• דִּרְשׁוּ ה׳ בְּהִמָּצְאוֹ
    עשרת ימי תשובה
    פורום אוצר התורה
ל"ב חוטים כנגד יצר הרע
וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה (דברים כא, יא) לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע (רש"י)

אף שמצד הדין הציציות כשרות כשנחסר חוט אחד, אבל כדי שיהיה בציצית כח להציל מהיצר הרע, צריך להקפיד שלא יחסר אפילו חוט אחד מל"ב חוטי הציצית. 'לא' – אם נחסר חוט אחד ויש רק ל"א חוטים, אזי הציצית כשרים, שהרי כך 'דיברה תורה'. אמנם 'אלא' – כשיש ל"ב חוטים כמנין אל"א, רק זה מועיל כנגד יצר הרע.​

(הרה"ק רבי שלום מבעלזא זי"ע, תורה שבכתב)​
 
בסוף פרשת השבוע אנו קוראים את פרשת "זכור", ומצווים: "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים", דווקא כאשר "בהניח ה' אלוקיך לך מכל אויביך מסביב".
מהו בעצם עמלק? מול משפחות העמים והמדינות המסודרות - גם כשיש בהם אויבים ורשעים - יש דרך במנהג העולם כיצד להילחם ולהגיע להסדרה. אך עמלק הוא מהות אחרת: אלו שאין להם אחריות אזרחית הדואגת לנשים, לילדים ולתשתיות, אלא הם ארגוני טרור צרופים.
הטרור הזה, המושג הזה, בא להילחם בסדר האלוקי שנועד להביא את האנושות לצדק ולשלום. לכן מולם אין דרך של פשרה, אלא השמדה מוחלטת.
זה בדיוק מה שקורה בימינו: השמדת ארגוני הטרור בה ישראל לוקחת חלק מרכזי - שהם עמלק של זמננו - היא התנאי ההכרחי כדי שכל העמים יכירו בסדר ובשלום של ה', ויתקיים "והיה ה' למלך על כל הארץ".​
(א. ה.)​
 
האם יודעים היום מי הם העמלקים?
האם הגרמנים הם מזרע עמלק? או שמא הם מבני אדום ואדום אינו עמלק? ואולי הם מצאצאי יפת?

בפרשתנו אנו לומדים את מצות זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק וגו' תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק וגו'.

מי הוא אותו עמלק שיש למחות את זכרו? אחת אנו יודעים מהלימוד בפרשת וישלח שעמלק היה נכדו של עשיו, כאמור (בראשית לו, יב) וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק. אולם מאז מלחמת עמלק ועד ימינו כבר עברו אלפי שנים, ונבוא לברר האם בימינו יש אומה שניתן לזהות אותה בוודאות כצאצאי עמלק?​

מסורת מהגר"א

יש ספרים שנדפסו בדורנו המביאים מסורת בשם הגר"א מווילנא זי"ע שאמר שהגרמנים הם העמלקים. לראשונה נדפסה מסורת זו בספר 'מרא דארעא דישראל' (עמוד קצט), שם מסופר שכאשר קיסר גרמניה הגיע לביקור בירושלים בשנת תרנ"ט, יצאו כל בני העיר לקבל פניו, אולם הגה"צ רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל נשאר בביתו, ונימוקו עמו שמלך גרמניה הוא מזרעו של עמלק.

כן מובא הסיפור בספר 'האיש על החומה' (עמוד 108), שהגרי"ח זוננפלד אמר: 'שמעתי ממורי ורבי הגאון רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל כי מסורת בידו בשם הגר"א שהאומה הגרמנית מזרע עמלק יצאה'.​

סנחריב בלבל האומות

אולם בספר 'ארחות רבינו הקהילות יעקב' (ח"א עמוד צג) מובא שהגאון הסטייפלער זי"ע, העיר על מסורת זו, שהרי 'בא סנחריב ובלבל את העולם' (משניות ידים ד, ד), ואיך יודעים מי הוא עמלק. וכתב שיתכן שסנחריב בלבל את שאר האומות אבל לא בלבל את גרמניה, שהיא עמלק, ועוד שמהרי"ל דיסקין חשש שמא גרמניה של היום היא גרמניה שהיתה בימים עברו, שהם העמלקים לפי מסורת הגר"א.​

גרממיא היא גרמניה?

