נח פנינים לפרשת נח (מלוקט)

[התורה]

נסיגת מי הנהר מכוח פתקאו של המקובל אלוקי
וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר (ח, ה)
בעניין ירידת מפלס המים וסכנת ההצפה, ראוי להביא מעשה נורא שסיפר הגאון רבי צדקה חוצין זי"ע מימי נעוריו בעיר בגדד. באותם הימים, עלו מי נהר החידקל על גדותיהם בגל מאיים, והיה חשש גדול וסכנה עצומה שישטפו המים את העיר כולה ויחריבוה.
מתוך דאגה עמוקה, מיהרו פרנסי הקהילה ושחרו אל פתחו של רשכְּבְּהָ"ל, מרן בעל ה"בן איש חי" זי"ע, ושטחו בפניו את גודל הסכנה. שמע הרב את הדברים, ישב בקודש פנימה וכתב פתק קצר בכתב ידו. לאחר מכן, פקד על אחד מתלמידיו ללכת בדחיפות ולהשליך את הפתק אל המים הגועשים.
והיה הדבר לפלא ומופת נורא: תיכף ומיד כאשר נגע הפתק הקדוש בפני המים, שככה חמתם והם נסוגו לאחוריהם בבת אחת אל תוך אפיק הנהר, וישועה גדולה צמחה לכל בני העיר.
- תורה שבכתב -​

 

[התורה]

זהירותו המופלגת של רבה של ירושלים מאיסור גזל וממון הקדש
וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס (ו, יא). וברש"י: חָמָס – גֶזֶל.
כל ימיו נזהר היה הגאון הקדוש רבי יוסף חיים זוננפלד זי"ע, רבה של ירושלים, זהירות יתרה ומבהילה בממון שאינו שלו, כדי שלא להיכשל חלילה וחס אפילו בנדנוד קל של איסור גזל וחמס.
רבי יוסף חיים היה ממונה על קופת צדקה מיוחדת, אשר ממנה היו מסייעים לעניי ירושלים להשיא את צאצאיהם. כפי תקנת הקופה, כל נצרך שהיה עומד לפני נישואי ילדיו, היה מקבל סך קצוב של ארבעה זהובים – שהיה סכום נכבד ביותר באותם הימים.
לימים, עמד רבי יוסף חיים בעצמו להשיא את בתו. מתוך חסידותו, סירב ליטול את המעות מן הקופה במו ידיו, והמתין שמא יזכרו שאר הגבאים להעניק לו את המגיע לו כדין, אולם הדבר נשכח מלבם. משראה שהזמן דוחק ואין המעות בידו, הלך הרב ולווה את הסכום הדרוש מאחד מעשירי העיר, והחתונה נערכה בשעה טובה ומוצלחת.
למחרת ימי המשתה, נזכר אחד הגבאים בבהלה כי שכחו להעניק לרב את ארבעת הזהובים. מיהר הגבאי אל בית הרב, ביקש את מחילתו והושיט לו את המעות. סירב רבי יוסף חיים לקבלן ואמר: "איני יכול לקחת סכום זה. מטרת הקופה ותנאי ההקדש הם לסייע בהוצאות השאת הילדים, אך לא נועדו מעות אלו לצורך פירעון חובות והלוואות לאחר מעשה".
- גל' וקראת לשבת עונג, אור לישרים -​

 

[התורה]

חש עליה שמא אין לה כח לעוף​

וישלח ידו וגו' (ח, ט).
פירוש להיותה עייפה ויגיעה כי לא מצאה מנוח וגו', ולזה חש עליה שמא אין לה כח לעוף יותר ותפול במים ושלח ידו חוץ לתיבה והביאה אל התיבה.​

אור החיים הק' - בפרשתנו​

 

[התורה]

