הבאת ביכורים • מקרא ביכורים
נלמד על החיוב להפריש משבעת המינים את הפרי הראשון הצומח. את הפרי מניחים בתוך סל ומביאים אותו לבית המקדש, שם עורכים בסל תנופה, מניחים אותו לפני המזבח, ואומרים 'מקרא ביכורים', להכיר טובה לה' שנתן לנו את הארץ ואת הפירות, ולהזכיר את חסדיו שהציל אותנו מהגוים שעמדו עלינו לכלותינו.
כיבוש וחלוקה:
לאחר שכבשו ישראל את ארץ ישראל, ואף חילקו את הארץ לשבטים שהתיישבו כל אחד בחלקו, החלו להתחייב להפריש את ראשית ביכורי הפירות.
שבעת המינים:
לא מכל סוגי הפירות יש להפריש את הביכורים, אלא למדנו בגזירה-שווה [נאמר כאן 'ארץ', ונאמר בשבעת המינים 'ארץ'], שהחיוב חל רק על שבעת המינים: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית-שמן ('זית אגורי' ששמן רב אגור בתוכו), ודבש-תמרים.
כריכת גמי:
כיצד יזכור אדם מהו הפרי הראשון שביכר בשדה? בתחילת צמיחת הפירות הוא יורד לתוך שדהו, וכשהוא רואה שם תאנה, או כל פרי אחר משבעת המינים שביכרה, הוא מסמן את הפרי בכריכת עשב הנקרא 'גמי' על הפרי, ואומר: "הרי זו ביכורים!".
בטנא לירושלים:
עם הבשלת הפירות מניח בעל הפרדס את פרי הביכורים לתוך טנא (סל), והולך אל בית המקדש בירושלים, המקום אשר בחר ה' להשרות בו את שמו.
כהן שבימיך:
שם בירושלים הוא ניגש אל הכהן שיהיה בימיו, כמו שהוא (גם אם אינו חשוב כמו כהנים הקדמונים).
איני כפוי טובה:
בשלב ראשון, הוא מגלה דעתו שאינו כפוי טובה להקב"ה, והוא אומר: "הגדתי היום לה' (שאני מכיר לו טובה על) כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו".
תנופה והנחה:
לאחר מכן, מניח הכהן את ידיו תחת יד הבעלים, וביחד הם עורכים עם הטנא 'תנופה' (לארבע רוחות ולמעלה ולמטה). בסיום התנופה מניח הכהן את הטנא לפני המזבח.
מקרא ביכורים:
לאחר התנופה והנחת הטנא לפני המזבח, חוזר בעל הפרדס ונוטל את הטנא לידיו, וכשהטנא בידו הוא אומר בקול רם את האמירה השנייה, המכונה 'מקרא ביכורים'.
מחשבה רעה:
בפתח דבריו הוא מזכיר את חסדי הבורא לאבותינו, שלבן הארמי איבד את יעקב אבינו, והכוונה שחשב לאבד את יעקב, כאשר רדף אחריו, ואצל האומות מחשיב ה' מחשבה רעה כמעשה, לכן נחשב כאילו בפועל איבדו.
ירידה למצרים:
מלבד לבן הארמי, עמדו עלינו לכלותינו עוד אומות, שהרי אחרי שלבן רדף אחרי יעקב המשיך יעקב וירד למצרים, כשעמו מתלווים מספר מעט של בני משפחה, שבעים נפש בלבד, אך הפכנו שם לאומה גדולה וחזקה. המצריים גרמו לנו צרות רעות, עינו אותנו, ונתנו עלינו עבודה קשה.
ונצעק:
אנחנו צעקנו אל ה' אלקי אבותינו, והוא ראה את כל מה שהמצריים עינו אותנו, ואת אשר עוללו לעמלנו [אלו הבנים], ואת אשר לחצו אותנו.
משעבוד לגאולה:
וה' הוציא אותנו ממצרים ביד חזקה, ובזרוע נטויה, ובמורא גדול, ובאותות, ובמופתים, והביא אותנו כאן אל בית המקדש, ונתן לנו את הארץ הזאת שהיא זבת חלב ודבש. ועכשיו, הנה הבאתי את ראשית הפירות של האדמה שנתת לי ה'.
הנחה והשתחוויה:
לאחר סיום מקרא הביכורים, הוא מניח את הטנא מידו ומניחו לפני מזבח ה', ומשתחווה לפני ה'. כשעליו לשמוח באותו עת בכל הטוב אשר נתן ה' לו וללוי ולגר.
לוי או גר:
גם לוי שנטע פרדס בתוך ערי הלויים מחויב להביא ביכורים ולומר את 'מקרא ביכורים'. לעומת זאת, גר צדק אמנם חייב בביכורים, אבל אינו קורא מקרא ביכורים, יען כי אינו יכול לומר את הפסוק 'הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו'.
בזמן שמחה:
את הביכורים ניתן להביא לבית המקדש מחג השבועות והלאה, אולם 'מקרא ביכורים' ניתן לומר רק בתקופה שבין חג השבועות לחג הסוכות, שהיא "זמן שמחה", שאדם שמח בלקיטת יבול התבואה והפירות והיין והשמן, אבל מחג הסוכות והלאה המביא ביכורים אינו קורא מקרא ביכורים, כי אינו זמן שמחה.
פעם אחת:
רק פעם אחת בשנה ניתן לקרוא 'מקרא ביכורים', ולא שתי פעמים.
תורה שבכתב