והנה כמה ספרים שהביאו מסורת זו שהגרמנים הם העמלקים, הביאו סמך לכך מהגמרא במסכת מגילה (ו, ב) שדרשו על הכתוב (תהלים קמ, ט) אַל תִּתֵּן ה' מַאֲוַיֵּי רָשָׁע זְמָמוֹ אַל תָּפֵק יָרוּמוּ סֶלָה – 'זו גרממיא של אדום, שאלמלי הן יוצאין מחריבין כל העולם כולו', ויש שגרסו שם 'גרמניא של אדום' (הגהות הגר"א יומא י, א; ערוך ערך גרממיא), וכן מפורש שם בהגהות היעב"ץ: "כמדומה ר"ל גרמניא היא אשכנז שלנו".​

עמלק אינו אדום

ברם, במאמר מקיף בקובץ 'ירושתנו' (קובץ ח, עמוק קצה) כתב חכם אחד אודות מסורת זו, שלא מסתבר שהדברים אכן נאמרו על ידי גדולי הדורות, ואף אם הגר"א אמר כן על גרמניה של זמן הגמרא, אין בהכרח שהכוונה על גרמניה של ימינו.

בדבריו שם הוא טוען, שבגמרא זו לא נזכר כלל שגרמניה היא עמלק, אלא שגרממיא היא אדום, והרי עמלק ואדום – אף ששניהם מזרע עשיו – הם שתי אומות נפרדות, את עמלק הצטווינו למחות, ובאדום הצטווינו שלא ללחום, וכפי שכותב בספר גבורת ארי (יומא נד, א): 'איני יודע מה ענין עמלק לשעיר, אע"ג דעמלק בן בנו של עשו היה, מכל מקום נחלקו בניו לב' אומות, אדום ועמלק'.​

גרמניה מבני יפת!

זאת ועוד, הרי בפרשת נח כתוב (י, ב-ד) בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וגו' וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכֲּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה, ודרשו בגמרא (יומא י, א) 'גומר - זה גרממיא', והגר"א ועוד גרסו שם 'גומר זה גרמניא', וכן בתרגום יונתן שם כתב על גומר – גרמניא, הרי מפורש שכאן שגרמניא-אשכנז היא מבני יפת, ואינם כלל מזרע עמלק שהוא מבני עשיו, שהרי עשיו לא היה מבני יפת.​

מי יוצא ומחריב?

לא זו בלבד, אלא שאותם שהוכיחו מהגמרא במסכת מגילה שגרמניה היא עמלק, באו למסקנה זו לאחר שואת אירופה כאשר הגרמנים כמעט כבשו את כל העולם, ולכן הבינו בכוונת הגמרא 'זו גרממיא של אדום, שאלמלי הן יוצאין מחריבין כל העולם כולו', שהכוונה על גרמניה שהיא מאדום.

אך יש מי שכתב (שערי צבי עמ"ס מגילה שם) שהמעיין במדרש (ב"ר עה, ט) יראה שאין הכוונה שבני גרמניה יוצאין ומחריבין העולם, אלא שאלמלא בני גרמניה, היו בני עשו יוצאים ומחריבים כל העולם כולו, כלומר, הרומאים שהחריבו את המקדש, הם היו מחריבים העולם, והגרמנים יריביהם המושבעים, היו כמחסום נגד בני עשיו.​

גר גרמני?

מובא בחז"ל (מכילתא בשלח) שאין מקבלים גרים מזרע עמלק, ועל סמך זה העלה בשו"ת קול מבשר (ח"ב סי' מ"ב) שאולי יש לחשוש שלא לקבל גרים גרמנים, אך באמת בכל הדורות היו מקבלים גרים מבני גרמניה בלי שום פקפוק כלל, וכבר כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' קמט): 'שאיני רואה שום פקפוק בקבלת גרמנים לגרי צדק, אם באים באמת וצדק לחסות תחת כנפי השכינה'.​

נעלם מאתנו

גם בשו"ת אז נדברו (ח"ב סי' ע"ז) כותב שאין שום איסור וחרם לקנות תוצרת גרמניה יותר משאר גוים, וחלילה לחדש תורה חדשה שיש בזה מצות מחיית עמלק, כי עד יבא שילה יהיה נעלם מאתנו מי הוא זה עמלק האמיתי.