גדר ההיתר באכילת עולם הזה והכנעת התאווה
כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל (ט, ג)
יש לבאר את עומק כוונת הכתוב בהשוואת היתר אכילת בעלי החיים שניתן לבני נח אל אכילת הצומח. מצינו בזה יסוד גדול בעבודת השם וקדושת האכילה, המובא בשם צדיקים.
כל מה שהותר לו לאדם לאכול מן העולם הזה, מן הדין הוא שלא יאכלנו מתוך אכילה גסה, תאוות הגוף ורדיפת התענוגות, אלא תהא אכילתו "כְּיֶרֶק עֵשֶׂב" – שאין לאדם הנאה יתרה ומשיכה עצמית במאכלו, ולא נועד אלא כדי להחיות את נפשו ולקיים את גופו לעבודת הבורא. וכאשר האדם מעמיד את עצמו על גדר זה של פרישות וקדושה, אזי נאמר לו מן השמים: "נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל" – שכל המאכלים כולם נעשים לו להיתר ולמצווה.
- הרה"ק רבי משה מקאברין זי"ע, תורה שבכתב -​

 

[התורה]

הקמת המזבח, חלוקת תקופות השנה ומצוות בני נח
משעה שיצא נח מן התיבה, מיהר לבנות מזבח לה' והקריב עליו עולות מכל הבהמות והעופות הטהורים. קרבנות אלו עלו לריח ניחוח, ובזכותם נשבע הקב"ה שלא יביא עוד מבול לשחת את הארץ, ולא ישבתו עוד סדרי עונות השנה והילוך המזלות כפי ששבתו בימי המבול.
בסוגיית הגמרא (עבודה זרה ח.) נתבארה חלוקת ששת עונות השנה (המנויות בפסוק "זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחורף") לפי חודשי השנה וייחודם:​

• זֶרַע: חצי תשרי, מרחשוון וחצי כסלו – עת זריעת החיטים.​
• קָצִיר: חצי ניסן, אייר וחצי סיוון – עת קצירת התבואה.​
• קֹר: חצי שבט, אדר וחצי ניסן – ימים שבהם הקור עז ביותר, אף יותר מימי החורף.​
• חֹם: חצי אב, אלול וחצי תשרי – שלהי הקיץ, שבהם העולם חם ביותר.​
• קַיִץ: חצי סיוון, תמוז וחצי אב – זמן לקיטת התאנים וייבושם בשדות.​
• חוֹרֶף: חצי כסלו, טבת וחצי שבט – עת זריעת השעורה והקטניות.​

לאחר המבול, בירך ה' את נח ואת בניו בפרייה ורבייה, והשליט את מוראם על כל חיית הארץ. באותה שעה הותר להם לראשונה לשחוט בעלי חיים ולאכול מבשרם (שכן לאדם הראשון הותרה רק אכילת הצומח), אך נאסר עליהם באיסור חמור אכילת 'אבר מן החי'.
כמו כן, הזהירם הבורא באזהרה חמורה על שפיכות דמים ונטילת נפש האדם – בין אם מדובר בהורג את חברו ובין אם מדובר במאבד את עצמו לדעת. בדין עונשו של הרוצח נקבעה הפרדה ברורה: הורג נפש בשוגג, או רוצח במזיד שלא היו בעניינו עדים והתראה – יבוא על עונשו בידי שמים; ואילו הרוצח במזיד בפני עדים כדת וקדין – ייהרג במיתת בית דין.
- תורה שבכתב -​

 

[התורה]

ביאור תיבת 'חתכם' וגדר פחד החיות מן האדם
וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה (ט, ב)
בביאור תיבת "וְחִתְּכֶם" מצינו בדברי רש"י הקדוש שני דרכים השופכות אור על מערכת היחסים שבין חיות השדה לבין האדם:
הדרך הראשונה היא כפשוטו, מלשון 'חיתת', שפירושו אימה, פחד ויראה שיטיל האדם על בעלי החיים.
הדרך השנייה היא דרך המדרש (שבת קנא:), המפרש את המילה מלשון 'חיות'. לפי ביאור זה, גזרה חכמה עליונה כי מוראם ופחדם של בעלי החיים מפני האדם יתקיים אך ורק כל זמן שהאדם מצוי בחיותו. וכפי שמצינו בחז"ל: "תינוק בן יומו חי – אין אתה צריך לשמרו מן העכברים", שכן חיותו מטילה עליהם אימה; ומאידך, "עוג מלך הבשן מת – צריך לשמרו מן העכברים", שמשעה שנסתלקה חיותו של אדם, פג פחדו מעליהם.
נמצא לפי דרך זו שביאור המקרא הוא "ומוראכם – בעוד חתכם (חיותכם) יהיה על כל חיית הארץ".
- תורה שבכתב -​

