקים בשלשה מקומות: א. פעם אחת יקימו 12 אבנים בתוך הירדן עצמו ויכתבו עליהם את כל התורה.

קרבנות ושמחה:
ב. יוציאו מתוך הירדן, 12 אבנים אחרות, אבנים שלמות שלא הונף עליהן ברזל. את האבנים יובילו להר-עיבל, שם יקימו מהן מזבח ויקריבו עליו קרבנות עולה, וקרבנות שלמים – שייאכלו בשמחה שם בהר עיבל. לאחר מכן יכתבו על אבני המזבח את כל התורה. ג. עוד 12 אבנים הוקמו בגלגל.

הקשב ושמע:
משה ביחד עם הכהנים פונים אל עַם-ישראל ואומרים לו: הקשב ושמע ישראל! בכל יום יהיו דברי התורה חביבים בעיניך כאילו היום נהיית לעם לה' ובאת עמו בברית! ולכן תשמע בקולו ועשית את כל חוקיו ומצוותיו אשר צוויתיך. [בסוף הפרשה כותב רש"י פירוש נוסף, שפסוק זה נאמר כאשר בני ישראל רצו לקבל את התורה ואמר להם משה היום הזה נהיית לעם.]
תורה שבכתב​

 

[התורה]

כל זה בתנאי שלא נוקטים זאת כשיטה...​

אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת (כז, כו).
תלמידו של מרן ה"חזון איש", ר' שלמה כהן, אמר פעם לה"חזון איש" על איש פלוני שהוא מזלזל במצוות.
ענה לו ה"חזון איש", האם אתה חושב שכל עם ישראל כהנים גדולים, יש כאלו שזאת הרמה שלהם, ולא שטוב הדבר, אלא שבעתיד זה ישתפר.
שאל ר' שלמה כהן, אז מדוע הרב מתנגד כל כך לחוג מסוים המזלזל בחלק מן המצוות? אם הרב אומר שלא כולם צריכים להיות כהנים גדולים, אז אם אדם עובר על מצווה מדי פעם, זה עדיין לא פוסל אותו.
ענה לו ה"חזון איש", כל זה בתנאי שלא נוקטים זאת כשיטה...
מדשן ביתך, גליון מחוברים​

 

[התורה]

אין רינה אלא תורה​

בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ (כח, ו).
ואומרו ברוך אתה בבואך וגו' שתהיה יציאתו מן העולם בלא חטא וכו', וזה יהיה באמצעות תלמוד תורה שתגין עליו מהחטא, ואומרו יתן ה' את אויביך וגו', על דרך אומרו (דה"י ב כ כב) ובעת החלו ברנה וגו' נתן ה' מארבים על בני עמון והר שעיר וגו' וינגפו, ואמרו רבותינו ז"ל (שמו"ר מז ה) אין רינה אלא תורה.
אור החיים הק' - בפרשתנו​

 

[התורה]

כשהאויב רעב וצמא
וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל (דברים כח, מח)​

בפשטות כוונת הכתוב 'ברעב ובצמא ובחוסר כל' היינו שהאויבים יגרמו לך שתהיה רעב וצמא וחסר כל.

אולם הגה"ק רבי עזריה פיג'ו זי"ע, בספרו 'בינה לעתים', כתב פירוש חדש, שהצמא והרעב אינם מתייחסים לישראל, אלא שחיילי האויב יפלו על ישראל כשהם רעבים וצמאים וחסרי כל, וכך מתפרש הכתוב: אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ - כאשר האויבים נמצאים במצב של בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל, וזו קללה גדולה, כי כאשר חיילות האויב באים במצב של רעב וצמא, הם מיד חוטפים וחומסים ומטילים מיסים, בלי להותיר מאומה ליהודים.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

מקום המקדש לפני הארץ
וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת (דברים כו, ט) אל המקום הזה - זה בית המקדש. ויתן לנו את הארץ – כמשמעו (רש"י)​

יש לדקדק, שהרי תחילה באו אל הארץ, ורק לאחר מכן בנו את המקדש, ומדוע הזכיר תחילה את בית המקדש ואחר כך את הארץ. ועוד צריך ביאור לשון רש"י 'ויתן לנו את הארץ – כמשמעו', מה בא רש"י ללמדנו בזה?

ביאר הרה"ק רבי ישכר דוב מבעלזא זי"ע, על פי מה שכתוב בתרגום יונתן על הפסוק (שמות יט, ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים, שענני הכבוד לקחו את ישראל ממצרים למקום המקדש ועשו שם הפסח, ואחר כך חזרו למצרים, ונמצא שאכן באו למקום המקדש בטרם נכנסו לארץ ישראל, לכן הקדים הכתוב 'ויביאנו אל המקום הזה' – אל בית המקדש בענני הכבוד להקריב הפסח, ורק לאחר מכן כעבור ארבעים שנה 'ויתן לנו את הארץ'.

בכן יבוארו דברי רש"י, שמאחר ותחילת הפסוק 'ויביאנו אל המקום הזה - זה בית המקדש', אין הכוונה כפשוטו וכמשמעו על הזמן של בניין בית המקדש, אלא כמדרשו שהעננים הביאום למקום המקדש כשהיו במצרים, הוצרך רש"י להוסיף ולומר: 'ויתן לנו את הארץ – כמשמעו', שסוף הפסוק 'ויתן לנו את הארץ' הוא אכן כפשוטו וכמשמעו.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

אין דוגמא לאהבה זו
אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם וגו' וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם וגו' (כו, יז-יח). האמרת והאמירך אין להם עֵד מוכיח במקרא (רש"י).​

כלומר, אין משל ודוגמא לאהבה שאוהב הקב"ה את ישראל, וזאת בזכות שבני ישראל אוהבים את הקב"ה באהבה עזה שאין לה אח ורֵעַ.​

(הרה"ק רבי יהושע מבעלזא זי"ע, תורה שבכתב)​