תורה שבכתב​
יעו"ע מרחבי 'אוצר התורה' כמשמעו ופשוטו :
 
תפילת הדרך במטוס?
כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ (דברים כב, ו)

עם המצאת הטיסות במטוסים, נדרשו הפוסקים לשאלה האם הנוסע בכלי טייס צריך לומר תפילת הדרך. כאשר הגיעה השאלה אל הגאון המופלא רבי יוסף רוזין מראגטשוב זי"ע, בעל 'צפנת פענח', כדרכו לענות על כל שאלה ממקור בגמרא, הוא השיב שאין צריך לומר תפילת הדרך, והביא הוכחה גאונית מהגמרא במסכת חולין (קלט, ב) שם אמרו שהמוצא קן בים חייב בשילוח הקן, אבל המוצא קן על גבי נשר הפורח באוויר, פטור משילוח הקן, משום שנאמר כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ 'בַּדֶּרֶךְ', כי אמנם הים נקרא דרך, אבל הקן הפורח נקרא רק 'דרך נשר' ולא סתם 'דרך', ועל כן – הוכיח הגאון מראגטשוב - אין צריך לומר תפילת הדרך בנסיעה באוויר, כי אין זה נקרא סתם דרך, אלא דרך נשר...
תורה שבכתב​
 
איפה ואיפה

בפרשת השבוע אנו לומדים שהמוכר ומודד באמצעות כלי מידה, כגון כלי המחזיק מידת נפח של 'איפה', אסור שיחזיק ברשותו שני כלים הנראים שניהם כמידת איפה, כאשר האחד כלי גדול והשני כלי קטן, וזאת במטרה לרמות את הבריות, דהיינו שייקח מאנשים במידה הגדולה ויחזיר להם בקטנה. כי תועבת ה' כל עושה עוול מסוג זה, והעושה כך סופו שלא יהיה לו ממון כלל, ואם ישקר במידות עליו לדאוג מפני גירוי האויבים בו. מחמת חומרת האיסור להחזיק בבית כלי מידה שאינו מדויק, אין לעשות מכלי מידה זה אפילו עביט של מי רגליים אסור, שמא יבוא מי שאינו יודע שהוא חסר וימדוד בו.
תורה שבכתב​
 

אדומי ומצרי • קדושת המחנה • הסגרת עבד • איסור קדש וקדשה • אתנן ומחיר כלב • ריבית • בל תאחר​



נלמד רשימה נרחבת של מצוות. נפתח בדין אדומי ומצרי המתגיירים, שהדור השלישי מותר בקהל, נמשיך בחובת הזהירות מעבירה במלחמה, ודין הטמא שצריך לצאת חוץ למחנה ולחזור רק לאחר טבילה והערב שמש, ומחוץ לענן יש לייחד מקום לחפירת בית הכסא. בנוסף נלמד על האיסור להסגיר עבד שברח מאדוניו, והאיסור שיהיו אנשים מופקרים לעבירה. אין להקריב בהמה שניתנה כמתנה לעבירה או הוחלפה בכלב. כן נלמד על איסור ריבית, והחובה שלא לאחר תשלום נדר.

קשה המחטיאו:

המחטיא את האדם הריהו קשה יותר ממי שהורגו, כי ההורגו - מוציאו רק מהעולם הזה, ואילו המחטיאו - מוציאו מהעולם הזה ומהעולם הבא.

אחים לישראל:
את זאת אנו למדים ממה שאמרה תורה, שמואב שהחטיאו את ישראל, מתועבים ואסורים לבוא בקהל לעולם, אבל אדום - אף שהיה ראוי לתעב אותם לעולם, כי יצאו בחרב לקראת ישראל, בכל זאת אין לתעב אותם (כשמתגיירים), משום שהם אחים לישראל (צאצאי אברהם).

הכרת הטוב:
כך גם המצריים, אף שהיה ראוי לתעב אותם לעולם, על שהשליכו את זכרי ישראל ליאור, בכל זאת אין לתעב אותם לגמרי (כשמתגיירים), משום שיש להכיר להם טובה על שהיו לישראל אכסניא בשעת הדחק.

דור שלישי:
לפיכך, אדומי או מצרי המתגיירים, הרי הדור השלישי שלו מותר לבוא בקהל ה' (אבל אינו מותר מיד בדור הראשון והשני, כי סוף סוף אדום יצא בחרב ומצרים השליך הזכרים ליאור. ואילו סתם גוי שמתגייר, מותר הוא בעצמו מיד לבוא בקהל).

השטן מקטרג:
בשעה שישראל יוצאים למלחמה על אויביהם, עליהם להישמר ביותר מכל עשיית דבר רע, היות והשטן מקטרג בשעת הסכנה.