 

[התורה]

ריח הניחוח של מסירות הנפש ושבועת השם
וַיָּרַח יְהֹוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם (ח, כא)
יש לתת את הדעת על פשר שבועת הקב"ה שלא להביא עוד מבול לעולם, שהרי קרבנותיו של נח, עם כל חשיבותם, היו קרבנות בהמה בלבד. בזכות מי באמת נתפייס הבורא ונשבע שלא להשחית עוד את הארץ?
מבארים חז"ל במדרש (בראשית רבה לד, ט), כי באותה שעה צפה הקב"ה למרחוק וראה את גדולי הדורות העתידים למסור את נפשם על קדושת שמו: "הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש, הריח ריחן של חנניה מישאל ועזריה עולין מכבשן האש".
והמשילו חז"ל דבר זה למשל נאה: לחברו של מלך שכיבדו בדורון נאה, לימים עמד בן בנו של החבר וכיבד אף הוא את המלך. אמר לו המלך: דומה דורונך לדורון זקנך! כך, בשעה שהקריב נח את קרבנותיו, הריח הקב"ה את 'ריח השמד' – הוא ריח הניחוח העצום של מסירות הנפש העתידה, ובזכות תוקף קדושתם של זרע אברהם העומדים בניסיונות האש, נשבע ה' שלא להביא עוד מבול על הארץ.
- בראשית רבה, לד, ט, תורה שבכתב -​

 

[התורה]

זמן כניסת יצר הרע באדם ותשובת בנו של הרה"ק מרוז'ין
כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו (ח, כא)
בביאור תיבת "מִנְּעֻרָיו", מביא רש"י הקדוש את דברי חז"ל (סנהדרין צא:) ומדייק: "מנעריו כתיב – משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע". נמצא אפוא, כי משעה שנולד האדם ועד שהגיע לגיל מצוות, נמצא הוא במאבק פנימי חד-צדדי, כאשר היצר הרע מושל בו לבדו, ורק בגיל י"ג שנה נכנס בו יצר טוב (אבות דרבי נתן טז).
מעשה נפלא מובא בזה, כי ביום שנעשה הרה"ק רבי אברהם יעקב מסאדיגורה זי"ע בר מצווה, שאלו אביו המלכותי, הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע: "אמור לי בני, מה עשית עם היצר הרע שלך עד היום, קודם שקיבלת יצר טוב?"
השיב הנער בחכמה ובפיקחות יתרה: "אמרתי לו שעל פי ההלכה הפסוקה בשולחן ערוך, אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין אחד אלא אם כן חברו עמו, ועל כן עליו להמתין עד שיבוא הצד השני – הוא היצר הטוב המגיע ביום הבר מצווה. רק אז, כשיימצאו שני הצדדים לפניי, אוכל לשמוע את טענותיהם ולבחור בטוב בעיניי כדת של תורה".
- תורה שבכתב -​

 

[התורה]

זמן כניסת יצר הרע באדם ותשובת בנו של הרה"ק מרוז'ין
כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו (ח, כא)
בביאור תיבת "מִנְּעֻרָיו", מביא רש"י הקדוש את דברי חז"ל (סנהדרין צא:) ומדייק: "מנעריו כתיב – משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע". נמצא אפוא, כי משעה שנולד האדם ועד שהגיע לגיל מצוות, נמצא הוא במאבק פנימי חד-צדדי, כאשר היצר הרע מושל בו לבדו, ורק בגיל י"ג שנה נכנס בו יצר טוב (אבות דרבי נתן טז).
מעשה נפלא מובא בזה, כי ביום שנעשה הרה"ק רבי אברהם יעקב מסאדיגורה זי"ע בר מצווה, שאלו אביו המלכותי, הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע: "אמור לי בני, מה עשית עם היצר הרע שלך עד היום, קודם שקיבלת יצר טוב?"
השיב הנער בחכמה ובפיקחות יתרה: "אמרתי לו שעל פי ההלכה הפסוקה בשולחן ערוך, אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין אחד אלא אם כן חברו עמו, ועל כן עליו להמתין עד שיבוא הצד השני – הוא היצר הטוב המגיע ביום הבר מצווה. רק אז, כשיימצאו שני הצדדים לפניי, אוכל לשמוע את טענותיהם ולבחור בטוב בעיניי כדת של תורה".
- תורה שבכתב -​

לחץ כדי לכווץ...