מחוץ למחנה:
איש אשר נטמא בטומאת הגוף, שדרכה להיות בדרך כלל בלילה, חלה עליו 'מצות-עשה' לצאת מחוץ למחנה לוייה, וכל שכן מחוץ למחנה שכינה, וגם חל עליו איסור 'לא-תעשה' שלא להיכנס אל מחנה שכינה ולוייה.

עד השקיעה:
מחוץ למחנה ישהה עד הערב. לפנות ערב, סמוך לשקיעת החמה, יטבול במים, ועם שקיעת החמה ייטהר לגמרי ויוכל לשוב אל תוך המחנות.

חפירה וכיסוי:
מחוץ למחנה, דהיינו חוץ לענן, יש לייחד מקום [בלשון הפסוק: 'יד'], ושם יצא כל מי שצריך להתפנות לצרכיו. בנוסף על שאר כלי המלחמה המצויים בידי כל איש, צריך שיהיה לו כלי 'יתד' מיוחד, שישמש למטרת חפירה באדמה, כדי לעשות את צרכיו בתוך החפירה, ולאחר מכן יכסה את הצרכים בעפר.

שמירה עליונה:
הסיבה לכל האזהרות הללו על קדושת המחנה: יען כי ה' מתהלך בקרב מחנה ישראל במטרה להציל אותם מהאויבים, ולתת את האויבים ניגפים לפניהם, ולכן על המחנה להיות קדוש, באופן שה' לא יראה בקרב ישראל ערות-דבר, כי אם יראה ערות דבר, אזי ה' יסור מישראל ולא ישמור עליהם.

עבד הבורח:
עבד גוי שברח מאדוניו הגוי, ונמלט אל ביתו של יהודי, אסור ליהודי למסור ולהסגיר אותו אל אדוניו. אלא יש להושיב אותו בקרב ישראל באחד מערי ארץ ישראל, כפי אשר יבחר את המקום הטוב לו, ואסור לצער אותו.
פירוש נוסף: אפילו עבד כנעני השייך ליהודי, שברח מחוץ לארץ ובא לארץ ישראל, אין למסור אותו לאדונו היהודי.

לא להפקרות:
אסור שתהיה אחת מבנות ישראל מופקרת ומזומנת לעבירה, וכן גם אסור שיהיה זכר מופקר מזומן לעבירה.

דומה לחמור:
לפי התרגום: בכלל זה גם האיסור לבת ישראל להינשא לעבד כנעני, כי מאחר והגוים הם דומים לחמורים, אין הקידושין תופסים בהם, והרי כאילו מיוחדת להפקרות.

אתנן ומחיר:
אין להקריב בבית המקדש לקרבן בהמה שניתנה במתנה לאשה מופקרת לעבירה, וכן נאסר להקריב בהמה שנמסרה בחליפין תמורת כלב.

קמח חיטים:
איסורים אלו עומדים בעינם גם כשנעשה בהם שינוי, כגון שנתן למופקרת חיטים, או החליף חיטים בכלב, אסור להקריב מהם מנחה, אף אם השתנו החיטים ונעשו קמח.

נשך כסף:
הלווה כסף מחברו מוזהר שלא להעניק למלווה 'נשך' (ריבית), בין בהלוואת ממון ובין בהלוואת אוכל או כל דבר אחר. כך גם המלווה מוזהר שלא להלוות בריבית.

לאוין ועשה:
הלווה בריבית, הריהו עובר על שני לאוין ועוד עשה. שהרי נאמר כאן פעמיים האיסור שלא ללוות בריבית, ובנוסף, מאחר והתורה אומרת שמגוי מותר ללוות בריבית, משמע שמיהודי אסור, ו'לאו הבא מכלל עשה – עשה'.

ברכת ה':
ואילו הנמנע מלהלוות בריבית, יזכה לברכת ה' בכל מעשה ידיו, על האדמה אשר בני ישראל באים לרשת אותה.

ריבית מגוי:
כאמור, האיסור כולל רק הלוואה מהיהודי, אבל מגוי מותר ללוות ולהלוות בריבית.