ביאורו של הרה"ק מרוז'ין לדברי דוד המלך ע"ה
בהמשך לרעיון הקודם, שמע הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע את תשובתו הפיקחית של בנו, נתן לו נשיקה על ראשו לאות חיבה ואמר לו: "שפיר קאמרת, וברוך שכיוונת, שהרי דוד המלך ע"ה בספר תהילים (קיט, ט) אומר בדיוק כדבריך".
וביאר הריז'ינער את כוונת הכתוב: "בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ" – דהיינו, באלו כלים יוכל ה'נער' (הנמצא בשנות קטנותו, קודם שנכנס בו יצר טוב) לזכות ולשמור את דרכיו ואורחותיו שלא יחטא? התשובה לכך היא: "כִּדְבָרֶךָ" – שיאמר ליצר הרע כדבר ההלכה, שאי אפשר לשמוע טענת צד אחד בלבד, ומשום כך עליו להמתין עד שיבוא יצר טוב ויציג את דבריו.
[ראוי לציין, כי נכדו של בעל הסאדיגורה, כ"ק אדמו"ר רבי יעקב יוסף מוואסלוי זצ"ל, היה מחבב מעשה זה ביותר, ונוהג היה לספרו דרך קבע בכל עת שהיה מניח תפילין לראשונה לחתן בר מצווה, כדי לנסוך בו כוח לעבודת השם].
- עירין קדישין, עמ' שפ"ט, אור לישרים -

 

[התורה]

קבלת קרבנות נח ברצון – עומק חסד הבורא במתנת בשר ודם
וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה (ח, כא)
יש להתבונן ביסוד קבלת הקרבנות על ידי הבורא יתברך, שהרי כל הבריאה כולה שלו היא, ומה כוחו של בשר ודם להקריב מנכסי הבוצר והבורא שאינם שלו.
מבאר אור החיים הקדוש זי"ע, כי בפסוק זה נתגלה עומק נפלא בהנהגת ה': אף על פי שהקרבנות שהקריב נח אינם אלא מנכסי שמים – שהרי הקב"ה הוא שברא את בעלי החיים והחיה אותם בתיבה – מכל מקום נתרצה בהם הבורא ברצון גמור.
יתרה מזו, באמצעות הקרבה זו נדב ה' להטיב לעולם ונשבע שלא יכרית עוד את כל הבשר, ומבלי שהאדם יבקש על כך דבר, אלא כביכול נתרצה מעצמו. הנהגה זו מראה כי ברחמיו המרובים, מתייחס ה' אל מנחת האדם כאילו הדבר שקיבל הוא של המקריב ממש, ואינו שלו, כדי להשפיע טובה וברכה לעולמו.
- אור החיים הקדוש, בפרשתנו -​

 

[התורה]

נטילת הכרם אחר המבול וחידודם של תלמידי חכמים
וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם (ט, כ)
יש להתבונן בסמיכות העניינים שבכתוב, מה ראה נח לעסוק דווקא בנטיעת כרם ועשיית יין מיד עם צאתו מן התיבה ולאחר חורבן העולם במבול.
מעשה בארזים, שהיה הגאון חסידא ופרישא רבי שלמה גולדשטוף ז"ל (חתנו של מרן הגאון מטשעבין זצ"ל), רגיל להתמרמר על מקצת מבעלי היקבים בדורו, אשר היו מוהלים וממזגים את משקה היין בכמויות מרובות של מים, וכפי שראה בעיניו כמה פעמים. והיו שגורות בפיו כמה אמרות מבדחות בעניין זה.
ואמר רבי שלמה בדרך צחות וחידוד נפלא: זהו שמצינו במקרא שמיד לאחר רדת מי המבול, הלך נח ונזדרז לנטוע כרם. שכן דרכם של סוחרי היין למזוג את יינם במים, ומשראה נח שירדו לעולם כמויות כה עזות ונרחבות של מים, אמר בליבו כי שעת כושר והזדמנות מעולה היא זו לעסוק במסחר היין, שהרי חומר הגלם העיקרי למזיגה מצוי כעת בשפע ובחינם...
- בצילו חמדתי (עמ' קו), אור לישרים -​

 

[התורה]

ג' טעמים בהיתר אכילת בשר לנח וזרעו
כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל (ט, ג)
יש לחקור ביסוד הנהגת הבריאה, מדוע לא הותר קדמונו של עולם – אדם הראשון – באכילת בשר בעלי חיים (שלא הותר לו אלא אכילת הצומח), ואילו לנח ולבניו הותר הדבר לראשונה עם צאתם מן התיבה.
מבאר אור החיים הקדוש זי"ע, כי היתר זה ניתן לנח בדין ובזכות, שכן משלו נתנו לו, וזאת מחמת שלושה טעמים עילאיים:​

• קיום המין: באמצעות נח מצא ה' לקיים את כל המינים בעולם. זולת נח שהכניסם לתיבה, לא היה קיום למין הרמש והחי כלל, ובזה קנה נח זכות עצמית בהם.​
• עמל וטרחה: נח טרח בהם ויגע בהם יגיעה עצומה במשך שנה תמימה בהיותו בתיבה, וזסח סדרי האכלה לכל חי וחי. ועליו נאמר המקרא: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ".​
• הצלת העולם מחורבן: על ידי קרבנותיו שהקריב בצאתו, גרם נח לכך שנתרצה ה' ונשבע שלא יכרית עוד כל בשר במבול.​

לפיכך, מאחר שהחיות חייבות לו את עצם קיומן, טרחתו והצלתן, התיר לו ה' ליהנות ולהתפרנס מפרי דרכו ועמלו.
- אור החיים הקדוש, בפרשתנו -​

 

[התורה]

אהבת האחים שבין שם ויפת ועומק הנהגתם
וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם הוּא אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל (י, כא)
יש לתת את הדעת על כך שהתורה מוצאת לנכון להדגיש בפסוק זה כי שם היה "אֲחִי יֶפֶת", והרי הדבר ידוע ומפורש כבר בסדר תולדות בני נח שכולם אחים היו.
מבאר המלבי"ם זצ"ל יסוד נפלא בכוונת הכתוב: התורה מעידה כאן כי בין שם לבין יפת שררה אהבת אחים אמיתית ושותפות רוחנית עמוקה. חיבור זה נבע מתוך המעשה המשותף שבו נהגו שניהם כבוד ויראה באביהם, כאשר כיסו יחד את ערוותו בבגד ובצניעות יתרה. מנגד, חם אחיהם הפריד את עצמו מהם לחלוטין בשעה שביזה את אביו, ועל ידי כך פירק את קשר האחווה והלך אחר שרירות ותאוות לבו הרע.
- מלבי"ם, תורה שבכתב -​

 

[התורה]

מעשה נח, ייחוס תולדות בניו ומעשה דור הפלגה
מיד בצאתו מן התיבה, החל נח לעסוק בנטיעה, ונטע כרם מזמורות גפנים שהכניס עמו לתיבה בשעת המבול. לאחר מכן, שתה נח מן היין והשתכר, ומתוך כך נתגלה קלונו בהיותו ישן באוהל. חם ראה בביזיונו וסיפר על כך לאחיו, ואילו שם ויפת נהגו בצניעות יתרה – נטלו את השמלה על שכם שניהם, הלכו אחורנית וכיסו את ערוות אביהם.
כאשר קץ נח מיינו ונודע לו מעשה בנו הקטן, קילל את כנען (בן חם) להיות עבד עבדים לאחיו. מאידך, בירך את אלוקי שם שעתיד להשכין שכינתו באוהליו ולהנחיל לצאצאיו את ארץ כנען, ובירך את יפת שירחיב ה' את גבולו ושתשרה חכמתו באוהלי שם, וכנען יהיה להם לעבד. שלוש מאות וחמישים שנה לאחר המבול נפטר נח, כשהוא בן תשע מאות וחמישים שנה.
להלן סדר תולדות צאצאי נח, המונים את שבעים האומות שיצאו ממנו לעולם:​