בל תאחר:
הנודר להביא קרבן לה', מחויב במצות 'עשה' לשמור את מוצא פיו, וכן מוזהר באיסור 'לא תעשה' שלא לעכב ולאחר את קיום הנדר באיחור של שלש רגלים. כי אם יאחר שלש רגלים, ידרוש ה' ממנו את הנדר, ויהיה בו חטא.
תורה שבכתב​
 
עמלק היה מזנב באלו שהיה הענן פולטן

אשר קרך (כה, יח).
יתבאר על פי דבריהם ז''ל (ד''ה ג'.) שאמרו שהענן היה מכסה על ישראל ולא היה מקומם ידוע לעולם אלא כשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד ובא הכנעני וילחם עם ישראל, ואם כן תקשה מנין ידע עמלק מקום חניית ישראל לבא אצלם להלחם עמם, לזה אמר אשר קרך פירוש יקר מקרהו וידע מחניהם בדרך, ואומרו ויזנב בך וגו' פירוש לא שהענן הניחו ליכנם לפנים למחנה ישראל אלא באותן שהיה הענן פולטן, והוא אומרו ויזנב בך אותם הנחשלים אחריך.
אור החיים הק' - בפרשתנו​
 
עפר שיהפוך לזהב
וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ (דברים כג, כא)

למה האריך הכתוב לומר 'בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ'?

מבאר בספר ש"ך על התורה, כי הנה האדם נמשך להלוות בריבית כדי שירוויח ממון בנקל ובלי טורח. על כך מבטיח הכתוב שאם לא ילווה בריבית, יברכו ה' בברכה מרובה בלי טורח, אלא לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ – דקדק הכתוב ולא אמר 'בכל משלח ידך אשר תעשה' (כמו בדברים כח, כ), אלא אמר סתם 'בכל משלח ידך', שרק תשלח ידך עַל הָאָרֶץ - שתיקח בידך עפר מהארץ, והעפר יהפוך לזהב בידך.
תורה שבכתב​
 
ותלמוד תורה – כנגד כולם!
וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹקֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ (דברים כג, ו)

הגמרא אומרת (סנהדרין קה, ב): מברכתו של אותו רשע, אתה למד מה היה בלבו, ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, ולבסוף בירך 'מה טבו אהליך יעקב', ביקש לומר שלא תשרה שכינה עליהם, ולבסוף בירך 'ומשכנתיך ישראל' וכו'. אולם אומרת הגמרא, שכל ברכותיו בסוף חזרו ונהפכו לישראל לקללה, רק קללה אחת נשארה ברכה, כאמור 'ויהפך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה', הרי שנאמר בלשון יחיד 'קללה', ולא 'קללות'.

אם כן, כיצד נפרש את המשך הכתוב 'כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ'? וכי איזה אהבה יש כאן כאשר רק קללה אחת נהפכה לברכה, ושאר הקללות חזרו לקללה?!

ביאר הגאון רבי זעליג ראובן בענגיס זצ"ל: אמנם נשארה בידינו רק ברכה אחת, הברכה של בתי כנסיות ובתי מדרשות, אבל אחרי שיש בידינו ברכה זו, שוב אין צורך בשאר הברכות, כי ברכה זו נותנת בנו כוח נגד כל הקללות, כי כאשר הקול קול יעקב אין הידים ידי עשו שולטות. והוא שנאמר: וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹקֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה – אכן רק קללה אחת נהפכה לברכה, שיש בידינו בתי כנסיות ומדרשות, אבל די בכך להוכיח כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ.
תורה שבכתב​
 
לעולם יהא 'אדם'
אֶת בִּתִּי נָתַתִּי 'לָאִישׁ' הַזֶּה (כב, טז)

בדרך צחות: כאן רומזת התורה את הדבר הראשון שיש לבדוק בהצעת שידוך: האם הבחור המיועד הוא "איש"' ('מענטש'), בעל מידות המתנהג באנושיות ודרך ארץ.​

(הגאון גאב"ד טשעבין זי"ע, תורה שבכתב)​
 
גפרורים של הכרת הטוב
לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ (דברים כג, ח) (דברים יג, ה) לא תתעב מצרי - מכל וכל, אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור. מה טעם, שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק (רש"י).

הדברים מטלטלים, עד היכן מגיעה חובת הכרת הטוב! המצריים היכו ועינו את היהודים, שחטו והטביעו תינוקות, ובכל זאת אנו חייבים להכיר להם טובה! כי סוף סוף הם היו לנו לאכסניה. כמה הדברים מחייבים אותנו לזכור להכיר טובה לכל מי שעשה עמנו טובה, בלי להבחין ולהבדיל מי הוא ומה טיבו של האיש שעשה את הטובה.