• בני יפת: גומר, מגוג, מדי, יוון, תובל, משך ותירס.
  • בני גומר: אשכנז, ריפת ותוגרמה.​
  • בני יוון: אלישה ותרשיש, כתים ודדנים.​
• בני חם: כוש, מצרים, פוט וכנען.
  • בני כוש: סבא, חוילה, סבתה, רעמה, סבתכא ונמרוד. (בני רעמה: שבא ודדן).​
  • בני מצרים: לודים, ענמים, להבים, נפתוחים, פתרסים, כסלוחים (אשר מהם יצאו פלשתים) וכפתורים.​
  • בני כנען: צידון, חת, יבוסי, אמורי, גרגשי, חיווי, ערקי, סיני, ארודי, צמרי וחמתי.​
• בני שם: עילם, אשור, ארפכשד, לוד וארם.
  • בני ארם: עוץ, חול, גתר ומש.​
  • צאצאי ארפכשד: ארפכשד הוליד את שלח, ושלח הוליד את עבר.​
  • בני עבר: לעבר נולדו שני בנים – פלג (שבימיו נפלגה הארץ) ויקטן.​
  • בני יקטן (י"ג בנים): אלמודד, שלף, חצרמות, ירח, הדורם, אוזל, דקלה, עובל, אבימאל, שבא, אופיר, חוילה ויובב.​

בעניין נמרוד מפרטת התורה כי החל להיות גיבור ציד – שהיה צד דעתם של בריות וממרידם נגד ה' בעצת דור הפלגה. נמרוד מלך בארץ שנער על הערים בבל, ארך, אכד וכלנה. כשראה אשור בן שם כי בניו נשמעים לעצת נמרוד לבנות את המגדל, יצא מתוכם ובנה ארבע ערים חדשות: נינווה, רחובות עיר, כלח ורסן.
כל צאצאי נח המנויים לעיל היו עם אחד, בעלי שפה אחת – לשון הקודש – ודברים אחדים. תחילה ישבו בהר הקדם, ומשצר היה המקום מהכילם, תרו אחר בקעה רחבה והתיישבו בארץ שנער. בהיותם שם, באו בעצה אחת לבנות עיר ומגדל שראשו בשמים כדי להילחם בה' ולא לעזוב את מקומם, וכן כדי שיסמוך המגדל את הרקיע שלא יתמוטט כבימי המבול.
ה' ירד לראות את העיר והמגדל ונמלך בבית דינו. עונשם היה שנבללה שפתם לשבעים לשונות ולא הבינו איש את שפת רעהו, ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ. על כן נקרא שם המקום בבל.
בסוף הפרשה מובאת השלשלת עד לאברהם אבינו: לתרח נולדו שלושה בנים – אברם, נחור והרן. הרן הוליד את לוט, את מלכה ואת שרי (היא יסכה). אברם נשא את שרי, ונחור נשא את מלכה. תרח יצא מאור כשדים יחד עם אברם, שרי ולוט ללכת ארצה כנען, והגיעו עד חרן ושם ישב תרח עד יום מותו, ומסעו של אברם ארצה כנען נמשך בפרשה הבאה.
- תורה שבכתב -​

 

[התורה]

מעלת בית המקדש הראשון והשראת השכינה באוהלי שם
יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם (ט, כז)
בביאור ברכת נח לבניו, ובייחוד בתיבות "וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם", מצינו בדברי רש"י הקדוש שני דרכים המבארות את גדר השראת השכינה בעולם:
הדרך הראשונה היא כפשוטו, שהקב"ה ישרה שכינתו ותקע אוהלו בקרב בני ישראל, העתידים לצאת ולהשתלשל מזרעו של שם.
הדרך השנייה מחלקת ומדקדקת בין שני בתי המקדש. אף שזכה יפת לברכת הרחבת גבולו, ובאמצעות כורש מלך פרס (שהיה מצאצאיו של יפת) זכו ישראל לבניין בית המקדש השני – מכל מקום השכינה הקדושה לא שרתה בו בשלמותה (וכדאיתא בגמרא ביומא כא: שחמישה דברים חסר בית שני). תוקף מעלת השראת השכינה יוחד דווקא לבית המקדש הראשון, אשר נבנה על ידי שלמה המלך ע"ה, שהיה מצאצאיו המובהקים של שֵם.
נמצא אפוא, כי מעלת קדושתו הפנימית של הבית הראשון עלתה על הבית השני, משום שנבנה על ידי זרעו של שם שבו בחר ה' לשכן שמו שם.
- תורה שבכתב -​

 

[התורה]

שותפות השטן בנטיעת הכרם וד' דרגות השכרות
וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם (ט, כ)
יש להתבונן בגנות מידת השכרות ובתקלות הנוראות הנולדות הימנה, וכפי שנתבאר הדבר בעומק המדרש (תנחומא, נח יג) על השותפות המסתורית שהייתה בנטיעת הכרם.
בשעה שבא נח לנטוע את הגפנים, קרב אצלו השטן והציע לו: "רצונך שנטענה יחדיו, אני ואתה?". השיב לו נח בחיוב. מיהר השטן והביא ד' מיני בעלי חיים ושחטם בזה אחר זה תחת הגפן כדי להשקותה בדמם: תחילה שחט רחלה (כבשה), אחריה ארי, לאחר מכן קוף, ולבסוף חזיר.
במעשה זה רמז השטן על ד' התקופות והשינויים העוברים על האדם במהלך שתיית היין:​

• כוס ראשונה: האדם נמשל לרחלה – הרי הוא שקט, עניו ושפל רוח.​
• כוס שנייה: נעשה גיבור כאילן וכארי – מתגאה, מדבר גדולות ואומר "מי כמוני בעולם".​
• כוס שלישית: משתנה כפרצוף הקוף – מתחיל לרקד, לשחוק ולבטא דברי נבלה והבל בפני הכל.​
• כוס רביעית: הרי הוא כחזיר ממש – מאבד את צלם אנוש שבו, מתגלגל בקיאו ומתלכלך בטיט וברפש.​

נמצא כי תחילתו של היין נראה כעונג, אך סופו שמביא את האדם לידי שפלות ותועבה, ומאבד ממנו את שכלו וקדושתו.


- מדרש תנחומא, תורה שבכתב -​

 

[התורה]

עומק מעלת שמירת הלשון והדיבור כהצלה ב'תיבת נח' הרוחנית
וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה (ז, א)
יש להתבונן כיצד יכול האדם בזמן הזה, כאשר מים זידונים של דאגות העולם הזה, בלבולי הזמן ופגעי החולין מאיימים לשטוף את נפשו, למצוא לו מקום מקלט ומחסה כדוגמת התיבה שהגנה על נח ובניו.
יסוד נפלא מובא בזה, מעשה באחד מחסידיו של הרה"ק רבי שמעון מירוסלב זי"ע, שהיה רגיל בכל שנה ושנה לעשות את דרכו ולשהות במחיצת רבו בשבת קודש פרשת נח. באחת השנים, מפני סיבות ועכובים שונים, נאלץ החסיד להישאר בביתו, והדבר הסב לו צער עמוק ושברון לב.
במוצאי שבת מיהר החסיד ונסע אל חצר הקודש, וכשנכנס אל פנימה תינה את צערו הגדול לפני הרבי, ואמר כי בשנה זו נמנעה ממנו הזכות הנשגבה להיכנס אל ה"תיבת נח" העילאית של הרבי.
השיב לו הרבי בנועם דבריו ואמר: הנה נח בנה תיבה מעצי גופר כדי להינצל ממי המבול, אולם יש לדעת כי התיבה האמיתית מסורה בידו של כל אדם בכל עת. שכן תיבת נח מרמזת על 'תיבות הדיבור' של האדם. כאשר האדם מקדש את פיו, שומר על מוצא שפתיו ומתרחק מדיבורים אסורים, מתפלות שווא ומלשון הרע, הרי הוא מכניס את עצמו אל תוך התיבה – ואותן תיבות קדושות של תורה ותפילה מגינות עליו, שומרות על נפשו ומרוממות אותו מעל כל מי המבול הסוערים של דאגות ימי החול.
- תורה שבכתב -​