צעד פעם הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זי"ע, גאב"ד פוניבז', ברחובות העיר כאשר לפתע התקדרו השמים בעבים ומטרות זעף ניתכו ארצה. הביט הרב מפוניבז' ימינה ושמאלה לחפש מחסה מזרם וממטר, והבחין כי בקרבת מקום נמצאת חנות מכולת אשר בפתחה פרוס גגון המסוכך על הרחבה שלפני החנות. מיהר הרב מפוניבז' ועמד תחת הגגון עד שהגשמים יפסקו, אחרי שהות קלה הוא נכנס אל החנות פנימה וביקש לקנות לעצמו קופסת גפרורים בכסף מלא, הגפרורים אמנם לא היו דרושים לו כלל, אך ראה לעצמו חובה וזכות להכיר טובה לבעלי החנות על שהגגון שלהם הגן עליו מפני הגשמים.
תורה שבכתב​
 
מוציא שם רע

חתן המוציא שם רע על כלתו שהיא חטאה לפני החתונה והיא איננה בתולה, עליו להשמיע את דבריו בבית דין בנוכחות הכלה. בית דין מזמנים את הורי הכלה, ואביה אומר לבית דין שיש לו שני עדים המעידים בעדות ברורה ללא רבב - כמו שמלה נקייה ללא רבב – שמדובר בעלילת שוא. זקני בית הדין ששומעים את העדות, מענישים את החתן בעונש מלקות, ובנוסף עליו להעניק לאבי הנערה 100 סלעים כסף, כפיצוי על כך שהוציא שם רע על בתו. נוסף על כך, החתן מחויב להישאר נשוי לאשה זו כל ימי חייו, ואסור לו לגרש אותה.
תורה שבכתב​
 
אכילת פועל • גירושין • מחזיר גרושתו

נלמד שפועל העובד בשדה בזמן בציר הענבים, או בשדה תבואה, מותר לקטוף בידו ולאכול לשובע נפשו, אבל אסור לקטוף ולקחת לביתו. כן נלמד על המוצא ערות דבר באשתו, שחובתו לגרשה בספר כריתות. אם לאחר הגירושין היא נישאה לאיש אחר, והיא התגרשה או התאלמנה ממנו, אסור לבעל הראשון לחזור ולהתחתן עמה.

כאוות נפשו:

פועל הנכנס לעבוד בכרם בשעת בציר הענבים, אזי בשעה שהוא נותן ענבים לכליו של בעל הבית, נתנה לו התורה רשות לאכול ענבים ככל שירצה עד כדי שביעה.

דיני האכילה:
אולם יש לכך כמה הגבלות: א. אסור לפועל לתת ענבים אל כליו להביאם לביתו. ב. אסור לו לאכול אכילה גסה יותר מכדי שביעה. ג. ההיתר נאמר רק כשעובד בשעת הבציר, אבל אם נשכר לעדור ולקשקש באדמה, אינו אוכל.

קמת תבואה:
בדומה לכך, פועל הנכנס לעבוד בשדה-תבואה ('קמה'), יכול לקטוף בידיו את מלילות השיבולים, אבל אסור לו להניף על התבואה את כלי החרמש לקצור תבואה רבה.

ספר כריתות:
הנושא אשה ומצא בה ערוות דבר, הרי הוא מחויב במצוה שהאשה לא תמצא חן בעיניו, אלא יגרש אותה, על ידי שיכתוב לה 'ספר כריתות'. את הספר יתן בתוך ידיה ויגרש אותה מביתו.

מכניס מרשעת:
לאחר הגירושין מבעלה הראשון, מותרת היא להתחתן עם איש אחר, אולם הבעל השני אינו דומה (בן-זוג) לבעל הראשון, כי הראשון הוציא מביתו אשה מרשעת, והשני הכניס אותה לביתו.

סופו לשנוא:
אולם הכתוב מבשר לבעל השני שסופו לשנוא אותה, וגם הוא יכתוב לה ספר-כריתות ויגרשנה מביתו, או שהוא ימות והיא תקבור אותו.

מחזיר גרושתו:
על כך באה האיסור לבעל הראשון, שאסור לו לחזור ולהתחתן עם אשה זו לאחר שהתגרשה או התאלמנה מבעלה השני, משום שהבעל הראשון גירש אותה עקב כך שמצא שהיא נטמאה בערות דבר.

סוטה שנסתרה:
בפסוק זה נרמז איסור נוסף: סוטה שהתייחדה עם איש זר, אסורה לבעלה, אחרי שנטמאה.

תועבה בארץ:
על איסור זה, ועל איסור מחזיר גרושתו, אומרת התורה שמעשים אלו הם תועבה לפני ה', ואין למלא בחטאים את הארץ אשר נתן ה' לנחלה.
תורה שבכתב​
 

מכתב שנשלח בימי השואה ונטמן ברמז: הדודה אסתר מרחוב מגילה בית 7 דירה 4 באה


זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם (כה, יז).
מספר הגה"ח רבי יהושע משה אהרונסון ז"ל בכתביו שהתפרסמו בספר "עלי מרורות": בתחילת שנות המלחמה חשבו יהודי הגיטאות כי המשלוחים אינם אלא לעבודה בלבד הגרמנים טיפחו אשליה זו בכל דרך אפשרית. ההגיון האנושי "קנה" את הסיפור, מי היה יכול להאמין עד היכן מגעת שטניותו ושנאתו של 'עמלק' לעם היהודי.
בתחילת חורף תש"ב נודע לי מעדי ראיה על קיום מחנה השמדה ב"חלמנו", כמו כן נודע לי על טבח המוני ביערות "קוזמיר". ההמונים לא יכלו להאמין לבשורות הזוועה. הרי זה מנוגד לכל הגיון מינימלי! אולם אני חקרתי את הנושא ונודעו לי דברים כהווייתם. מיהרתי איפוא לכתוב את הדברים אל הרבי מסוכטשוב (=הרה"ק רבי דוד מסאכאטשוב הי"ד בעל ה"חסדי דוד") ששהה אז בדירת מסתור בווארשא.
מחשש לפתיחת המכתב כתבתי ברמז: "הדודה אסתר מרחוב מגילה בית 7 דירה 4 באה". הרמז היה ברור ומובן: במגילת אסתר פ"ז פסוק ד' נאמר "כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי".
לא ארכו הימים והגיענו תשובת הרבי. הרבי דיבר על הצורך להתחזק לנגן היטב את יצירתו של "הסבא" יצירה 23 קטע 4. הכוונה היא לפרק כ"ג פסוק ד' בתהלים, שם: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי שבטך ומשענתך המה ינחמוני".
עלי מרורות (עמ' 260), גליון מחוברים​
 
יתלה בביטול תורה

ואמר הכתוב כי זה יהיה משפט האיש ההוא על פי בית דין: ראשונה (להלן יח) "ויסרו אותו" – על דרך אומרם ז"ל (ברכות ה' א): "אם רואה אדם שיסורין באים עליו וכו' יתלה בביטול תורה", פירוש: על מה שבטל התורה; ונדחקו האחרונים בפירוש דבר זה בטענת 'הלא ביטול עון גדול הוא, ולמה לא תלה בו עד שלא מצא', ויישוב הדבר הוא לפי שאין שיעור למה שצריך בעסק התורה, כאומרם (אבות פ"ב): "ואין אתה בן חורין להבטל ממנה", והגם שיראה בעיני אדם שעסק, כשיראה יסורין באים עליו באין עון – ידע כי כמו שראוי לו לעשות לא עשה, ועל זה ענשוהו.
אור החיים הק' - בפרשתנו​
 
תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (כה, יט)

הנהגת נס למעלה מדרך הטבע נקראת 'מעל השמים', ואילו הנהגת הטבע נקראת 'מתחת השמים'. יהודי צריך למחות את העמלק של 'מתחת השמים', העמלק שאומר על כל דבר שהוא טבע.​

(הגה"ק בעל חתן סופר זי"ע, תורה שבכתב)​
 
אכילת פועל בכרם

פועל הנכנס לעבוד בכרם בשעת בציר הענבים, אזי בשעה שהוא נותן ענבים לכליו של בעל הבית, נתנה לו התורה רשות לאכול ענבים ככל שירצה עד כדי שביעה. אולם יש לכך כמה הגבלות: א. אסור לפועל לתת ענבים אל כליו ולהביאם לביתו. ב. אסור לו לאכול אכילה גסה יותר מכדי שביעה. ג. ההיתר נאמר רק כשעובד בשעת הבציר, אבל אם נשכר לעדור ולקשקש באדמה, אינו אוכל. בדומה לכך, פועל הנכנס לעבוד בשדה-תבואה ('קמה'), יכול לקטוף בידיו את מלילות השיבולים, אבל אסור לו להניף על התבואה את כלי החרמש לקצור תבואה רבה.
תורה שבכתב​
 

שנה ראשונה • דיני משכון • גונב נפש • תלישת צרעת • זכירת מעשה מרים​



נלמד שחתן בשנה הראשונה לנישואיו, צריך להיות פנוי לביתו ולשמח את אשתו, ולכן אינו יוצא כלל לשום עבודת הצבא, וכך הוא גם דינו של הנמצא בשנה הראשונה לחנוכת ביתו החדש או לחילול כרמו. עוד נלמד שהנוטל משכון מעני חייב להחזיר לו כסות לילה בלילה וכסות יום ביום. הגונב יהודי אחר, ומשתמש בו ומוכר אותו לאחר, הריהו חייב מיתה. חל איסור לתלוש נגע צרעת, והחפץ למנוע מעצמו נגעי צרעת, יימנע מלשון הרע ויזכור את אשר עשה ה' למרים.

שנה ראשונה:

הנושא אשה שהיא חדשה עבורו, אפילו היא אלמנה שכבר נישאה פעם לאיש אחר (למעט מחזיר גרושתו, שאינה חדשה עבורו), עליו להיות נקי ופנוי לביתו במשך שנה. במשך שנה זו יְשַׂמֵחַ את אשתו (אולם אין הכוונה שישמח ביחד עם אשתו, שהרי לא נאמר וְשָׂמַח אלא וְשִׂמַח).

פטור מהצבא:
לפיכך, במשך שנה זו לא יצא ללחום בצבא, ולא לשאר צרכי הצבא כגון לספק מים ומזון ולתקן את הדרכים.

מים ומזון:
זאת בשונה מהחוזרים מעורכי המלחמה, כגון מי שלא חנך את ביתו או לא נשא את אשתו המאורסת, שהם מספקים מים ומזון ומתקנים דרכים.

בית וכרם:
גם הבונה בית וחנך אותו, או מי שנטע כרם וחילל אותו, הרי במשך שנה אחת הוא נקי ופנוי רק עבור הבית והכרם, ואינו יוצא כלל למלחמה.

שליח בית דין:
יהודי שהלווה כסף לחברו על מנת לפרוע את החוב בתאריך פלוני, והתאריך הגיע בלי שהלה ישלם את החוב, הרי הוא יכול ליטול מהלווה משכון באמצעות שליח בית דין.

אוכל נפש:
אולם אסור לו לקחת משכון כלי שעושים בו אוכל נפש, כגון מטחנה המורכבת משתי אבנים, האבן התחתונה הנקראת 'ריחיים', והן האבן העליונה, הנקראת 'רכב'.

לעמוד בחוץ:
זאת ועוד, בשעה שהוא בא לקחת משכון תמורת חוב כל שהוא, אסור לו להיכנס אל תוך בית הלווה, אלא עליו לעמוד בחוץ, ובעל הבית, הלווה, יוציא אליו את המשכון.

החזרת המשכון:
במידה והלווה הממושכן הוא איש עני, והמשכון הוא בגד-לילה, אסור למלווה לשכב בביתו בלילה בזמן שהמשכון אצלו, אלא חובה עליו להחזיר אותו ללווה עם שקיעת החמה. בדומה לכך, אם המשכון הוא בגד-יום, כבר למדנו בפרשת משפטים, שיחזירו ללווה בבוקר וישאירו אצלו עד שקיעת החמה, ואז יחזור לקחתו ממנו.

ברכת העני:
בשעה שהלווה העני מקבל בחזרה את המשכון להשתמש בו בלילה (או ביום), עליו לברך את המלווה. אבל גם אם לא יברך – תחשב מעשה זה לפני ה' כזכות של נתינת צדקה.

מוות לחוטפים:
אדם החוטף וגונב יהודי אחר, והוא השתמש ביהודי החטוף, ולאחר מכן אף מכר אותו לאיש אחר. אם כל זאת אירע בנוכחות שני עדים שראו את המעשה ואף מסרו התראה לגנב שלא יעשה כך, אזי יש להרוג את הגנב ובכך לבער את הרע מישראל.

לא לתלוש:
אדם שהופיעה בגופו צרעת עם סימני טומאה, חל עליו איסור שלא לקוץ את הבהרת ולא לתלוש את סימני הטומאה, אלא עליו לעשות ככל אשר יורו לו הכהנים שיקבעו אם להסגיר אותו, או לקבוע שהוא מצורע מוחלט, או שהוא טהור.

לשון הרע:
בהמשך לאיסור תלישת הצרעת: החפץ לשמור על עצמו שלא ילקה בצרעת, ייזהר שלא לדבר לשון הרע, אלא יזכור את אשר עשה ה' למרים בדרך יציאת ישראל ממצרים בגלל שדיברה על משה אחיה, ובגין כך לקתה בצרעת.
תורה שבכתב​
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון